Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר התיישבות



פוליטיקה ומשבר בתנועות הקיבוציות : 1954-1947

- בכתיבה - פרק זה בוחן את המערכות הפוליטיות בתנועות הקיבוציות בראשית שנות ה-50. כתב: פרופ' הנרי ניר. ערכה: ד"ר אביגיל פז-ישעיהו.
מבוא כללי

במבט ראשון, נראית הפוליטיקה הישראלית של ראשית שנות החמישים הפכפכה מאין כמוה. בין מאי 1948 לנובמבר 1955 כיהנו בישראל שבע ממשלות, ורק שתיים מהן הוקמו בעקבות בחירות כלליות ושינויים בהרכב הכנסת. השאר קמו כתוצאה ממשברים קואליציוניים, לרוב בגלל חיכוכים בין מפא"י לבין המפלגות הדתיות. עם זאת ביסודה של סדרת המשברים הללו שררה יציבות מרשימה. כל הקואליציות התבססו על שותפות בין מפא"י ורשימות ערביות שתמכו בה לבין מפלגה דתית אחת או יותר, בתוספת סיעות אחרות מפעם לפעם. ולמרות השינויים הדמוגרפיים הכבירים שהתחוללו בשנים אלה של עלייה המונית, כמעט לא ניכר שוני בדפוס הבסיסי הזה בעקבות הבחירות לכנסת השנייה ביולי 1951, או לשלישית ביולי 1955. מפא"י נשארה השותפה הבכירה, ודוד בן-גוריון היה האישיות הבכירה במפא"י, גם בימי פרישתו לשדה בוקר, מדצמבר 1953 עד פברואר 1955.

מעבר לכך, שרר משהו קרוב לקונסנזוס לאומי בכמה שאלות יסוד: איבתם הנמשכת של הערבים גררה פשיטות טרור ממצרים ומירדן וסדרה של פעולות תגמול מצד צה"ל, שהגיעו לשיא במערכת קדש באוקטובר 1956. בהנהגת מפא"י היו חילוקי דעות בלתי-פוסקים, בעיקר בין משה שרת ובן-גוריון; אבל אלה כמעט ולא הגיעו לידיעת הציבור, שתמך ברובו במדיניותו התקיפה של בן-גוריון: הבטחת שלומה של ישראל על-ידי חיזוקה הבטחוני, ונקיטת עמדה חסרת-פשרות כלפי מדינות ערב.

באמצע 1952 פחת הצורך בהפעלת מדיניות הצנע. הודות למלוות ולמענקים מארצות הברית הנהיגה מפא"י מדיניות של ליברליזציה כלכלית, אך שימרה את עיקרו של מבנה המשק – בעלות ציבורית, ושליטה של משרדי הממשלה וההסתדרות. כתוצאה מכך החלה רמת החיים לעלות בהדרגה, והדבר נטל את העוקץ מן ההתמרמרות הפוליטית שנלוותה לקיצוב.

מפ"ם כאופוזיציה למפא"י

מלבד חילוקי דעות עמוקים בשאלות דת, נהנתה הממשלה מתמיכה רבה מצד רוב הציבור, ומצד החברים מן השורה במפא"י, לרבות חברי המפלגה שהשתייכו לחבר הקבוצות ולקיבוץ המאוחד. עם זאת היא ניצבה מול התנגדותן העיקשת של שתי מפלגות האופוזיציה הראשיות – חירות ומפ"ם. זו האחרונה נהנתה מתמיכת הרוב בקיבוץ המאוחד, ומתמיכת כל הקיבוץ הארצי.

מפ"ם אימצה למעשה את סדר הקדימה של מפא"י בנושאים שהיו קשורים למדיניות חוץ וביטחון: הצורך לחזק את צה"ל, להילחם בהסתננות ולהדוף אותה, ולייחל לסיכוי למשא ומתן פוליטי עם מדינות ערב בעתיד. אולם בחזית הפנים, היא התנגדה לרוב קווי המדיניות של הממשלה: המדיניות הכלכלית החדשה שהונהגה ב-1952 התפרשה על-ידה כהפניית עורף למבנה הסוציאליסטי המסורתי של החברה הישראלית ועל הסכם השילומים עם גרמניה נמתחה מצדה ביקורת נוקבת. על אלה נוספו מחלוקות שונות שנבעו מביקורת עקרון הממלכתיות ותרמו לטיפוח איבה הגובלת בשנאה ממש, שאפיינה את היחסים בין מפ"ם למפא"י מאז פירוק הפלמ"ח. מפ"ם לא ראתה בממלכתיות אמצעי לגיבוש מוסדות המדינה שאך-זה קמה ולגיוס משאביה, אלא דרך לחזק את שלטון מפא"י ולהנציחו.

ההגבלות על פעילותן של תנועות הנוער (מלבד הצופים, הלא-פוליטיים לכאורה) בבתי-הספר, והכללת בתי-הספר של זרם העובדים במערכת החינוך הממלכתית, היו רק שניים מן הצעדים שעמדו בניגוד להשקפת העולם הבסיסית של התנועות הקיבוציות הראשיות ומפלגתן, והזיקו במישרין לאינטרסים שלהן. סוגיות אלה ועוד אחרות הרחיבו את הפער בין מפא"י למפ"ם, עד שדומה היה כי לא ניתן עוד לגשר עליו.

באותה עת גברה חשיבותן של סוגיות מתחום מדיניות החוץ. בתדמיתה הציבורית היתה מפא"י מפלגה סוציאל-דמוקרטית, דומה בהשקפותיה למפלגת העבודה הבריטית, ומחויבת לדמוקרטיה הפרלמנטרית המערבית; ואילו המלל המהפכני של מפ"ם, ואהדת חבריה לברית המועצות, הניעו אותה להזדהות גוברת והולכת עם "עולם המחר." מהלכיה הראשונים של המלחמה הקרה התרחשו בעת שהיישוב היה שרוי במאבק נגד הבריטים. ב- 1949, בעת שהחלה הפוליטיקה הישראלית ללבוש צורה, עברה ההתמודדות בין המעצמות הגדולות לשלב חדש, פעיל יותר. ברית נאט"ו הוקמה, והרוסים הידקו את אחיזתם באירופה המזרחית במשפטי ראווה בהונגריה ובבולגריה, והגיעו לכלל קרע עם טיטו ביוגוסלביה. במרס 1950 הכריזו הרוסים כי יש ברשותם כלי-נשק גרעיניים, וביוני של אותה שנה פרצה מלחמת קוריאה.

אירועים אלה חשפו את המצב העולמי המסוכן, שטמן בחובו אפשרות ממשית לפריצת מלחמה עולמית חדשה. מצב זה היה שונה ממלחמות קודמות, ומאיומי מלחמה בעבר, בכך שהסכסוך שיסע את המארג הפוליטי בכל רחבי העולם, ולא רק במדינות שהיו חצויות על-ידי גבולות מוכתבי כיבוש, או שהתנהלה בהן מלחמת אזרחים. פדרציית האיגודים המקצועיים הבינלאומית התפלגה על הרקע האידיאולוגי הזה. וגם מבחינה תרבותית ואינטלקטואלית, הסתמנה הקשחת עמדות משני עברי מסך הברזל: פולחן האישיות של סטלין ההולך ומתגבר, לעומת התפשטות המקארתיזם.

תגובתה של מפ"ם למצב הבינלאומי נבעה מעמדתם הפרו-סובייטית המסורתית של שני מרכיביה, השומר הצעיר ואחדות העבודה, ומן השינוי באופי הפוליטיקה הקיבוצית במרוצת העשור הקודם. בתהליך גיבושה של המפלגה, רופפה כל אחת משתי הסיעות את אחיזתה בתנועה הקיבוצית. באחדות העבודה, התבטאה מגמה זו באופן מובהק ביותר בהתמזגותה ב-1946 עם פועלי ציון שמאל, קבוצה מגובשת של אינטלקטואלים ופועלים עירוניים, שלא היה לה עניין רב בסדר הקדימויות המסורתי של הקיבוץ המאוחד. בדומה לכך, הסניפים העירוניים של השומר הצעיר לא היו מוכנים עוד לקבל אוטומטית את הנהגת המגזר הקיבוצי.

בימי מלחמת העצמאות, כאשר התמקדו מאמצי המפלגה בניהול המלחמה ובמאבק על עתיד הפלמ"ח, הפכה לאחדות העבודה לכוח המוביל במפ"ם. אבל אחרי המלחמה גברה ידה של סיעת השומר הצעיר. עקב עקרון הקולקטיביות הרעיונית גוף זה הציג תמיד חזית מלוכדת כלפי שאר העולם, ובכלל זה שותפיו במפ"ם פנימה; אך בקרב שתי הסיעות היו מתיחויות פנימיות מתמידות.

סלע מחלוקת אחד היה שאלת ההשתתפות בממשלה בתחילת 1950, בימי המשבר של העלייה ההמונית, כשהמצב הכלכלי היה חמור מאין כמוהו, עשתה מפא"י ניסיון כן להרחיב את בסיסה הפרלמנטרי של הממשלה על-ידי הכללת מפ"ם בקואליציה. אחדות העבודה תמכה בתוקף בקבלת ההצעה, כביטוי לנכונותה של המפלגה להיות שותפה לאחריות הכרוכה בניהול המדינה. מאיר יערי ויעקב חזן נטו גם הם להסכים, אבל הקבוצה השמאלנית בשומר הצעיר אכפה משמעת סיעתית וזכתה, ומפ"ם החליטה להישאר במדבר הפוליטי. היא נותרה בו עד 1955.

סלע מחלוקת אחר בין שתי הסיעות באותה עת היה היחס למלווה שנתנה ארצות הברית לישראל: הממשלה קיבלה אותו בלית ברירה, שכן כלכלת המדינה עמדה על סף התמוטטות. אחדות העבודה קיבלה את הטיעון הזה, אבל הגורמים השולטים במפ"ם טענו כי המלווה האמריקני הוא גרסה מקומית של תוכנית מרשל, העתידה "לשעבד" את כלכלת ישראל.

אחד הגורמים בנטייתה הגוברת של מפ"ם שמאלה היה משקלו הסגולי של משה סנה, נואם ועיתונאי מבריק. השקפותיו, שנבעו מניתוח המצב הפוליטי הבינלאומי, היו מקובלות על ציבור הולך וגדל במפלגה. הוא העריך כי העולם מחולק במציאות ההיסטורית בת-הזמן בין שני כוחות העתידים להתנגש בסופו של דבר וכי התנגשות זו כבר החלה. הגוש הסובייטי, על-פי ניתוח זה, עתיד לנצח ועל כן על ישראל לכרות ברית עמו למען שימור האינטרסים הציוניים לעתיד.

רבים ממנהיגיה הותיקים של מפ"ם ובייחוד יערי וחזן, חששו מאוד מפני הזדהות קיצונית מדי עם הקו הקומוניסטי, והמשיכו להדגיש את המרכיבים הקונסטרוקטיביים במצע המפלגה. אבל הקיטוב המתגבר בין מזרח למערב, נטיותיו הקיצוניות של הדור הצעיר בהשומר הצעיר, והשפעתם האישית של סנה וקבוצתו, כל אלה הסיטו את מרכז הכובד של הסיעה שמאלה. בהדרגה גברה ידו של הגורם השואף להפוך את מפ"ם לתנועה "ציונית קומוניסטית". יותר ויותר הכרעות בתנועה נפלו בהתאם לעמדתם של הגורמים שנטו שמאלה; והמנהיגים, בהקפדתם על עקרון הקולקטיביות הרעיונית, הביעו בנאמנות את עמדת הרוב בהתבטאויותיהם הפומביות, גם אם הסתייגו ממנה בדיונים פנימיים.

מנהיגיה הוותיקים של סיעת אחדות העבודה, שעדיין נשענו על מסורת המדיניות הקונסטרוקטיביסטית שלהם, נמצאו לכודים במפלגה שעמדותיה הפוליטיות נראו להם מפוקפקות ביותר. עקב כך, זמן קצר אחרי הקמת המפלגה חדל טבנקין לזמן-מה מהשתתפות פעילה בהנהגתה, משום שחש את עוצמת הניגוד בינו לבין סיעת השומר הצעיר השלטת. בעודם מתלבטים בבעיות אלו נאלצו מנהיגי הקיבוץ המאוחד להיאבק בשתי חזיתות שונות: על עצם אחדותה של תנועתם הקיבוצית שהיתה מפולגת פוליטית בתוכה, ועל השליטה בה.

בתוך סיעת אחדות העבודה הלכה וגברה ידה של הקבוצה השמאלנית. זו הלכה והגבירה את השפעתה – בהנהגתו של לובה לויטה – בייחוד בקיבוצים הצעירים, והתקרבה יותר ויותר למדיניות המקובלת על השמאל בהשומר הצעיר. מנהיגי הרוב בקיבוץ המאוחד נאבקו כנגד המגמה הזאת, אבל הערצת ברית המועצות, שהם עצמם טיפחוה, יצרה דינמיקה שלא עלה בידם לעמוד כנגדה. בה בשעה היה עליהם להיאבק על אחדות תנועתם כנגד השפעתה של האופוזיציה התומכת במפא"י. תהליך זה, שהשפעותיו על התנועה הקיבוצית כולה היו כה עמוקות, ראוי לניתוח מפורט בפני עצמו.


הפילוג בקיבוץ המאוחד


אחרי הקמת מפ"ם החריף המאבק הפוליטי בתוך הקיבוץ המאוחד. מאחר שעיקרי ההשקפות היו מגובשים פחות או יותר משני עברי המתרס, נודעה חשיבות מכרעת לשאלות כוח-אדם. אלו התבטאו בכמה תחומים:

  • שליטה במנגנון התנועתי לחלוקת הגרעינים הנקלטים בין המשקים השונים;
  • מאבק על השפעה בקרב ניצולי יהדות אירופה;
  • שיוכן הפוליטי של תנועות הנוער שבוגריהן הצטרפו לקיבוצי הקיבוץ המאוחד;
  • החינוך האידיאולוגי של הדור הצעיר בקיבוצים.

מגמת פניהן של הקבוצות החדשות שהגיעו ארצה בתקופת ההעפלה והבריחה היתה בעיקרה פועל-יוצא של שיוכם הפוליטי של המדריכים שפעלו עימן באירופה ובקפריסין. שיגור מדריכים - שליחים לתנועות הנוער נעשה איפוא לא רק בשירות העם היהודי והעניין הציוני, אלא גם כחלק מן האינטרסים של התנועות הקיבוציות – ובמה שנוגע לקיבוץ המאוחד, של כל אחד מן המגזרים שהיו בו מאז פרישת לאחדות העבודה ממפא"י ב-1944. באביב 1945, אחרי כשנתיים של מאבק פוליטי בין הסוכנות היהודית, ההסתדרות וראשי הקיבוץ המאוחד, הוקמו בסופו של דבר קורסים נפרדים להכשרת שליחים לשני פלגי התנועה (אלו המזוהים עם אחדות העבודה ואלו שהיו מזוהים עם מפא"י). הקמת הסמינרים האידיאולוגיים ב- 1945 והמחלוקות שנלוו אליה היו במובנים רבים משל לדרכים שבהן היה הקיבוץ המאוחד עתיד להתפתח בשנים הבאות. כנגד מחאות המיעוט על זיהוי התנועה עם אחדות העבודה, באו טענות הרוב בדבר "כלליות".

בין 1945 ל-1950 זכה המיעוט (שהזדהה עם מפא"י) לקבל הקצאות כוח אדם בפרופורציה לגודלו המספרי; לספק מנהיגים ומדריכים לקבוצות של תנועות הנוער ועליית הנוער שהיו מיועדות לקיבוציו; ולשלוח כמה מדריכים ושליחים לתנועות הנוער, בארץ ובחו"ל שהיו קשורות למפא"י – כל אלה במסגרת מכסת הפעילים המגויסים לעבודה תנועתית. ההתייעצויות בין חברי מפא"י לפני ישיבות חשובות של מזכירות הקיבוץ המאוחד נעשו ממוסדות, ואף קמה ועדת קבע. בהדרגה הלך והתפתח מנגנון-צללים, שהבטיח כי המיעוט התומך במפא"י יוכל לעמוד על זכויותיו, ופיקח על מימוש הזכויות הללו.

בשל המתיחויות החריפות בקרב שני המחנות, קראו בן-גוריון ומנהיגים אחרים במפא"י לתומכיהם בקיבוץ המאוחד לנקוט עמדה פעילה, גם אם פירוש הדבר פילוג התנועה.


השפעת המשבר על תנועות הנוער

במקביל חלו שינויים בתנועות הנוער שהיו הקשורות בקיבוץ המאוחד. כל שלוש תנועות הנוער הגדולות של מפא"י – הנוער העובד, המחנות העולים והצופים – חינכו את חבריהם להגשמה קיבוצית. רוב רובם של הגרעינים שהקימו בוגריהן היו קשורים לקיבוץ המאוחד, שסיפק את המדריכים והפעילים הבכירים, ושלט במידה רבה במדיניותן החינוכית של התנועות. אך עתה החל המצב הפוליטי להשפיע גם על תנועות הנוער, ומנהיגי המפלגות הגדולות – בייחוד ברל כצנלסון, עד למותו ב-1944 – עמדו בקשרים הדוקים עם רבים מחבריהן הבולטים ביותר.

מ- 1944 ואילך הפעילו ראשי מפא"י לחצים גוברים על חניכיהם בתנועות הנוער להקים תנועה עצמאית שתהיה נאמנה למפלגה. באוגוסט 1945 פרש המיעוט התומך במפא"י מתנועת המחנות העולים, והקים ביחד עם גורדוניה תנועה חדשה, שנקראה התנועה המאוחדת. גם תנועת הצופים התפלגה על רקע הסכסוך הרעיוני/מפלגתי והמאבק על גרעיני ההתיישבות: באפריל 1951 פרשו המנהיגים נאמני הקיבוץ המאוחד, על חמשת קיבוציהם (מעגן-מיכאל, בארי, פלמ"חים, יראון ותל-רעים), והקימו תנועה בשם "הצופים החלוציים", שהתאחדה כעבור זמן קצר עם המחנות העולים. בנוער העובד נשמרה המסגרת הכוללת של התנועה לאחר התכתשויות פוליטיות מסובכות אבל פעלו בתוכה שתי חטיבות פריטטיות, שכל אחת מהן הוגדרה כשייכת למפלגה ולתנועה קיבוצית מסוימת.


בין השנים 1951-1950

ככל שהעמיק הקרע בין מפא"י ומפ"ם, כך גברה עקשנות תומכיהן הפעילים של שתי המפלגות בשורות הקיבוץ המאוחד. התברר שסכנת פילוג ממשית מרחפת על התנועה. רבים מהצעדים שנקטו שני הצדדים מ-1949 ואילך, כאשר התייצבה מפ"ם בעמדה אופוזיציונית גלויה בזירה הפוליטית הלאומית, נועדו לרכוש את לבם של המעטים שישבו עדיין על הגדר, ולתלות את קולר הקרע הצפוי על צווארי הסיעה היריבה.

כמה נקודות במערכת הארגונית היו מוקד ממשי לעימות: בקיבוצים שהיו מעורבים מבחינה פוליטית היתה התמודדות מתמדת על תפקידים כגון סידור עבודה, חברוּת בוועדות שונות וכהונות מנהליות. באלה שנחלקו לסיעות שוות בגודלן פחות או יותר, כל הצעה לשינוי שישפיע על מאזן הכוחות, כגון קליטת קבוצות חדשות בעלות זהות פוליטית מובהקת מתנועת הנוער או מהנח"ל, היתה עלולה לחולל את המשבר. בקיבוצים הוותיקים, שאלות החינוך היו פצע מדמם.

שני קיבוצים כבר התפלגו בשל השסע הבין-מפלגתי בעקבות מלחמת העצמאות. חברי בית הערבה, שפונו מיישובם שמצפון לים המלח בזמן המלחמה, הקימו שני קיבוצים בגליל המערבי, כל אחד בעל זיקה מפלגתית משלו: כברי (מפ"ם) וגשר הזיו (מפא"י). רמת רחל פונתה אף היא ונהרסה במהלך המלחמה ורבים מחבריה הצעירים, רובם תומכי מפ"ם, עברו לעין כרמל, שעה שתומכי מפא"י ששהו בה חזרו אחרי המלחמה להקים במקום את ביתם מחדש. דומה שהמלחמה פעלה כמין זרז - העמיקה והנציחה קרעים שאלמלא כן אולי היו פחות מזיקים.

במרוצת 1950, ברקע השונה של מתיחות בין-מפלגתית גוברת, התפלגו חמישה קיבוצים צעירים (בינואר 1950 פרש המיעוט התומך במפא"י מגרעין של הנוער העובד שעמד לתגבר את קיבוץ משאבים שבנגב הצפוני (לימים משאבי-שדה), והצטרף לקיבוץ השכן, קלטה (כיום חצרים). כעבור שלושה חודשים עזב המיעוט התומך במפ"ם את בית העמק והצטרף כמקשה אחת לאייל, ששלטה בו סיעת מפ"ם. בעקבות זאת חלו, במרוצת אותה שנה, פילוגים דומים במעגן, בברור חיל ובהאון). כמעט לכל המקרים האלה היה צביון פוליטי דומה: המיעוט, תומכי מפ"ם, לא היה מסוגל לחיות בחברה שעומדים בראשה חברי המפלגה היריבה. ובכל המקרים, עשתה מזכירות הקיבוץ המאוחד מאמצים נואשים לשכנע את בעלי-בריתה בקיבוצים שלא לעזוב.

ברוב המקרים הקבילו קווי הנאמנות המפלגתית להתגבשויות חברתיות אחרות – מקומות הכשרה, מדריכים וקבוצות חינוכיות בתנועת הנוער, מוצא גיאוגרפי ועוד – שהיוו בסיס חברתי לפילוג. אלא שאת הדברים האלה אי-אפשר לומר על הקיבוץ שסיפק את העילה למאבק האחרון בקיבוץ המאוחד, והוביל במישרין לפילוגו ב-1951. אשדות יעקב שבעמק הירדן היה אחד משלושת הגדולים בקיבוצי התנועה. הוא צבר במרוצת השנים הישגים מפוארים בקליטת חברים חדשים, בחיי קהילה הרמוניים ובהצלחה כלכלית. ההרמוניה נתערערה עקב פרישתה של לאחדות העבודה ממפא"י ב-1944. בבחירות שנערכו ב-1946 זכתה מפא"י ברוב קטן בקיבוץ, ויחסי הכוחות הללו נשמרו עד לפילוגו ב- 1951. אחדים מהאישים הבולטים באשדות יעקב היו פעילים בהתמודדות הבין-תנועתית, בשני הצדדים, ובתחילת 1948 כבר נבחרו מוסדותיו המרכזיים של הקיבוץ לפי מפתח מפלגתי. במלחמת העצמאות פונו מהמקום הילדים ורבות מן הנשים, וקו החזית חצה את שדות המשק. בתנאים שכאלה היה, כנראה, בלתי-נמנע שתוחרף המתיחות בחיי הקהילה. המחלוקת הפנימית האמירה, וביקורת מרובה נמתחה על בעלי התפקידים השונים, לרוב עם השלכות פוליטיות גלויות. בתחום החינוך נשארו בית-הספר וראשיו מנותקים מן הפוליטיקה, כמו בקיבוצים אחרים, ואילו "חוגי הנוער" היו כפופים לסיעת מפא"י.

איש מן המעורבים בקיומו של האיזון העדין הזה, החל בראשי התנועה וכלה בחברי הקיבוץ מן השורה, לא היה מעוניין בריסוקה של קהילה בעלת עבר כה מפואר, שהמשותף לחבריה רב מן המפריד ביניהם. האירוע שדחף את המצב אל מעבר לאפשרות של פשרה היה דרישת המיעוט המפ"מי לקבל לחברוּת קבוצה חדשה שהיתה מעניקה לסיעתם רוב קטן. הבקשה נדחתה, והמיעוט ערער בפני מוסדותיה המרכזיים של התנועה. אלא שגם המוסדות הללו היו מפולגים בזיקתם המפלגתית. מנהיגי הקיבוץ המאוחד, שעמיתיהם במפ"ם תקפו אותם בלי-הרף על "היד הרכה" שהם נוקטים, ועל העדפתם את אחדוּת התנועה על טובת המפלגה, עמדו הפעם על שלהם. הם נתקלו בהתנגדות עיקשת באותה המידה מצד האופוזיציה המפא"יית בתנועה. סירובה של קבוצה זו לקבל את החלטת הרוב בשאלת אשדות יעקב, שנפלה בפורום הבכיר ביותר, מועצת התנועה בנען במאי 1951, הוא שגרם לפרישתה מן הקיבוץ המאוחד.

אפשר לתאר את המאבק הפוליטי בקיבוץ המאוחד כמקבילית כוחות, שבה עשויים הן הרוב הן האופוזיציה משני מרכיבים: אלה שהשיקול הראשון במעלה בעיניהם היה טובת התנועה הקיבוצית ויישוביה השונים; ואלה שהכוח המניע אותם, לפחות בהקשר למאבק הזה, היה פוליטי ביסודו. כל אחת מאותן קבוצות הושפעה מבעלי-בריתה הפוליטיים מחוץ לתנועה. החל מראשית שנת 1950 קראו מנהיגי מפא"י וחבר הקבוצות לבעלי-בריתם בקיבוץ המאוחד להביא את הדברים לכלל משבר, גם אם המחיר יהיה פילוג; אבל אפילו הקנאים ביותר מבין תומכי מפא"י חששו לסכן את האחדות של התנועה ואת קיבוציהם. אחדים ממנהיגי הרוב התומך במפ"ם, בראשות בן-אהרון, קראו לפוליטיזציה גלויה של הקיבוץ המאוחד. אבל רובם, וטבנקין בראשם, הבינו שאם יקרה הדבר נשקפת סכנה מוחשית של פילוג, והתנגדו לכך כמיטב יכולתם. סירובם להתפשר בשאלת אשדות יעקב היה במידה רבה תוצאת בידודם ההולך וגובר במפ"ם פנימה. השומר הצעיר הלך והידק את אחיזתו במפלגה, עם היסחפותו של הקיבוץ המאוחד שמאלה. עקשנותם יוצאת הדופן של מנהיגי הקיבוץ המאוחד המרכזיים באירוע הזה נבעה, למעשה, משאיפתם לבסס את שליטתם על סיעות מפא"י ומפ"ם גם-יחד. זו הסיבה לכך שתקרית אשדות יעקב לא הסתיימה בפשרה, כתמיד, אלא הניעה את הרוב לנסות לאכוף את שליטתו. הניסיון הזה גרר בהכרח את סירובו של המיעוט לציית להחלטה, שכן הסכמה במקרה זה היתה יוצרת תקדים לאכיפת שליטתו של הרוב בכל קיבוץ וקיבוץ בתנועה.

החלטת המיעוט התומך במפא"י לעזוב את שורות הקיבוץ המאוחד היתה תחילתו של תהליך ממושך וכאוב, שבמהלכו הגדיר כל קיבוץ וקיבוץ את נאמנותו התנועתית. קבוצות מיעוט עברו לקיבוצים בעלי הצביון הפוליטי שהיה מקובל עליהם, עד שנשתררה אחידות פוליטית כמעט שלמה בכל הקיבוצים. המעבר גרם לקרע שלא היה ניתן לאיחוי במרקם החברתי של כמה קיבוצים.
הפרטים הטכניים של ההפרדה נידונו במשא ומתן, ובתיווך ועדה מיוחדת שהקימה ההסתדרות, אבל בכמה מקרים התעוררו מריבות חריפות על חלוקת האדמות והמשאבים, והיו אף גילויים של אלימות.

הקמת חבר הקבוצות והקיבוצים


מתוך שבעים ושמונה קיבוצי התנועה עשרים ושלשה, בהם היה רוב לתומכי מפא"י פרשו מהקיבוץ המאוחד אחרי מועצת נען במאי 1951, וייסדו ארגון עצמאי בשם איחוד הקיבוצים. כעבור חמישה חדשים התקיימה בקבוצת כנרת ועידת היסוד של תנועה קיבוצית חדשה, איחוד הקבוצות והקיבוצים, שהשתלבו בו איחוד הקיבוצים וחבר הקבוצות. עם הקמתו, היו בו 65 קיבוצים: 41 מחבר הקבוצות, ו- 24 מאיחוד הקיבוצים.

במשך שלוש השנים הבאות הצטרפו אליהם שישה “משקי שיקום" – קיבוצים שניבנו על ידי תומכי מפא"י מקיבוצי הקיבוץ המאוחד שבהם מספר התומכים בשתי המפלגות היה פחות או יותר שווה. כעבור זמן קצר הצטרף לאיחוד הקבוצות והקיבוצים קיבוץ גשר הזיו, שנמנע עד אז מהצטרפות לכל תנועה קיבוצית. נאות מרדכי, שבו הסיעות הפוליטיות היו שוות, נשאר מחוץ לכל תנועה, אבל באופן מעשי הצטרף לאיחוד הקבוצות והקיבוצים כעבור כמה שנים.
ששת קיבוצי העובד הציוני, שהיו מזוהים פוליטית עם המפלגה הפרוגרסיבית, הצטרפו לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, תוך שמירה על עצמאותם הפוליטית, בשנת 1953.

בסוף שנת 1954 היו באיחוד הקבוצות והקיבוצים 79 קיבוצים, לרבות 6 משקי העובד הציוני, לעומת 68 בקיבוץ הארצי, 57 בקיבוץ המאוחד, 10 בקיבוץ הדתי , 2 קיבוצים של פועלי אגודת ישראל ושבעה קיבוצים בלתי-מוגדרים.
מבין קבוצות המיעוט והיחידים שעברו לקיבוצים אחרים, 274 חברים בוגרים ו- 223 ילדים עזבו את קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים כדי להצטרף לקיבוץ המאוחד, ואילו 522 בוגרים ו- 571 ילדים הצטרפו לאיחוד הקבוצות והקיבוצים.


שורשי הקרע בתנועות הקיבוציות


במונחים אידיאולוגיים, קווי ההפרדה היו ברורים. תנועת העבודה הישראלית התפלגה בדרך דומה מאוד לדרכן של שאר התנועות הסוציאליסטיות בעולם המערבי, וכל חבר קיבוץ היה חופשי להחיל את שיקול דעתו בסוגיות פוליטיות כגון אופיו של הקומוניזם או עתידה של המלחמה הקרה. אבל היערכות הכוחות מלמדת שאין זה הסיפור המלא. הגורם המכריע בפילוג היה נאמנות: לא לקיבוץ המאוחד כשלעצמו, אלא לבעלי-בריתו הפוליטיים של הרוב בכל קיבוץ וקיבוץ.

ארבעים ואחד קיבוצים התייצבו לצד מפ"ם, ושלושה-עשר לצד מפא"י. כללית, אנשים נשארו עם החברים עמם התחנכו בתנועת הנוער. מארג הנאמנויות האישיות, ברמה המקומית והארצית, השתלב עם הגישה שהיתה מקובלת בתנועה, ותאם לאידיאולוגיה שנקלטה בגיל צעיר.

חברי הנוער העובד תמכו במפ"ם, חניכי התנועות דוברות האנגלית (הבונים) ורוב בוגרי נצ"ח, תמכו במפא"י; חניכי ובוגרי עליית הנוער, שלא היתה תנועה עצמאית, התפצלו בהתאם לצביון האידיאולוגי של הקיבוצים שבהם התחנכו. ההנהגה הבכירה של הצופים וגרעיני ההתיישבות שלה היו כפופים עד זמן לא-רב לפני הפילוג לרוב בקיבוץ המאוחד; פילוג קיבוציה של תנועה זו משקף את התמרדות המיעוט התומך במפא"י. הוא הדין במחנות העולים, תנועה שהתפצלה בעצמה על רקע מפלגתי. קיצורו של דבר, מלבד כמה יוצאים-מן-הכלל, שיקף הפיצול בקיבוץ המאוחד כמעט במדויק את הצביון הפוליטי של תנועות הנוער שמהן גויסו חבריו.

בתום המעברים מקיבוץ לקיבוץ, לא היה עוד הקיבוץ המאוחד ראש וראשון לתנועות הקיבוציות, כפי שהיה מאז תחילת שנות השלושים. הקיבוצים נחלקו עתה לשלוש תנועות עיקריות בגודל שווה פחות או יותר, ולצדן הקיבוץ הדתי והעובד הציוני.
כל אחת מהתנועות הללו החזיקה בתנועת נוער משלה, והיתה בעלת זהות פוליטית הומוגנית למדי. מערך כוחות זה נשמר, בשיניים פוליטיים מעטים, עד להקמתה של התנועה הקיבוצית המאוחדת בשנת 1980 עם התאחדותם של הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים לתנועה קיבוצית אחת.

משפט פראג

לאחר עזיבתם של תומכי מפא"י עדיין נותרו חילוקי דעות עמוקים בקיבוץ המאוחד. בקיבוצים רבים, של הקיבוץ הארצי ושל הקיבוץ המאוחד, היו יחידים ואף כמה קבוצות שנטו בהשקפותיהם לעמדותיו של משה סנה, והוא עצמו הלך והתקרב לאימוץ בלתי-מסויג של העמדה הקומוניסטית בכל עניין ועניין. בקיבוץ המאוחד ננקטו צעדים משמעתיים תקיפים, ואחדים מהגורמים השמאלניים הללו הוצאו משורות התנועה. בקיבוץ הארצי הייתה עתה סכנה מוחשית שההנהגה הוותיקה תהיה במיעוט. יערי, חזן ותומכיהם התכוננו לעימות עם חברי תנועתם שנאמנותם לציונות היתה מוטלת בספק, ולא היתה כל ודאות שיעלה בידם לבלום את הגלישה שמאלה. נשקפה סכנה של עריקה המונית למק"י, אם יימשך התהליך. המאורע שבלם אותו לא היה מעשה ידיהם של מנהיגי התנועה.

בפברואר 1952 נעצר בצ'כוסלובקיה מרדכי אורן, עסקן ותיק במפ"ם וחבר מזרע. במשפט הראווה שנערך לרודולף סלנסקי ולמנהיגים צ'כים אחרים על בגידה במשטר, הואשם אורן בריגול למען בריטניה, ונידון לחמש-עשרה שנות מאסר. חבריו בקיבוץ הארצי היו המומים: הם היו משוכנעים בחפותו. אורן היה דמות מרכזית באגף השמאלי של מפ"ם, אף כי נמתחה עליו ביקורת משום שהצניע את עקרונותיה הציוניים של התנועה בכינוסים בינלאומיים, כדי לשאת חן מלפני המפלגות הקומוניסטיות. ההאשמות נגדו נועדו בבירור להכפיש את הציונות. בתוך הסיעה שבהנהגת הקיבוץ הארצי התעקשו משה סנה ונאמניו על הסכמה גמורה לעמדת המפלגה הקומוניסטית.

במשך קרוב לשנה הלכו מנהיגי הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד כאחד על חבל אידיאולוגי דק מאוד – שלילת העמדה הזאת והגנה על אורן, מבלי לגנות את מערכת המשפט ואת המשטר הסובייטי. "קנוניית הרופאים" של 1953-1952, שנלוו לה נימות אנטישמיות גלויות, שכנעה אותם לבסוף להביע את הסתייגותם בגלוי. וכך, בסופו של דבר, שימשו משפטי הראווה כזרז שסייע להנהגת מפ"ם להיפטר בקלות יחסית מהגורמים האנטי-ציוניים בשורותיה. בינואר 1953 הורחקה קבוצת סנה מהמפלגה; כעבור זמן קצר הצטרפה זו למק"י.

במשך שנה ויותר אחרי משפט אורן, עסקו שתי התנועות הקיבוציות של מפ"ם בביעור שרידי הדוקטרינות של סנה ותומכיו. ראשי הקיבוץ המאוחד נקטו פעולה נמרצת לבלימת האישים המרכזיים בקבוצה השמאלנית בו. כמה קבוצות ויחידים מביניהם הוצאו מקיבוציהם או שוכנעו לעזוב, בעיקר בקיבוצים הצעירים.
בקיבוץ הארצי היה השמאל גם גדול יותר וגם קרוב יותר למרכז התנועה. כאן סייעה מסורת ההנהגה של תנועת הנוער למיתון התהליך, שהיה כרוך בשכנוע אידיאולוגי ואישי ולאו דווקא בהחלטה מנהלית. עד לוועידת הקיבוץ הארצי ב- 1954, כבר חזרו בהם ראשי הסיעה השמאלנית, ומוסדותיה המרכזיים של התנועה נתנו להם הזדמנות "להוכיח את עצמם מחדש". כמה מאות חברים עזבו או גורשו מכל אחת מהתנועות בעקבות משפט פראג. כל תנועה איבדה קיבוץ אחד: קיבוץ הראל, של הקיבוץ הארצי, התפרק אחרי עזיבת חבריו המרכזיים, הקרובים להשקפת סנה, תחת לחץ מנהיגי הקיבוץ הארצי, ויושבו בו חברים צעירים שהיו נאמנים פוליטית להנהגה; קיבוץ יד חנה עזב את הקיבוץ המאוחד והתקשר עם מק"י.

הפילוג במפ"ם


התוצאה המשותפת של משפט פראג ופילוג הקיבוץ המאוחד היתה הרחבת הקרע בין שתי הסיעות במפ"ם. כל תנועה קיבוצית פתחה בתהליך של שיקום אידיאולוגי. בוועידתו ביולי 1953 החליט הקיבוץ המאוחד לנקוט מדיניות של "אחווה רעיונית" קרי הבטחת שלטונם של טבנקין ותומכיו, ומניעת כל ניסיון לארגן קבוצות בדלניות משמאל או מימין. היתה זו חזרה להדגשיו המסורתיים של הקיבוץ המאוחד: אקטיביזם בענייני ביטחון וקונסטרוקטיביזם בשאלות חברתיות ופוליטיות, במסגרת הכללית של אופוזיציה למפא"י.

ב- 1954 אימץ הקיבוץ הארצי תזה של מאיר יערי, שהיתה למעשה סינתזה בין הציונות לבין תורת הלאומיות של סטלין; ואילו המצע הפוליטי שלו הדגיש את השאיפה לשלום בין העמים, במישור המקומי והבינלאומי כאחד. במונחים של פוליטיקה מעשית, הניגוד בין המצעים הרעיוניים של שתי הסיעות הדגיש את הפער שהפריד ביניהן מאז ייסוד המפלגה: מעמד הערבים בתוך מפ"ם, והמדיניות כלפיהם בכלל; וסוגיית שיתוף הפעולה הפוליטי עם מפא"י.

בספטמבר 1954 התפלגה מפ"ם לשתי מפלגות עצמאיות: סיעת השומר הצעיר שמרה על השם מפ"ם, ואילו סיעת הקיבוץ המאוחד נעשתה עתה מפלגת אחדות העבודה.
במשך שנות החמישים הנותרות שאפו שתי הסיעות הללו כאחת לשמור על מדיניות סוציאליסטית עצמאית, ולחלץ מן הממשלות השונות בראשות מפא"י הישגים רבים ככל האפשר. שתיהן היו שותפות בקואליציות שהנהיגה מפא"י מ- 1955 ואילך. מבחינה אידיאולוגית הלכו והצטמצמו ההבדלים בין אחדות העבודה ומפא"י, עד אשר התמסדה השותפות בין השתיים בדמות מערך אלקטורלי ב- 1965, ובעקבותיו הגיע גם האיחוד המלא שהקים את מפלגת העבודה הישראלית ב- 1968.

גם הפער בין מפ"ם העצמאית לבין מפא"י הצטמק במרוצת השנים הבאות. באמצע שנות החמישים כבר היה ברור שברית המועצות תומכת במדינות ערב נגד ישראל, במישור הדיפלומטי ובמישור הצבאי. לכן, אף שמפ"ם הוסיפה לקרוא לממשלות ישראל להגביר את מאמציהן לכינון שלום עם המדינות השכנות, לא היתה לה עוד מדיניות חוץ עצמאית חריגה. ובדומה לכל המפלגות הפרו-קומוניסטיות, האידיאולוגיה שלה זועזעה קשות בעקבות הועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ב- 1956. מאז ואילך התמקד הסוציאליזם של הקיבוץ המאוחד ושל הקיבוץ הארצי בשאיפה לצמצום פערים חברתיים בישראל ולחיזוק התנועה הקיבוצית, ללא הסתמכות על תורה סוציאליסטית אוניברסלית.



חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |