Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר אישים

קדמן גורית (גרטרוד (גרט) קאופמן)

פעילה מרכזית בתנועת ריקודי העם בישראל.
תאריך לידה:   02-03-1897
תאריך פטירה:   27-03-1987

מקום לידה:      לייפציג, גרמניה
תאריך עליה:   1920




קישורים לאתרים:

נולדה ב- 2 במרץ 1897 בלייפציג שבגרמניה בשם גרט (גרטרוד) לוינשטיין למשפחה חילונית, אמידה ומתבוללת. מנעוריה התעניינה גורית קדמן בפולקלור, בעיקר בשירה וריקוד, ובתרבות הגוף. היתה חברה בתנועת הנוער הגרמנית 'וונדרפוגל', אשר דגלה גם בשיבה לטבע ולשרשי התרבות הגרמנית ולביטוי העממי ואשר הפעילויות במסגרתה כללו לימוד שירים וריקודי עם גרמניים ואירופאים. אחרי כן למדה פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת לייפציג והחלה לגלות ענין בציונות, ובעיקר ברעיונות החלוציים השוויוניים של הקיבוץ.

בשנת 1918 הכירה את הפעיל הציוני ליאו קאופמן, והוקסמה מהתלהבותו מחיי חלוציות בארץ ישראל. הם הצטרפו לתנועת 'בלאו וייס' והחלו בהכשרה חקלאית כהכנה לחיי קיבוץ בארץ ישראל. בשנת 1919 נישאו, וכעבור שנה יחד עם בנם התינוק רפאל  עלו לארץ ישראל ונמנו עם מייסדי קיבוץ חפציבה. בשנת 1922 נולד בנם השני אמנון במחנה הזמני של חפציבה בחדרה, לפני שהקיבוץ עבר למקום ההתישבות הקבוע שלו בעמק יזרעאל. 

בשנת 1924 הצטרפה המשפחה ל'גדוד העבודה' ועברה לתל יוסף. בשנת 1925 יצאה ליאו קאופמן בשליחות לתנועת 'החלוץ' באוסטריה, ושם נולדה בתם איילה. בשנת 1926 שבה המשפחה לתל יוסף, וליאו קאופמן המשיך בפעילותו הציבורית במסגרת 'גדוד העבודה', 'הקיבוץ המאוחד' וההסתדרות הכללית. בשנת 1928 הוא התמנה למזכיר מרכז השיכון של ההסתדרות, והמשפחה עזבה את הקיבוץ ועברה לתל-אביב. 

במהלך תקופה זאת עבדה גרט קאופמן כמורה להתעמלות ולמחול בבתי ספר שונים. בשנים 1931-1929 עבדה בכפר הנוער בן שמן ולימדה מחולות עמים. במסגרת עבודתה אירגנה בשנים 1929 ו-1931 שני פסטיבלים של ריקודי עמים. הפסטיבלים עוררו הדים חזקים ותנועת ריקודי העמים החלה להתפשט בקיבוצי העמק, בעקבות הופעותיהם של תלמידי בן שמן בהם. באותה עת היא החלה גם להדריך להקות וחוגי ריקוד במסגרת אגודת 'הפועל'. 

בשנות ה-40 המוקדמות השתתפה, יחד עם מרדכי וגניה וילנסקי, בהקמת גימנסיה 'שלווה' בתל-אביב, שם לימדה חינוך גופני ומחול. היא הכניסה נושאים אלה גם לבתי הספר שבחסות ההסתדרות.

בשנת 1944 אירגנה, ביימה והפיקה בקיבוץ דליה את מסכת מגילת רות לחגיגת חג השבועות. הטקס נערך באמפיתיאטרון טבעי בסמוך לקיבוץ, בהשתתפות רוב חברי הקיבוץ, וכלל קטעי שירה, ריקוד, מוזיקה ותלבושות מיוחדות. בעקבות הצלחת הטקס אירגנה  כעבור כמה חודשים את הכנס הארצי הראשון לריקודי עם בדליה בהשתתפות כ-300 רקדנים ו-3,500 צופים. הכנס, שכלל ברובו ריקודי עמים, ומעט ריקוד ישראלי מקומי, הביא להתעוררות גדולה של תחום המחול. התרבו החוגים למחולות עם בעיר ובכפר. בקרב הצופים והמאזינים גבר הביקוש למחול הישראלי ולזמר העברי המלווה אותו. עם גבור הביקוש גברה היצירה העצמית והתרבו הריקודים העממיים שנוצרו לצלילי הזמר העברי. המחול העמממי פרץ החוצה וכבש את הציבור הרחב. 

בעקבות הצלחת הכנס אירגנה גרט קאופמן בשנת 1945 את הקורס הארצי הראשון למדריכי ריקודי עם, שהתקיים בסמינר הקיבוצים בתל-אביב. רוב תכנית הלימודים התבססה על ריקודים ישראליים והמדריכים שהוכשרו, רובם מההתישבות העובדת, סייעו להפצת ריקודי העם ברחבי הארץ. באותה שנה הקימה קדמן את הוועדה לריקודי עם  ועמדה בראשה בשנים 1947-1945. מאז הקמתה ניהלה הוועדה את כל הפעילות הנרחבת של מפעל ריקודי העם ופעלה לעידוד תנועת ריקודי העם בארץ ישראל ובחו"ל. הוועדה הקימה סדנאות ותוכניות להכשרת מדריכים, ארגנה הרקדות אזוריות ושידור הרקדות ברדיו ופרסמה חוברות הדרכה לריקודים. בוועדה השתתפו אישים שונים ונציגי הזרמים של ההתישבות העובדת. הוועדה סופחה למרכז לתרבות של ההסתדרות וכך זכתה לעורף חזק לפעולותיה ולהתפתחותה.

בשנת 1947 ארגנה גרט קאופמן את כנס המחולות השני בדליה בהשתתפו כ-500 רקדנים וכ-25,000 צופים. הכנס, שהתבסס על ריקודים ישראליים בלבד, זכה גם הוא להצלחה גדולה ותרם לרחבת מעגל הרקדנים, החוגים ולהקות המחול. בשנת 1947 אירגנה קאופמן את הופעתה של להקת רקדנים ארצישראלית בפסטיבל העולמי הראשון של הנוער הדמוקרטי בפראג, ובכך החלה הפצתו  של המחול הישראלי בחו"ל. משם המשיכה קאופמן לארצות הברית, נשארה שם שנה ופעלה להפצת ריקודי העם הישראליים באמצעות סדנאות וקורסים למדריכים מהקהילה היהודית וגם מהציבור הרחב. בשנים הבאות ערכה סיורים נוספים באפריקה ובמזרח הרחוק.

בשנת 1948, לאחר הקמת המדינה, שבה גרט קאופמן לארץ. בסתיו  1948 החלה לרכז את נושא הריקודים בקרב חיילי  צה"ל. היא ביצעה הרקדות בבסיסים וארגנה קורסים מרוכזים למדריכים, אשר הפיצו את הרקודים בבסיסים ברחבי הארץ. בשנת 1949 אירגנה פסטיבל ריקודים ארצי של צה"ל, בהשתתפות חיילים יהודים, צ'רקסים ודרוזים.

במאי 1949 שינתה גרט קאופמן את שמה ל'שם העברי 'גורית קדמן'. בינתיים המשיכה הוועדה לריקודי עם לפעול בקרב האוכלוסיה הכללית, נערכו הדרכות והשתלמויות למדריכים לריקודי עם, נעשו נסיונות להכין חגים והופעות עבור ההתישבות העובדת ואוצר ריקודי העם הלך והתרחב.בשנת 1951 ארגנה גורית קדמן את כנס המחולות השלישי בדליה בהשתתפות כ-800 רקדנים וכ-30,000 צופים. .

 בשנת 1952 הוקם המדור לריקודי עם במסגרת המרכז לתרבות, ותרצה הודס התמנתה לעמוד בראשו. המדור ריכז את כל פעולות הריקודים במועצות הפועלים בכל רחבי הארץ ובהתישבות העובדת. המדור ערך הדרכות וסמינרים, הרקדות וכינוסי ריקודים אזוריים, טיפל בקשרים בחו"ל ועוד.




בשנת 1951, ארגנה קדמן את פסטיבל דליה השלישי, הראשון במדינת ישראל, שם לראשונה יכלו תושבי מדינת ישראל לראות ריקודים מסורתיים של קהילות יהודיות בארצות שונות. מאחר יותר הפכה למתאמת וליועצת הראשית של קורסים באולפנים ברחבי ישראל, שבהם למדו צעירים להפוך למובילים בתחום המחול. היתה לה השפעה חזקה על הקריירות של ריבקה שטורמן, יואב אשריאל ואחרים.

בשנות ה-50  עם הגעת העליה ההמונית, היתה סכנה שהתרבות המערבית הדומיננטית תאפיל על מסורות הריקוד העשירות והמגוונות שהביאו עימם העולים. גורית קדמן למדה את ריקודיהם של בני העדות השונות ותיעדה אותם בצילום ובהקלטה. היא יזמה הקמתן של להקות ריקוד אתניות של עדות שונות: תימנים, גרוזינים, כורדים, בוכרים ועוד. היא השקיעה מאמצים רבים בשימור וטיפוח מסורות הריקוד והחגיגות של הקבוצות האתניות השונות בישראל, כולל המגזר הערבי וקבוצות מיעוט נוספות.

בשנת 1963 נערך בארץ, ביוזמתה, קונגרס בינלאומי למוסיקה עממית תחת הכותרת "מזרח ומערב במוסיקה".

קדמן שילבה בעבודתה את הפן האמנותי בפן החינוכי. בשנת 1971 יזמה, בשיתוף משרד החינוך והתרבות והמחלקה לפולקלור של האוניברסיטה העברית בירושלים, את הקמת 'המפעל לטיפוח ריקודי עדות' ואף עמדה בראשו.

גורית קדמן פרסמה מאמרים על פולקלור וריקודי-עם, הוציאה חוברות לתיעוד ריקודים והוראתם וכתבה את ספרים: 'עם רוקד' ו'ריקודי עדות בישראל'.

ב1981 הוענק לגורית קדמן  פרס ישראל בתרבות המחול. על פי נימוקי ועדת השופטים הפרס ניתן לה על מפעל חייה בתרבות המחול העממי - הנחת היסוד לתנועת מחול העם ביישוב, במדינה ובתפוצות, העמדת דורות של מדריכים וטיפוח מורשת ריקודי העדות אגב תיעודם, מחקרם ויישומם.

נפטרה ב-27 במרץ 1987.

 
Gurit "Gert" Kadman is known alternately as "the dean" and "the mother" of Israeli dance.

. Thus, an ever-growing number of dances were selected and introduced to teachers, who in turn taught the material all over Israel

In the years that followed, she taught to children and adults, awakening and developing an interest in folk dance. She began to write and publish folk dance material to be used by youth leaders and teachers she trained.
(((((((((((((((

TKadman was convinced that this was the opportunity to begin a major undertaking to correct the lack of indigenous Israeli dances—an initiative which would reflect the return to the Land of Israel, to agriculture, and to biblical folk sources. There were a few individuals with dance and musical training in the kibbutzim who felt the need to create original dances and songs. Kadman encouraged them to create works for the holiday festivals and popular folk dances for festive communal events. In the years between the first Daliyyah festival (1944) and the second (1947), hundreds of new dances were created. So great was the interest that the second festival was held in an enormous natural amphitheater near the kibbutz. Kadman’s conviction that the Jews had been a “dancing people” since Biblical times was borne out. Her energy and charisma were contagious, and together with the effective organizational support of the members of Kibbutz Daliyyah three more festivals took place in this amphitheater, in 1951, in 1958, as part of Israel’s tenth anniversary celebration, and in 1968, when the last of the Daliyyah festivals marked the twentieth anniversary of Israel’s independence.

קדמן היתה פעילה במספר ארגונים בינלאומיים של מוזיקה וריקודים עממיים, הרצתה בכנסים רבים, בהם הציגה סרטים המתעדים ריקודים עממיים ואתניים ישראליים. במהלך חצי מאה של יצירת תנועת המחול העממית היא פירסמה כמות גדולה של חומר חינוכי עבור מדריכי ריקוד, חוברות, הקלטות וספרי הדרכה.

הכינוס הרביעי ( 1958 ) והכינוס החמישי ( 1968 ), הפכו לכנסים ראוותניים יותר, שהמוקד בהם הוא ה"איך" ולא ה"מה". ניתנה חשיבות למספר הבמות עליהם הופיעו הרקדניםְ; ניתנה חשיבות לתמצות המופע כדי שיהיה מעניין לקהל הצופים; ניתנה חשיבות ל"גימיקים"- כמו הופעת כלי-רכב, סוסים וגמלים על המסלולים של הרקדנים. ׂ מכנס לכנס גדלו הכנסים בהיקפם , בהשפעתם ותרומתם הייתה רבה יותר לריקודי-עם חדשים.

לאחר קים המדינה, הקדישה גורית את מרצה לחקר ריקודי העדות שעלו לישראל ולטיפוחם. למרות הפעולה האינטנסיבית בשטח ריקודי-העם שנעשתה בארץ בראשית שנות החמישים, בעיקר לקראת כנס המחולות הארצי השלישי בקיבוץ דליה, והקמתו של המדור לריקודי-עם, כפי שהועלו לעיל, המשיכה גורית קדמן במקביל את הפעלותה בקרב בני העדות השונות ואף הגבירה אותו. יחד עם שותפתה לעניין זה הפרופסור א. גרזון-קיוי, היא המשיכה בסקירת ריקודיהם של בני עדות נוספות והסרטתם.

גורית לא יצרה הרבה ריקודים , רוב פעלה היה בתחום היוזמה והארגון. מריקודיה:
1. דבקה כן יאבדו 2.  בוא דודי 3. לקוצרים הידד 4. יפה מדבר 0 ניצנים נראו בארץ 6.שרלה זהו ריקוד שגורית עשתה לו עיבוד.
7. דבקה משולשת זהו עיבוד של ריקוד ערבי .
גורית קדמן

 כוריאוגרפית ומורה למחול בישראל

כנסי המחולות זכו לתמיכת מחלקת התרבות של הסתדרות העובדים בא"י ועם השנים הוקמה ליד קיבוץ דליה "קרית המחול" ובה אמפיתיאטרון, מחנה אוהלים ללהקות הריקוד שבאו מכל קצוות הארץ ומספר במות ריקוד ללימוד ריקודי עם ועדות. הכנסים נמשכו כיומיים, ביום ובלילה.

בראיון שנערך עם היוצרת גורית קדמן היא מספרת על הכנס הראשון: "הימים היו בסוף המלחמה והחלו להגיע ידיעות ראשונות על השואה הגדולה. הוזהרנו לבל נערוך כנוס לריקודי-עם, אין זה הולם את השעה. אך אנו בחרנו בסיסמת א.ד. גורדון האומרת: 'אף אם כל העולם מכה אותי ומתנפל עלי, אצא במחול'. רצינו לעורר כוח חיים ויצירה בעמנו, ההד היה בלתי משוער".

גורית קדמן מחלוצות המחול העברי,

 אחת הדמויות המרכזיות בהנחלת ההיבט הבריאותי-לאומי לתרבות-הגוף בא”י הייתה גורית קדמן, או גרט קאופמן לבית לבנשטיין (1987-1897) וזכתה לימים בפרס ישראל על כינון תחום ריקודי-העם בארץ. קדמן, שעסקה בשנות השלושים בהוראת ‘התעמלות ריתמית ואורטופדית לגדולים ולילדים’ בתל אביב, למעשה לא רכשה מעולם חינוך פורמאלי במחול. עיסוקה בענפי ספורט שונים בגרמניה והיותה מעורה באורח חיים שדגל בטיפוח הגוף הבריא, בחזרה לטבע ובמחול כצורת חיים, הכשירו אותה לייעודה. היא הקימה בארץ את ארגון המורים לתרבות הגוף שכלל, על פי הדגם הגרמני, גם מורות למחול. הרצאתה הנושאת את השם: “האחריות המוטלת על המורה להתעמלות בארץ ישראל”, מעידה על המתח בין רצון לשמר את תרבות ארץ המוצא לבין משאלה לזנוח אותה למען תרבות חדשה בארץ היעד (אבן-זהר, 1980, 171) ומכאן, על היחס הדו-ערכי שקדמן נוקטת בנוגע לאימוץ תרבות הגוף הגרמנית:

בנאום אחר שנשאה בראשית דרכה הצהירה קדמן: “לפנינו עומד התפקיד הציוני העיקרי שהוא: התפתחות בריאה של העם היהודי בארצו. אנחנו המורים להתעמלות, לגימנסטיקה ולריקוד – מטרתנו היא הבראת הגוף. ברגע המכריע הזה של תולדות עמנו שונה התפקיד הזה תכלית שינוי מאשר אצל כל עם אחר: לקרב להכרת הגוף את עמנו שלא היה לו כל יחס לגוף במשך דורות רבים בגולה. על הגוף לשמש בית הבריאות לנפש האדם היהודי”. (גורית קדמן, ארכיון ג”ק בספריה למחול,  123.5.6).


ספרים שכתב:

- עם רוקד : תולדות ריקודי העם בישראל.‫ ירושלים : שוקן, תשכ"ט 1969
- ריקודי עדות בישראל / צילם: מיכאל טל. (גבעתיים) : מסדה, (1982)
- רקודי עם : תדריך למדריך.‫ תל-אביב : תרבות וחינוך, 1966

ספרים אודותיו:

- פרידהבר, צבי, גורית קדמן - אם וכלה.‫ חיפה : ארכיון המחול
- היהודי, תשמ"ט 1989