התאוששות ורווחה: 1935-1930

בשנת 1929 כללה ההתיישבות העובדת כארבעים יישובים. עם פרוץ מאורעות הדמים באותה שנה יישובים רבים הותקפו ונפגעו. חולדה, רמת רחל וכפר אוריה נהרסו, וכן משק הפועלות הסמוך לחיפה. חברי משמר העמק עזבו את קיבוצם על-פי הוראות המשטרה, ובזמן העדרם הקיבוץ נבזז. חברי בית אלפא ומשקים אחרים בעמק יזרעאל הותקפו בידי ערביי הסביבה. הפגיעות הקשות ביותר התרחשו בערים חברון וצפת ובחמש מושבות, אך בזיכרון הקולקטיבי של אנשי תנועת העבודה ושל מנהיגיה האובדן ברכוש ובנפש בהתיישבות העובדת והחברים שעמדו על נפשם הותירו חותם עמוק .

התוצאות הפוליטיות הראשונות של המאורעות אמורות היו לפגוע בהתיישבות: דו"ח שאו (Shaw), דו"ח הופ-סימפסון (Hope-Simpson) ו'הספר הלבן' של לורד פספילד (Passfield) הצביעו על העלייה היהודית ועל נישול הערבים מאדמותיהם כגורמים הבסיסיים לסכסוך היהודי-ערבי. לוּ הוצאו המלצותיהם אל הפועל, הן היו פוגעות פגיעה חמורה ביותר בהתיישבות על כל צורותיה. הפעילות הדיפלומטית של התנועה הציונית הצליחה לסכל את המגמות הללו. בעקבות פרסום איגרתו של רמזי מקדונלד (McDonald) בפברואר 1931, שבה חזר ראש ממשלת בריטניה מחלק מהסעיפים ב'ספר הלבן', התחדשה הפעילות המעשית כמקודם. האירועים בשנים 1929 ו-1930 שינו את סדר היום הציבורי באופן ניכר: מעתה עמדו העלייה וההתיישבות במוקד ההתנגדות הערבית לציונות, והתנגדות זו זכתה לתמיכה נכבדה במסדרונות הממשל הבריטי. מצב זה אילץ את ההנהלה הציונית להתמקד בהרחבת ההתיישבות, כך שמבחינה זאת הביאו המאורעות לתוצאות הפוכות מכוונות מחולליהן. עם-זאת, תנופת התיישבות ניכרת החלה רק בשנת 1932 .

עד שנת 1930 תוכננה ההתיישבות של התנועה הציונית והוצאה אל הפועל בפיקוחה של המחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית, מתוך שיתוף פעולה הדוק עם המרכז החקלאי של ההסתדרות. משהוקמה הסוכנות היהודית המורחבת, הועברה אליה האחריות לתחום זה. בפעולותיה, ובייחוד בפעולות של החברת-הבנות שנשאו באחריות הכספית הישירה להתיישבות חדשה, באה לידי ביטוי השקפת העולם של בעלי ההון שהצטרפו לסוכנות עם הקמתה.

מגמה זו מודגמת במפעל ההתיישבות הגדול הראשון של התקופה, שהמשיך את תוכנית 'התיישבות האלף'. השלב הראשון של התוכנית יצא לפועל בשנים 1926–1927 במערב עמק יזרעאל, ועתה החל השלב השני בעמק חפר. כבר בשלב הראשון של 'התיישבות האלף', לקראת סוף העליה הרביעית, נדרשו המתיישבים לשלם מקצת הוצאות ההתישבות מכספם שלהם. עתה נשאר נוהל זה בתוקף, ונוסף עליו אמצעי חיסכון חדש: יותר ממחצית המשפחות זכו לתמיכה ששולמה לאורך פרק זמן ממושך ('התיישבות בהדרגה').

אזור עמק חפר נבחר להרחבת ההתיישבות הציונית, הן משום שקרן קיימת לישראל הצליחה במשא ומתן לרכישתו והן בשל יתרונותיו החקלאיים של האזור, שהוכח כרווחי בענף ההדרים. המאבק לפינוי האזור נמשך כשלוש שנים, והערבים השתמשו בכל האמצעים שעמדו לרשותם: מפניות לבתי-המשפט ועד לפעולות אלימות. משנת 1930 ואילך עסקו פלוגות עבודה בהכנת הקרקע, בייבוש הביצות ובשמירה, אך רק בין השנים 1933-1932 החלה הקמתם של יישובי קבע באזור.

חולדה ובאר-טוביה, שנחרבו במאורעות תרפ"ט, שבו והוקמו בשנת 1930 בסיוע קרן הגאולה. חולדה הוקמה מחדש כקבוצה ראשונה של תנועת הנוער 'גורדוניה', ובאר-טוביה - כמושב עובדים. בשנה ההיא ייסדו 'ארגונים אינטנסיביים', ארגונים שהתכוונו לעסוק בגידול פרי הדר, שלושה מושבי עובדים (עין-ורד, בית חנן וחירות) באזור המטעים על אדמת קק"ל, אך בלי תקציב מלא מטעם קרן היסוד, וחבריהם השלימו את החסר בעבודות חוץ למיניהן. פלוגת עבודה של 'הנוער העובד', זכתה לעלות להתיישבות קבע בנען בשנת 1930 - הודות לידיד אמריקני שדאג לרכישת שטח קרקע.

קצב ההתיישבות הוגבר רק בשנת 1932, עם הסדר הקרקעות בעמק חפר ועם ראשית ההתאוששות של הקרנות הלאומיות. השנים 1932–1935 היו שנות שיא בתחום זה, כמו בתחומים אחרים בחיי החברה והכלכלה של היישוב.

באביב של שנת 1932 החלה תקופה חדשה בארץ-ישראל, בעקבות מדיניות עליה ליברלית של הנציב העליון סר ארתור ווקופ (Wauchope) ועם עלייתם ארצה של יהודים מגרמניה. בזכות גל העלייה הגובר, שהביא עמו גם הון, והצלחתו של ענף ההדרים, שררה ביישוב גיאות ללא תקדים, גיאות שעמדה בניגוד להידרדרות הכלכלית של הקהילות היהודיות באירופה, על הסכנות שאיימו עליהן. הארץ שימשה מקום המפלט העיקרי ליהודים נרדפים ומקופחים, ולכן עלו הכנסותיהן של הקרנות הלאומיות: קרן היסוד וקק"ל, ומשנת 1933 – גם של הקרנות ליישוב יהודי גרמניה בארץ-ישראל. יתרה מזו: התפתחה בארץ תודעה של רווחה, והודות להצלחה הכלכלית של היישוב – בעיר ובכפר – אפשר היה לגייס הון מסחרי בארץ ומחוצה לה. ההלוואה שקיבל המשק היהודי בארץ-ישראל מבנק לוידס האנגלי בשנת 1934 היתה מעין תעודת הערכה של הקהילה הפיננסית הבין-לאומית להתבססותו של המשק. עתה יכלו המוסדות המיישבים להשלים את השקעות היסוד שניתנו רק לשיעורין ליישובים בראשית שנות השלושים.

הידיעות על הגאות בארץ-ישראל עשו להן כנפיים, ואלפי 'סתם-חלוצים' ממזרח אירופה – צעירים וצעירות בלא רקע חינוכי בתנועת נוער – פנו אל 'החלוץ' ואל שאר תנועות הנוער החלוציות והגיעו ארצה אחרי תקופות הכשרה של שנה עד שלוש שנים. משנת 1933 הפכו תנועות הנוער בגרמניה (בייחוד 'הבונים' ו'החלוץ' של 'הקיבוץ המאוחד', ו'ברית חלוצים דתיים' (בח"ד) של 'הפועל המזרחי') לאחד הצינורות העיקריים לעלייה. חלק ניכר של העלייה החדשה נקלט בהתיישבות העובדת, על אף המשאבים הדלים שעמדו לרשותה, בעיקר מבחינת השיכון. ואולם אליה וקוץ בה: רבים מן ה'סתם-חלוצים' הצטרפו לקיבוצי ההכשרה משום שהחברוּת בהם היתה הדרך הקלה והמהירה ביותר להשיג את הסרטיפיקט המיוחל, ולא מתוך אמונה בדרכו של הקיבוץ דווקא. אחרים, גם מקרב בוגרי התנועות, התאכזבו מחיי הקיבוץ לאחר שהתנסו בתנאים הקשים בהכשרות. תעסוקה חלופית לא חסרה: קבלנים פקדו את מקומות הקליטה הראשונים של החלוצים ובידיהם הצעות מפתות, והאווירה הכללית בערים ההולכות ומתרחבות הצביעה על סיכויים להתעשרות קלה. בשנות הרווחה עזבו כשליש מהעולים החדשים את הקיבוץ זמן קצר לאחר הגעתם לארץ. תופעה זו היתה משותפת לכל התנועות הקיבוציות.

רבים מן העוזבים פנו למושבים: בשנים אלה של עלייה מוגברת ושל פיתוח עירוני מואץ נשמר שיעור האוכלוסייה הכפרית ביישוב העברי כפי שהיה בשנים הראשונות של התקופה. בתקופה זו התפתחו המושבים בקצב מואץ. מחצית היישובים החדשים שהוקמו היו מושבים, מהם כ- 70% היו מושבי עובדים. סייעה לכך מדיניות ההתיישבות של הסוכנות היהודית, שהתאפיינה בחוסר אמון ביכולתו של הקיבוץ להיות רווחי ובנטייה לעודד התיישבות שלא במסגרת ההסתדרות. מרבית היישובים הללו לא צמחו מתוך יוזמה פרטית עצמאית בלבד, אלא זכו לתמיכתם של המוסדות הציוניים ושל מוסדות הסוכנות, אם בקניית קרקעות ואם בסיוע כספי בתקופת ההתבססות הראשונה. בשנתיים אלה השפיעה מדיניותה של הסוכנות היהודית המורחבת השפעה מכרעת על עיצוב פני היישוב.

map1_sivug_map2_5_map3_מפת יישובי עליה חמישית_map4

תרומתה של העליה החמישית להתיישבות

• מאמץ התיישבותי באזור החוף והשפלה.

עד סוף העליה הרביעית התרכזה ההתיישבות בעיקר בעמק יזרעאל, לצד ריכוזי התיישבות קיבוצית ותיקה בעמק הירדן, בגליל העליון, וכן במספר נקודות ישוב בודדות באזורים אחרים. עתה עבר מרכז הכובד של ההתיישבות לאזור שעובד עד כה במסגרות חקלאות פרטית: אזור החוף ושפלת יהודה.

קיבוצים ומושבי עובדים כאחד תרמו לעיבוי אזור הליבה של היישוב בקירבת תל-אביב. עם זאת נותרו מרכזי התנועות המיישבות בעמק יזרעאל: מזכירות 'הקיבוץ המאוחד' בעין-חרוד, מזכירות 'הקיבוץ הארצי' במרחביה, מזכירות 'חבר הקבוצות' בגבע ומזכירות תנועת המושבים בנהלל. מנהיגי התנועות לא הצליחו למשוך את מרבית אוכלוסיית היישוב לאזורים המרוחקים מערי החוף.

• שינוי דמוגרפי

לאורך כל שנות העשרים הורכבה אוכלוסיית המושבים והקיבוצים ברובה מיוצאי מזרח אירופה, בעיקר מרוסיה ומפולין. מראשית העליה השלישית הצטרפו אל יישובי ההתיישבות העובדת גם כמה עשרות חלוצים מגרמניה ומצ'כוסלובקיה, אך ככלל, כשבוחנים את הגרעינים המייסדים של היישובים שנוסדו בעליה השלישית והרביעית, מתברר שאוכלוסיתם היתה הומוגנית פחות או יותר.

בשנות השלושים התגוונה אוכלוסיית היישובים עם עלייתם של יוצאי גרמניה וכן של עולים מיוגוסלוויה, הולנד, בולגריה, אוסטריה, ליטא ולטביה. בנוסף הוקמו הקיבוצים הראשונים של תנועות הנוער הישראליות: נען ובית השיטה. מגמה זו נבעה בראש ובראשונה מהתרחבות בכיוון נוסף: עד כה ליישובי ההתיישבות העובדת היו מקורות תנועתיים מעטים ומוגדרים: 'החלוץ' ו'השומר הצעיר', בתוספת מזערית של תנועות נוער קטנות, כגון 'בלאו-וייס' בגרמניה ו'תכלת-לבן' הצ'כית. עתה נוספו תנועות נוער אחרות שפנו להתיישבות: משנת 1930 תנועת 'גורדוניה', ומשנת 1933 תנועות הנוער הגרמניות, בעיקר 'הבונים'. כמו כן פנו להתיישבות קבוצות אחדות של בוגרי תנועת נצ"ח מרוסיה, מהארצות הבלטיות ומאוסטריה.

תמורות בתנועה הקיבוצית בתקופת הגיאות

בשעה שהוקמו התנועות הקיבוציות, הן היו חלוקות בשאלות הקשורות במהותה של החברה הקיבוצית וכן בגישותיהן הפוליטיות ובזיקותיהן המפלגתיות. במחצית הראשונה של שנות השלושים חלו תמורות אידיאולוגיות ומעשיות בכל התנועות :

• גודלה של הקבוצה:

אחת הבולטות שבהן היא ההרחבה ההדרגתית של מושג הקבוצה הקטנה. בזמן שהוקם 'חבר הקבוצות' היה מקובל שמספר החברים המרבי בקבוצה הוא כשישים; ואכן, לפי מִפקד האוכלוסין בראשית שנת תרצ"א (סתיו 1930) היה מספר החברים הממוצע בקבוצות הוותיקות כ-55. בחמש השנים הבאות גבר העומס של המשק החקלאי, ובוגרי 'גורדוניה' התחילו להשלים את הקבוצות הוותיקות. מספר החברים הממוצע בקבוצה עלה ל-85. העניין העיק על חברים ועל מנהיגים כאחד, ו'חבר הקבוצות' כינס מועצה מיוחדת בראשית 1935 שדנה בנושא, אך גם לאחר מכן הוסיפו הקבוצות לגדול. עם זאת, הפער בין התנועות בעינו עמד: החברה הקיבוצית הממוצעת ב'קיבוץ הארצי' מנתה 61 איש בתרצ"א ו-104 איש בתרצ"ו, וב'קיבוץ המאוחד' 133 איש בתרצ"א ו-287 איש בתרצ"ו.

• מדיניות קליטה:

דרכי הקליטה של התנועות הקיבוציות היו שונות. 'הקיבוץ המאוחד' דגל בקליטה מרבית, מהארץ ומהגולה. מנהיגיו השתמשו בכל האמצעים שברשותם כדי להוסיף חברים למשקים ולפלוגות, אף-על-פי שלא בקלות יכלו לספק להם עבודה ושיכון. אחת התופעות האופייניות לתקופה היתה ה'פרימוס': רווק או רווקה שהתגוררו בחדרו של זוג נשוי. התוצאות הכמותיות מרשימות: אוכלוסיית 'הקיבוץ המאוחד', על משקיו ופלוגותיו, גדלה ב-323%, מ-1,022 נפש ב-1929 ל-4,332 נפש ב-1935. העולים החדשים נקלטו במשקים או בפלוגות על-פי הכרעת ועדת הקליטה של התנועה, לעתים בניגוד לרצונם ולעתים מתוך פירוק קבוצות עולים קיימות.

גם התנועות האחרות היו רגישות ללחץ העלייה והעלייה-בכוח, אבל הן גדלו פחות מ'הקיבוץ המאוחד' הן בגלל הממדים הקטנים של קיבוצי ההכשרה שלהן והן מפני שמדיניות הקליטה שלהן היתה זהירה יותר. מנהיגיהן השתדלו לשמור על שלמותן של קבוצות עולים ולייעד אותן להתיישבות חדשה או להשלמת יישוב קיים על-פי העיקרון של הקיבוץ האורגני: אין להוסיף יחידים וקבוצות קטנות לחברה מיושבת, אלא לצרף קבוצות מלוכדות בעלות עבר ורקע חינוכי משותפים. אף-על-פי-כן, גדלו גם התנועות האחרות בשיעורים ניכרים בתקופת הגאות: 'חבר הקבוצות' גדל מ-958 חברים ל-2,331 חברים (תוספת של 143%), ו'הקיבוץ הארצי' התרחב מ-801 חברים ל-2,721 חברים (323%: שיעור גידול שווה לזה של 'הקיבוץ המאוחד').

בכל התנועות הורגשה נטייה לריכוזיות בענייני חברה וכלכלה. הנטייה הזאת ניכרה בוועדות המשק, שלא חששו להטיל את מרותן על המשקים ועל הפלוגות (והן אף התחזקו כשהוקמו הקרנות הפיננסיות של התנועות ב-1934 וב-1935, ובהתרבות של ועדות מרכזיות בכל התנועות, עם זאת התנועות הקיבוציות נבדלו זו מזו מאוד הן בתרבות הפוליטית הפנים-תנועתית והן במעמדן הציבורי ובעמדותיהן הפוליטיות. מעתה ואילך היו עמדות אלה לגורם העיקרי ששימר את המחיצות בין התנועות.

המושבים

בעליה החמישית חלו תמורות מרחיקות לכת במשק המושב ובדפוסיו החברתיים. נהלים ועקרונות אשר נתקבלו זה כבר בתור המאפיינים החיוניים של החברה במושב – כמו מבנה המשק החקלאי, הבחירה העצמית של החברים, הסולידריות והשוויון בין חברי הארגון והמושב – הועמדו למבחן, ולעתים אף שונו תכלית השינוי.

• מעבר ממשק מעורב למשק מטעים

עד ראשית שנות השלושים עמד הדגם של נהלל לנגד עיניהם של מנהיגי המושבים ושל המתיישבים-בכוח: משק מעורב, המבוסס בעיקר על פלחה, רפת ולול. בשנות העשרים נעשה המשק המעורב לא רק הקו המנחה הכללי, אלא גם עיקרון מוסרי-רעיוני. כבר בתקופת העליה השלישית הוצג המשק המעורב כדרך להציל את המשק החקלאי מן הסכנות הכרוכות במשק המונוקולטורי – סכנות שהודגמו, על-פי הדעה המקובלת, בעליה הראשונה ובזמן מלחמת העולם הראשונה. אנשי המושבים תמכו בשיטת המשק המעורב בשל רצונם לדבוק בעקרון העבודה העצמית-המשפחתית, להבדיל מעבודה שבה נחוצים עובדים רבים כגון מטעים ופרדסים, שבהם הועסקו פועלים שכירים עונתיים.

תנופת הפיתוח באזור החוף בראשית שנות השלושים עודדה את הקמתם של ארגונים לא מעטים ששאפו להתיישב ביישובים המתבססים בעיקר על מטעי הדר. הם התארגנו מחוץ לחוגים הקרובים למושבים הוותיקים – נהלל וכפר יחזקאל – שדבקו בתפיסות המסורתיות. במרכז החקלאי ובמחלקה להתיישבות של התנועה הציונית גבר השיקול הכלכלי על החששות, והם תמכו בהקמתם של הארגונים. בזמן המשא ומתן על מימושו של מפעל 'התיישבות האלף' השתכנעו גם הוותיקים שההתפתחות הזאת בלתי נמנעת. הם ניסו לבלום תופעות חברתיות שליליות ועודדו את הארגונים החדשים להצטרף אל תנועת המושבים. בשנים הבאות התברר כי התופעות החמורות שמנהיגי תנועת המושבים חששו מהן כמעט לא הופיעו, וזאת במידה רבה בזכות נאמנותם של המתיישבים החדשים לעקרון העבודה העברית, בזכות תנועת המושבים והמרכז החקלאי, שבהדרכתם ובעידודם הוקמו משקים מעורבים באזור המטעים, וכן בזכות התנתקותו של המשק היהודי מן המשק הערבי לתקופה מסוימת בעת המרד הערבי.

• מעבר לבחירה אישית במתיישבים

תמורה אחרת כרוכה בעיקרון חברתי שהתקבל קודם שקמו המושבים הראשונים הלכה למעשה. לקראת סוף העליה השניה הגיעו מנהיגי תנועת העבודה למסקנה שעל המושב להיות בנוי על יסוד הבחירה העצמית של החברים, כלומר שכל חברי קבוצת המועמדים להתיישבות יקבלו את אישורם של שאר החברים. כבר בשלב מוקדם התפרש העיקרון הזה פירוש מעשי אחר – בחירה תנועתית: לפני המלחמה מילאה הסתדרות פועלי יהודה תפקיד מכריע בהרכבת הארגונים להתיישבות בנחלת יהודה ובעין-חי. מהעליה הרביעית ואילך פעל המרכז החקלאי רבות בעניין הרכבת ארגונים להתיישבות במושבים וטרח על עיצובם החברתי, ובדרך כלל סמכה מחלקת ההתיישבות של התנועה הציונית על שיקול דעתו בנוגע להתאמתם להתיישבות.

כאשר הוקמה הסוכנות היהודית, הועברה הזכות לאשר גופים להתיישבות לוועדה של החברה הכלכלית לארץ-ישראל. שלושת חברי הוועדה – ובהם רק נציג אחד של המרכז החקלאי, אברהם הרצפלד – עמדו על זכותם לבחון את כשירותה של כל משפחה להתיישבות, ולא של ארגונים שלמים, כפי שנעשה קודם לכן. עקרון הבחירה העצמית והתנועתית של הארגונים נפגם, ומרכז הכובד עבר מהארגון (והמושב) אל המשפחה.

• פגיעה בעיקרון השוויון בין החברים

ביסוד אחר של המושב – השוויון בין החברים – חלה פגיעה חמורה בהרבה. בשלב הראשון של 'התיישבות האלף', בסוף שנות העשרים, החלו המוסדות המיישבים לדרוש מן המתיישבים להשתתף בהוצאות ההתיישבות, והבטיחו שקק"ל תחזיר את חלקם ברכישת הקרקעות אחר כך. הדרישה חלה על מתיישבים במושבים ובקיבוצים כאחד. הוצאות ההתיישבות רוכזו בידי הארגונים ובידי פלוגות העבודה שהיו מועמדים להתיישבות. כשחודשה 'התיישבות האלף' בראשית שנות השלושים, הועדפו מי שיכלו לתרום מחסכונותיהם להוצאות ההתיישבות. אך עתה הועדפו לא ארגונים שלמים ופלוגות שיתופיות, אלא בעלי אמצעים יחידים – והם עלו על הקרקע לפני חבריהם בארגון. כך התחילו מקצת המתיישבים לבנות את משקיהם, ואילו חברים אחרים בארגון המשיכו לעבוד בתור פועלים שכירים במושבות הסמוכות עד שצברו את הסכום הדרוש להתיישבות. כך נפגמו הן עקרון הבחירה העצמית-התנועתית של המתיישבים והן יחסי השוויון והסולידריות בין החברים.

הן לתנועה והן להסתדרות חסרו אמצעים לכפות נורמות חברתיות על מושב יחיד או על חבר יחיד: מעמדו הכלכלי של 'ניר', שהיה אמור להיות מוסד מכוון ומחנך לערכי תנועת העבודה, לא אִפשר לו לשלוט במושבים. אשר לתנועת המושבים, מנהיגותה ומנגנונה היו חלשים, וחסר בה הליכוד הפנימי שעזר לתנועות הקיבוציות – גם הן ארגונים וולונטריים – להשתלט על היישובים היחידים.

הבעיות האלה מקורן בנהלים ובהסדרים שנכפו על המושבים מעצם הנסיבות המיוחדות של הזמן. עליהן נוספו כמה בעיות שהיו כנראה תוצאה ישירה של המבנה החברתי של המושב: מעמדם ושכרם של בעלי המקצוע שקיבלו חלקת אדמה קטנה יותר משאר חברי המושב; שאלת 'המשק הנכשל' – לפי אומדן אחד, כרבע מכל המשקים, גם במושבים ותיקים; ובעיית החבירה, שנדונה לא מעט בפגישות תנועתיות ואזוריות. במושבים אחדים לא ראו בבעיות האלה עניין חמור, אלא תופעות לוואי הכרחיות ליצירה החופשית שהיא יסוד מוסד של חיי המושב. אך לא מעטים גם ניסו להתמודד עם מצבים חריפים של אי-שוויון. לעתים קרובות נשמר עקרון העזרה ההדדית בצורה בלתי פורמלית, בעת הצורך, אך כמה מושבים עיגנו אותו בתקנונים ובהסדרים קבועים. הועלו גם הצעות למסים דיפרנציאליים לשם צמצום האי-שוויון. אחת ההצעות השכיחות ביותר היתה עיבוד משותף של יבולים חקלאיים, ובמקומות אחדים אכן קיבלו אותה: בפלחה בכפר יחזקאל ובתל עדשים, ובמטעים באזור השרון. רעיונות אלה עוררו התנגדות בקרב רבים, בייחוד בקרב הוותיקים שעזבו את הקבוצות בגלל דפוסיהן השיתופיים. אך חברי מושב אחרים הרחיקו לכת והציעו מבנה שיתופי למערכת המשקית של מושב שלם, כלומר הציעו לייסד מושב שיתופי.

המושב השיתופי

לוי שקולניק (אשכול) הוא שהעלה את רעיון המושב השיתופי: כפר שהייצור מתנהל בו במשותף, ואילו הצריכה מתנהלת על-פי חלוקה משפחתית. את הצעתו הציע בוועידה של תנועת המושבים באביב 1933, ושוב במאמר ב'הפועל הצעיר' בסוף השנה ההיא. הרעיון עורר התנגדות עקרונית חריפה, בייחוד בקרב הוגי הדעות הוותיקים. אבל הצעתו המעשית – לחפש קבוצת חברים שתהיה מוכנה לקבל עליה את ההתנסות בניסוי החברתי הזה – נשאה פרי בשנת 1936, כששב ויסד ארגון של עולי בולגריה את כפר חיטים (שננטש שנים מספר לפני כן). ביולי 1937 עלו על הקרקע מייסדי מולדת כמושב שיתופי. החברים בשני היישובים העדיפו להיות קשורים לתנועה הקיבוצית, ולא להחשב כמושבים. אך 'חבר הקבוצות', התנועה היחידה שבאה בחשבון בתור אפוטרופוס של דפוס חברתי חדש זה, סירבה לקבל אותם, כנראה משום שחששה שקבוצות אחרות יאמצו את אורח חייהם. לבסוף הצטרפו כל היישובים בעלי המבנה הזה לתנועת המושבים.

התקופה ההרואית: 1936–1939

ביישוב ובתנועה הציונית חלו תמורות יסודיות באמצע שנות השלושים – המעבר החד מגיאות לשפל, עלייתה של תנועת העבודה לשלטון בתנועה הציונית, צמצום ממדי העלייה וראשית ההעפלה, המרד הערבי ותוצאותיו הפוליטיות. כל אחת מן התמורות הללו השפיעה השפעה עמוקה על התפתחותה של ההתיישבות העובדת ועל מעמדה ביישוב.

ההתישבות העובדת בתקופת המרד הערבי

עד שנת 1936 היתה חזית העימות היהודי-ערבי פוליטית בעיקרה. עם פרוץ המרד הערבי באפריל 1936 הועמד כל היישוב בסכנה, אך אחרי המהומות הראשונות ביפו ובירושלים עבר מרכז הכובד של ההתקפות למגזר הכפרי ולדרכי התחבורה. בניגוד למאורעות תרפ"ט, לא ננטש בגלל התקפות הערבים שום יישוב יהודי מבוסס, אך ליישובים רבים נגרמו נזקים.

עד יולי 1936 יזמו הכפרים היהודיים פעולות שונות ושיפרו באמצעותן את מצבם הביטחוני: הגיוס לנוטרות, שאִפשר הגנה גלויה מתוך שיתוף עם הצבא הבריטי; גיוס מוגבר לשורות ה'הגנה'; ואימוץ טקטיקה פעילה של תקיפה בשדות ובכבישים וכן במוקדי התארגנות של הכוחות הערביים. שיטות הלוחמה פותחו בשיתוף עם הכוחות הבריטיים, משעה שהתחדשו ההתקפות הערביות במרס 1937 ועד דיכוי המרד במרס 1939. בפרק הזמן הארוך הזה שימשו קיבוצים, מושבים ומושבות, וכן כלי רכב יהודיים, מטרות להתקפה ולהרס. שבעה-עשר קיבוצים ו-14 מושבים סבלו אבדות בנפש: 73 חברי קיבוץ ו-33 חברי מושב נהרגו. פעולות האיבה פגעו ביישובים מבוססים לא פחות משפגעו במשקי 'חומה ומגדל'. ההתיישבות העובדת עמדה בחזית הלחימה גם משום שחלליה, 106 במספר, היו כעשרים אחוזים מכלל חללי היישוב: שיעור הנופלים באוכלוסייתה היה גדול כמעט פי שלושה משיעור הנופלים בחברה הכללית.

אחת התוצאות החיוביות של המרד היתה השיפור בדרכי הארגון והפעילות של ה'הגנה', ובכלל זה הגיוס לנוטרות בכפר ובעיר. כמה התפתחויות חשובות ביותר, כגון הקמת פלוגות הלילה, אימוניהן ומבצעיהן, צמחו דווקא באזורים מובהקים של ההתיישבות העובדת, וזאת משום אופי הלחימה ואזורי הלחימה: היה צריך לגייס אנשים שגרו באזורי הלחימה, ואופיים של המתיישבים המגויסים התאים למשימה. עד מהרה התגבש גרעין של חברי קיבוצים ומושבים שנעשו למפקדים ולאנשי צוות מן המדרגה הראשונה ב'הגנה'. בהם היה יצחק לנדוברג (שדה), לפנים איש 'גדוד העבודה', אף כי זה כמה שנים לא היה חבר קיבוץ. חיים שטורמן מעין-חרוד, יוסף פיין מדגניה א' ושאול מאירוב (אביגור) מכנרת מילאו תפקידים מרכזיים ב'הגנה' ונשארו חברים במשקיהם. בדרג נמוך יותר שימשו בני קיבוץ ומושב ובוגרי תנועות נוער, כמו משה דיין, ישראל גלילי ויגאל פייקוביץ (אלון). את טבילת האש הראשונה שלהם עברו אנשים אלה – ועוד עשרות אחרים, שאינם ידועים כמוהם – כשעסקו בפעולות הקשורות בהגנה על משקים וכשהקימו משקים חדשים, ואם לא התנסו בקרב ממש, רכשו ניסיון והתאמנו לקראת הבאות, לעתים קרובות בשיתוף הצבא הבריטי. הניסיון שרכשו עמד לרשותם בשנים הבאות.

התקופה ניכרת בעיקר בדפוס מיוחד של התיישבות שהתפתח בה ושנחרט בזיכרון הקולקטיבי: התיישבות 'חומה ומגדל'.

התיישבות 'חומה ומגדל'

את המערכת הטכנית שעל שמה כונתה התיישבות 'חומה ומגדל' המציא חבר קיבוץ תל-עמל בדצמבר 1936. הוא וחבריו חיפשו דרך לנסות ולחזור לאדמות בעמק בית שאן שמהן נאלצו לסגת מהן בגלל התקפה ערבית. הניסוי הצליח ותוך זמן קצר נוספו שיפורים טכניים, ועוצבו דפוסים סטנדרטיים של בנייה טרומית (החומה, המגדל וצריפי המגורים הראשונים), דרכי ההכנה וההובלה, שיטות תקשורת (הזרקור), בחירת הנקודה הטופוגרפית להתיישבות, התקנת הציוד ותכנון יום העלייה לקרקע. התפיסה שבבסיס התיישבות זו נקראה 'אסטרטגיה יישובית'.

you1_MnjmB-HFbB4_you2_MnjmB-HFbB4_you3

בשלוש השנים שמאוקטובר 1936 ועד ספטמבר 1939 נוסדו בממוצע 18 נקודות יישוב בשנה לעומת 11 נקודות יישוב בשנה בשמונה השנים הקודמות. מאוקטובר 1936 שונה סדר העדיפויות הלאומי ובעקבותיו עלה קצב ההתיישבות עד מלחמת העולם השניה לשיא שלא היה כדוגמתו לפני כן.

map1_sivug_map2_6_map3_מפת יישובי חומה ומגדל_map4

דפוסי ההתיישבות השתנו אף הם: בשנים 1929–1935 נמנו יותר ממחצית היישובים החדשים עם ההתיישבות העובדת. בתקופת 'חומה ומגדל' עלה שיעורם ליותר מתשעים אחוזים. יתרה מזו: בשנים הראשונות של העליה החמישית נוסדו בממוצע שני מושבי עובדים על כל קיבוץ חדש. בתקופת 'חומה ומגדל' התהפך היחס הזה: על כל מושב חדש שהוקם עלו לקרקע כשלושה קיבוצים. ההתיישבות הפרטית, שהגיעה כמעט לחמישים אחוזים בתקופה הקודמת, ירדה לשבעה אחוזים בקירוב.

בזכות פעולות ה'הגנה', הנוטרות ותנופת ההתיישבות השתנה מעמדה החברתי של ההתיישבות העובדת, ובייחוד של התנועות הקיבוציות, שנחשבו אותה עת למגזר הנערץ והמהולל ביותר ביישוב. בהקמת יישובי 'חומה ומגדל' השתתפו לא רק המתיישבים עצמם, אלא גם מתנדבים משדרות רבות ביישוב ובייחוד מתוך ההסתדרות.

מתחים ומאבקים

במסגרת האסטרטגיה הכללית של הרחבת ההתיישבות היה מקום למגוון רחב של החלטות טקטיות; לא כולן היו מקובלות על כל הגורמים. העובדה שבידי קק"ל היו מרוכזות קרקעות יהודיות הקלה את מלאכת התכנון. על כן לא במקרה נפרסו היישובים כפי שנפרסו, אלא הודות למדיניות מכוונת – אם כי לא תמיד מדיניות מוצהרת.

אחת הדוגמאות הבולטות לפריסה המכוונת של היישובים היא מספרם הגדול של הקיבוצים לעומת מספרם של המושבים. יוסף ויץ, מנהל מחלקת הקרקעות של קק"ל, והרצפלד, איש המרכז החקלאי של ההסתדרות, הם שבחרו למעשה את הגופים להתיישבות. בשנות העשרים ניטש מאבק קשה בין שתי מפלגות הפועלים ('הפועל הצעיר' ו'אחדות העבודה') בכמה וכמה עניינים, ובכללם עדיפויות בהתיישבות, ולעתים קרובות הוכרע העניין בהצבעה במרכז החקלאי. 'אחדות העבודה' העדיפה את הקיבוץ על פני המושב, ומכיוון שהיה לה רוב במרכז החקלאי, הועדף הקיבוץ בדרך כלל. המאבק תם כשהתאחדו שתי המפלגות במסגרת מפא"י.

העדפתם של הקיבוצים נומקה בסיבות ענייניות. חיי היומיום בכל נקודת התיישבות חדשה היו קשים מאוד, הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה הנפשית. בתוך חומת המגן נוספו על הקשיים הרגילים קשיים חדשים: הסכנה הביטחונית, הצפיפות, חוסר התנאים הסניטריים ועוד. תקופת 'חומה ומגדל' כונתה, ובצדק, 'התקופה ההרואית של ההתיישבות העובדת'. אנשי ההתיישבות העובדת נחשבו כמתאימים להתיישבות הזו, נמנו עמם חלוצים צעירים, על-פי-רוב בוגרי תנועות הנוער, שחיו בקבוצות מלוכדות. לעומתם, חברי הארגונים המושביים היו על-פי רוב מבוגרים יותר, ואף כי בשלב ההתיישבות הראשונית חיו ועבדו בשיתוף, הם שאפו לפרק את השותפות מהר ככל האפשר. הנימוק המכריע נגד שליחת הארגונים להתיישבות ביטחונית היה שרוב חבריהם נשואים ובעלי משפחות. מדיניות זו עוררה טענות קשות מצד תנועת המושבים כלפי המוסדות המיישבים. עם זאת עיקר המאבק הפוליטי בנושא ההתיישבות נערך בין ארבע תנועות ההתיישבות. תנועת המושבים – תנועה צעירה יחסית, כמעט בלי מנגנון מרכזי ובלא עתודות ישירות בתנועות הנוער – היתה החלשה שבהן.

'הקיבוץ המאוחד', התנועה הקיבוצית הגדולה ביותר, התפאר בחלוציותו, ומנהיגיו היו מוכנים בדרך כלל להתאים את דרכי פעולתו לנסיבות המשתנות. ועם זה, למרות הפצרותיהם של אנשי המרכז החקלאי, הוסיפו מנהיגי 'הקיבוץ המאוחד' לדגול בעקרון המשק הגדול והגדל וסירבו ליישב פלוגות התיישבות במקומות שלא היו מתאימים לדפוס המשק הזה. בשנות 'חומה ומגדל' התקרב הגידול במספרם של חברי 'הקיבוץ המאוחד' למחצית הגידול שחל בתנועה הקיבוצית כולה, אבל בתקופה זו עצמה ייסד 'הקיבוץ המאוחד' רק 12 קיבוצים, ואילו התנועות האחרות ייסדו 24 נקודות התיישבות חדשות. אם המטרה הלאומית העליונה היתה לפזר את ההתיישבות החדשה פיזור מרבי, היתה מדיניות 'הקיבוץ הגדול הגדל בלבד' בעוכריה של התנועה. אך למוסדות המיישבים לא היה כוח פוליטי ואף לא כוח מנהלי להתגבר עליה. לפיכך היה מספר היישובים החדשים של שלוש התנועות הקיבוציות הגדולות שווה פחות או יותר.

תנועות הנוער

תנועות נוער חלוציות:

מראשית שנות השלושים החלו תנועות הנוער החלוציות הקשורות לתנועה הקיבוצית מתרחבות ומתגוונות. תנועות קטנות באירופה, ובהן 'הנוער הציוני', 'עקיבא' ו'מכבי הצעיר', שהיו רחוקות מהעמדות הפוליטיות של מפלגות הפועלים הגדולות, אימצו להן תפיסות רעיוניות שקירבו אותן בהדרגה לרעיון של הגשמה קיבוצית. תהליך דומה עברה תנועת 'בני עקיבא', שנוסדה בארץ, אך באמצע שנות השלושים כבר היו לה סניפים בארצות רבות. בהשפעתן הסוחפת של ההתפתחויות בארץ-ישראל אימצו תנועות אלה את העיקרון של חובת ההגשמה, וייעדו את חניכיהן לעלייה לארץ ולהתיישבות קיבוצית.

בשנים אלה קמו שתי תנועות קיבוציות נוספות: 'העובד הציוני', בעלת הזיקה הפוליטית לציונים הכלליים, ו'הקיבוץ הדתי', המסונפת ל'פועל המזרחי'. ב-1939 היו ל'עובד הציוני' שלוש קבוצות התיישבות, ול'קיבוץ הדתי' שתיים, ושתיהן החזיקו בפלוגות עבודה אחדות שהתכוננו להתיישבות.

ארצות המוצא של החברה הקיבוצית השתנו במידה ניכרת. בשנת 1939 השתייכו כשליש מחברי 'הקיבוץ המאוחד' ליוצאי גרמניה ואוסטריה, ונמנו ברובם עם בוגרי תנועות נוער. גם הקיבוצים והפלוגות הדתיים קלטו עולים מגרמניה ואוסטריה בשיעור גבוה מאוד. עד שנת 1933 היו חברי 'גורדוניה' ו'חבר הקבוצות' יוצאי מזרח אירופה בלבד, אך משנה זו אבל מאז ואילך החלו נרקמים קשרים בין 'חבר הקבוצות' לבין 'ברית הצופים-מכבי הצעיר', תנועת נוער שפעלה בעיקר בגרמניה, באוסטריה ובצ'כוסלובקיה.

'מכבי הצעיר' הצטרפה ל'חבר הקבוצות', וב-1941 התאחדה עם 'גורדוניה'. בתקופה זו הקימו בוגריה את קיבוץ כפר המכבי ותִגברו את מעיין צבי ואת כפר רופין.

תהליך דומה עבר על תנועת הנוער 'עקיבא', שהיתה התנועה החלוצית השלישית בגודלה בפולין ערב מלחמת העולם השנייה. בוגריה ייסדו את הקבוצות נווה איתן ובית יהושע. תנועת 'עקיבא' לא הצטרפה לשום תנועה קיבוצית ולא קמה לתחייה אחרי שנספו חבריה ומנהיגיה בשואה.

תנועות נוער ישראליות:

בשנות השלושים החלו צומחות תנועות הנוער הארצישראליות. תנועת 'הנוער העובד', נוסדה בשנת 1924. בתחילה היא פעלה כאיגוד מקצועי ושימשה מסגרת חינוכית של ההסתדרות לנערים ולנערות עובדים. חבריה קיימו קשרים עם מנהיגי ההסתדרות, ובזכות קשרים אלה התחילו מקצתם להתארגן לקראת התיישבות. הקיבוץ הראשון שהקימו חניכי התנועה, נען, נוסד בשנת 1930 והמושב הראשון, בית שערים, הוקם בשנת 1936. למנהיגי 'הקיבוץ המאוחד' היתה השפעה עמוקה על 'הנוער העובד', וכבר מראשית פעילות ההתיישבות שלה היו משקיה קשורים לתנועה.

בשאר תנועות הנוער הארצישראליות באותן שנים פעלו בעיקר נערים לומדים בני המעמד הבינוני. תנועת 'המחנות העולים' הוקמה על ידי קבוצות של תלמידי תיכון בשלוש הערים הגדולות. התפתחותה ודרכי החינוך שלה היו דומות לאלה של התנועות החלוציות באירופה. אנשי 'הקיבוץ המאוחד' היו פעילים גם במסגרת תנועה זו. בשנת 1931 הצטרפה פלוגת העבודה הראשונה של 'המחנות העולים' ל'קיבוץ המאוחד', ובשנת 1933 אימצה התנועה את העיקרון של חובת ההגשמה: התחייבות אישית של הבוגרים להצטרף לקיבוץ. המשק הראשון שהקימה התנועה בשנת 1935 היה בית השיטה. אחריו הוקם בשנת 1937 מעוז חיים. תנועת 'השומר הצעיר' ותנועת 'גורדוניה' התחילו אף הן לפעול בערי הארץ בתקופה זו ביוזמת בוגריהן בקיבוצים.

דפוסי החינוך והארגון של תנועות הנוער החלוציות באירופה, שנקשרו בתנועות הקיבוציות בראשית שנות השלושים, שוכפלו בתום העשור ביישוב בארץ: לדוגמה, שיטות החינוך ה'המוניות' של 'הנוער העובד' דמו לאלה של 'החלוץ' (ובמידה מסוימת הועתקו ממנה), וחבריה באו בעיקר מקרב מעמד הפועלים. לעומתן, הסתמכו התנועות האחרות בארץ, כמו רוב התנועות באירופה, על חברים מן המעמד הבינוני, וחינוכן היה מבוסס על צופיות ועל קבוצות קטנות וסלקטיביות. בשנת 1939 דגלו כל תנועות הנוער בראש ובראשונה בהתיישבות בקיבוץ ובזיקה לתנועה קיבוצית מסוימת. 'הנוער העובד' – בניגוד לתנועת 'החלוץ' – דגלה בהתיישבות במושב ובקיבוץ כאחד, אם כי ייחסה למושב משקל פחוּת הן בחינוך והן במעשה ההתיישבות.

עליית הנוער

חוסר האיזון ביחס תנועות הנוער להגשמה בקיבוץ לעומת הגשמה במושב בא לידי ביטוי גם באחד המפעלים החשובים של ההתיישבות העובדת, עליית הנוער. במסגרת זו, התחנכו כ-5,000 נערים ונערות עולים, בעיקר מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. רבים מהם התגייסו למסגרת זו דרך תנועות הנוער קודם שעלו ארצה, ומבחינות רבות התבסס חינוכם בקיבוצים על השיטות של תנועות הנוער החלוציות. אין תמה אפוא שבוגרי עליית הנוער הצטרפו לבוגרי תנועות הנוער, ויחד הקימו קיבוצים חדשים והשלימו קיבוצים קיימים.

ההתיישבות העובדת בפוליטיקה

להתיישבות העובדת היה משקל כמותי רב במערכות הפוליטיות של תנועת העבודה הארצישראלית. חבריה מנו כ-12.5% מעובדי ההסתדרות בשנת 1936 ו-16.6% מהם בשנת 1939. בוועידה הרביעית של ההסתדרות (1933 ו-1934) הגיע ייצוגה ליותר מ-30%. גם במישור המפלגתי נהנתה ההתיישבות העובדת מייצוג יתר.

'הקיבוץ הארצי' פעל כסיעה פוליטית לכל דבר בהסתדרות ובתנועה הציונית, אף כי לא נשא את השם המפורש 'מפלגה', ומשנוסדה ב-1936 המפלגה-האחות שלו, 'הליגה הסוציאליסטית', שלט בה שליטה מלאה.

על-פי המִפקד של 1935 במפא"י היו 34.4% מחבריה אנשי קיבוץ ומושב, ובשנת 1938 – 30%. הסיבות לייצוג היתר ברורות למדי: רבים מחברי הקיבוצים והמושבים היו בוגרי תנועות הנוער, שתודעתם הפוליטית מפותחת. לפיכך היה אחוז חברי המפלגות בקיבוצים גבוה בהרבה משהיה בערים, ויתרון זה הועתק להסתדרות בגלל שיטת הייצוג המפלגתי שהיתה נהוגה בה. ואולם ההבדלים בתפיסות הרעיוניות ובדפוסי ההתנהגות הפוליטיים של התנועות לא הניחו לכוח הפוטנציאלי שלהן להתממש במלואו.

זיקתן הפוליטית של תנועות ההתישבות

המושבים

חברי המושבים ומנהיגיהם תמכו במפא"י, רובם ככולם, אך לא עסקו בפעילות פוליטית רחבה וגישתם היתה בראש וראשונה אינטרסנטית: המפלגה לא היתה להם אלא מקור תמיכה פוליטית למטרות ההתיישבות שלהם, ולכן לא מילאו בה תפקיד פעיל. לא כן התנועות הקיבוציות: כולן ראו בממד הפוליטי גורם חשוב באידאולוגיה ובפעילות התנועה. על כן נייחד את הדיון בנושא זה כולו לתנועות הקיבוציות.

'הקיבוץ המאוחד'

כבר בשנת 1929 הסתייגו מנהיגי 'הקיבוץ המאוחד' ממפלגתם מפא"י, בגלל מה שנראה להם כחשדנותם של מנהיגיה כלפי ההתיישבות הקיבוצית. בשנים הבאות נוספו על כך עילות אחרות, וההסתייגות הפכה לעמדה אופוזיציונית מובהקת.

בשנת 1934 הכריזו מנהיגי 'הקיבוץ המאוחד' שיש צורך בחינוך רעיוני אינטנסיבי בקיבוצים ובתנועות הנוער, מכיוון ששיעור העזיבה של העולים החדשים גבוה. על תוכן החינוך השפיעו המאורעות בזירה הבין-לאומית: השפל הכלכלי, עליית הפאשיזם והנאציזם והתחושה שהנה עומדת בפתח מלחמת עולם שבה יעמדו ברית-המועצות ובעלי בריתה נגד שאר העולם. למאבק העולמי המתרגש ובא מצאו יצחק טבנקין ואחרים הקבלה בתוך התנועה הציונית – בהתחזקות התנועה הרוויזיוניסטית. בוויכוח שהתנהל במפא"י על דרכי המאבק ברוויזיוניסטים נקט מנהיגה טבנקין קו מיליטנטי בניגוד לדעתם של ברל כצנלסון ושל חברי 'הפועל הצעיר' לשעבר (ובהם אנשי 'חבר הקבוצות'). הוויכוח הגיע לשיאו לקראת סוף 1934, כאשר עיבדו דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי הצעה של 'הסכם עבודה', 'הקיבוץ המאוחד' התייצב בראש הכוחות ששללו את ההסכם במפא"י ובהסתדרות. במרס 1935 נדחה ההסכם במשאל חברי ההסתדרות. המחלוקת בנושא הסכם העבודה הובילה ליצירתה של ברית חדשה בין 'הקיבוץ המאוחד' לבין גורמים שמאליים בהסתדרות ('הקיבוץ הארצי' ו'פועלי ציון שמאל') כנגד מנהיגות מפא"י.

כפי שציין כצנלסון אחרי שנדחה הסכם העבודה: 'הגרעין החלוצי, זה הלוז-בשדרה של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, חלו בו בקיעים. כל החלטה שהיא [בעניין ההסכם]... אינה שווה בנזק זה... הוויכוח על ההסכם חילק את מחננו חלוקה אחרת לגמרי ממה שידענוה עד כה.' משנת 1935 ואילך היה אפוא 'הקיבוץ המאוחד' לגוש אופוזיציוני בתוך מפא"י. התנועה שלטה במאגרי כוח אדם גדולים בגולה ובארץ, והיתה נכונה לכרות בריתות עם גופים פוליטיים אחרים מחוץ למפא"י. בתהליך התגבשותו של 'הקיבוץ המאוחד' כגורם פוליטי עצמאי חברו יחד ארבעה גורמים:

• מאבק על השליטה בנוער החלוצי.
• הפולמוס על איחוד התנועה הקיבוצית.
• פולמוס החלוקה.
• הקשר עם האופוזיציה בתוך מפא"י בתל-אביב.

מאבק השליטה בנוער החלוצי: 'החלוץ' ו'החלוץ הצעיר' היו הבסיס לכוחו של 'הקיבוץ המאוחד' מאז נוסד. העובדה ש'החלוץ' היה לא רק תנועה חינוכית, אלא גם מסגרת כוללנית לארגון העלייה החלוצית, עודדה את מנהיגי 'הקיבוץ המאוחד' לנסות ולהרחיב את השפעתו על בוגרי התנועות האחרות, באמצעות הקמת 'הכשרות מעורבות' (בהן השתתפו כמה תנועות נוער). שיטה זו נוסתה בעבר באופן חלקי, אך עתה הציע 'הקיבוץ המאוחד' להופכה לשיטה כללית.

בנוסף הציע 'הקיבוץ המאוחד' להקים תנועת נוער חדשה בעלת זיקה ישירה לתנועת 'החלוץ'. הצעות אלו גובשו על ידי התנועה לקראת ועידת 'החלוץ' הכלל-אירופית, שהיתה אמורה להתקיים בשנת 1935. התנועות האחרות, שחששו ש'הקיבוץ המאוחד' ישתלט על כל הנוער החלוצי, החרימו את הוועידה. בדיון שקיים מרכז מפא"י הביעו מנהיגי המפלגה – ובייחוד כצנלסון – אהדה לדרכה החינוכית של 'החלוץ', אך הגנו על זכותן של התנועות האחרות לאוטונומיה.

איחוד התנועות הקיבוציות: הדיון במרכז מפא"י הדגיש הן את עוצמתו ואת עצמאותו של 'הקיבוץ המאוחד' בתוך המפלגה והן את היחסים המתוחים בינו לבין מנהיגיה. התחושות האלה דרבנו את כצנלסון לפתוח במסע שכנוע לאיחוד התנועה הקיבוצית בשנת 1935. אילו התקבלו הצעותיו, היתה העצמאות הפוליטית של 'הקיבוץ המאוחד' באה לקצה, שכן במסגרת איחוד עם 'חבר הקבוצות' היתה ההנהגה ההיסטורית של 'הקיבוץ המאוחד' נשארת במיעוט.

השאלה הועלתה לדיון בוועידת 'הקיבוץ המאוחד' בשנת 1936 ונדונה במסגרת התנועה לסירוגין עד ועידת נען שנערכה בשנת 1939. בנען, להפתעת המנהיגות, היו הכוחות המחייבים את האיחוד והכוחות השוללים אותו כמעט שקולים – אך במזכירות החדשה שנבחרה ישבו, כבקודמתה, תומכיו של טבנקין, והיא הצליחה לגנוז את יוזמת האיחוד.

ניסיון האיחוד הביא לידי גיבוש אופוזיציה פנימית ב'קיבוץ המאוחד' שהורכבה משני גושים עיקריים: בוגרי תנועת הנוער נצ"ח, ורבים מעולי גרמניה, שחלקו גם הם על מדיניותה של מזכירות התנועה.

פולמוס החלוקה: בעיני יצחק טבנקין והנהגת 'הקיבוץ המאוחד' נקשר נושא קידום ההתיישבות, אותו ראו כבר כהגשמה אך ורק בקיבוץ הגדול והגדל – זהה לאינטרס של היישוב ושל הציונות: עיקר התנגדותם לחלוקת הארץ נבעה מהערכתם כי היא תגרום להחמצתן של שתי המטרות הללו.

האופוזיציה במפא"י - סיעה ב' : תהליך ההתחברות לאופוזיציה במפא"י בתל-אביב והקמת סיעה ב' הכלל-ארצית לא נקשר באופן ישיר למטרות המרכזיות של 'הקיבוץ המאוחד'. במשך מספר שנים היה 'הקיבוץ המאוחד' מעורב בניהול מועצות פועלים מקומיות, בעיקר במושבות ובעיר חיפה, שבהם עבדו רבים מחבריו בעבודות חוץ. שליחותו של יצחק בן-אהרן בתל-אביב נשאה אופי שונה, שכן מנהיגי המפלגה ו'הקיבוץ המאוחד' כאחד לא ראו בשליחות מעשה אינטרסנטי, אלא שירות לכלל. לבן-אהרן יצאו מוניטין בגין יושרו וכוחו הארגוני, והוא נשלח ליישר את ההדורים בסניף הגדול ביותר של המפלגה, שהיחסים בין חבריו וביניהם לבין מנהיגי המפלגה היו מעורערים.

מנהיגי הקיבוץ, ובהם בן-אהרן העריכו כי צריך לפרוץ את מעגל הבדידות הפוליטית ולחפש בעלי ברית מחוץ לשורות 'הקיבוץ המאוחד'. האפשרות לכך נוצרה על רקע שני תהליכים מקבילים: אגב פעילותו של בן-אהרן בקרב פועלי תל-אביב, הוא הגיע להזדהות עם המאבק של חברי האופוזיציה במפא"י (סיעה ב') נגד השחיתות וניצול הכוח הפוליטי והכלכלי במשרד הקבלני ובמועצת הפועלים. בפרק הזמן הזה, ב-1938, נחל 'הקיבוץ המאוחד' כישלון בוועידת מפא"י ברחובות בנושא חלוקת הארץ, ומנהיגיו הותקפו כפועלים בראש גוף נפרד בתוך המפלגה. בין סיעה ב' לבין 'הקיבוץ המאוחד' נוצרה זהות אינטרסים שאיפשרה את הקמתה של סיעה בתוך מפא"י. במרכז מצעה של הסיעה עמדו שני סעיפים אשר תאמו את מאווייהם של השותפים בה: הדרישה לצדק סוציאלי לפועלי העיר ומאבק נגד שחיתות בהסתדרות, והתנגדות נמרצת לחלוקת הארץ.

עם פרוץ המלחמה היה אפוא מצבה הפוליטי של תנועת 'הקיבוץ המאוחד' מורכב ביותר. בתור התנועה הגדולה והחזקה מן התנועות שהתיישבו ביישובי 'חומה ומגדל' – ובעיני רבים גם התנועה החלוצית שבהן – נהנתה ממעמד ציבורי איתן ומנהיגיה קיבלו תמיכה רחבה הן בתוך התנועה פנימה והן מחוצה לה, בברית החדשה עם פועלי העיר. אך ככל שהתחזקה סיעה ב', התגבשה בתנועה אופוזיציה פנימית שהיתה נאמנה להנהגת מפא"י. צבירת הכח הפוליטי בתוך מפא"י ובתנועה הציונית כולה העמיקה את הקיטוב במפלגה אך במקביל הגבירה את המתחים הפנימיים שהיו קיימים עוד קודם לכן בתוך 'הקיבוץ המאוחד'.

'הקיבוץ הארצי'

עד אמצע שנות השלושים גובשו סעיפי המצע הבסיסיים של תנועת 'הקיבוץ הארצי' ושל תנועת הנוער שלה, 'השומר הצעיר': המשך בניין הארץ באמצעות חינוך חלוצי והקמת קיבוצים נוספים; מאמצים להגיע להבנה עם הערבים במסגרת ארגון מקצועי משותף וחתירה ל'חברה דו-לאומית'; השקפה מרקסיסטית שהביאה לידי יחס אוהד, אם כי ביקורתי, כלפי ברית-המועצות; שאיפה לדמוקרטיזציה של ההסתדרות.

המעורבות הפוליטית הוסיפה למלא מקום מרכזי באידאולוגיה ובפעילות החינוכית של התנועה. מקצת המנהיגים הצעירים דרשו להגביר את הפעילות הפוליטית ואף להקים מפלגה עצמאית. התנועה לא נענתה לדרישותיהם משום שחששה שמא תוסט ממטרותיה הקונסטרוקטיביות ומשום שעוד קיוותה שתימצא דרך לאיחוד עם מפא"י. שיחות גישוש לקראת האיחוד התנהלו מפעם לפעם במשך כל התקופה, עד שהתברר סופית בשנת 1939 שאין סיכוי להגשימו. אחד מסלעי המחלוקת העיקריים היה עמידתם של מנהיגי 'השומר הצעיר' על עקרון הקולקטיביות הרעיונית של תנועתם גם בתוך מפלגה מאוחדת. אך היו גם חילוקי דעות פרוגרמטיים עמוקים מאוד. בניגוד לעמדותיהם בראשית שנות השלושים, נטו עכשיו מנהיגי 'השומר הצעיר' למתן את ביקורתם כלפי ברית-המועצות. הם התנגדו מכול וכול לחלוקה של ארץ-ישראל, משום שחשבו כי תסתום את הגולל על הפתרון הדו-לאומי לסכסוך בין היהודים לערבים. בענייני ההסתדרות דחו את הקו המתון של מנהיגי מפא"י ביחסי עבודה ודרשו מאבק נגד בירוקרטיה ופרוטקציוניזם – שתי טענות שכוונו בעיקר נגד אנשי מפא"י במנגנון.

בשנת 1936 פנו האוהדים בערים ל'קיבוץ הארצי' וביקשו להקים את 'הליגה הסוציאליסטית', מפלגה עירונית קטנה כפופה ל'קיבוץ הארצי'. בשנים הבאות צברה המפלגה כוח: בבחירות לוועידה החקלאית ב-1938 השיגה הרשימה המשותפת 20.1% מן הקולות לעומת 13.5% שהשיגה הרשימה של 'השומר הצעיר' בבחירות של 1931, ואילו בבחירות לוועידה החמישית של ההסתדרות ב-1941 הגיעה רשימת 'הקיבוץ הארצי' ל-19.2% (בהשוואה ל-8% לרשימת 'השומר הצעיר' בשנת 1932). בבחירות של 1941 באו כמעט מחצית הקולות של הרשימה המשותפת משלוש הערים הגדולות. השפעתה הפוליטית של התנועה התרחבה בהחלט.

'חבר הקבוצות'

ב'חבר הקבוצות' לא נתפסה הפעילות הפוליטית כחלק מרכזי בהוויית התנועה. אמנם בראשית דרכה של 'גורדוניה' בארץ ראו מנהיגיה בעצמם את ממשיכי הדרך של 'הפועל הצעיר', ואף התנגדו להקמת מפא"י משום שחששו מפני השתלטות 'אחדות העבודה' על המפלגה החדשה. ואולם כשהחלו המחיצות בין 'אחדות העבודה' ל'פועל הצעיר' מיטשטשות ונופלות, התקרבו למנהיגי מפא"י.

מאז נוסדה תנועת 'הקיבוץ המאוחד', ראו בה בן-גוריון וכצנלסון את שותפתם העיקרית בהתיישבות, ורק עם הזמן נראתה להם יריב פוליטי. בפולמוס על הסכם העבודה הובילה 'הקיבוץ המאוחד' את ההתנגדות למנהיגי מפא"י, ואילו 'חבר הקבוצות' עמדה לצדם – וכך הבליט הפולמוס את התמורה ביחסי הכוחות. העימות בין הנהגת מפא"י לבין 'הקיבוץ המאוחד' הגביר את חשיבותה של 'חבר הקבוצות' במסגרת המפלגה: בהדרגה הפכו 'חבר הקבוצות' ו'גורדוניה' ביחד עם תנועת המושבים למשענת ההתיישבותית העיקרית של הנהגת המפלגה. חברי 'גורדוניה' השתלבו יפה במערכת של מפא"י, ופנחס לוביאניקר (לבון) הצטרף לקומץ חברי הקבוצות הוותיקות (בעיקר ברץ) שהיו פעילים במפלגה.

התפתחותה הכלכלית של ההתיישבות העובדת

פרט לקרקע ולכוח אדם, היתה ההתקדמות הכלכלית של משקי ההתיישבות העובדת תלויה בשלושה גורמים בסיסיים: הון, מים ושווקים לתוצרת. במשך העשור הזה חלו תמורות ניכרות בכל אחד מהתחומים האלה.

בעשור הקודם נקבע הדפוס הבסיסי של יחסים פיננסיים בין היישובים לבין המוסדות המיישבים. הכסף להתיישבות ניתן על-פי הקצאה שנתית, וכל משק קיבל כסף עד שנחשב למשק שיכול לתפקד בעצמו: אז ניתן 'תקציב ביסוס', על-פי מספר המשפחות הקבועות במשק. בשל מצוקתם הכספית של המוסדות הציוניים צומצמו מסוף שנות העשרים תקציבי ההתיישבות ועוכבה העברתם למתיישבים. המתיישבים נאלצו להשלים את החסר בהכנסות מעבודות חוץ, עד שהגיע המשק שלהם למצב מאוזן. המאבק על עבודה עברית, שהגיע לשיאו בראשית שנות השלושים, לא נבע אפוא רק רק מאידאולוגיה ציונית: הוא שיקף גם צורך קיומי של הפלוגות והארגונים בתקופה שקדמה להתיישבותם ובתקופה הראשונה של קיומם במקומם הקבוע.

תקופת הגיאות פתחה אפשרויות חדשות לגיוס הון, הן ממוסדות לאומיים והסתדרותיים והן ממקורות פרטיים. התפקידים השאפתניים שיועדו לחברת 'ניר' בשנות העשרים צומצמו: עתה עסקה בעיקר במתן אשראי למשקי ההתיישבות העובדת, ומשנת 1935, כאשר נעשתה לחברה בע"מ, הצליחה לגייס סכומים נכבדים לשם כך. בינואר 1936 נוסדה החברה הארציישראלית להתיישבות חקלאית בע"מ (PASA), והיא גייסה הון בעזרת אגרות חוב ונתנה הלוואות להתיישבות ולפיתוח בשותפות עם קרן היסוד. בשנת 1934 הלוותה חברת ICI האנגלית לחברות-בנות של הסוכנות הלוואה שפירעונה נדחה ונפרס לשנים רבות לשם פיתוח מקורות מים. נוסף על כך, לוו המשקים מן הבנקים כדי לספק את צורכיהם בהון חוזר. במשך התקופה הושלמו תשלומי הביסוס למשקים שנוסדו עד תרפ"ז – 15 קיבוצים ותשעה מושבים. במשך התקופה עלתה רווחיותם של הקיבוצים, והם נחלצו מן הגירעונות הקבועים שהיו שקועים בהם בשנות העשרים.

בתקופה זו התנהלה פעילות נמרצת לגילוי מקורות מים ולפיתוחם. מפעל המים בעמק הירדן, שהוחל בפיתוחו כחמש שנים לפני כן, הושלם בשנת 1931. הקרנות הלאומיות הקימו חברות-בנות לקידוחים ולהקמת מכוני שאיבה, לעתים בשיתוף הון פרטי. התוצאות היו מרשימות: בין 1929 ל-1939 עלה שטח השלחין בהתיישבות העובדת מ-12,000 דונם ל-39,700 דונם.

כיוון שהורחב השטח המושקה, אפשר היה לגוון ולהרחיב את סוגי התוצרת החקלאית. השינויים הבולטים בתחום זה הם מטעים חדשים, ובייחוד פיתוח של ענף ההדרים במשקי ההתיישבות העובדת. גם שטחי הירקות, הרפת והלול הורחבו הרחבה של ממש – לא מעט הודות להלוואות של בנק אפ"ק ביוזמתה של 'תנובה'. נוסף על כך, נוסדו והורחבו כמה ענפים ייחודיים לקיבוץ – צאן, בננות ומשתלות – וכן נולד ענף גידול הדבורים במושב. הגידולים החדשים, פרט לפרי הדר – אשר לא מילא חלק מרכזי במערכת הייצור, יועדו לצרכן הארצישראלי. בתקופת הגיאות התרחב השוק העירוני, והמשקים הזדרזו לספק את הביקוש המוגבר.

תקופת הגאות היטיבה עם ההתיישבות העובדת גם במובן אחר. 'הסכם ההעברה' סייע לא רק לקרנות ליישוב יהודי גרמניה, אלא גם לחברת 'ניר', שהפכה לאחד מכלי העזר החשובים למערכת הכספית של ההתיישבות. כמו כן, יובא לארץ ציוד מודרני והועמד לרשות המשקים במישרין או בעקיפין: צינורות השקיה, טרקטורים, קומביינים ומכוניות.

בפרק הזמן הזה עלתה ההכנסה מתעשייה וממלאכה מפחות מאחוז אחד בשנת 1919 ל-15.8% ב-1936-1935 ול-17.7% ב-1939. התפתחות זו נבעה ממצוקתם של קיבוצים שעלו על הקרקע מטעמים אסטרטגיים בלא אמצעי ייצור חקלאי מספיקים, ובעיקר ממצוקתם של הקיבוצים הצעירים. בשנים 1936–1939 ניכר במאזנים של המשקים, ובייחוד במאזניהם של המשקים הקטנים, גידול בסעיף 'הכנסות שונות'. הסעיף כלל בעיקר פעילות ביטחונית, שהמוסדות הלאומיים תמכו בה.

מאמצע שנות השלושים חלה עלייה מתונה ברמת החיים. עם ירידת לחץ העלייה משנת 1936, התמתנה מצוקת הדיור במקצת. אף-על-פי-כן, לקראת סוף שנת 1936 עדיין גרו בשיכון ארעי 13% מחברי 'הקיבוץ המאוחד' ו'הקיבוץ הארצי' ו-9% מחברי 'חבר הקבוצות'. עם זאת, חיי קיבוץ ומושב היו כרוכים בעבודה גופנית מאומצת ובמתח ביטחוני מתמיד, ולכן הוסיפו החיים להיות קשים, בעיקר ביישובים הצעירים. החברים החזיקו מעמד הודות ללהט החלוצי ולאמונה שפיעמה בהם שהנה הם בונים עתיד טוב יותר לעצמם ולעם כולו.

לסיכום העשור

בעשור הזה, כמו בעשור שקדם לו, התחוללו שינויים מרחיקי לכת בהתיישבות העובדת. משקים ותיקים התבססו מבחינה כלכלית וחברתית ומצאו אפיקי פרנסה חדשים; והיסודות שהניחו לדפוסי חינוך ותרבות עמדו במבחנים קשים עוד שנים רבות. למתיישבים החדשים עמדו סימני דרך ברורים לכיוון התפתחותם בעתיד בכל התחומים האלה. תנועות הנוער החלוציות בארץ ובגולה חינכו והכשירו זרם בלתי פוסק של מתיישבים, ואוכלוסיית ההתיישבות העובדת גדלה והלכה, הן במספרים מוחלטים והן ביחס לאוכלוסיית היישוב.

תנועות ההתיישבות התחזקו, שירתו את החברים השותפים בהן, ייצגו אותם והטילו עליהם את מרותן במידה גדלה והולכת. ומעל הכול, שני העניינים שהוכרו למן הראשית כצורך קיומי של קיבוצים ומושבים כאחד – הרחבת ההתיישבות החקלאית והגנה מפני תוקפנות ערבית – הוכרו כלוז השדרה של היישוב כולו וכמטרות מרכזיות של התנועה הציונית.

במשך התקופה יצאו מנהיגיהן של תנועות ההתיישבות מן התחום הצר של אחריות לתנועותיהם בלבד והיו לחלק בלתי נפרד של ממסד תנועת העבודה.

תנועת העבודה נעשתה לזרם המוביל בציונות והשפעתה ניכרה יותר מתמיד ביישוב ובתנועה הציונית. עם זאת, על אף השפעתן של תנועות ההתיישבות על תנועת העבודה, פגעה בהן מעורבותן זו, שכן בסופו של דבר היא שזרעה את זרעי הפירוד בתנועות עצמן. בשנת 1939 ניכרו בהתיישבות העובדת שני הפנים של התהליך ההיסטורי – האחדות הלאומית הבסיסית ונטייה לפלגנות רעיונית ופוליטית.

בתנועות הקיבוציות התגלמו ערכי שיתוף ושוויון, שיבה לטבע ועבודה עצמית, שמקורם בחשיבה הסוציאליסטית בת הזמן וכן בערכים יהודיים על-פי פירושם הציוני. גם מושב העובדים היה שותף לרוב הערכים האלה, אלא שבו הודגשה במיוחד חירות הפרט. החברה בקיבוץ ובמושב היתה רחוקה משלמות, ועם זאת הצליחה להגשים את האידאלים האלה במידה שכמעט לא היתה כדוגמתה בעולם כולו.