החל משנות השלושים והארבעים, משמש המושג התישבות העובדת לתיאור התיישבותם של פועלים המתפרנסים מעבודה עצמית על אדמת הלאום, במסגרת קבוצות, קיבוצים, מושבי עובדים ומושבים שיתופיים. אף כי ניתן להבחין בהתחלותיו של מגזר זה של היישוב עוד בתקופת העליה השניה, עוצבו דפוסיו הקבועים רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם מסירת משק דגניה לאחריות הפועלים בשנת 1920 ועם ייסודם של נהלל וכפר יחזקאל בשנת 1921.

ערב מלחמת העולם הראשונה הסתכמו כל הקרקעות בבעלותה של קרן קיימת לישראל, ששימשו בסיס להתיישבות העובדת בעתיד, ב-16,400 דונם. החקלאות היהודית ביישוב היתה מושתתת באותה עת על 74 מושבות, ושטחי האדמה שבבעלות פרטית השתרעו על פני 404,200 דונם. עד שנת 1947 גדל מספר יישובי ההתיישבות העובדת ל-217 : 145 קיבוצים ו-72 מושבי עובדים. השטח שעיבדו השתרע על-פני כ-483,000 דונם, בהשוואה לחקלאות הפרטית שהקיפה 193,642 דונם וכללה 79 יישובים. בתקופה זו הפכה אפוא ההתיישבות העובדת מחלק זניח של ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל למגזר הגדול והדינמי ביותר ביישוב. חשיבותה של ההתיישבות העובדת אינה נמדדת רק בממדיה ובכוח צמיחתה. היא מילאה תפקידים ראשונים במעלה ביישוב, בתנועה הציונית ובעם היהודי.

יובל דניאלי, עקבות 1996 טכניקה מעורבת, 150X100 ס"מ

עד אמצע שנות השלושים נפרשו יישובי ההתיישבות העובדת במקומות שהיו בהם קרקעות זמינות להתיישבות, ולכן הם התרכזו בעיקר בעמק יזרעאל, בעמק הירדן ובגליל העליון. עצם ההתיישבות באזורים אלה ועיבוד האדמה המוזנחת בשיטות חקלאיות מודרניות היו הישג ניכר בפני עצמו. מראשית המרד הערבי בשנת 1936 נוסף לערכה החקלאי-הכלכלי של ההתיישבות גם מימד של 'התיישבות אסטרטגית', שנבע מן הצורך להבטיח למדינה היהודית, לכשתקום, שטח גדול ככל האפשר ובר-הגנה. ואכן, גבולותיה של מדינת ישראל נקבעו במידה לא מבוטלת על-פי הקווים שהותוו בשנות המנדט, ובייחוד משנת 1936 ואילך. אין זה מקרה כי עם הקמת המדינה נמצאו יישובי ההתיישבות העובדת לאורכם ולרוחבם של גבולותיה.

כל זה היה בלתי אפשרי לולא נוצרו בתוך היישובים דפוסי חברה ותרבות שחישלו את החברים כנגד קשיי החיים, הבדידות והייאוש. כאלה היו המנגנונים שהבטיחו מידה רבה מאוד של שוויון בין החברים ונתנו ביטוי מוחשי לעקרון השיתוף והסולידריות החברתית. כאלה היו גם דפוסי התרבות: חגים ומועדים, שיר ומחול, ומסגרות חינוך ייחודיות לשם הנחלת ערכים אלה לדור הצעיר. דפוסים אחדים היו לנחלת הכלל ביישוב, ועד היום הם חלק בלתי נפרד מן התרבות היהודית החילונית במדינת ישראל.

החקלאות העברית התפתחה למרות דלות הארץ במשאבים טבעיים ולמרות סדרת המשברים הכלכליים שפקדו את היישוב ואת העולם, ואף קצרה הישגים כלכליים חשובים ביותר. את הצלחתה יש לזקוף, בין השאר, גם לדבקות רובם של אנשי הקיבוצים והמושבים (וכן של מתכנני המשק הלאומי) בעקרון המשק המעורב: שכן הוא אשר מנע את התמוטטות החקלאות היהודית בשל משבר ההדרים מ-1936 ואילך, והוא אשר הבטיח הספקה מינימלית של מצרכי מזון למדינה הצעירה אחר כך. ישובי ההתיישבות העובדת – הן הוותיקים והן אלה שנוסדו במהלך מלחמת העצמאות וזמן קצר לאחריה – הצילו את המדינה מרעב בימים הקריטיים של מחסור במזון, במטבע חוץ ובתמיכה מדינית וכלכלית, ובתקופה של העליה ההמונית וקליטתה.

כל ההישגים האלה היו פרי עבודתם של אנשי מיעוט בתוך היישוב: כ-51,000 נפשות מתוך כ-630,000 בסופה של התקופה. החלוצים שבנו את ההתיישבות העובדת ראו בעצמם עילית משרתת, השואבת את כוחה מנכונותה לרתום עצמה לטובת הכלל, מבלי להיות מונעת בפעולותיה אלו משיקולים אישיים או סקטוריאליים.

התנועה הקיבוצית נשענה במקורה על תנועות הנוער הציוניות, שמצדן הוקמו והודרכו על-ידי שליחי התנועות הקיבוציות השונות. אשר למושבים, רבים ממייסדיהם היו בוגרי התנועות החלוציות וקיבוצי ההכשרה. בפרוץ מלחמת העולם השניה היו כמאה אלף חברים בתנועות החלוציות ברחבי העולם. בזמן ההוא כבר הספיקו התנועות בארץ-ישראל ובארצות של דוברי אנגלית לצבור עוצמה רבה והתחילו לרשת את מקומן המוביל של התנועות האירופיות. נוסף על החינוך לעליה ועל ארגונה, מילאו חברי התנועות ובוגריהן – בעיקר חברי קיבוצים ומושבים – תפקיד מרכזי בארגון העליה הבלתי לגלית לפני מלחמת העולם השניה ואחריה וכן במפעל עלית הנוער, שהיה בראש ובראשונה פרויקט של ההתיישבות העובדת.

גם בתחום הזה אין למדוד את ההישגים רק במונחי כמותיים, ואפילו לא רק במעשיהם של החלוצים, עם כל חשיבותם. תנועות הנוער החלוציות, שההתיישבות העובדת היתה גורם מרכזי בחינוכן ובתפיסתן הרעיונית, הצליחו במידה רבה להנחיל לחבריהן ערכי יסוד מכוננים, המתבססים על פניה לחקלאות, על התיישבות ציונית ועל יצירת תרבות עברית חדשה, המבוססת על ערכי שיתוף ויצירה. ערכים אלו היו נחלתו של מיעוט אליטיסטי, אך דומה כי עד סוף תקופת המנדט התקבלו ערכיו של מיעוט זה – להלכה, אף אם לא תמיד למעשה – על רבים מאוד ביישוב ועל הנהגתו. החינוך התנועתי השפיע השפעה עמוקה על רבבות נערים ונערות, גם אם רובם לא הגשימו בעצמם את מטרותיו המוצהרות.

יחודה של ההתיישבות העובדת בולט ביתר שאת בהקשר הכלל-עולמי. שנות העשרים, השלושים והארבעים היו בדרך כלל שנות תיעוש ועיור בחברות המערביות, שאליהן ניתן לשייך את העם היהודי באירופה ואת היישוב היהודי בארץ-ישראל. רק בחלק קטן של העולם הזה נצפתה מגמה של הגירה מהעיר אל הכפר, ואילו בתוך היישוב היתה המגמה הזאת בראש ובראשונה נחלתה של ההתיישבות העובדת. זאת ועוד: אמנם מתיישבים רבים התנגדו למינוח הסוציאליסטי, לא כל שכן לכל קשר ארגוני עם התנועה הסוציאליסטית העולמית, אך רבים מבין חברי הקיבוצים וכן אף חלקם של המושבים החשיבו עצמם כחברות בעלות מאפיינים סוציאליסטיים. מתוך כך, טבעי שחברי היישובים מצאו את מקומם הפוליטי בתנועת העבודה. מנהיגיהם נמצאו בצמרת מפלגותיה, והתנועות הקיבוציות התבלטו בפעילותן ובעצמאותן הפוליטית, אם לצד המנהיגות של תנועת העבודה ואם בתור 'אופוזיציה לויאלית' בתוכה.