המאמץ ההתיישבותי בשנות המלחמה

בששת החודשים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השניה נמשכה ההתיישבות היהודית בארץ במחאה על הספר הלבן. בשיאה הוקמו בלילה אחד, במאי 1939 שמונה קיבוצים ומושבים בלא כל הודעה לשלטונות המנדט. התיישבות זו השתייכה למבצעי חומה ומגדל, אבל בניגוד לעבר, החלה בשעות הלילה במטרה להביא את הבנייה לשלב מתקדם עד להגעת כוחות המשטרה או הצבא למקום.

לאחר המאמץ המרוכז בשלוש השנים הקודמות נוצר מחסור בכספים למימון ההתיישבות החדשה. כמו-כן התמעטו הקבוצות שיועדו להתיישבות בשל הגיוס ההמוני לכוחות הצבא השונים. אף-על-פי-כן נמשכה ההתיישבות במשך כל שנות המלחמה. בשלב זה הוכתבה האסטרטגיה היישובית על-פי השאיפה להרחיב את הנוכחות היהודית בשטחי הארץ עד כמה שאפשר, כדי לסכל את ההגבלות על רכישת קרקעות ולהפחית את סכנת חלוקתה של ארץ ישראל המערבית בהסדר שייכון אחרי המלחמה. על-אף המחסור בכוח-אדם, בקרקע ובמשאבים לפיתוח, קמו עשרים וחמישה יישובים חדשים, מהם שבעה-עשר קיבוצים בשנים הקריטיות (משנת 1939 ועד למפנה במהלכה הצבאי של המלחמה בשלהי 1942). עם דעיכת המרד הערבי בשנת 1940 כבר לא היה צורך להתיישב בשיטת חומה ומגדל, אך תנאי החיים בהתיישבויות החדשות נותרו קשים ורוב המתיישבים התגוררו באוהלים, או במבני-ארעי אחרים.

בתקופה זו כוון המאמץ ההתיישבותי הן לחיזוק האזורים שכבר יושבו על-ידי יהודים, בייחוד בגליל העליון, והן להתיישבות חדשה בדרום. באוקטובר 1939 נוסד קיבוץ בית הערבה, בקצהו הצפוני של ים המלח. חבריו עבדו במפעל חברת האשלג לא"י, וניסו להכשיר את אדמתם לחקלאות באמצעות שטיפה חוזרת ונשנית של הקרקע. באותו חודש הוקם המושב כפר ורבורג, כמה קילומטרים דרומה לבאר טוביה, שהיתה במשך שנים רבות הנקודה הדרומית ביותר של התיישבות יהודית בארץ. בשנת 1941 נוסדו עוד שני קיבוצים בנגב הצפוני. כ-40,000 דונם באיזור זה היו בבעלות יהודית, ואסטרטגיית ההתיישבות חתרה לכיוון זה, שכן הנגב, שהיווה כ-30 אחוזים משטח ארץ ישראל המנדטורית, לא נכלל בתחום המדינה היהודית על-פי הצעתה של ועדת פיל. עם זאת ההנהגה הציונית ראתה באיזור יעד להתיישבות יהודית והקרן הקיימת קנתה בו אדמות, בכמה מקומות פזורים.

המבצע הקשה והדרמטי ביותר שיצא לפועל במסגרת התוכניות הללו היה הקמת שלושה מצפים בנגב. מצפים אלו היו למעשה תחנות ניסוי, ובכל אחד מהם ישבו כתריסר חברים שהשתייכו לפלוגות עבודה (שתיים קיבוציות ואחת מושבית) שרוב חבריהן נשארו בצפון. בתנאים של בידוד כמעט מוחלט, באקלים קשה ביותר ובאספקת מים במשורה, חקרו הנסיינים את מידת התאמתם של גידולים חקלאיים שונים לתנאי הקרקע והאקלים ובדקו מקורות מים באיזור במטרה לבחון את אפשרויות ההתיישבות בנגב. התחלה זהירה זו של התיישבות במדבר שמדרום לבאר שבע נערכה בשנת 1943, במסגרת ההתחדשות הכללית של העלייה לקרקע באותה שנה.

מרבית המפלגות הציוניות העריכו כי עם תום המלחמה יושפע ההסדר המדיני שיושג בארץ ישראל במידה רבה מן הפרישה הדמוגרפית ומן הצביון הפוליטי של היישוב. על-כן, בהעדר כל עלייה ממשית בשנות המלחמה, תפסה ההתיישבות שוב מקום ראשון בסדר היום הציוני: בין ינואר 1943 לבין סוף המלחמה באירופה במאי 1945 הוקמו עשרים וארבעה יישובים חדשים. אסטרטגיית ההתיישבות המעודכנת קראה להקמת מאחזים יהודיים בתפזורת רחבה, תוך אימוץ מרבי של משאבי כוח-האדם והכספים שנמצאו לה. כך נולדה צורת התיישבות חדשה, ההיאחזות. חבריה, שהתגוררו באוהלים ובמחסות מאולתרים אחרים, לרבות 'ליפטים' (ארגזי מטען גדולים), עסקו בהדרגה בהקמת מבני-קבע, ביצירת מקורות פרנסה ובהגנה, והרחיבו את יישוביהם ככל שהתאפשר הדבר. כמו בתקופות קודמות, גם עתה היו רוב המתיישבים בוגרי תנועות נוער. בדרך זו נוסדו חמישה יישובי קבע בימי המלחמה (ובכלל זה שלושת המצפים בנגב), ועוד ארבעה – מיד לאחריה. בתקופת המלחמה הוקמו בנגב שנים-עשר קיבוצים ושני מושבים, לרבות שלושת המצפים.

האיזור השני בחשיבותו היה הגליל העליון, שנחשב לאיזור חיוני, הן בשל שליטתו במקורות הירדן, הן מחמת החשש שהוא עלול להינתק מעל שאר היישוב בעקבות התקוממות ערבית חדשה. שבעה קיבוצים ושלושה מושבים הוקמו באיזור זה, בתקווה שיעלה בידו לספק את צרכיו במזון ובהגנה אם יותקף.

קיבוץ כפר עציון מדרום לירושלים, שננטש במאורעות תרצ"ו הוקם מחדש כמרכז איזור נרחב של התיישבות יהודית; עוד קיבוץ ומושב הוקמו בין תל אביב וירושלים. ההשלכות הפוליטיות היו ברורות: לפי תוכנית החלוקה של פיל, אמור היה כפר עציון להמצא בשליטה ערבית בעוד האיזור המקשר בין ירושלים למישור החוף בשליטה בריטית. לפני המלחמה לא העניק היישוב עדיפות גבוהה לאזורים אלה, מתוך הנחה שהבריטים יוסיפו לשלוט בארץ עוד זמן רב. עתה, לאחר שהתערערה הנחה זו, נאלצה האסטרטגיה החדשה להביא בחשבון את הצורך להגן על ירושלים וסביבותיה. דלילותם היחסית של היישובים היהודיים באיזור זה נבעה מן הקושי ברכישת קרקעות בו ומצפיפותה הגבוהה יחסית של האוכלוסייה הערבית.

מלבד אזורים אלה, נוספו יישובים חדשים במקומות נוספים, בהם: עמק חפר ועמק זבולון, בהם הוקמו מושבה אחת, תשעה מושבים ועשרה קיבוצים.

ההתיישבות בשנת 1943, שבמהלכה קמו ארבעה-עשר קיבוצים חדשים לא נמשכה בקצב דומה בשנתיים הבאות מחמת מחסור בקרקעות ברשות הקרן הקיימת, שנגרם מכמה סיבות: בשל המדיניות הבריטית של איסור רכישות קרקע, בשל חוסר היכולת להשיג כספים חדשים, בגלל תנאי המלחמה, ובשל הצלחת התנועה הערבית הלאומית להרתיע בעלי קרקעות ממכירתן.

בתקופה זו גדל משקלה של ההתיישבות הקיבוצית ל-75 אחוזים מכלל ההתיישבות החדשה לעומת 67 אחוזים מן ההתיישבות בין השנים 1936 ל-1939. היו לכך סיבות רבות: מאז 1937 נפסקה כמעט כליל ההתיישבות הפרטית, בשל תנאי הביטחון המידרדרים והשפל בשוק ההדרים. סולם העדיפויות הלאומי הותאם לתפיסתם של המוסדות הציוניים את האינטרס הלאומי. החל מימי חומה ומגדל נוכחו ראשי המרכז החקלאי של ההסתדרות, שהמלצותיהם להעדיף את הקיבוץ על פני המושב הכריעו את הכף על-פי-רוב. נטייה זו התחזקה מכוח העובדה שהסוכנות היהודית סירבה לקבל רווקים ורווקות להתיישבות במושבים, וכן נתנה זכות קדימה לגרעינים קיבוציים במבצעים המסוכנים יותר. דו"ח שהוגש למטה הארצי של ה'הגנה' ב-1943, ובו תוכנית מקפת להתיישבות אסטרטגית בשנים הבאות, קבע שהקיבוץ הוא הצורה הטובה ביותר של מבנה חברתי ליישוב אזורים חדשים ועוינים, ואילו את המושבים יש להקים בעיקר באזורי התיישבות יהודית קיימת אשר טעונה עיבוי. גישה זו נומקה במבנהו הצפוף יותר של הקיבוץ לעומת זה של המושב, הן במה שנוגע לבתי מגורים ולשטחים חקלאיים, והן משום שהסולידריות והמשמעת נתפסו כחזקות יותר בקהילה הקיבוצית. יתרון נוסף של הקיבוץ על-פני המושב היה זמינותו הרבה יותר של כוח-אדם להתיישבות חדשה. עליית קרנו של הקיבוץ בימי חומה ומגדל הביאה לגידול בעוצמת תנועות הנוער החלוציות ובמספר חבריהן הן ביישוב והן בגולה. בהתאם לכך, עלה בהתמדה מספר הפלוגות שהמתינו לשיבוצן לעלייה על הקרקע. עתודות כוח-האדם של המושבים, שלא קיימו קשר ישיר לתנועות הנוער, היו קטנות בהרבה.

משנת 1944 ואילך, בעקבות הסכם בין הפלמ"ח לבין תנועות הנוער, היו הקבוצות שהתיישבו בהיאחזויות לחלק חשוב של הפלמ"ח. אבל עוד לפני שנחתם ההסכם הרשמי, כבר התקיימו חמש-עשרה פלוגות ששילבו עבודה חקלאית באימוני פלמ"ח. פלוגות אלו יסדו שישה קיבוצים ומושב אחד, ותגברו גם קיבוצים נוספים.

לשינויים הגיאוגרפיים באסטרטגיה היישובית התווסף במחצית השנייה של מלחמת העולם שינוי דמוגרפי בארצות המוצא של מיסדי הקיבוצים החדשים. מאז 1930 היו בוגרי תנועות הנוער של היישוב חלק פעיל בתנועה הקיבוצית, אבל מספרם היה זעום בהשוואה למתיישבים שעלו מאירופה: ב-1923, היו כמעט 80 אחוזים מחברי הקיבוצים ילידי אירופה המזרחית (רוסיה, פולין – לרבות גליציה – ורומניה), שיעור זה פחת רק במקצת עד שנת 1939. אולם במהלך עשר השנים הבאות חלה ירידה בולטת באחוז ילידי אירופה המזרחית: מ-73 אחוזים פחת מספרם לכדי 40 אחוז. שינוי זה נבע בעיקר מגידול במספר הפלוגות שחבריהן היו ילידי גרמניה וארץ ישראל, וחלקן מכלל חברי הקיבוצים עלה לכ-30 אחוזים בשנת 1945.

התפתחויות כלכליות

עם פרוץ המלחמה החריף עוד יותר המשבר הכלכלי שהחל בסוף 1935. לא היתה עוד אפשרות להוביל את מוצר היצוא הראשון במעלה של ארץ ישראל, פרי הדר, והביקוש לשירותים ולעבודות הבנייה, שמשלו בכלכלת היישוב במשך רוב שנות השלושים, הצטמק. האבטלה הגיעה לשיא ב-1940, וההקלה שהורגשה מאז ואילך נבעה אך ורק מן העובדה שרבים מהמובטלים התגייסו לצבא.

נקודת המפנה חלה ב-1942, כאשר הוקם בקהיר מרכז האספקה המזרח-תיכוני, שאחד מתפקידיו היה לעודד תעשיות מקומיות שיוכלו ספק את צורכיהם ההולכים ומתרבים של כוחות הברית בסחורות ובשירותים. התוצאה היתה התרחבות מהירה של התעשייה ביישוב, ושינויים במבנה החקלאי שלו, שנועדו לעמוד בדרישות מאמץ המלחמה. מ-1943 ואילך היה היישוב שרוי למעשה במצב של תעסוקה מלאה, ומשקו התפתח במהירות בכיוונים חדשים.

המשק המקומי נאלץ לספק כמעט את כל צרכיו בעצמו: לא היה למעשה שום שוק חיצוני לפרי הדר, והיה צורך לגדל בארץ כמות גדולה ככל האפשר של המזון שנצרך בה. עד סוף 1943 גדלו כמויות החיטה, הפרי, הדבש, מוצרי החלב ומוצרי העוף שיוצרו בארץ בכ-60 אחוזים, לעומת התקופה שלפני המלחמה. יתרה מזו, נוכחות הצבא הבריטי יצרה ביקוש למוצרי תעשייה ולמגוון גדול של שירותים, שלא היה כמוהו לפני המלחמה. מבחינת הקיבוצים, הדבר חיזק כמה מגמות שכבר החלו להסתמן באמצע שנות השלושים. התעשייה, בייחוד בתחומים כמו אריזת פרי ושימורו, התרחבה במידה ניכרת, כמו-גם ענפי שירות כמו נפחות ונגרות שנועדו לספק את צורכי הכוחות הבריטיים והאוכלוסייה היהודית המקומית. בשנות המלחמה החל להתפתח גם ענף ההארחה בקיבוצים.

ב-1943 גבר אפוא הביקוש למזון, לסחורות ולשירותים, וביטל את מגמת השפל שהסתמנה בכלכלה הקיבוצית מאז 1939. אחד המציינים המעידים על כך הוא רמת התזונה, שהידרדרה בהתמדה עד סוף 1942, אך החלה לעלות שוב מאז, ועברה את ערכיה שמלפני המלחמה. מגמת עלייה זו התחזקה מכוח הופעתן של הזדמנויות חדשות, ומהתרחבותן של מגמות קיימות.

השגשוג של ארבע שנות המלחמה האחרונות הוביל אמנם לפיתוח נוסף של הכלכלה הקיבוצית ולייצובה, אולם לא כל תוצאותיו היו לברכה. תנאי המלחמה לכל אורכה חוללו אינפלציה של 254 אחוזים, (לעומת 135% באנגליה, ו-130% בארצות הברית). נחתמו אמנם הסכמים להצמדת השכר למדד המחירים לצרכן ("תוספת יוקר") – בתעשייה ב-1942, בשאר הענפים ב-1943 – אבל רק לקראת סוף המלחמה הביאה עליית הביקוש לידיים עובדות להגדלה ממשית בהכנסה הריאלית: ב-1942 היה שכרו הממוצע של פועל יהודי שקול כנגד 79.9 משכרו ב-1939, ובספטמבר 1944 עמד על 102.3%. בין לבין היתה תקופת שפל, שבמהלכה ירד השכר הריאלי ב-12.8 אחוזים בתוך שלוש שנים. נסיבות אלה הכבידו במיוחד על הפלוגות ועל הקיבוצים הצעירים, שעבודות-חוץ היוו חלק ניכר מהכנסתם. מצב הקיבוצים המבוססים כיצרנים לא היה טוב בהרבה מזה: כללית, המחירים עלו אמנם עקב הביקוש הגובר של כוחות הצבא, אבל עלויות חומרי הגלם גדלו אף הן ומשום שכמה מוצרי חקלאות היו כפופים לפיקוח, ירדה רווחיותם. מלבד זאת היה מחסור בחלפים לטרקטורים ולציוד חקלאי אחר. המיכון הקיים התבלה מרוב שימוש ויעילותו נפגמה קשות. התוצאה הכוללת היתה ירידה ברווחיות המשק הקיבוצי: בשנה שהסתיימה באוקטובר 1945, הסתכמו מאזני כל הקיבוצים ביחד בהפסד של 60,000 לא"י, לעומת רווח כולל של 34,000 לא"י באוקטובר 1939. בכל הקשור לנכסי הון בסיסיים, הקיבוצים הוותיקים סיימו את המלחמה במאזן חיובי, אם כי מוקטן ביחס לשנים עברו. אבל הקיבוצים שנוסדו מאז 1939 סבלו מגירעונות קשים, ומעלייה חמורה בחובות לטווח קצר לעומת טווח ארוך.

התהפוכות הללו לא נגרמו אך ורק בשל הגורמים האובייקטיביים שתוארו לעיל. המדיניות הכלכלית של התנועות הקיבוציות התבססה רובה ככולה על עיקרון שנקרא בשעתו "כלכלה הרואית". גישה זו, שאומצה לראשונה על ידי הקיבוץ המאוחד, אשר תפיסתו דגלה ב"קיבוץ גדול וגדל", נעשתה מקובלת יותר ויותר על שאר התנועות בתקופת השגשוג, מ-1936 עד 1939, ושוב מ-1943 ואילך. היא קראה להתרחבות נמרצת ככל האפשר, על-מנת לפתח את התשתית הדרושה לקליטת עלייה ולהתיישבות חדשה – גם אם הדבר כרוך בהגדלת חובותיהם של הקיבוצים היחידים ושל כלל התנועה הקיבוצית.

במשך השנים הללו גדלו חובות הקיבוצים למוסדות הלאומיים, וכן לבנקים ולמוסדות אשראי אחרים, הרבה יותר מכפי שגדלו חובות המושבים. על פי השקפת ה"כלכלה ההרואית" הייתה זאת תוצאה טבעית של מילוי שליחות לאומית על-ידי הקיבוצים, ולפיכך היו זכאים לתמיכת המוסדות הלאומיים וההסתדרותיים; ואכן, בתקופה זו התעוררה לראשונה שאלת ה"קונברסיה" – קבלת סיוע מהמוסדות הלאומיים לפריסת חובות הקיבוצים והמושבים בתנאי פרעון משופרים – אם כי התוכנית החלה לפעול רק ב-1947.

הפוליטיקה של התנועות הקיבוצית

בפרקים הקודמים הותוותה התפתחות התורות והבריתות הפוליטיות של שלוש התנועות הקיבוציות העיקריות עד לפרוץ מלחמת העולם: השפעתם הגוברת, אם כי הלא-פורמלית, של ראשי חבר הקבוצות במפא"י; עמדתו הפוליטית העצמאית של הקיבוץ הארצי, המעוגנת בעקרון הקולקטיביות הרעיונית, בצד ייסודה וצמיחתה של בעלת בריתו העירונית, הליגה הסוציאליסטית; התפתחות עמדה אופוזיציונית להנהגת מפא"י בשורות הרוב בקיבוץ המאוחד, שהוליכה לברית עם קבוצות קרובות בעמדתן בסניפיה העירוניים של מפא"י, עד להקמת סיעה ב' שכבר ב-1940 היתה לארגון כלל-ארצי. מאורעות המלחמה, והמחלוקות שהתעוררו במהלכה, גרמו לגיבוש המחנות הללו עוד יותר.

הקיבוץ המאוחד

המערכה שניהל ברל כצנלסון מאז 1935 לאיחוד התנועה הקיבוצית נהנתה ב-1939 מתמיכתו של רוב זעום בשורות הקיבוץ המאוחד. אבל טבנקין ותומכיו המשיכו להחזיק בשליטתם במוסדותיה המרכזיים של התנועה. האופוזיציה למנהיגות התנועה לא היתה מוכנה לצאת למאבק חזיתי בסוגיה זו בעת שהצורך לגייס את הקיבוצים למאמץ המלחמה עמד בראש מעייניהם של חבריה. מתוך תחושת נאמנות לתנועתם הם השלימו עם קווי המדיניות ועם האישים שניצבו במרכזה שנים כה רבות. מנהיגותם של טבנקין ותומכיו בתנועה הובטחה, לפחות לפי שעה. המערכה לאיחוד התנועה הקיבוצית נכשלה. אולם היא הצליחה לגבש אופוזיציה פחות או יותר מאורגנת בקיבוץ המאוחד, שלא הצליחה להתגבש עד אז.

מצב זה הגביר את איבת הממסד הקיבוצי ואת חששו ממציאות בה תמצא ההנהגה בעמדת מיעוט בתוך תנועתה הקיבוצית. כיוון שכך נודע משנה חשיבות לחיפוש אחר בעלי ברית: בוועידת מפא"י, שהתקיימה ברחובות בשנת 1938, הותקפה הנהגת הקיבוץ המאוחד מכל עבר. מצב זה קידם את יצירת ברית בין הנהגת הקיבוץ המאוחד לסיעה ב'. קבוצת האופוזיציה בקיבוץ המאוחד המשיכה להתקיים, אף כי ההנהגה נותרה בידי טבנקין ואנשיו במשך כל ימי המלחמה. משנת 1942 יצר מיעוט פוליטי זה ארגון מגובש, שהקיף כ-30 עד 40 אחוזים מחברי הקיבוץ המאוחד, בחלוקה לא-אחידה בין הקיבוצים השונים ואזורי ההתיישבות השונים.

הברית בין הקיבוץ המאוחד לבין האופוזיציה העירונית נתפסה כאיום על-ידי הנהגת מפא"י. בן-גוריון הבין זאת היטב, אבל רק ב-1942, תחת הדחף להגיע להכרעה ברורה בעניין תוכנית בילטמור, התפנה לטפל בעניין. בינתיים הפך קיומן של סיעות במפא"י ברמה הארצית לעובדה מבוססת, ומוסדות המפלגה נבחרו בשיטת הייצוג היחסי של רשימות סיעתיות. בשובו מארצות הברית באביב 1942 עמד בראש מעייניו של בן-גוריון הניסיון לשנות את המבנה הארגוני של המפלגה: כלומר לבטל את "משטר הסיעות" ולהבטיח בכך תמיכה במצעו הפוליטי. ניסיון זה הוביל בסופו של דבר לפרישתה של סיעה ב' מהמפלגה ולהקמת מפלגה עצמאית, התנועה לאחדות העבודה, לאחר ועידת המפלגה שנערכה בכפר ויתקין בשנת 1942, בה הוחלט על ביטול משטר הסיעות במפלגה.

מבחינתו של הקיבוץ המאוחד, היה זה קץ תפקידו הפוליטי המסורתי, כמרכיב חזק ב"מפלגה המונית" המחזיקה בידיה את גורל הציונות. הוא שב לתפקידו זה רק עם הקמתה של מפלגת העבודה הישראלית ב-1968.

הקיבוץ הארצי

בשלהי שנות השלושים התלבט הקיבוץ הארצי בשאלת המסגרת שבה ינהל את פעילותו הפוליטית. בדיונים עם ראשי מפא"י בימי המלחמה הראשונים התברר ששום צד אינו מוכן להתפשר בשאלה הארגונית: הקיבוץ הארצי התעקש להישאר כגוש מלוכד במסגרת מפא"י, ואילו ראשי מפלגה זו, שכבר הודאגו מחמת נטיותיה הבדלניות של סיעה ב', לא היו מוכנים לקבל לשורותיהם עוד סיעה עצמאית.

מכאן ואילך לבשו המאורעות דינמיקה משלהם. הליגה הסוציאליסטית הלכה וגדלה, מכמה עשרות ב-1935 לכ-600 חברים ב-1942. השפל הכלכלי של שנות המלחמה הראשונות עורר מורת-רוח רבה בקרב הפועלים העירוניים. שליטת מפא"י בהסתדרות הנציחה את הפרוטקציוניזם והשחיתות שרבים ממוסדותיה נוגעו בהם, וכאשר החלה ההתאוששות הכלכלית, מ-1942 ואילך, התעוררה התנגדות ניכרת בציבור למדיניות שיתוף הפעולה עם הממשלה שהנהיגו ראשי מפא"י בתחומים רבים של האיגוד המקצועי. על רקע זה גבר כוחן של מפלגות האופוזיציה בהסתדרות – הליגה הסוציאליסטית, פועלי ציון שמאל וסיעה ב', עוד לפני פילוגה הרשמי ממפא"י – והן החלו לכונן קואליציות מקומיות כדי להביס את ממסד מפא"י. בבחירות לוועידת ההסתדרות החמישית בנובמבר 1941 זכתה הרשימה המשותפת של השומר הצעיר והליגה הסוציאליסטית ב-19.2 אחוזים מהקולות, לעומת 69.3 אחוזים למפא"י; הישג נכבד ביותר, לעומת שמונת האחוזים שקיבל השומר הצעיר בבחירות הקודמות, ב-1932. בסך הכול הצביעו 5,800 חברי קיבוצים בעד הרשימה המשותפת, ועוד 11,000 בערים ובמושבות. פעילותה של הליגה הסוציאליסטית, שהסתייעה בסגל של מנהיגים ופעילים מקיבוצי הקיבוץ הארצי, העניקה לתנועה מקום חדש במפה הפוליטית של היישוב. מנהיגיה החלו לדרוש שיושם קץ למעמדם הנחות, וחתרו להקמת מפלגה מאוחדת שתשאב את חבריה מהקיבוץ ומהעיר כאחד.

בוועידת התנועה במשמר העמק בסוף 1941 הוחלט כי על הקמתה של מפלגה כאשר "יבשילו התנאים": רוצה לומר, כשיתחזק המרכיב העירוני עוד יותר. בינתיים המשיכה הליגה הסוציאליסטית לפעול במסגרת ההסתדרות, לרוב בתיאום עם מפלגות שמאל אחרות; נוסד עיתון יומי (משמר, שנקרא לאחר זמן על המשמר), להפיץ ברבים את עמדותיה הפוליטיות של התנועה; וסיעת השומר הצעיר נשארה גורם אופוזיציוני פעיל בתנועה הציונית. כאשר נוסדה מפלגת השומר הצעיר, ב-1946, היה זה מתן גושפנקא רשמית למצב שכבר התקיים למעשה.

לאחדות העבודה ופועלי ציון שמאל

בעת ייסודה של לאחדות העבודה ובימים הראשונים לקיומה, היה הקיבוץ המאוחד הגורם המרכזי בקביעת מדיניותה. הוא סיפק לה הנהגה, העניק לה סיוע כספי והעמיד לרשותה חלק ניכר מהמנגנון הארגוני שלו. אבל מלכתחילה היתה מתיחות מסוימת בין המגזר העירוני לבין הקיבוצי. הסניפים העירוניים, שעצם קיומם נבע מהתנגדותם לממסד ההסתדרות הכפוף לשליטת מפא"י, ראו את שליחותם העיקרית בהגנה על העובד, תוך שיתוף פעולה עם גופים אופוזיציוניים אחרים, כמו פועלי ציון שמאל והסניפים העירוניים של השומר הצעיר. הם דגלו ב"איחוד השמאל", בעוד שהמגזר הקיבוצי במפלגה נטה להעדיף את איחודה של תנועת הפועלים כולה – רוצה לומר, שיתוף פעולה עם מפא"י על יסוד מצע מוסכם.

המתיחויות הפנימיות בתוך לאחדות העבודה הוחמרו בשל הקשיים שנתקלו בהם הקיבוצים בבואם לספק משאבים וכוח אדם לפעילות פוליטית בערים. היו אלה ימי הגיוס לפלמ"ח ולבריגדה היהודית, ימי פעילות התיישבותית נמרצת לקראת סוף המלחמה, והחייאת תנועות הנוער החלוציות באירופה לאחר מכן. אין פלא שהסניפים העירוניים התאוננו על הזנחה, החלו רוטנים על שליטת המגזר הקיבוצי, ולחצו לשיתוף פעולה עם מפלגות שמאליות אחרות, כדי לקדם את האינטרסים המיוחדים להם. מנהיגי הקיבוץ המאוחד ראו את המגמות הללו בחשדנות רבה. בעיניהם, היו חילוקי הדעות הפוליטיים עם השומר הצעיר חשובים יותר מסוגיות שיתוף האינטרסים בין המגזרים העירוניים של שתי התנועות. ככל שהובלטו האינטרסים הללו, כן גברו חששותיה של הנהגת הקיבוץ המאוחד, שמא יזנחו אותה תומכיה העירוניים לטובת אחת המפלגות המיליטנטיות יותר.

כאשר הועלתה ההצעה לאחד את פועלי ציון שמאל עם לאחדות העבודה הביעו טבנקין ואחרים ספקות עמוקים לגבי החיבור בין הקיבוץ המאוחד ובין מפלגה שהסתייגה מן הציונות הקונסטרוקטיבית במשך כעשרים שנה. עם זאת, היתה זו הזמנה שאי-אפשר לסרב לה: רוב המגזר העירוני של המפלגה, ועמו קבוצה נכבדה בקיבוץ המאוחד פנימה, תמכו ב"איחוד השמאל" – אפילו במחיר קרע שאין לו תקנה עם מפא"י.

האיחוד התרחש באפריל 1946, וחולל שינויים מעמיקים באופיה של המפלגה, שנודעה מעתה בשם אחדות העבודה/פועלי ציון (אם כי השם הלא-רשמי נותר כשהיה, אחדות העבודה). לאיחוד לא היתה השפעה ניכרת על מאזן הכוחות בתנועת העבודה, או בתנועה הציונית בכללותה. בבחירות לקונגרס הציוני באוקטובר 1946 קיבלו אחדות העבודה והשומר הצעיר 24,000 קולות לכל תנועה, לעומת 40,000 במשותף שנתיים לפני-כן. התמיכה במפא"י פחתה במקצת, אבל יותר מכל ראויה לציון עליית קרנם של הרביזיוניסטים, שחזרו זה-לא-כבר לתנועה הציונית וזכו עתה ב-27,000 קולות. לפיכך, בשעה מכרעת זו בהתפתחות המדיניות הציונית, נשארו גם אחדות העבודה וגם השומר הצעיר בגדר מפלגות מיעוט חסרות-כוח, יחסית. חשובה לא פחות, עבור מנהיגי הקיבוץ המאוחד, היתה העובדה שהתמיכה במפא"י בשורות תנועתם שלהם עלתה עתה ל-42 אחוזים.

באמצע 1946 היו שתי התנועות הקיבוציות העיקריות, עם תומכיהן העירוניים, מחויבות בתוקף למדיניות אופוזיציונית למפא"י, וכן באופן כללי, להשקפה פרו-סובייטית בסוגיות בין-לאומיות.

חבר הקבוצות

התנועה החשובה השלישית, חבר הקבוצות, עמדה בניגוד בולט להן. לא היתה לה כל מסגרת פוליטית מאורגנת, ואף לא כל זיקה רשמית למפא"י. אבל רוב רובם של חבריה תמכו במפלגה זו, ואחדים מהאישים המרכזיים בה היו פעילים במפא"י. בריתם המסורתית של ראשי חבר הקבוצות עם הפועל הצעיר מיקמה אותם במחנה המתון במפלגה, להבדיל מפעילי הקיבוץ המאוחד. ההשקפה הסוציאל-דמוקרטית שלהם עמדה להם למגן בפני פיתויי התמיכה בקומוניזם. ואף שצביונה הפדרליסטי של התנועה מנע את הצורך בהכרעות רשמיות כלשהן, רובם היו מוכנים לקבל את תוכנית בילטמור, גם אם היא תוביל לחלוקת ארץ ישראל. בניגוד בולט לחבריהן של שתי התנועות הקיבוציות הגדולות האחרות, הם היו חברים נאמנים, גם אם לא תמיד קונפורמיסטיים, בממסד מפא"י.

אף כי ראשי הקיבוץ המאוחד דיברו ופעלו בשם תנועתם כולה נותר בתנועתם, במשך כל התקופה הזאת, מיעוט שהתנגד לחלקים ניכרים מקווי מדיניות הרוב, והיה מקורב מאוד למדיניות חבר הקבוצות.

מניינם הכולל של תומכי מפא"י בתנועה הקיבוצית כולה – רוצה לומר, המיעוט בקיבוץ המאוחד וכל חבר הקבוצות – לא הגיע ליותר משליש מכלל החברים. הנה-כי-כן, כשנכנס היישוב לתקופה שלאחר המלחמה, אף כי מפא"י החזיקה ברסן ההנהגה הפוליטית שלו, היה עליה להתמודד עם תנועה קיבוצית שיותר משני שלישים מחבריה תמכו במפלגות שהתנגדו למדיניותה.