Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

ראש האתר אישים

שמי (שטיצברג) יחיאל (ציור/פיסול)

מחשובי הפסלים בישראל. עסק בפיסול: ברזל, בטון, אבן ועץ, וכן בציור ובתחריט. חתן פרס ישראל לפיסול לשנת 1986. בשנים 1949-1939 חבר קיבוץ בית הערבה. משנת 1949 חבר קיבוץ כברי.
תאריך לידה:   1922
תאריך פטירה:   11-2003

מקום לידה:      חיפה



קישורים לאתרים:

נולד בשנת 1922 בחיפה. למד בבית הספר הריאלי והשתתף בחוגי ציור בהדרכתו של פרופ' קונארד הניך מהטכניון. היה חניך תנועת 'המחנות העולים' ובשנת 1939 נמנה עם מייסדי קיבוץ בית הערבה בים המלח. בשנות ה-40 החל לעסוק בפיסול ובציור באופן מקצועי, התחבר עם הצייר יוסף זריצקי ולמד אצל הפסל יצחק דנציגר בתל אביב. בהשפעתו של דנציגר יצר שמי בתחילת דרכו פסלי אבן פיגורטיביים בסגנון 'כנעני'.

בשנים 1945-1948 נסע לארצות הברית בשליחות תנועת 'החלוץ'. במהלך שהותו שם התוודע לאמנות המודרנית מחד ולתולדות האמנות מאידך. במלחמת העצמאות פונה קיבוץ בית הערבה ויצירותיו המוקדמות של שמי, בהן פסליו הראשונים, ננטשו ואבדו.

בשנת 1949, שב לארץ, הצטרף לחבריו מבית הערבה והקים עמם את קיבוץ כברי בצפון, שבו חי עד יומו האחרון. בראשית חברותו בקיבוץ עבד שמי כפועל בניין ועסק באמנות בשעות הפנאי. במהרה הצליח לבסס בקיבוץ את ההכרה כי פיסול הוא עבודה שוות ערך לכל עבודה אחרת, ומשנת 1956 עבד כאמן במשרה מלאה. במהלך השנים שימש בתפקידים ציבוריים שונים בקיבוץ, לרבות שתי כהונות כמזכיר הקיבוץ, ארגן סמינרים לאמנות לאמני התנועה הקיבוצית ונמנה עם מייסדיה של הגלריה לאמנות בכברי.

בשנת 1952 הוקמה קבוצת האמנים 'אופקים חדשים', אשר חרטה על דגלה את המופשט והאוניברסלי. שמי השתייך לקבוצה והשתתף בכל תערוכותיה בשנים 1963-1952. בשנת 1955 עבר לפסל בברזל ובתערוכת 'אופקים חדשים' בשנת 1956 הציג את פסל הברזל הראשון שלו. החלטתו לעבור מפיסול באבן לפיסול בברזל היוותה רגע של מפנה בקריירה שלו וסימנה את כניסתו למעגל האמנות המודרנית. להתפתחות זאת היתה השפעה גדולה על האמנות הישראלית כולה - ושורה של פסלים נוספים, ובראשם דנציגר, הלכו בעקבותיו. עבודותיו הראשונות של שמי בברזל עסקו בנושאים ובדימויים פיגורטיביים, ובמהרה החל מעבר הדרגתי לעבר המופשט. בשנת 1957 הציג שמי תערוכות יחיד ראשונות במוזיאון תל אביב לאמנות בבית דיזנגוף וב'בצלאל' בירושלים

בשנים 1961-1959 חי שמי ויצר בפאריס. בתקופה זאת החל לעבוד עם גלריה בטי פרסונס בניו יורק, אשר הציגה מעבודותיו, והיה לפסל הישראלי הראשון שהמוזיאון לאמנות מודרנית בעיר רכש מיצירותיו.

בשנת 1961, עם שובו מפריז, הקים בקיבוץ כברי את האטליה הגדול שלו - מבנה גדול, הצופה לנוף הגליל המערבי, ובחצרו פסלים בתהליך עבודה. בשנות ה-70 החל הקשר ארוך השנים שלו עם גלריה גורדון בתל אביב, שבה הציג כמה ממיטב תערוכותיו בשנות ה-80 וה-90. בשנות ה-90 הציג גם תערוכות ציור אחדות בגלריה גבעון בתל אביב.

החל משנות ה-60 יצר שמי פסלים ציבוריים רבים, חלק ניכר מהם אנדרטאות. בשנת 1967 הוצבה בחוץ אכזיב האנדרטה 'פסל ים', אשר נבנתה מגרוטאות הברזל של אניית גירוש המעפילים 'פטריה'. בפסל זה ובאנדרטאות האחרות שלו ניסה שמי לעצב סגנון הנצחה מאופק.

בשנות ה-70 החל שמי להציב פסלים ציבוריים גדולים במקומות מרכזיים. באותן שנים נהג לנסוע מדי שנה לניו יורק לחודשים אחדים ולהציג באופן סדיר בגלריה בטי פרסונס. עבודותיו נרכשו לאוספים חשובים, בהם אוסף הירשהורן בוואשינגטון והאוסף של מוזיאון סטורם קינג לפיסול בניו יורק. בשנים אלה פנה שמי יותר ויותר אל פיסול חופשי. האנדרטאות ופסלי ההנצחה הוחלפו בפסלים שעסקו יותר ויותר בשאלות פנים אמנותיות ואנושיות, כגון הפסל 'איזון עדין' משנת 1973 וקבוצת הפסלים 'הברות', שנוצרו בשנות ה-80 וה-90. בשנת 1973 החל שמי לעבוד בקולאז' על נייר, תחריט והדפס אבן. בשנת 1988 לצייר בשמן ובאספלט על בדי פשתן ויוטה.

במהלך השנים הציג שמי את עבודותיו בתערוכות רבות, יחיד וקבוצתיות, בארץ ובחו"ל. שלוש תערוכות גדולות סיכמו את יצירתו של שמי: 'יחיאל שמי - תערוכה עקרונית' שאצר אדם ברוך בשנת 1988 במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן ואשר לוותה בספר 'יחיאל שמי: פיסול חילוני'; התערוכה במוזיאון הפתוח בתפן שאצרה אנני גולדנברג בשנת 1995, שבה הוצגו  עבודות מהשנים 1995-1993, ממיטב עבודתו המאוחרת; תערוכה רטרוספקטיבית בהיקף גדול במיוחד במוזיאון תל אביב בשנת 1997, שאצר מיכאל סגן-כהן,  ואשר העידה היטב על מקומו החשוב באמנות הישראלית.

בשנת 1998 חלה שמי במחלה קשה, אך למרות הקשיים הפיסיים המשיך ליצור עד השנה האחרונה לחייו. בחורף 2001 הציג באטליה שלו תערוכה גדולה של פיסול וציור עם יצירות חדשות רבות. בשנת 2002 הציג בבית הספר לאמנות קלישר בתל-אביב את התערוכה 'הנשיקה' בהשתתפות בתו האמנית יעל כנעני ונכדתו אמנית המיצב והווידאו עופרי כנעני. בנובמבר 2003 נפטר יחיאל שמי בקיבוץ כברי.

שמי זכה בפרס דיזנגוף לפיסול (1954), פרס מילוא לאמנות (1966), פרס סנדברג לאמנות מטעם מוזיאון ישראל (1981), פרס ישראל לאומנות הפיסול (1986), פרס פונדק מטעם מוזיאון תל אביב (2000) ואחרים.

מפסליו הבולטים: אב ובנו, קיבוץ חוקוק (1953-1952); אנדרטה לנופלים, קיבוץ הסוללים (1953); פסל תערוכת העשור, בנייני האומה, ירושלים (1957); 'פסל ים' סמוך לגשר אכזיב (1967-1964);  פסלי 'גרוטאות ים' ו'קינים' (1966); תבליט מעל הכניסה לתיאטרון ירושלים (1971-1968); אנדרטה לזכר חללי חטיבה 8 , שדה התעופה בן-גוריון (1972), 'מחווה לאלון', בית יגאל אלון - מוזיאון אדם בגליל.

יצירותיו של שמי נמצאות באוספים של מיטב המוזיאונים: מוזיאון ישראל, ירושלים; מוזיאון תל אביב לאמנות; מוזיאון חיפה לאמנות חדשה; המשכן לאמנות על-שם חיים אתר, עין חרוד; המוזיאון הפתוח, תפן; המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק; מוזיאון וגן הפסלים הירשהורן, וושינגטון ועוד.

סרטים תיעודיים שהופקו על האמן: 'ביקור אצל שמי', איי.בי.סי., נכתב ובויים בידי מארק סיגל (1966); 'כיוונים שמי', איי.בי.סי., נכתב ובויים בידי מארק סיגל (1970), מני פאר משוחח עם יחיאל שמי, מתוך הסדרה 'שיחות אמן עם מני פאר', בהפקת שירות הסרטים הישראלי בשיתוף המועצה הציבורית לתרבות ואמנות, המדור לאמנות פלסטית (1996).

בקיבוץ כברי קיים ופתוח למבקרים גן פסלים מעשה ידיו של שמי, סטודיו האמן וכן סדנת הדפס מהפעילות והחשובות כיום בארץ.


ספרים שכתב:

- יחיאל שמי / עורך מיכאל סגן-כהן. תל-אביב : מוזיאון תל-אביב לאמנות, תשנ"ח 1997 ‬
- יחיאל שמי - ’93 ’95 : פסלים וציורים /אוצרת [התערוכה]: אני גולדנברג ; עיצוב והפקת [הקטלוג] סמדר שינדלר.‫ תפן : המוזיאון הפתוח, גן התעשיה, תפן, תשנ"ה ‬
- עבודות ניר : 1940-2000 /[אוצרת התערוכה - אורה קראוס ; מאמרים - אדם ברוך, רחל קרמרמן, אורה קראוס]. רחובות : הגלריה העירונית לאמנות - מרכז תרבות ע"ש סמילנסקי, 2003
- פסלים .‫ [תל אביב] : (הקיבוץ המאוחד), 1965 ‬

ספרים אודותיו:

- ברוך, אדם, יחיאל שמי : פיסול חילוני / אדם ברוך ; [עריכה: רנה קלינוב].‫ [תל-אביב] : הקיבוץ המאוחד, 1988 ‬