נולד ב-17 ביולי 1888 בעיירה דמביצה שבמערב גליציה (באותה תקופה - באימפריה האוסטרו-הונגרית). למד לימודי קודשב חדר בבית מדרש ליד קראקוב. השתלם באופן פרטי בלימודי חול והצטרף לאגודת הנוער הציונית-עברית 'השחר' שפעלה בגליציה. היה נציג התנועה בדמביצה ובסביבתה, כתב מאמרים בבטאונה של התנועה, 'השחר', ובעתוני גליציה ביידיש, בעברית ופולנית. עבודתו הארגונית ובכתיבתו תרמה רבות לקירוב הנוער אל התנועה הציונית.

בשנת 1908 עלה לארץ ישראל. בתחילה עבד כפועל חקלאי ביבנאל והצטרף למפלגת 'הפועל הצעיר'. במהרה עבר לירושלים, עבד יחד עם אליעזר בן יהודה במערכת העיתון 'הצבי', ושם רכש את השכלתו בתחום העיתונות והדפוס. בשנת 1910 נסע לשווייץ ולמד פילוסופיה באוניברסיטת ציריך. בשנת 1912 חזר לארץ  ועבד בעריכת חוברות מדעיות עממיות בספריית 'לעם' של 'הפועל הצעיר'. בשנת 1914 החל לעבוד עם יוסף אהרונוביץ' במערכת 'הפועל הצעיר' וסייע לו בעריכה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשהוגלה אהרונוביץ' למצרים בידי התורכים, מילא את מקומו בעריכת העיתון וכאשר העיתון נסגר, ערך את המהדורות הזמניות שהחליפו אותו. 

לאחר שהצבא הבריטי כבש את דרום הארץ השתתף בארגון הישוב מחדש והיה סגן חבר הוועד הזמני. לאחר שהחיים בארץ חזרו למסלולם והחלה תקופה של עליה, התישבות ובנין, המשיך לעסוק בפעילות צבורית מטעם מפלגת 'הפועל הצעיר'. היה חבר מרכז המפלגה ומאז האיחוד בשנת 1931 עם 'אחדות העבודה' והקמת מפא"י היה חבר מרכז מפא"י. שימש כציר בשלוש אספות הנבחרים הראשונות, היה חבר ועד החינוך של ההנהלה הציונית ואחר כך חבר ועד החינוך של כנסת ישראל. היה ציר בקונגרסים ציוניים וחבר הוועד הפועל של ההסתדרות.

בשנת 1921 השתתף בקונגרס הציוני ה-12 בקרלסבאד, צ'כוסלובקיה ומשם המשיך לשליחות מטעם המפלגה בפולין ובגרמניה. במסגרת השליחות ערך במקביל את עיתוני המפלגה  'פאלק און לאנד' בווארשה וו'ארבייטס פאלק' בברלין. כמו כן כתב בעתונים נוספים ביידיש, גרמנית ופולנית. בשנת 1923, כשהתפטר יוסף אהרונוביץ' מעריכת 'הפועל הצעיר', התבקש לחזור לארץ ולהחליפו. מאז ועד ימיו האחרונים ערך את השבועון, שהיה בתחילתו בטאון של מפלגת 'הפועל הצעיר' ולאחר איחוד המפלגות נעשה לשבועון מפא"י.

יצחק לופבן היה מראשי הדוברים בקו המתון, הפציפיסטי-כמעט של 'הפועל הצעיר' (יחד עם דוד רמז, יוסף שפרינצק, אליעזר קפלן ופנחס לבון), והעקבי שבהם. הוא הטיף בעד הבלגה והידברות ונגד השימוש באלימות הן בסכסוכים מול הערבים והן מול הבריטים. במיוחד הוקיע פעולות אלימות והתגרויות בבריטים שנעשו לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, כאשר בריטניה עמדה לבדה מול גרמניה הנאצית והפשיזם. במהלך 25 שנים כתב כמעט מדי שבוע מאמר פובליציסטי בראש עיתונו, והעמיד בכתיבתו אופוזיציה לראשי מפא"י מייצגי הקו האקטיביסטי כברל כצנלסון, דוד בן-גוריון ויצחק טבנקין. במאמריו השתמש בסרקזם מושחז ובשפה עשירה וחריפה ולעתים בוטה, סגנון שהקים לו יריבים רבים במפלגתו ומחוצה לה.

לצד עבודתו העיקרית ב'הפועל הצעיר' פרסם מאמרים ומסות, רבות מהן בעניני ספרות עברית וכללית. חיבוריו התפרסמו בכתבי העת 'השילוח', 'התקופה', 'מאזנים' ועוד. מבחר ממאמריו התפרסמו בקובץ הביוגרפיות 'אנשי סגולה' (1949) ובספר 'מבחר כתבי י. לופבן' (בעריכת נ. תרדיון, עיינות, 1954). הוא תרגם מגרמנית את הספר 'נפוליון' של אמיל לודויג (הוצאת שטיבל, תר"ץ) וכתב הקדמות לספריהם של חיים ארלוזורוב, יוסף אהרונוביץ ויעקב זנדבנק ודברי פתיחה ל'פרקי הפועל הצעיר' (הוצאת נ. טברסקי, תרצ"ה). כמו כן ערך את ספרה של עדה פישמן 'תנועת הפועלות בארץ ישראל', כמה חוברות של הירחון 'אחדות העבודה' ואת 'דברים, נאומים, מאמרים ומכתבים' מאת חיים וייצמן (ארבעה כרכים, הוצאת מצפה, 1937-1936). הוא ערך את הקובץ 'ארבעים שנה : קובץ למלאות ארבעים שנה להופעת 'הפועל הצעיר'' (מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, 1947) וחיבר לו מבוא רחב יריעה, המהווה מחקר היסטורי חשוב על תקופה שלמה בתולדות תנועת הפועלים העברים בארץ.

ב-10 בספטמבר 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, נפטר בתל-אביב.