היה חבר תנועת 'גורדוניה' בפולין ופעיל בהתאחדות 'פועלי ציון'. למד פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטת וארשה. עלה ארצה בשנת 1935. הצטרף ל'הגנה' ושירת במשטרת היישובים העבריים. למד בבית הספר למשפטים בירושלים והוסמך לעריכת-דין. שימש משנה ליועץ המשפטי לממשלה בשנים 1952-1949. עבר לעבוד כעורך דין בשוק הפרטי. כיהן כחבר כנסת מטעם מפא"י והמערך בכנסות השלישית עד התשיעית (בשנים 1978-1959). בכנסות הרביעית והחמישית היה יו"ר ועדת הכנסת. בכנסות הששית והשביעית היה יו"ר ועדת חוץ וביטחון. שימש שר המסחר והתעשייה בשנים 1966-1965 ושר המשפטים בשנים 1977-1974. בתקופת כהונתו כשר משפטים נאלץ צדוק להתמודד עם פרשת  אברהם עופר שנחשד בפלילים, פרשת אשר ידלין שהורשע בשוחד, ופרשת חשבון הדולרים של לאה רבין. התנגד להתיישבות בשטחים, אולם כפשרה עם המתנחלים איפשר להם לגור במחנות צה"ל. היה מיוזמי 'התרגיל המבריק' בסוף שנת 1976, שבעקבותיו פוטרו שרי המפד"ל שנמנעו בהצבעת אי-אימון, הבחירות הוקדמו ו'הליכוד' עלה לשלטון. בתחילת שנת 1978 התפטר מהכנסת וחזר לעסוק בעריכת דין. המשיך למלא תפקידים במפלגה והתנגש לעיתים עם ראשי המפלגה במקרים שנראו לו כזלזול בשילטון החוק. במקביל היה פעיל גם בגופים ציבוריים. שימש כמרצה באוניברסיטה העברית בשנים 1980-1978. כיהן כיו"ר הוועד הפועל של האוניברסיטה העברית וכיו"ר הוועד הפועל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. שימש נשיא מועצת העיתונות בשנים 2003-1993, גיבש תקנון אתיקה חדש לכלי התקשורת בישראל והקים בית דין לאתיקה. עמד בראש גופים 'יוניים' חוץ מפלגתיים כגון 'המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון'. בבחירות לכנסת בשנת 1999 הוצב בסוף רשימת המועמדים של 'ישראל אחת'.  
.