חנוך ברטוב (הלפגוט) נולד ב-13 באוגוסט 1926 בפתח תקווה, להורים שעלו לארץ ישראל מפולין כשנה קודם לכן. למד בתלמוד תורה, בבית ספר יסודי דתי ובגימנסיה על שם אחד העם בפתח תקווה. אביו, שהיה אוהב ספר, טבע בו את האהבה לספרות וללשון העברית, והוא החל לכתוב בגיל צעיר. בשנת 1941 יצא לעזור בפרנסת המשפחה ועבד כלוטש יהלומים ורתך. בשנת 1943, בהיותו בן 17, התגייס לצבא הבריטי ושירת שלוש שנים בבריגדה היהודית, בתחילה בארץ ישראל ולאחר מכן באיטליה, בהולנד ובבלגיה. בבנובמבר 1945 התפרסם סיפורו הראשון 'צל העבר' בשבועון 'הגלגל'.

בשלהי 1946, השתחרר מהצבא הבריטי והחל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים היסטוריה ותולדות עם ישראל. במלחמת העצמאות הפסיק את לימודיו ולחם בירושלים במסגרת החי"ש וצה"ל. לאחר המלחמה המשיך בלימודים ובכתיבה. באותה תקופה התפרסמו סיפורים פרי עטו בכתבי עת שונים: 'משא', 'בשער', 'אורלוגין' ועוד. בשנת 1951 סיים את לימודיו, הצטרף לקיבוץ עין החורש ועבד בחקלאות ובהוראה. באותה תקופה התפרסמו הרומנים הראשונים שלו: 'החשבון והנפש' (1953) ו'שש כנפיים לאחד' (1954).

בשנת 1956 עזב את הקיבוץ, עבר לתל אביב והחל לעסוק בעיתונאות. באותה תקופה עיברת את שמו ל'ברטוב', ראשי תיבות של שם סבו, בן רבי טוביה דב בר. בשנים 1956–1958 עבד כעורך לילה בעיתון 'למרחב'. בשנים 1960-1958 שימש כשליח העיתון בארצות הברית. בשנים 1970-1960 היה חבר מערכת 'למרחב' וכתב טור אישי, 'לרוח היום'.  בשנים 1968-1966 שימש כנספח תרבות בשגרירות ישראל בבריטניה. בשנים 1990-1971 היה חבר מערכת העיתון 'מעריב' ובעל טור אישי, 'הפרט הקטן'.

במהלך השנים חיבר 23 ספרים: רומנים, קבצי סיפורים, ספרי מסות, ביוגרפיה,  סיפורים תיעודיים ורשמי מסע. מחזותיו 'שש כנפיים לאחד' ו'סע הביתה יונתן' הוצגו בתיאטראות 'הבימה' ו'זוטא'. תרגם מספר ספרים בהם: 'מסעותי עם דודתי' מאת גרהם גרין, 'מלחמות אוטרברי' מאת ס"ד לואיס. יצירותיו תורגמו לאנגלית, צרפתית, ספרדית, רוסית ויוונית.

זכה בשורה של פרסים ואותות הוקרה: פרס אוסישקין על הספר 'שש כנפיים לאחד' (1954), פרס שלונסקי על הספר 'פצעי בגרות' (1965), פרס ראש הממשלה (1974), פרס יצחק שדה לספרות צבאית על הספר 'דדו: 48 שנה ו-20 יום' (1978), פרס ביאליק  לספרות יפה מטעם עיריית תל אביב על הספר 'באמצע הרומן' (1985), פרס נשיא המדינה לספרות (1998), דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב (2005), פרס היצירה מטעם ראש הממשלה (2006), פרס ירושלים על שם ש"י עגנון על הספר 'מתום עד תום' (2006), פרס בוכמן מטעם 'יד ושם' על הספר 'מחוץ לאופק, מעבר לרחוב' (2006), פרס מפעל חיים על שם יהודה עמיחי  מטעם אקו"ם (2008), עמית כבוד של המרכז הבין-תחומי, הרצליה (2008), אזרח כבוד של העיר פתח תקווה (2009).

מילא שורה של תפקידים ציבוריים: חבר הנהלת אגודת הסופרים העבריים (1972-1969), נשיא מרכז התיאטרון הבין-לאומי בישראל (1980-1976), יושב ראש הוועד הציבורי של תיאטרון 'גשר' (1991-1988), יושב ראש 'אמנות לעם' (1992-1990), נשיא הסניף הישראלי של איגוד הסופרים הבינלאומי פא"ן (1995-1990).

בשנת 2010 זכה בפרס ישראל לספרות. בנימוקיהם למתן הפרס, ציינו חברי ועדת השופטים כי חנוך ברטוב הוא 'מאחרוני הנפילים של ספרות דור תש"ח,  נוכח מזה  שישה עשורים בלב לבה של זירת הספרות העברית במדינת ישראל, ושמו הולך לפניו כמחברם של רומנים, סיפורים, מחזות, רשימות ורפורטאז'ות, ספרות תיעודית וביוגרפיה.

מי שהתחיל למעשה את דרכו ב'החשבון והנפש', רומן המתמודד עם המציאות החברתית במדינה הצעירה בבוקר שלמחרת מלחמת העצמאות, המשיך מהלך זה בשפע של יצירות פרוזה מגוונות שבהן נתן ביטוי מעוצב היטב הן לעולמו כפרט והן לעולמה של החברה הישראלית הניצבת תדיר לנגד עיניו...

בכתיבתו - הנוטה לסגנון ריאליסטי - ברטוב פורס יריעה רחבה של חיי היישוב והמדינה תוך גילוי מעורבות ואחריות כלפי המעשה הציוני. סדר היום הספרותי שלו כולל התמודדות חוזרת ונשנית עם כמה מן הדילמות ומהמתחים שעמדו במוקד ההוויה החברתית והמוסרית של מדינת ישראל לאורך השנים. במיוחד יצירתו ממוקדת בבירור שאלות יסוד של הזהות הישראלית - לא רק שאלת יחסם של הישראלים אל השואה, אלא עצם מהותה של הדיאלקטיקה בין ה'יהודי' ל'ישראלי', ובכלל זה  התהייה על טיבו, על משמעותו ועל ערכו של 'מיתוס הצבר'...

כתיבתו של חנוך ברטוב היא כתיבה חכמה, רוויית ניסיון חיים, הקשורה בטבורה בזמן ובמקום והחדורה ברגישות אנושית ובאהבת אדם. היא מצטיינת בשליטה וירטואוזית באמנות הסיפור וביכולת לשונית הבולטת בדיוק וברעננות שבה. הקריאה בסיפוריו ובפרוזה הלא-סיפורית שלו היא תמיד מאורע מעשיר ומרחיב-דעת, המעניק לקוראים תובנות-עומק פסיכולוגיות, חברתיות והיסטוריות. ואף שכתיבתו נטועה בחוויות של 'דור המייסדים', הרי שהיא נתונה בתהליך מתמיד של שינוי והתרחבות, ומוטת כנפיה סוככת על הקיום הישראלי עד עצם הימים האלה.'