עמוס עוז נולד ב-4 במאי 1939 בירושלים. בנו של יהודה אריה קלוזנר, דוקטור לספרות עברית ועובד הארכיון הלאומי. למד בבית הספר העממי הדתי 'תחכמוני' ובגימנסיה העברית 'רחביה'. כשהיה בן 12 התאבדה אמו פניה. בגיל 15 הצטרף כילד חוץ לקיבוץ חולדה ושינה את שם משפחתו ל'עוז'. בגיל 18 היה לחבר קיבוץ. את שירותו הצבאי עשה במסגרת הנח"ל. מאוחר יותר השתתף במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים
כאיש מילואים בחיל השריון.
לאחר שירותו הצבאי למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית. מאוחר יותר השלים לימודי תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת אוקספורד באנגליה. הוא הקים משפחה בקיבוץ חולדה ועבד כמחנך ומורה לספרות, לשון, אזרחות
ופילוסופיה בבית הספר התיכון בקיבוץ חולדה ובתיכון אזורי בקיבוץ גבעת ברנר. בשנת 1986 עזב את הקיבוץ, בשל מחלת האסטמה של בנו הצעיר, ועבר להתגורר בערד. בשנת 1987 התמנה לפרופסור מן המניין לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנת 1993 הופקד על הקתדרה על שם ש"י עגנון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
את דרכו הספרותית החל בכתיבה בעלון הקיבוץ ובעיתון 'דבר'. בשנת 1962 החל לפרסם סיפורים שכתב. בשנת
1965 יצא לאור קובץ סיפוריו
הראשון, 'ארצות התן', אשר הפך אותו מיד לאחד הקולות הבולטים של הספרות
העברית החדשה. בשנת 1966 התפרסם הרומן הראשון
שלו, 'מקום אחר'. בשנת 1968 ראה אור הרומן 'מיכאל שלי', מספריו הידועים ביותר, שזכה להצלחה גדולה
ותורגם ל-30 שפות.
בסך הכל פרסם עמוס עוז עד היום כ-40 ספרים בהם רומנים, ספרי מסות
ורשימות, קבצי סיפורים וספר לבני הנעורים. בין ספריו הנודעים: 'עד
מוות', 'לגעת במים לגעת ברוח', 'הר העצה הרעה', 'סומכי' (ספר נוער), 'באור התכלת העזה' (מסות ומאמרים), 'מנוחה נכונה', 'פה ושם בארץ ישראל' (רשימות), 'קופסה שחורה', 'פנתר במרתף', 'אותו הים', 'סיפור על אהבה וחושך', 'פתאום בעומק היער' ו'תמונות
מחיי הכפר'.
יצירותיו של עמוס עוז עוסקות בבעיות חברתיות ופוליטיות בחברה הישראלית. רבים מסיפוריו מתארים את החיים בקיבוץ או בירושלים. ספריו מיוחדים בזכות הראייה הריאלית והנימה הביקורתית כלפי החיים בקיבוץ. שפתו של עוז עשירה בדימויים ובתיאורי נוף טעונים להם יש חלק בעיצוב הדמויות. עוז התמודד גם עם בעיית האנטישמיות והשואה וכתב על כך בשניים מספריו: 'עד מוות' ו'לגעת במים, לגעת ברוח'. בשנת 2002 פרסם את ספרו האוטוביוגרפי 'סיפור על אהבה וחושך', שזכה להצלחה מסחרית וביקורתית גדולה, תורגם ל-25 שפות, וזיכה אותו בפרסים רבים בארץ ובחו"ל. יצירתו של עמוס עוז שימשה נושא לספרים ולעבודות מחקר רבים. עמוס עוז הוא הסופר העברי המתורגם ביותר בעולם וספריו תורגמו עד כה ל-36 שפות: אנגלית, איטלקית, אוקראינית, אסטונית, בולגרית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, טורקית, יוונית, יידיש, יפנית, ועוד.
מאז שנת 1969 שימש עמוס עוז כסופר-אורח ופרופסור-אורח באוניברסיטאות רבות בארץ
ובעולם, ביניהן: האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת תל אביב,
אוניברסיטת ברקלי
בקליפורניה, אוניברסיטת בוסטון, אוניברסיטת פרינסטון,
אוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת סטנפורד ועוד. בשנת 1989 נבחר לחבר
האקדמיה
הקטלנית בברצלונה. בשנת 1991 נבחר לחבר באקדמיה ללשון עברית בירושלים. בשנת 2007 נבחר לחבר
האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, בה חברים כמאתיים וחמישים זוכי פרס
נובל.
עמוס עוז נמנה עם אנשי הרוח המובילים והנחשבים בישראל. הוא פעיל גם
מבחינה פוליטית-חברתית ומרבה לפרסם מאמרים ומסות בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום ונחשב לנציג בולט של
השמאל. את פעילותו הציבורית החל בתחילת שנות ה-60 במסגרת קבוצת 'מן היסוד'. מאז
מלחמת ששת הימים היה פעיל בקבוצות ובארגונים שונים של תנועת
השלום הישראלית: הוועד לשלום וביטחון (1967), תנועת 'מוקד,' מחנה 'שלי', תנועת 'שלום עכשיו' ומטה 'יוזמת ז'נווה'. במשך שנים רבות היה מזוהה עם מפלגת העבודה ומקורב לשמעון פרס.
בשנות ה-90 עבר לתמוך במפלגת מרצ, הופיע בתשדירי הבחירות של המפלגה ואף הוצב באופן סמלי בסוף רשימת המועמדים לכנסת ה-16 (2003) וה-17 (2006). בשנת 2008 היה ממקימי 'התנועה החדשה-מרצ' והוצב בסוף רשימת מועמדיה לכנסת ה-18 (2009).
במהלך השנים זכה עמוס עוז להערכה רבה ולעשרות פרסים רבים בארץ ובחו"ל על פעילותו הספרותית והפוליטית. בין הפרסים שבהם זכה: פרס קוגל (1965); פרס ברנר (1976); פרס זאב לספרות ילדים (1978); עיטור האנס כריסטיאן
אנדרסן לספרות ילדים (1983); פרס ברנשטיין (1983); פרס
ביאליק (1986); פרס פמינה לרומן הזר הטוב, צרפת (1988); פרס וינגייט, לונדון (1988); פרס השלום הבינלאומי מטעם ארגון המו"לים בגרמניה (1992);
פרס לוכס לספרות ילדים בגרמניה (1993); תואר 'אביר לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית' (1997); פרס
ישראל לספרות (1998); פרס חופש הביטוי, נורווגיה (2002); עיטור הסובלנות הבינלאומי, פולין (2002); פרס אובידיוס מטעם איגוד הסופרים ברומניה (2004); פרס ברונו קרייסקי לספרות פוליטית, אוסטריה (2005);
פרס גתה, פרנקפורט, גרמניה (2005); פרס ש"י עגנון (2005) פרס קורינה, מינכן, גרמניה (2006) פרס נסיך
אסטוריאס, ספרד (2007) פרס דן דוד (2008) פרס היינריך היינה, דיסלדורף, גרמניה (2008)
שמו מוזכר תדיר כמועמד לפרס נובל.
עמוס עוז זכה בתארי דוקטור כבוד מטעם אוניברסיטאות רבות בעולם: ההיברו יוניון
קולג', סינסנאטי וירושלים (1988); ווסטרן ניו-אינגלנד קולג', ספרינגפילד,
מסאצ'וסטס (1988); אוניברסיטת תל-אביב (1992); אוניברסיטת ברנדייס,
מאסאצ'וסטס (1998); הסמינר התיאולוגי היהודי, ניו-יורק (2006);
האוניברסיטה העברית בירושלים (2006); מכון ויצמן למדע (2006); אוניברסיטת
אנטוורפן (2008); אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2008).
באחד מנאומיו אמר עוז: 'אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כף, ואם אין לו כף - אז יש לו כפית.'