נולד בירושלים, ולמד בבית-הספר החקלאי כדורי. בתום לימודיו הצטרף להכשרת 'הנוער העובד' ברמת יוחנן. בשנת1941 התגייס לגדוד הראשון של הפלמ"ח ובשנת 1945 התמנה לסגן מפקד הגדוד. השתתף בפעולה לשיחרור מעפילים ממחנה עתלית בסוף שנת 1945. נעצר ע"י הבריטים ביוני 1946 ב'שבת השחורה' ונשלח למחנה רפיח. עם שחרורו בנובמבר 1946 מונה למפקד הגדוד השני של הפלמ"ח. בתחילת מלחמת העצמאות מונה לקצין המבצעים של הפלמ"ח והיה אחראי בעיקר על השיירות לירושלים הנצורה. באפריל 1948 התמנה למפקד חטיבת 'הראל' שלחמה בקרבות הקשים על הדרך לירושלים ובתוך העיר. מסוף מאי 1948 היה ראש המפקדה המשותפת לחטיבות 'הראל' ו'יפתח' וסגנו של יגאל אלון. באוגוסט 1948 שירת כקצין המבצעים של חזית הדרום והשתתף במבצעים 'יואב', 'חורב' ו'עובדה' לשחרור דרום הארץ. השתתף בשיחות שביתת הנשק עם מצרים ברודוס. בתום המלחמה התמנה למפקד חטיבת 'הנגב'. אחרי כן פיקד על בית הספר למג"דים. היה ראש אג"ם במטכ"ל בשנים 1952-1950. יצא להשתלמות בבית הספר לפיקוד ומטה של הצבא הבריטי בשנת 1953. כשחזר הועלה לדרגת אלוף והתמנה לראש אגף ההדרכה במטכ"ל בשנים 1956-1954. שירת כאלוף פיקוד הצפון בשנים 1959‎-1956 שירת כאלוף פיקוד צפון בשנים 1963‎-1959 וכראש אג"ם בשנים 1964-1959. משנת 1963 שימש גם כסגן הרמטכ"ל. כיהן כרמטכ"ל בשנים 1968‎-1964. שנות כהונתו הוקדשו לבניית כוחו של צה"ל והכנתו למלחמה. הצבא התעצם מבחינה כמותית ואיכותית ונעשו שינויים גדולים בתורת הלחימה ובמבנה צה"ל, שתרמו לנצחון במלחמת ששת הימים.

לאחר פרישתו מצה"ל כיהן כשגריר ישראל בוושינגטון בשנים 1973-1968. בתקופה זו התהדקו הקשרים עם ארצות הברית והיא היתה לספק הנשק העיקרי של צה"ל. חזר ארצה במרץ 1973 והצטרף למפלגת העבודה. במלחמת יום הכיפורים לא מילא כל תפקיד רשמי. בדצמבר 1973 נבחר לכנסת השמינית מטעם 'המערך' וכיהן כחבר כנסת עד לשנת 1995. התמנה לשר העבודה בממשלתה של גולדה מאיר. כעבור כשלושה חודשים התפטרה מאיר, ובהתמודדות על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה ומועמד לראשות הממשלה גבר על שמעון פרס ברוב קטן. בתקופת כהונתו כראש ממשלה נחתמו הסכם הביניים עם מצרים ומזכר ההבנה הראשון עם ארצות-הברית ובוצע בהצלחה 'מבצע אנטבה'. ההשלכות של מלחמת יום הכיפורים (בעיקר הכלכליות), היריבות עם פרס, הסכסוכים פנימיים במפלגה, פעילות 'גוש אמונים' וגילויי שחיתות שנקשרו במפלגת העבודה פגעו בתפקודה של הממשלה ובמעמדם של רבין והמפלגה בציבור. לקראת סוף 1976 פירק את הקואליציה עם המפד"ל, אחרי שנמנעה בהצבעת אי-אמון על רקע חילול שבת בהגעתם של מטוסי F-15. בהתמודדות על ראשות המפלגה בפברואר 1977, גבר שוב על פרס ברוב זעום, אולם התפטר מהתפקיד עקב גילוי חשבון דולרים שהחזיקה אשתו בארצות-הברית. הנהגת המפלגה עברה לידי פרס, ובבחירות לכנסת התשיעית ביוני 1977 נחלה המפלגה כשלון.

רבין נבחר לכנסת התשיעית והיה חבר בוועדת חוץ וביטחון. התמודד שוב מול פרס על ראשות מפלגת העבודה בדצמבר 1980 וקיבל 20% מהקולות בלבד. לקראת הבחירות לכנסת העשירית בשנת 1984 ויתר על ההתמודדות על ראשות המפלגה. כיהן כשר הביטחון בממשלות האחדות הלאומית בשנים 1990-1984, היה חבר ב'פורום ראשי הממשלה' ובקבינט. במסגרת תפקידו כשר הביטחון הוציא את צה"ל לבנון וכונן את רצועת הביטחון, תמך בהפסקת 'פרויקט הלביא' וניסה לדכא ביד קשה את האינתיפאדה. בשנת 1989 גיבש תוכנית לקיום בחירות בשטחים. יוזמת השלום של ממשלת שמיר על בסיס תכנית זו לא צלחה. בעקבות מה שכינה 'התרגיל המסריח', מהלך של פרס שהביא להפלת ממשלת האחדות, דרש להחליף את פרס, אולם נכשל בהצבעה במרכז המפלגה.

בבחירות המקדימות לראשות מפלגת העבודה בפברואר 1992 גבר על פרס, אורה נמיר וישראל קיסר כשזכה ב-40% מהקולות. תמך בחוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה וניהל את מערכת הבחירות של מפלגת העבודה לכנסת ה-13 תחת הססמא 'ישראל מחכה לרבין', כאשר מסע הבחירות מתמקד באישיותו ובהתחייבות לנקוט בקו מדיני של פשרה טריטוריאלית. בעקבות נצחון מפלגת העבודה בבחירות ביולי 1992 הקים את הממשלה החדשה שבה כיהן גם כשר הביטחון וריכז את רוב ההכרעות החשובות. העמיד בראש סדר היום את קידום תהליך השלום ושינוי סדר העדיפויות הכלכלי-חברתי, שהתבטא בהפניית משאבים מההתנחלויות לתשתיות, לחינוך ולקליטת עלייה. למרות הסתייגותו מאש"ף תמך במהלכים המדיניים שהובילו להסכמי אוסלו. ב-13 בספטמבר 1993 חתם בוושינגטון על הצהרת העקרונות עם אש"ף ולחץ את ידו של יאסר ערפאת. חתם גם על הסכם השלום עם ירדן באוקטובר 1994, והביע נכונות לנסיגה ישראלית מרמת הגולן תמורת שלום מלא עם סוריה. רבין ופרס, שלאחר שנים רבות של יריבות הצליחו לפעול בשיתוף פעולה, קיבלו יחד עם ערפאת את פרס נובל לשלום ב-10 בדצמבר 1994.

מדיניות השלום של רבין עוררה התנגדות חזקה שגברה עם התמשכות התהליך ועם פיגועי הטרור שליוו אותו. הועלו טענות על חוסר הלגיטימיות של הממשלה והתנהלה הסתה פרועה נגד רבין באופן אישי. הימין הקיצוני ערך הפגנות נגדו וכינה אותו 'בוגד'. בסיומה של עצרת תמיכה בשלום שנערכה בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב ב-4 בנובמבר 1995, נרצח רבין בידי מתנקש יהודי, יגאל עמיר. בהלווייתו השתתפו כ-80 ראשי מדינות וראשי ממשלות מכל רחבי העולם.

you1_28EioSFqZMM_you2_28EioSFqZMM_you3
יצחק רבין - 1995-1922,  תמונות לזכרו.