ראשית ההתאוששות, 1966-1954

במשך שנות החמישים והשישים תפסה בעיית המחסור בכוח אדם בהתיישבות העובדת מקום נכבד. שואת העם היהודי הכחידה את מקורות הגיוס של התנועות הקיבוציות באירופה. עיקר הפעילות התנועתית הועתק לארצות דוברות האנגלית ולאמריקה הדרומית. תנועות הנוער החלוציות בקהילות אלה היו קטנות, ומספר חברי הקיבוץ שתרמו היה זעום בהשוואה לאלה ששלחו תנועות הנוער האירופאיות לפני המלחמה. התנועות הקיבוציות הוסיפו והשקיעו מאמצי חינוך וכוח אדם באותן תנועות, אולם הצידוק למאמצים הללו לא בא לידי ביטוי בקליטה בקיבוצים, אלא בתרומה כללית לתרבות היהודית בתפוצות, ולעידוד העלייה לישראל בכלל – אך לאו-דווקא לקיבוץ. בעיני חלקם הגדול של העולים נחשב הקיבוץ בשנים הראשונות לקיום המדינה כמעין תחנה ראשונה, נוחה, בתהליך הקליטה בארץ, אותה עזבו משנמצאה להם חלופה סבירה.

תנועות הנוער הישראליות, שרבים מבוגריהן שירתו בנח"ל היו עתה המקור הגדול ביותר לכוח אדם. הן מנו עתה יותר מעשר, מהצופים ועד השומר הצעיר, והשקעת כח-האדם ומשאבים אחרים בהן הייתה גדולה מזו שבתנועות הנוער בגולה אך מספר חבריהן היה מועט, וחלקם של המתגייסים לנח"ל מתוכן היה נמוך באופן יחסי. עם תום השירות נותר אחוז קטן בלבד מן המתגייסים בקיבוץ.

כל התנועות הקיבוציות הסתגלו למצב החדש בכך שהקטינו את היקף ההתיישבות החדשה, והפנו את רוב המצטרפים אליהן לתגבור יישובים קיימים. רק אחד-עשר קיבוצים חדשים הוקמו בין השנים 1955 עד 1966, אם כי מספר הגרעינים שעברו בנח"ל בתקופה זו התקרב ל- 700. רבים מגרעיני הנח"ל הופנו להיאחזויות ששילבו משימות צבאיות בעבודה חקלאית ואחרת, והכינו את התשתית להקמתם של יישובי-ספר קבועים. אחרים שהו כשנה במהלך השירות הצבאי בקיבוץ קיים, וכך סיפקו כוח אדם חיוני, אף כי רבים מחיילי הנח"ל עזבו את הקיבוץ עם שחרורם מצה"ל, או זמן קצר אחר-כך.

ההצדקה לתמיכה שהעניקה הממשלה לנח"ל נקשרה בהידרדרות ההדרגתית במצבה הפוליטי והביטחוני של ישראל באמצע שנות החמישים, ובמגמה לסגור את גבולותיה הארוכים נגד חדירת מחבלים על ידי התיישבות רצופה, ככל שניתן. מגמה זו הייתה נוסח חדש של ההתיישבות האסטרטגית בעבר: קיבוצים ומושבים הוקמו בנקודות אסטרטגיות, בקרבת הגבולות הרגישים ביותר.
כמו בתקופת חומה ומגדל, הוקמו קיבוצים – וכן היאחזויות שנועדו להפוך לקיבוצים – ברבים מהמקומות החשובים והמסוכנים ביותר. מספר המושבים שהוקמו היה גדול ממספר הקיבוצים, אך שילובה מחדש של התנועה הקיבוצית שוב בתפקיד חיוני בהיערכות ההגנתית של המדינה, העלתה את המוראל בקרב חבריה והחייתה במידת-מה את תחושת השליחות שפעמה בה בשנים קודמות.

עד 1953 הוכתבו קצב ההתיישבות ומיקום הישובים החדשים בעיקר על-פי הצורך הדוחק לספק דיור ופרנסה לעולים. האטת קצב העלייה בשנה זו העניקה למוסדות המיישבים את השהות הדרושה להעריך את מדיניותם ואת שיטות עבודתם.
ב-1954, כשהחל גל העלייה הגדול הבא, מצפון אפריקה, הופנו רבים מהעולים לאיזור של התיישבות מתוכננת: חבל לכיש בנגב הצפוני. התכנון התבסס על רצון לשלב בין המושבים שיושבו רובם ככולם בעולים חדשים,לבין הקיבוצים, המושבים השיתופיים ועיירות הפיתוח, וכן על פיתוח מרכזים אזוריים שיספקו שירותי חברה לאיזור. חבל לכיש תוכנן כמערכת כוללת אחת, שבה סיפקו ישראלים ותיקים לחדשים עזרה. המתכונת, שנחשבה למוצלחת ביותר, אומצה באזורים נוספים בשנים הבאות.

בתקופה שמאז תום הקליטה ההמונית (דצמבר 1954) ועד מלחמת ששת הימים, הוקמו 11 קיבוצים חדשים. שהחלו כהיאחזויות ואוזרחו על ידי גרעיני נח"ל. באותה תקופה קמו 49 מושבים ו- 6 מושבים שיתופיים חדשים; מבין אלה היה הנח"ל אחראי לשני מושבים ולשני מושבים שיתופיים. 172 גרעיני נח"ל עשו חלק ניכר משירותם בקיבוצים מבוססים. מספרים אלה מדגישים שוב את חולשת התנועה הקיבוצית ביחס למושבים. אך הם מלמדים הן על עוצמת תמיכתו של הנח"ל בקיבוצים והן על זיקתו המיוחדת לקיבוץ לעומת צורות התיישבות אחרות.

היישובים החדשים היו פרוסים לאורך גבולות ישראל, מיטבתה ואילות שבקרבת אילת ועד אדמית בגבול לבנון, ומעין גדי שלחוף ים המלח ועד נחל עוז וכפר עזה אל מול רצועת עזה (שהיו בראשיתם היאחזויות). עם-זאת רוב היישובים קמו באיזור המרכז, בין גבול ירדן לבין ריכוז האוכלוסייה היהודית במישור החוף, בכוונה לבלום את ההסתננות לתוך לב המדינה.

map1_sivug_map2_11_map3_מפת יישובי 1949-1958_map4

אחרי מלחמת ששת הימים

ביוני 1967 השתנה מצבה הבטחוני של ישראל מקצה לקצה בתוך שבוע אחד: ממצב שבו היו אחדים ממנהיגיה משוכנעים שהיא ניצבת על סף חורבן, לניצחון מוחלט על שכנותיה, ובכלל זה השתלטות על שטחים רחבי-ידיים שנלקחו ממצרים, מירדן ומסוריה. רוב חברי הקיבוצים היו שותפים להתרוממות-הרוח שהביא הניצחון. אבל התנועה הקיבוצית, בדומה לשאר הציבור הישראלי, הייתה חלוקה בשאלה המרכזית שהציבו לפניו תוצאות המלחמה: עתידם של השטחים הכבושים. עמדותיהם של מנהיגי התנועות והחברים מן השורה ייצגו את כל קשת הדעות שהושמעו באותה תקופה: בקצה השמאלי של הקשת ניצב הקיבוץ הארצי. מדיניותו הרשמית שללה התיישבות קבע בשטחים הכבושים אך הוא השלים עם הקמת היאחזויות מטעמים בטחוניים, בתנאי שיפונו בהסדר השלום הסופי; אך בתוך תנועה זו הייתה גם קבוצת פעילים, ובתוכם יעקב חזן ושמעון אבידן, שתמכו ביישוב מירבי של שטחי הכיבוש, לרבות הקמת היאחזויות וקיבוצים של הקיבוץ הארצי. בקצה השני עמדו שתי תנועות קיבוציות: הקיבוץ הדתי והקיבוץ המאוחד, שדגלו בהחזקת השטחים והתיישבות בהם, אם כי מטעמים שונים: הקיבוץ המאוחד, בהשפעת טבנקין, שהיה דמות מרכזית בתנועה לארץ-ישראל השלמה, ראה סיכוי לשנות את גבולות חלוקת הארץ, והציג שלל נימוקים היסטוריים, חברתיים ובטחוניים לשמירה על ההישגים הטריטוריאליים של המלחמה; ואילו בקיבוץ הדתי השתלבו טעמים דתיים עם הרגשות והזכרונות ההיסטוריים של תנועה שפאר יצירתה ההתיישבותית נכבש ונהרס במלחמת העצמאות. בין שני קצוות אלה נמצא איחוד הקבוצות והקיבוצים, שבו הובעו שלל עמדות, מחיוב מוחלט של ההתיישבות בשטחים מטעמים בטחוניים ועד לראיית התיישבות זו כמכשול לשלום עתידי.

ההתיישבות הקיבוצית בעשור השנים שתחילתו ב- 1967 שיקפה הן את העמדות הרשמיות של התנועות והן את הסתייגויותיהן. יישוב הקבע הראשון ברמת הגולן, מרום גולן, היה פרי יוזמתם של צעירים (בעיקר בני משקים) מכל התנועות הקיבוציות, אך בעידודם המיוחד של מנהיגי הקיבוץ המאוחד, שאליו הוא הצטרף לאחר זמן קצר. בעקבותיו הוקמו 8 קיבוצים נוספים באזור: הקיבוץ הארצי הקים שני קיבוצים בגולן, עקב תחושת מנהיגיו שהתנועה חייבת להיענות לדרישה הציבורית לחידוש החלוציות על ידי התיישבות בשטחים הכבושים; אך הוא הצהיר כי אם יהיה הסכם שלום עם סוריה נקודות אלה יפונו. לא כך היה בתנועות האחרות: חברי קיבוציהן השתתפו בהתארגנויות שהפעילו לחץ נגד פינוי הגולן, ואחד ההישגים שלהם היה חוק הגולן מסוף שנת 1981, שהחיל את החוק הישראלי על האזור .

היו הבדלים משמעותיים בין ההתיישבות אחרי 1967 לבין השנים הקודמות, במה שנוגע לחלקם של הקיבוצים בה ובמה שנוגע לצביונם של שאר סוגי ההתיישבות. הקיבוצים היו 30 אחוזים מכלל היישובים הכפריים החדשים, לעומת פחות מ-20 אחוזים בעשור הקודם.

כמעט כל תושבי היישובים החדשים היו ישראלים צעירים. רוב חברי הקיבוצים החדשים גויסו מתנועות הנוער באמצעות הנח"ל. מעבר למסלולים המקובלים זה כבר, גל ההתלהבות שלאחר המלחמה הוליד שתי תופעות חדשות: גרעינים "פרטיים" שהוקמו ספונטנית על-ידי בני 18, לשרת בנח"ל ואחר-כך להצטרף לקיבוץ קיים או להקים חדש; וכמה תנועות נוער חדשות, קטנות למדי, שמטרתן היחידה הייתה לגייס מתיישבים חדשים.

רבים מהמושבים ומהמושבים השיתופיים החדשים הוקמו על-ידי בני הדור הצעיר של קיבוצים ומושבים ותיקים. מבחינת המושבים הותיקים, אפשרות ההתנחלות פתרה בעיה בסיסית: מבנה המושב ושיטת הבעלות בו מאפשרים רק לבנים הבכורים, ובמקרים ספורים לבנים השניים, להקים נחלאות משלהם במושב שבו נולדו, ואילו לאחיהם ולאחיותיהם הצעירים אין כל סיכוי לעשות כן. הקמת מושבים חדשים הייתה פתרון אידיאלי לצעירים אלה. אליהם הצטרפו צעירים רבים שנולדו בקיבוצים ותיקים, וביקשו לנהל אורח חיים חקלאי, אבל לא שיתופי. חברי שתי הקבוצות הללו תרמו את רוב המתנחלים בצפון סיני ובבקעת הירדן, ורבים מהמתנחלים ברמת הגולן. שניים מהקיבוצים שקמו ברמת הגולן (מרום גולן ומבוא חמה) נוסדו על-ידי בני הדור הצעיר של קיבוצים מבוססים, שביקשו לבנות את יישוביהם במו ידיהם, הרחק מהוריהם – בדרך כלל מטעמים שנתערבבו בהם שיקולים אידיאולוגיים ואישיים.

map1_sivug_map2_12_map3_מפת יישובי 1959-1967_map4

התנועות הקיבוציות במערכת הפוליטית

השנים 1954 עד 1977 חזו בירידה בהשפעתן של התנועות הקיבוציות על המערכת הפוליטית הישראלי תנועות אלה נהנו מייצוג-יתר בכנסת במשך כל התקופה הזאת. אך עוצמתן הפרלמנטרית הלכה וירדה: ב-1965 היא הייתה גדולה פי ארבעה ויותר מחלקו של הקיבוץ באוכלוסייה הכללית; ב-1977 הייתה גדולה רק פי שניים. . ירידה הדרגתית זאת בייצוג נבלמה חלקית בשל העובדה שחוקת מפא"י העניקה משקל נוסף לקולותיהם של חבריה בהתיישבות העובדת, ועקב הכללתם האוטומטית של חברי הכנסת והוועדה המרכזת של ההסתדרות מטעם המפלגה במוסדותיה המרכזיים. נטייה דומה של ירידה בייצוג הקיבוצים הסתמנה גם באחדות העבודה ובמפ"ם, אם כי מעמדן של התנועות הקיבוציות במפלגות אלה נשאר בכיר כשהיה, והבטיח להן מספר חברי כנסת שהיה גדול באופן יחסי לזה יחסית מזה של מפא"י.

קשה לאמוד את מידת השפעתן של המפלגות הקיבוציות על מדיניות הממשלה דרישות הפוליטיקה הקואליציונית אילצו אותן להסכים לסדרה ארוכה של פשרות, שכמעט לא הותירו בידן חופש תמרון בממשלה. אחדים משריהן היו אנשי ניהול יעילים ופופולריים, אבל לא יותר מרבים ממקביליהם בצמרת מפא"י. בשאלה הערבית, שעמדה תמיד בראש מעייניה של מפ"ם, כמעט לא הייתה לה השפעה: השינוי לטובה במעמדם של ערביי ישראל – ביטול הממשל הצבאי ב-1966 – היה ככל הנראה פרי החלטתו האישית של ראש הממשלה לוי אשכול, לאו דווקא תוצאה של לחץ מיוחד מצד מפ"ם. הקיבוץ המאוחד הגיע לשיא השפעתו דווקא אחרי איחוד אחדות העבודה ומפא"י במפלגת העבודה; ארבע שנותיו של יצחק בן-אהרון כמזכ"ל ההסתדרות, אף שהיו משופעות באירועים דרמטיים ובהצהרות כוונות תקיפות, נחשבו בעיני רבים כנטולות אפקטיביות. לעומת כל זאת, אין ספק שפעילותן של המפלגות הקיבוציות נחלה כמה הצלחות ממשיות, גם אם לא תמיד מוחשיות. בשל פעילותן בימי בחירות ובכנסת, ובעקבות עבודתן החינוכית בתנועות הנוער הקשורות אליהן, עלה בידן להעלות על סדר היום הציבורי של ישראל סוגיות חברתיות קרובות ללבן שהיו קשורות בנושאים של צדק חברתי ושלום עם העולם הערבי.

איחוד הקבוצות והקיבוצים

אף שהמכנה המשותף לקיבוצים שחברו יחדיו ב-1951 להקמת תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים היה תמיכתם הפוליטית במפא"י, לא נוצר קשר רשמי בין תנועה זו לבין מפא"י, או כל מפלגה אחרת. בחוזר שהופץ בין חברי המפלגה באיחוד הקיבוצים אף נכתב כי "אין זהות בין התא הקיבוצי של איחוד הקיבוצים ובין סניף מפלגת פועלי א”י-באותו הישוב. “איחוד הקיבוצים” איננו מחייב את חבריו להשתייכות למפלגת פועלי א”י. לכן יש צורך בקיום נפרד של סניף המפלגה בכל ישוב וישוב".

גישה זו קבעה את המתכונת הפוליטית של איחוד הקבוצות והקיבוצים במשך כל שנות קיומו. באופן פורמלי לא התנהלה הפעילות הפוליטית על-ידי הקיבוץ או על-ידי התנועה בכללותה, כמו בקיבוץ המאוחד ובקיבוץ הארצי, אלא במסגרת המפלגה, אליה הצטרפו החברים באופן פרטני והתאגדו במסגרת של סניף מפא"י בקיבוציהם. בשנת 1956 הוקמה מסגרת פורמלית בתוך מפא"י - מחוז האיחוד, במקביל למחוזות שייצגו את הערים הגדולות ואת המושבים. כתוצאה מקיום עקרון "ההפרדה בין קיבוץ למפלגה" , הצטרפו קיבוצי העובד הציוני, שהיו קשורים למפלגה הפרוגרסיבית, לאיחוד בשנת 1953, תוך שמירה על זיהותם הפוליטית הנפרדת.

לדפוס ההתארגנות המחוזית היה חלק לא מבוטל בשמירה על שלמות התנועה בעת פרשת לבון, שהגיעה לידיעת הציבור בשנת 1959 והובילה להתפטרות בן-גוריון מראשות הממשלה והקמת רפ"י בשנת 1965. במהלך הפרשה שרר חשש כבד שהאיחוד יתפלג, כפי שהתפלג הקיבוץ המאוחד עשר שנים לפני-כן. אחדים ממנהיגיו תמכו בבן-גוריון, וקבוצה גדולה למדי, בהנהגת חברי נצ"ח לשעבר, עזבה עמו את מפא"י כאשר הוא הקים את רפ"י. מנגד הייתה באיחוד קבוצה רבת-משקל של חברי גורדוניה לשעבר, שתמכה בלבון. זו שימשה גרעין לקבוצת "מן היסוד", שעזבה את מפא"י ב-1964 למשך כשנתיים, במחאה על כך שהמפלגה לא העניקה ללבון את מלוא תמיכתה. אך מרבית חברי התנועה נשארו נאמנים למפא"י.

בשנים הבאות הלכו והצטמקו בהדרגה הפערים בין מפא"י, מפ"ם, אחדות העבודה ורפ"י: פרשת לבון הפכה לזיכרון היסטורי גרידא, ואחדות העבודה ומפ"ם זנחו את עמדתן הפרו-סובייטית. ב-1968 התאחדו אחדות העבודה, רפ"י ומפא"י והקימו את מפלגת העבודה הישראלית, שהייתה מוכנה ומזומנה בדרך-כלל להקים מערך עם מפ"ם.

אף שהיו סימנים מובהקים שהתריעו על ירידת קרנה של מפלגת העבודה הגיע המהפך הפוליטי של 1977 כהפתעה גמורה לממסד המפלגה, ובכלל זה לפעילים הפוליטיים באיחוד. במשך שלוש השנים הקודמות עסקו אלה בדיונים נמרצים בשתי שאלות שהיו סבוכות זו בזו: כיצד להגביר את מעורבותו של האיחוד בתהליך הפוליטי; והאם איחוד בין שתיים מהתנועות הקיבוציות, או יותר, במטרה להעצים את כוחן הפוליטי, רצוי או אפשרי. לשם כך יזם האיחוד סדרה של דיונים עם שתי התנועות הקיבוציות הגדולות האחרות. תגובתו של הקיבוץ הארצי הייתה צוננת, ואילו הקיבוץ המאוחד הגיב בחיוב, אבל בזהירות רבה, משום שמנהיגיו חלקו בכמה עניינים על הנהגת האיחוד בשאלה זו.

תבוסתה של מפלגת העבודה ב-1977 החישה את התהליך, וב-1980 התמזגו האיחוד והקיבוץ המאוחד והקימו את התנועה הקיבוצית המאוחדת (התק"ם). היא הכריזה שהיא "תפעל לחזק את מעמדה של מפלגת העבודה בציבור הרחב, תוך מאמץ פעיל להשפיע על דרכה הרעיונית והפוליטית", אם כי ניתן חופש הדיבור וחופש ההתארגנות לחברי התנועה התומכים במפלגות אחרות.

הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי

בשנת 1954 התפלג הקיבוץ המאוחד ממפ"ם והקים מחדש את אחדות-העבודה . מ-1958 ואילך הייתה אחדות העבודה שותפה קבועה בקואליציות הממשלתיות, ואף יצרה מערך אלקטורלי עם מפא"י מ-1964 ועד לינואר 1968, אז התמזגו שתי המפלגות, ביחד עם רפ"י, והקימו את מפלגת העבודה הישראלית.

למרבה הפרדוקס, הקמתה של מפלגת העבודה הגבירה את בדלנותו של הקיבוץ המאוחד. בשלוש השנים הראשונות לקיומה של המפלגה שלטו בה קבוצות שייצגו את ההנהגות הקודמות של מפא"י, רפ"י ואחדות העבודה, והקיבוץ המאוחד היה המסגרת היחידה שבה היה להנהגת אחדות העבודה קיום של ממש. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים שאפו אישיה לשמור על כוחם זה מטעמי מדיניות, ובעיקר משום תמיכה ברעיון של ארץ ישראל השלמה. אולם במרוצת השנים הלכה תמיכה זו ונשחקה, בייחוד בגלל השפעתו הממתנת של יגאל אלון אף שתוכנית אלון לא אומצה רשמית על-ידי מפלגת העבודה, היא הפכה למעשה בסיס למדיניותה ההתיישבותית, עד להסתלקותה מן השלטון ב-1977.

אף-על-פי-כן נתנה עמדתו הנִצית של הקיבוץ המאוחד את אותותיה. ישראל גלילי, במיוחד שהיה במשך רוב התקופה הזאת שר בלי תיק, השפיע רבות על עיצוב המדיניות הרשמית, בעיקר בממשלת גולדה מאיר, מ-1969 עד 1973. המאבק בקיבוץ המאוחד פנימה, בין הדור הצעיר והפרגמטי יותר לבין המשמרת הוותיקה בראשות טבנקין וגלילי, נמשך עד למפלה בבחירות 1977. הוויכוח בשאלת המדיניות התבטא גם בעימות בין אלון, שקרא לאיחוד אחדות העבודה ומפא"י, לבין טבנקין, שהאמין כי בלא עצמאות פוליטית יאבד הקיבוץ המאוחד את תכלית קיומו. לאחר שסמך הקיבוץ המאוחד את ידיו על תוכנית אלון, אם כי בדרך של הסכמה בשתיקה, לא נותר עוד הבדל ממשי בין מדיניותו לבין מדיניות הרוב במפלגת העבודה – ומכאן, גם באיחוד הקבוצות והקיבוצים. הדרך לאחדוּת הייתה פתוחה מעתה.

התפכחותו של הקיבוץ הארצי מברית המועצות הואצה בעקבות מלחמת ששת הימים. התמורה שהתחוללה בתנועה זו הייתה דומה לתהליך שעבר על הקיבוץ המאוחד לפניה. בשלהי שנות השישים היא ויתרה על דרישתה לאוריינטציה פרו-סובייטית במדיניות החוץ של ישראל. אולם היא שמרה על עצמאותה, בהסתמך על מצע פוליטי ששם את הדגש בשאיפה לשוויון חברתי, בהתנגדות לכפייה הדתית וביחס מתון כלפי הערבים, לרבות חיפוש מתמיד של הזדמנויות לכריתת שלום עם מדינות ערב ושאיפה לשוויון חברתי לערביי ישראל. למרות השוני הזה לעומת מדיניות הרוב המפא"יי , בינואר 1969 הצטרפה מפ"ם למערך אלקטורלי עם מפלגת העבודה, שהמשיך להתקיים עד להקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984.

הקיבוצים הדתיים

התנועה הקיבוצית הדתית הגדולה, הקיבוץ הדתי, נפגעה קשות במלחמת העצמאות, בייחוד עם חורבן גוש עציון. אף-על-פי-כן המשיכה התנועה לצמוח אחרי 1948, בדרכים שהקבילו לדרכי צמיחתן של התנועות הקיבוציות הגדולות. היא שיתפה פעולה עם האיחוד בעניינים רבים, בייחוד בתחום הכלכלי, אף ששמרה על עצמאותה התרבותית, הדתית והפוליטית.

הקיבוץ הדתי נחל הצלחה מיוחדת בשני תחומים: בחינוך ילדיו להישאר בקיבוץ בהתבגרם, ובתחום הכלכלי. אחרי מלחמת ששת הימים יסד הקיבוץ הדתי מחדש שלושה קיבוצים בגוש עציון ואחד ברצועת עזה, והקים התנחלויות חדשות באזורים אחרים. מבחינה פוליטית, הוא היה סיעה מתונה במפד"ל, אולם עמדתו זו הלכה ונשחקה עקב פעולתם של כוחות פנימיים וחיצוניים. מבפנים, רבים מחבריו תמכו במדיניותו ובפעילותו של גוש אמונים. מגמה זו נתחזקה עוד יותר עקב מדיניותה החינוכית של תנועת הנוער הקשורה לקיבוץ הדתי, בני עקיבא, שהושפעה עמוקות מגוש אמונים ומחוגים קרובים להשקפתו. מבחוץ נשחקה עוצמתו הפוליטית עקב שינויים באידיאולוגיה של המפד"ל שהתפשטו בציבור הדתי בעקבות מלחמת ששת הימים. גם במגזר הדתי, כמו בשאר המגזרים, גרם ההרכב האתני של הקיבוץ לניכור בינו לבין עדות המזרח, שחלקן בחברה הרחבה הלך והתחזק עם השנים.

בענייני דת היה הקיבוץ הדתי חשוף לרבים מן הכוחות שפעלו על החברה הישראלית בכלל. בשנות השבעים הסתמנה בו מגמה מובהקת לאימוץ אמות-המידה של המחנה החרדי. שאלות כמו רחצה מעורבת בבריכת השחייה של הקיבוץ, של מקום האשה במוסדות הקיבוץ ושל דיני שמיטה, נעשו שנויות במחלוקת והוכרעו במקרים רבים לפי אמות-מידה שהיו שונות מאלה שהיו מקובלות בעיני רובו הגדול של הקיבוץ הדתי עשרים שנה לפני-כן.

מנגד, הרחיב איחוד הקבוצות והקיבוצים את השפעתו בקהילות היהודיות של העולם המערבי. אחת התוצאות הייתה כריתת ברית חינוכית עם כמה מתנועות הנוער העצמאיות באמריקה הצפונית – כ'יהודה הצעיר', ותנועות הנוער של הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי. פעילות זו הביאה ליצירתה של ברית פוליטית בתנועה הציונית. קטורה, הקיבוץ הראשון של בוגרי יהודה הצעיר, הוקם ב-1973; יהל, הקשור לתנועת הנוער הרפורמית בארצות הברית ובישראל, הוקם בסוף 1976.

הקיבוץ בחברה הישראלית

תנועות הנוער

בשנות השישים והשבעים המשיכו תנועות הנוער החלוציות בישראל ובתפוצות לשמש מקור עיקרי לגיוס חברים חדשים לקיבוצים, לצד בני המשקים עצמם. פעילותן וגישתן החינוכיות כמעט ולא השתנו עם הקמת המדינה: הן עדיין ראו בחינוך לקיבוץ ולהגשמה אישית כחברי קיבוץ - עיקרים שהיו משותפים לכל תנועות הנוער החלוציות מאז שנות הארבעים - יעדים חינוכיים מרכזיים, אך עתה הורחבו היעדים החינוכיים ועצם החינוך התנועתי והשותפות בתנועת נוער נתפסו כבעלי משמעות וכאחת מתרומותיהן החשובות ביותר של התנועות הקיבוציות לחברה הרחבה.

כמעט כל תנועות הנוער, מהצופים עד השומר הצעיר, גייסו את רוב חבריהן מהמעמד הבינוני או העליון האשכנזי, ובמקרים רבים היו אלה ילדיהם של הורים שהיו בעצמם בוגרי תנועות נוער. במערכת החינוכית הכללית התנהלה רפורמה מעמיקה, שחתרה לקדם את השוויון החברתי על-ידי הקפדה על בתי-ספר מעורבים מבחינה כלכלית ועדתית. מחקר סוציולוגי רחב-בסיס שנערך בתחום זה הראה כי תנועות הנוער מילאו תפקיד חברתי לא-מוצהר כ"מובלעות של חינוך אליטיסטי". החברים הפעילים יותר רכשו אידיאולוגיה חברתית ופוליטית שנשארה עמם בהמשך חייהם, ומיעוטם הצטרפו לקיבוצים. אבל מבחינת הרוב המכריע, למרות מטרותיהן המוצהרות של תנועות הנוער באשר לאזרחות טובה ולהשקפת-עולם סוציאליסטית, הן לא היו אלא דרך נוחה להיטמעות בחברת המבוגרים. תנועות הנוער היו אליטיסטיות גם בגלגולן שלפני המדינה, אלא שאז שאפו ליצור עילית משרתת, בקיבוץ או מחוצה לו. בשנות השבעים הן שאפו עדיין להשיג את המטרה הזאת, והשקיעו בכך אמצעים גדולים בכסף ובכוח אדם מוכשר. אבל בסדר- יומם הסמוי של החניכים הם שאפו להצטרף לאליטה הישראלית החדשה, המבוססת על זכויות-יתר ועל שיוך עדתי, גם כששילמו מס שפתיים לאידיאולוגיה חברתית שוויונית.

היוצא-מן-הכלל החשוב במגמה זו היה הנוער העובד, שפעל מאז הקמתו בשנת 1924 בקרב בני מעמד הפועלים, ומילא תפקידים של חינוך ושל הגנה על זכויות העובד, בצד מאמצי הגיוס לקיבוץ. החטיבה החינוכית שלו הייתה דומה לאלה של שאר תנועות הנוער, וחינכה בראש ובראשונה לחיי קיבוץ. בעקבות הפילוג מפא"י ניצל הנוער העובד רק בדוחק מגורל דומה, ומ-1945 ואילך פעל בשני אגפים נפרדים, האחד קשור למפא"י והאחר למפ"ם, אם כי שניהם השתייכו עדיין פורמלית לתנועה אחת. בימי העלייה ההמונית של תחילת שנות החמישים, הקים האגף המפא"יי את מה שנודע לימים כ"הסקציה המקצועית", שהסתמכה במידה רבה על מדריכים שכירים, שעה שאגף מפ"ם התמיד במדיניותו המסורתית, הסתמכות על מדריכים שהם חברי התנועות הקיבוציות; בשנות החמישים והשישים פעלו בחטיבה זו בני משק רבים של קיבוצי הקיבוץ המאוחד, במסגרת "שנת שירות שלישית". הסקציה המקצועית התרחבה במהירות, העניקה הגנה מקצועית לעולים חדשים ועסקה בעבודה חינוכית נרחבת בקרבם. בסופו של דבר החלה גם החטיבה הזאת לארגן גרעיני נח"ל: בתקופת השיא, 1968 עד 1970, היו לה שלושים ושניים גרעינים.
עדתיות ופוליטיקה

השנים 1968 עד 1977 היו שנות שגשוג לחברה הישראלית. פריון הייצור עלה, ועמו עלה היצוא החקלאי והתעשייתי. נהירת הפועלים מן השטחים אפשרה לרבים מבני השכבות החלשות יותר באוכלוסיית ישראל לשפר את מעמדם החברתי והכלכלי, ועקב זאת חשו הללו ביתר שאת בקיפוחם היחסי. הקרע בין מזרחיים לבין אשכנזים נעשה מרכזי בתודעת הציבור, והפך לגורם יותר ויותר חשוב בהתפתחותה הפוליטית של המדינה.

הקיבוצים נתנו את דעתם להתפתחות זו רק בהדרגה. אחת התגובות הייתה הגדלת מספר החברים שעבדו כמורים, כעובדים סוציאליים וכמדריכי נוער בעיירות הפיתוח השכנות. מאמצע שנות החמישים הקדישו רבים מבני הקיבוצים "שנת שירות" לפני גיוסם לצה"ל לפעילות תנועתית מסוגים שונים – עזרה לקיבוצים צעירים, הדרכה בתנועות הנוער החלוציות, ועוד. מראשית שנות השישים משימות אלה הורחבו וכללו פעילויות חברתיות חינוכיות מסוגים שונים בקרב צעירים מן השכבות החלשות. אולם לעתים קרובות הדבר נתפס כמין נובלס אובליג' ("האצילות מחייבת") בו המעמד המועדף משתיק את מצפונו המוסרי והפוליטי. יתר-על-כן, הניגוד בין רווחתם הכלכלית הגוברת של הקיבוצים, שמקורה בהצלחתם הכלכלית, לבין העוני היחסי בעיירות הפיתוח, היה מנקר-עיניים. הוא הוחרף מחמת העובדה שבמקומות רבים היו הקיבוצים בגדר מעבידים – במישרין, בבתי-החרושת בקיבוצים עצמם, או בעקיפין, כבעלים וכמנהלים של מפעלים אזוריים. הואיל והשסע המעמדי הזה חפף את השסע העדתי, נעשה הפער הזה בולט עוד יותר, וחידד את הכרתם של שני הצדדים כאחד בקיומו של מצב בסיסי של אי-שוויון חברתי. על זאת נוסף מעמדם של בני הקיבוצים בצה"ל. אף שזכו להערכה מרובה על אומץ-לבם ועל מנהיגותם, הם נטו להסתגר בחוגיהם שלהם, ויצרו מעין עילית שעוררה רגשות מעורבים, אם לא רגשות משטמה. בסקרי דעת הקהל הביעו בני עדות המזרח, בני הדור הראשון והשני בישראל, פחות אהדה לקיבוץ מאשר מקביליהם האשכנזים, ותופעה זו הלכה וגברה ככל שהיו המשיבים צעירים יותר. חברי קיבוץ שעסקו בעבודה סוציאלית או חינוכית בעיירות הפיתוח זכו להוקרה אישית רבה, אבל פעילותם נתפסה במקרים רבים כפטרנליסטית, ועוררה איבה.

הבדלים אלה באו גם לכלל ביטוי חברתי ופוליטי, בצורות מנוגדות של ביטוי תרבותי ודתי ובהבדלי גישה לסוגיות הפוליטיות. חרף כל ההבדלים בין הקיבוץ המאוחד לבין הקיבוץ הארצי נחשבו שניהם כיוניים בהשוואה למדיניות הליכוד, ולהשקפות תומכיו מקרב השכבות החלשות. גורמים אלה עוררו חשדנות ועוינות, והתחזקו עוד יותר למראה התמיכה הלוגיסטית המרובה שהעניקו התנועות הקיבוציות למערכי בבחירות לכנסת.

התנועות הקיבוציות גילו רגישות מרובה להאשמות שהוטחו בקיבוצים על היותם מעמד בעל זכויות-יתר. הן השתדלו לשנות את הרכבו העדתי של הקיבוץ, האשכנזי ברובו, על-ידי חינוך קבוצות של עליית הנוער שרוב חבריהן היו מזרחיים, ועל-ידי מאמצים להבטיח שתנועות הנוער שלהן, וגרעיני הנח"ל שהקימו בוגריהן, יהיו מעורבים מבחינה עדתית. התקיימו דיונים מרובים – אם כי נטולי-הכרעה – בשאלה כיצד לפתור את הבעיות החברתיות הנובעות מקיומם של המפעלים האזוריים. יתרה מזו, הסתמנה מגמה אטית אך מורגשת של הגדלת אחוז המזרחיים בחברה הקיבוצית על-ידי נישואים עם בני משקים. ולמרות כל זאת, בסוף שנות השבעים היה שיעורם של האשכנזים בתנועה הקיבוצית מעל 85 אחוזים. תדמית הקיבוץ כחלק מהממסד האשכנזי הייתה קרובה מאוד לאמת.