Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר התיישבות



ההתיישבות הקיבוצית במלחמת העצמאות

- בכתיבה - הפרק מתמקד בהתיישבות הקיבוצית מן ההיבט הכלכלי, היישובי והפוליטי בתקופת מלחמת העצמאות (בשנים 1949-1947). כתב: פרופ' הנרי ניר. ערכה: ד"ר אביגיל פז-ישעיהו.
משאבי אנוש וכלכלה

כלכלה

מלחמת העצמאות היתה מבחן עליון לחוסנם של הקיבוצים, במובן הכלכלי לא פחות מאשר במובן החברתי או הביטחוני. הם נקראו לספק את צורכי האוכלוסייה בשעת מצוקה, ומילאו את חובתם בכבוד, אפילו תחת אש. אבל תלאות המלחמה העמידו כמה דילמות קשות בפני הקיבוצים עצמם, ובפני מקבלי ההחלטות ביישוב ובמדינה שאך - זה קמה.

הכנות הבריטים לסיום המנדט גרמו להתמוטטות מוחלטת של הממשל, למחסור בחומרי גלם ולדלדול גמור של מטבע החוץ. אחדים מהענפים שהורחבו בשנים הקודמות, כדי להבטיח ליישוב הספקת מזון עצמאית, נפגעו באורח קשה במיוחד בתנאי המצור של תקופה זו. המגזר החקלאי הצליח לספק רק כ- 50 אחוזים מצורכי הארץ בתקופה זו; אך כמות זו, ביחד עם ניצול עתודות החירום, הספיקה כדי להבטיח שלא ישרור מחסור חמור במזון במהלך המלחמה, מלבד מקרים פרטיים כמו המצור על ירושלים.

במאי 1948 החלה עלייה המונית, שהוציאה מכלל אפשרות כל מחשבה על הספקה עצמית של צרכי המדינה. בשנה הראשונה לקיום המדינה סיפקה החקלאיות המקומית רק כ-15 אחוזים ממזון הדרוש; כל שאר המצרכים החיוניים יובאו, לרבות מצרכים חיוניים כמו דגנים, אבקת חלב, ביצים ומוצרי דגים.

הקיבוצים לא נשאו לבדם בנטל הכספי הכרוך במאמץ המלחמתי. בימים הראשונים למלחמה סייעה להם קרן החירום המיוחדת של הסוכנות היהודית. אולם זו סיפקה רק את העלויות הישירות של הציוד, ולא היה בה כדי לפצות על אובדן הכנסות עקב ביטול עבודה, פינוי אזרחים ועוד. הנזק הישיר שנגרם לקיבוצים ולמושבים עקב פעולות אויב במהלך המלחמה נאמד ב-4 מיליון לא"י - כרבע מכלל רכושם כפי שהוערך לצורכי שומה. הם קיבלו רק 1.5 מיליון לא"י מהממשלה, כפיצוי על אובדנים אלה.

כח אדם

מלחמת העצמאות החלה לפני קום המדינה, ובה בשעה החל גיוס כוחות-היישוב. בקיבוצים היתה אוכלוסיית יוצאי-הצבא, גברים ונשים, גבוהה יחסית לשאר מגזריו של היישוב היהודי. אולם כבר בראשית הדרך הבינו השלטונות שההתיישבות העובדת נושאת באחריות מיוחדת, גם בביטחון גם בייצור: בניגוד לחלק גדול מהאוכלוסייה העירונית, נחשב כל חבר קיבוץ אוטומטית כחבר ה'הגנה', הנכון למלא את חלקו בהגנת ביתו. כל קיבוץ נדרש לספק לצבא מכסה של שבעה אחוזים מאנשיו בגילאים המתאימים; פטורים ניתנו רק ל-18 קיבוצי ספר, ולקיבוצים שמספר חבריהם היה נמוך מעשרים וחמישה (בכלל זה היו כמעט כל הקיבוצים בנגב). המספר הכולל בו חוייבו הקיבוצים היה 1,870 איש, אבל כמעט 2,000 איש התגייסו לשירות צבאי. עם הקמת המדינה והנהגת מערכת הגיוס הממלכתית בוטלה המכסה המיוחדת הזאת, וחברי הקיבוצים גויסו לשירות, כמו כל שאר האוכלוסייה, לפי גיליהם.

תהליך זה גרם למתחים קשים בקיבוצים פנימה, ובינם לבין שלטונות הגיוס: רבים מהחברים האמינו כי הם "מגויסים לכל החיים", וכי עצם הימצאותם בקיבוץ, ונכונותם להגן עליו, היא תרומה מספקת לביטחון המדינה. מבחינות רבות היתה זו תחושה מוצדקת, אבל לפעמים הוסקו ממנה מסקנות מסולפות. אחרי שחלפה הסכנה חזרו היישובים הללו לשגרת הייצור החקלאי, אולם עדיין נמשך גיוס של חברים למשך כמה חודשים ברציפות להגנה על משלטים מאחורי קו החזית, בעוד הצבא הסדיר מתארגן או יוצא למבצעים. בנוסף בחרו צעירים רבים, בקיבוצים ובמושבים,להתעלם התעלמו מהפטור הרשמי שניתן להם והתנדבו לשירות פעיל, במקרים רבים בניגוד להחלטות הרשמיות של יישוביהם.

חיונית לא פחות, מבחינת התנועה הקיבוצית, היתה שאלת העתודות להתיישבות חדשה. אלה נמצאו באחד מארבעה מצבים: "הכשרות" של בוגרי תנועות הנוער המקומיות, שמרביתן נמצאו בקיבוצים והתכוננו להצטרף לפלמ"ח; "קיבוצים" או פלוגות שהתגוררו בקומונות במושבות, התפרנסו מעבודה שכירה והמתינו עד שתוקצה להם קרקע להתיישבות; חברי קבוצות עליית הנוער בגילים שונים, שעדיין היו שרויות בתהליכי קליטה וחינוך בקיבוצים ותיקים; וקבוצות של עולים חדשים שהקימו בוגרי תנועות הנוער האירופיות עוד בגולה, ועתה ראו עצמן כגרעינים לקיבוצים חדשים. בראשית הדרך, לפני קום המדינה, חשו שלטונות הגיוס צורך דוחק להקים עתודות כוח אדם גדולות ככל האפשר לקראת ימי המבחן הקרבים ובאים, ולחצו בכל כוחם לגיוס הקבוצות הללו למסגרת הצבאית הכוללת. התנועות הקיבוציות התנגדו ללחץ זה, והצדיקו את עמדתן בנימוק שההתיישבות החקלאית – בייחוד הקמת קיבוצים על-ידי הכשרות הפלמ"ח – חיונית לביטחון המדינה. הגם שמעולם לא היה ערעור רציני על תפיסה זו, נטה המטה הכללי של צה"ל להדגיש את הצורך הדוחק בגיוס מלא.

ברוב המקרים הסתיימה המחלוקת בפשרה בין דרישות הממסד הצבאי לדרישות התנועות ההתיישבותיות. ההכשרות של בוגרי תנועות הנוער המקומיות קיבלו יחס מיוחד בגיוסן לפלמ"ח: הן עברו את אימוניהן הצבאיים כקבוצה, על-מנת לשמור על גיבושן החברתי; אחוזים מסוימים מחבריהן נשלחו לקורסי קצינים ולאימונים לתפקידים מיוחדים אחרים; וכל קבוצה הורשתה לשלוח אחדים מחבריה להדרכה בתנועות הנוער העירוניות, כדי להבטיח את המשך קיומה של המסגרת החינוכית שתספק קבוצות נוספות לפלמ"ח (ולאחר מכן לנח"ל). הסדר דומה נעשה לגבי שישים הפלוגות שכבר נמצאו במושבות עם פרוץ המלחמה. אשר לעליית הנוער, לפני 1948 עברה כל קבוצה במסגרת זו תקופה של שנתיים לפחות בעבודה ובלימודים בקיבוץ ותיק, לפני שנחשבה כשירה לעלייה על הקרקע. עתה קוצרה תקופה זו בהדרגה לתשעה חודשים; אבל בוגרי עליית הנוער גויסו, תחילה כגרעינים מגובשים לפלמ"ח ואחר-כך ליחידות שמהן נוצר לבסוף הנח"ל. הקטגוריה המשמעותית היחידה של מתיישבים-בכוח שלא זכתה להתחשבות מיוחדת היתה קבוצות העולים הצעירים שהקימו "קיבוצים" בדרכם לארץ ישראל. עד לשלב מאוחר במלחמה, נקלטו חברי הקבוצות הללו בצבא כיחידים, והן איבדו את זהותן המגובשת, שהיתה מאפשרת הקמת קיבוצים חדשים עם השחרור.

מצבם הדחוק של הקיבוצים בכוח אדם הוקל במקצת באוקטובר 1948, עם הקמת הנח"ל. לא זו בלבד שיחידות הנח"ל מנעו את התפוררות הגרעינים שנוצרו בתנועות הנוער, בכך ששמרו על ליכודם במהלך השירות הצבאי; הן גם עזרו לקיבוצים הוותיקים שבהם עשו את תקופות ההכשרה החקלאית השונות.

קרקע

בריחת הערבים וגרושם השאירה שטחי אדמה גדולים ללא עיבוד. כשהתברר בהדרגה כי הפליטים אינם עתידים לחזור הושלט סדר במצב הקרקע הנטושה הוכזה כרכוש הממשלה ונמכרה לקק"ל, שהחכירה אותה ליישובים חדשים וקיימים: בתחילה לשנה אחת בלבד, ואחר-כך לארבעים ותשע או לתשעים ותשע שנים, בתנאים דומים לאלה שהונהגו בהתיישבות הציונית במשך ארבעים השנים הקודמות.

אותן הסתייגויות פוליטיות שנלוו להרס הכפרים הערביים הובעו גם בהקשר זה, בייחוד בסיעת השומר הצעיר של מפ"ם. בתחילה הושגה נוסחת פשרה שלפיה יופרשו "עודפי אדמה" לפליטים לכשישובו: המתיישבים היהודים יוכלו לוותר עליהם, משום שישתמשו בשיטות עיבוד אינטנסיביות בשטח הנותר. עד לצאת 1948 כבר התקשח הקונסנסוס הלאומי נגד שיבת הפליטים, ועל-כן התאפשרה חלוקת האדמות ללא הפרשה לחוזרים בכוח. הקיבוץ הארצי, לא פחות משאר התנועות הקיבוציות, הכיר בחשיבותה של ההתיישבות האסטרטגית באזורי ספר – וזו כללה בכמה מקרים נקודות שתושביהן הקודמים פונו מהן בכוח. עד 1952 הוקצו האדמות וחולקו מחדש, ונקבעה מתכונתה הבסיסית של הבעלות עליהן.

התיישבות חדשה: תקופת השיא, 1948-1949

הגורם להתרחבותה של התנועה הקיבוצית בתקופת מלחמת העצמאות ומיד אחריה לא היה רק, או אפילו בעיקר, תוספת הקרקע שנמצאה לה במפתיע. תנאי המלחמה לא פגמו באמונה כי ההתיישבות החקלאית היא אינטרס לאומי חיוני. אדרבה, זמן קצר לפני קום המדינה החליטה הממשלה הזמנית כי הכרזת העצמאות לא תכלול את הגדרת גבולות המדינה, וכי פלישת צבאות ערב עשויה בהחלט להביא לשינוי בגבולותיה הסופיים. משום כך נודעה חשיבות אסטרטגית, צבאית ופוליטית כאחת, ליישוב אזורי הספר ולהבטחת ההשתלטות לצמיתות על שטחים שהגיעו לידיים יהודיות, ויפה שעה אחת קודם.

עד לסוף ההפוגה הראשונה ביולי 1948 הוקמו שלושה-עשר יישובים חדשים, בעיקר בידי פלוגות שחבריהן עבדו, חיו ולחמו יחדיו מאז גיוסם לפלמ"ח, עוד לפני המלחמה. אתרי העלייה לקרקע היו אדמות ובניינים נטושים, רובם מושבות הטמפלרים הגרמנים שהוגלו בימי מלחמת העולם השנייה ולא חזרו, או מחנות צבא בריטיים. בה בשעה ערכו המוסדות המיישבים, בשיתוף צה"ל, תוכניות להתיישבות אסטרטגית נוספת בהתאם לתנאים המשתנים. החשיבות שיוחסה להתיישבות זו היתה כה רבה, שאחדות מההכשרות המגויסות שוחררו מכל חובה צבאית אחרת כדי להיאחז בקרקע במקומות מסוכנים או חשובים במיוחד.

עד לסוף 1948 הכינה ועדה משותפת של מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית ושל צה"ל רשימה של תשעים ושש נקודות בעלות חשיבות אסטרטגית מיוחדת, שהיו בהן תנאים נוחים לפיתוח חקלאי. אבל תהליך ההתיישבות לא המתין למתכננים עד שישלימו את עבודתם. ממאי 1948 ועד לצאת אותה שנה, למרות המצב הצבאי הקשה והאבידות הכבדות במלחמה, הוקמו עשרים וארבעה קיבוצים חדשים, וכן ארבעה מושבים שיתופיים ותשעה מושבי עובדים.

תהליך זה נמשך הלאה ב- 1949, כאשר הסתיימה המלחמה והמדינה הצעירה החלה לתת דעתה לשאר האתגרים הניצבים בפניה. למן הקמת המדינה במאי 1948 ועד החתימה על הסכם שביתת הנשק האחרון, ביולי 1949, הוקמו חמישים ושבעה קיבוצים – כמעט פי שלושה מהממוצע החודשי הגבוה ביותר עד אז, בתקופת המאבק.

שני שלישים מהקיבוצים הללו נוסדו על-ידי עולים חדשים. הגולה שממנה הגיעו ארצה הייתה שונה בתכלית מזו שעיצבה את דמות תנועות הנוער הקיבוציות לפני קום המדינה. בניגוד לרוב המכריע של יהודים מפולין ומגרמניה שעדיין היוו את בסיסה הדמוגרפי של התנועה הקיבוצית, ארצות מוצאם של המתיישבים החדשים היו רבות ושונות, ושיקפו את השינויים שהתחוללו בעולם היהודי בתהפוכות עשר השנים האחרונות . לפני המלחמה ובמהלכה התפתחו כמה תנועות נוער, בעזרת שליחים מהתנועות הקיבוציות, במדינות שמחוץ למקורות העלייה המסורתיים של שנות השלושים. מדינות כאלה, מארצות הברית וארגנטינה ועד טורקיה ועיראק, סיפקו חברים לרבע מהקיבוצים החדשים. הרכבם לפי ארצות מוצא שיקף את השינויים החברתיים שהתחוללו בעם היהודי, ואת תהליך מיזוג הגלויות שהתנהל בכל חלקי המדינה. רוב הקיבוצים הללו נוסדו על-ידי קבוצות שקמו זמן לא רב לפני-כן, והיה להן רקע משותף קצר יחסית של חיי שיתוף והכנה למלאכה הצפויה להן. עם זאת, היו כמה קבוצות שראו את התקופה החדשה הזאת בחייהן כהמשך של התנסויותיהן הקודמות: קיבוץ לוחמי הגטאות נוסד על - ידי קבוצה של יהודים מפולין, שלחמו בגבורה בימי השואה. הגרעין המרכזי של קיבוץ בוכנוואלד (ששינה את שמו לאחר-זמן לנצר סרני) הורכב מאנשים ששוחררו מאותו מחנה ריכוז בחודשים האחרונים של המלחמה באירופה. קיבוצים אחרים, כמו בארות יצחק ורבדים, היו למעשה נקודות חדשות ליישוב קבוצות חברים שקיבוציהם הקודמים נהרסו במלחמת העצמאות; והיו אחרים, כמו יד מרדכי, רמת רחל ונגבה, שנבנו מן היסוד אחרי חורבנם.

מיקומם הגיאוגרפי של הקיבוצים החדשים שיקף אף הוא את השינויים שהתחוללו ביישוב ובמדינה במהלך המלחמה. במאי 1948 בוטל רשמית הספר הלבן, ומעתה יכלו יהודים להתיישב בכל מקום שאיוו לעצמם. גם לא היה צורך לנהל את התהליך הממושך והמתיש של רכישת קרקע, שגזל כה הרבה זמן וכסף בימי המנדט. הבריחה ההמונית של יישובים ערביים שלמים השאירה מאחוריה שטחים פנויים רחבי-ידיים, רבים מהם במקומות שהמלחמה הוכיחה את חשיבותם האסטרטגית החיונית. מאז ספטמבר 1948, קמו מרבית הקיבוצים על אדמותיהם של כפרים ערביים נטושים. במרוצת 1948 קלטו הקיבוצים האלה כמעט 6,000 עולים חדשים: 2,175 בקיבוץ המאוחד, 2,075 בקיבוץ הארצי, 1,175 בחבר הקבוצות ו- 376 בעובד הציוני.

map1_sivug_map2_9_map3_מפת ישובים שקמו במלחמת העצמאות_map4

התיישבות וביטחון

גבולותיה הסופיים של המדינה חפפו כמעט בשלמות את קווי הפסקת האש של 1949. שני ההבדלים הבולטים ביותר בין מפת UNSCOP לבין מפת 1949 הם הגליל המערבי ופרוזדור ירושלים, שהוכללו בשטח המדינה היהודית כתוצאות של כיבוש צבאי – כשם שנטישת ירושלים העתיקה ותלישת גוש עציון מעל המדינה היהודית היו תוצאות של כישלון צבאי. נשאלת איפוא השאלה: באיזו מידה תרמה ההתיישבות העובדת לניצחונות צה"ל.

במהלך המלחמה ובשנים שלאחריה שררה האמונה שהקיבוץ (ובמידה פחותה, המושב) הוא חלק חיוני ממערכת המגן של המדינה, וזו התבטאה הן במהלך המאורעות, הן בתודעתם של מעצבי מדיניות. השקפה זו התגלמה בדבריו של בן-גוריון כי "יותר מששמרנו על הנקודות – שמרו הנקודות עלינו". היא מודגמת היטב בביטויים כמו "יישובי ספר", "מוצבי קיפוד", "יישובי משלט" ועוד ביטויים מן השפה המשמשת היסטוריונים ופרשנים צבאיים, פוליטיקאים ומתכננים.

היה זה שינוי מובהק בתפיסה המקובלת של מטרות ההתיישבות. על כך מעיד השינוי במצב הקיבוצים בנגב. אלה קמו, כזכור, בעיקר מטעמים פוליטיים, כדי להבטיח שליטה יהודית באיזור. במאי 1947 נכתב בדו"ח של מפקד צבאי באיזור כי הקיבוצים הללו אינם מסוגלים להתגונן מפני התקפה: בין חבריהם, מלבד אלה שהתאמנו בפלמ"ח "בשום נקודה … אין אדם שיוכל לרכז את ענייני הבטחון מבחינת הכשרתו המקצועית… [הנקודות] חסרות ציוד הכרחי להגנה." כעבור פחות משנה הוקמו המבנים הראשונים של ברור חיל. תחילה ישבה בהם יחידה צבאית, אבל כעבור חודשיים החליף אותה גרעין התיישבותי שהקים במקום קיבוץ אזרחי. הדבר ממחיש תהליך של "מיליטריזציה של ההתיישבות": מעתה ואילך, שלטונות הצבא הם שאישרו תוכניות התיישבות מקיפות, ופעמים רבות אף יזמו אותן. אלא שמנקודת ההשקפה ההיסטורית, ראוי לשאול אם היא באה על צידוקה באירועי מלחמת העצמאות והתקופה שמיד לאחריה.

בשלב הראשון למלחמה, כאשר היישוב הותקף בעיקר על-ידי כוחות מקומיים, היתה עמידתם של קיבוצים כמו דגניה ומשמר העמק גורם חשוב בהגנת שטחה של ישראל מפני כוחות לא-סדירים. היא היתה גם מקור השראה ליישוב, גמול להשפעה השלילית של אובדן גוש עציון, ומהלומה רצינית למוראל האויב: גורמים אלה, גם אם אינם מוחשיים כמו כיבוש שטח או הגנתו, הם יסודות חשובים בכל מלחמה. אולם עצם קיומו של קיבוץ אינו מלמד בהכרח שהוא יצא בשלום מן המלחמה.

גם אם רוב הקיבוצים הצליחו לעמוד בפני התקפותיהם של כוחות לא-סדירים ושכנים עוינים, מהלך המלחמה – החל מהקרב על גוש עציון, שם הסתייעו התוקפים בלגיון הערבי – מלמד ברורות כי מעטים מאוד היו היישובים שהצליחו לעמוד בפני צבא סדיר בלי עזרה. בכל הקרבות החשובים שבהם היו מעורבים הקיבוצים, הם היוו בסיסים גיאוגרפיים וטקטיים, וחבריהם – כאנשי ה'הגנה', ולאחר מכן כאנשי יחידות ההגנה המרחבית של צה"ל – נטלו את חלקם בלחימה והושיטו סיוע ועזרה ליחידות הצבא. לעתים לחמו יחידות אלה מתוך הקיבוצים עצמם, כתגבורות לחבריהם; במקרים אחרים הקלו את הלחץ על הקיבוצים בהתקפות-נגד, או בהקמת מוצבים בסביבה. ללא עזרתם של כוחות חיצוניים אלה, ספק אם קיבוצים רבים היו עוברים את המלחמה כפי שעברו אותה.

יש איפוא צורך לתקן את התפיסה הפשטנית, שראתה את הקיבוץ כמעוז המסוגל לעמוד לבדו ולהוסיף להתקיים כנגד כוחות עדיפים. אבל ערכה הצבאי של ההתיישבות הקיבוצית היה גדול בהרבה. לדוגמה, אף שמבחינה פוליטית הגליל העליון היה חלק מהמדינה היהודית בכל תוכניות החלוקה, חמישה-עשר הקיבוצים שהוקמו בו מ-1937 ועד 1947 הם שאפשרו לו לעמוד בפני ההתקפות עליו, ומנעו את תלישתו מעל המדינה בכוח הזרוע. ועצם קיומם של הקיבוצים הללו, בשילוב עם המוניטין שיצאו להם על התגוננותם העיקשת, תיעל את פלישת הצבאות הערביים וסייע למגינים לחזות את דרכי התקדמותם במידה רבה של דיוק.

ההתיישבות היהודית לא היתה הגורם החשוב היחיד בפעילות הצבאית של 1949-1947 ובתוצאותיה הטריטוריאליות. אבל אין ספק שהיא היתה מרכיב חשוב, ובכמה מקרים מכריע, בכל אלה, כמו גם בהתפתחויות הפוליטיות אשר, יחד עם מהלכי המלחמה, עיצבו את גבולותיה של מדינת ישראל.

התפתחויות פוליטיות

הקמת מדינת ישראל, והניצחונות במלחמת העצמאות, ביססו וחיזקו את מעמדה של מפא"י, בראשות בן-גוריון, כגורם המוביל במדינה. לכנסת הראשונה (1951-1949) נבחרו ארבעים ושישה נציגים של מפא"י, לעומת תשעה-עשר נציגי מפ"ם, שישה-עשר למפלגות הדתיות וארבעה-עשר לחירות (הרוויזיוניסטים לשעבר, עם לח"י ואצ"ל). עשרים ושישה (21.7%) מתוך 120 חברי הכנסת הראשונה היו חברי קיבוץ. כלומר, ייצוג הקיבוצים היה גדול פי שלושה ויותר ממה שהצדיק חלקם המספרי באוכלוסייה הרחבה. אמנם, רוב הנציגים הללו – 14 מבין 19 -- כיהנו מטעם שתי סיעותיה של מפ"ם. אבל גם במפא"י היה ייצוג-יתר לקיבוצים (עשרה מתוך ארבעים ושישה: כמעט 22%, לעומת חלקם של הקיבוצים באוכלוסייה הכללית, שעמד על 6.3%). מאידך גיסא, אף שרשימת מפא"י כללה כמה אנשי קיבוץ רבי-יוקרה כמו יוסף ברץ ושלמה לביא, ממייסדי דגניה ועין חרוד, לא היה אף חבר קיבוץ אחד שכיהן מטעמה בממשלה.

מסתבר איפוא שגם אם התנועות הקיבוציות נמצאו בקרבת הצמרת הפוליטית של המדינה, הן לא הגיעו לפסגת הדרג של קובעי מדיניות. מצב זה נשאר בעינו, בשינויים קלים בלבד, עד לממשלת הקואליציה של 1955, שבה היו חמישה שרים חברי קיבוץ: שניים ממפ"ם ומאחדות העבודה ואחד ממפא"י.

מפ"ם

כאשר נוסדה מפ"ם, ב-1948, עדיין היו חילוקי-דעות אידיאולוגיים עמוקים בין שני אגפיה, בייחוד במה שנוגע ליחסי ישראל-ערב: עקרונית, האמין השומר הצעיר עדיין ברעיון המדינה הדו-לאומית, ואילו אחדות העבודה שאפה להקמת המדינה בארץ ישראל השלמה ממערב לירדן. אלא שבשלב זה, אף שהסוגיות האלה גרמו לוויכוחים מרובים על אופן הניסוח של מטרות המפלגה ושל חוקתה, דומה שלא הייתה להן חשיבות מעשית מרובה, לעומת הסוגיות שבהן התלכדו עמדותיהן של שתי התנועות.

בפוליטיקה הפנימית תמכו שתיהן בהנהגת מפא"י בכל הקשור להתיישבות ולעלייה, אבל נקטו עמדה אופוזיציונית בענייני האיגודים המקצועיים. עמדתו הפרו-סוביטית של השומר הצעיר, שהיתה מעוגנת היטב בכמה דורות של חינוך מרקסיסטי בתנועת הנוער, התחזקה עוד יותר עקב תמיכתה של ברית המועצות בהקמת מדינת ישראל ב-1947, ועקב הספקת הנשק מצ'כוסלובקיה במהלך מלחמת העצמאות. גם אחדות העבודה נקטה עמדה דומה מאוד מאז הקמתה ב-1944. הנה-כי-כן, היו שתי התנועות הללו מחויבות אידיאולוגית לעמדה פרו-סובייטית, אם כי מבחינה טקטית הן דגלו בגלוי בנייטרליות בשאלות של מדיניות חוץ. שתיהן כאחת היו איתנות בהתנגדותן לשליטתה של מפא"י ה"רפורמיסטית", שהביעה הסתייגויות לגבי תפקיד הקיבוץ במדינה.

מתוך הבנה כי רבים מחילוקי-הדעות הקודמים ביניהן כבר לא היו רלוונטיים, הגיעו שתי המפלגות לכלל מסקנה, לקראת סוף 1947, כי רק במסגרת של ברית רחבה יותר יהיה להן סיכוי לזכות בהשפעה פוליטית משמעותית. בינואר 1948 התאחדו איפוא השתיים במפלגה חדשה, מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם).

שניים משלושה-עשר השרים בממשלה הזמנית, ושלושה מעשרים וחמישה החברים במועצת המדינה הזמנית, ששלטה במדינה ממאי 1948 עד פברואר 1949, היו נציגי מפ"ם. שריה ניסו להפעיל את השפעתם בעניינים הנוגעים ליחסים עם הערבים. וכאן, למרות חילוקי - הדעות האידיאולוגיים ביניהם בעבר, מצאו מכנה משותף בהבעת תמיכה בזכות השיבה של פליטים "שוחרי-שלום" אחרי המלחמה, ובשמירת קרקע פנויה למענם: שני אגפי המפלגה האמינו כי הפרדה גיאוגרפית בין יהודים לערבים תהיה בגדר ויתור על עקרון שלמות הארץ – עיקרון ששניהם תמכו בו, גם אם תפיסותיהם את אופיו הפוליטי היו שונות בתכלית.

התנועה הקיבוצית אחרי המלחמה

בתום מלחמת העצמאות היתה התנועה הקיבוצית רשאית להשתבח בהישגיה בשש השנים הקודמות. חבריה עמדו איתן בשלוש מערכות של מאבק חמוש, שתיים מהן מכוונות במישרין כנגד היישוב, ומילאו תפקיד חיוני בהגנתו. אורח החיים הקיבוצי הוכיח את עצמו כבעל כושר הסתגלות מופלא, המאפשר להתמודד בהצלחה עם התקפות צבאיות, קשיים כלכליים וגריעה מתמדת של כוח אדם, במצבי החירום שבאו בזה אחר זה. עקב כך גברה יוקרת הקיבוץ במדינת ישראל ומחוצה לה. מבחינות רבות נתפס הקיבוץ, בעיני רוב הישראלים ובעיני רבים מחוץ למדינת ישראל, כסמל לכל הטוב והאופייני במדינה היהודית הצעירה.

במרוצת התקופה הזאת גם התחזקה החברה הקיבוצית בתוכה במובנים רבים. היא לא נתפסה עוד כאורח חיים ניסיוני, אלא כצורה חברתית מבוססת ומאורגנת היטב, שבה השתלבו ערכי היסוד – שוויון, דמוקרטיה ישירה וסולידריות חברתית – במהלכם השגרתי של חיי היומיום. ביטחונו העצמי של הקיבוץ התבטא גם במספר ילדיו, ובהתייחסות הכללית למערכת החינוך המיוחדת שלו כמובנת מאליה. בקיבוצים הוותיקים כבר הגיעו אחדים מבני הדור הצעיר לבגרות, השתלבו בקהילה, והוכיחו את עצמם היטב בעבודה ובמלחמה. היה מקום להתגאות גם בשילובן של קבוצות מעליית הנוער במערכת החינוך הקיבוצית, וכמה קבוצות כאלה כבר הקימו קיבוצים חדשים. עם זאת, התגלו כמה ליקויים חמורים שהחמירו בשנות המלחמה. הפוליטיזציה של התנועות הקיבוציות חוללה מריבות מרות ושסעים פנימיים שלא גילו כל סימני התמתנות. המלחמה עצמה הרסה כמה קיבוצים, והשאירה אחרים פגועים קשות, מן הבחינה החומרית וכן מן הבחינה החברתית. מעל לכל, השמידה שואת העם היהודי את המאגר הטבעי של כוח אדם שכוון לפני-כן לתנועה הקיבוצית. מעתה לא ניתן היה להסתמך על כך שהעולם היהודי יספק את אותו מאגר אנושי-חלוצי שבנה את הקיבוצים ותגבר אותם מאז תחילת שנות העשרים.

מגמות העתיד כבר הסתמנו ביישובים החדשים שקמו במהלך 1949: מתוך עשרים וארבעה מושבים חדשים, רק חמישה הוקמו לפי דגם ה"ארגונים" שהתקיים לפני המלחמה - כלומר היו בעלי רקע משותף בתנועת הנוער או בצבא שכלל במידת - מה גם הכשרה וניסיון בחקלאות. מרביתם של המושבים שהוקמו היו מושבי עולים, שבהם יישבה הסוכנות היהודית עולים חדשים שהיו חסרי רקע חקלאי כמעט לחלוטין. היתה זו ראשיתה של מגמה שנמשכה בשנים הבאות, והשפעתה על עתיד הקיבוץ היתה רבה.


חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |