סיים לימודי רפואה באוניברסיטת וארשה בשנת 1935, ועבד כרופא עד לשנת 1939. כסטודנט היה פעיל בהסתדרות הסטודנטים הציוניים 'ירדניה' ונבחר ליו"ר הארגון בשנת 1926. עמד בראש אגודת הסטודנטים היהודיים לרפואה בשנת 1929. השתלב בפעילות התנועה הציונית בפולין ובשנת 1931 היה לעורך עיתונה היומי בפולנית, 'נובה סלובה'. בשלב זה השתייך לסיעה הרדיקלית 'על המשמר' במפלגת 'הציונים הכלליים' והיה יד ימינו של מנהיג הסיעה יצחק גרינבוים. בשנת 1933, לאחר עלייתו של גרינבוים לארץ ישראל, היה למנהיג 'הציונים הכללים' בפולין, התנגד לממשלת פילסודסקי ופעל לשיתוף פעולה עם השמאל הפולני. היה חבר בוועד הפועל של ההסתדרות הציונית בפולין בשנים 1935-1931, יו"ר הוועד הפועל בשנים 1939-1935 ויו"ר 'המשרד הארצישראלי' בפולין בשנים 1937-1935. במקביל מילא תפקידים שונים במוסדות של יהדות פולין, היה ציר בקונגרסים הציוניים ופעיל ב'קונגרס היהודי העולמי'. שימש כעורך הפוליטי של היומון היהודי הנפוץ 'היינט' וכעורך הראשי של בטאון האקדמאים היהודים בפולין 'אופיניה' בשנים 1939-1933.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שירת כרופא בצבא הפולני. בעקבות כיבוש פולין נמלט מאירופה והגיע ארצה בשנת 1940. עם הגיעו צורף למפקדת ה'הגנה' ובשנת 1941 התמנה לראש המפקדה הארצית (רמ”א). במסגרת תפקידו השתתף בארגון מחדש של ה'הגנה' ובהקמה של הפלמ"ח ו'תנועת המרי העברי'. היה חבר ב'וועד הלאומי' מטעם 'הציונים הכלליים' בשנים 1946-1944. צורף להנהלת הסוכנות היהודית בשנת 1945. בתקופה זאת היה מראשי האקטיביסטים ביישוב ותמך במאבק אלים בבריטים ובהגברת העלייה הבלתי-לגאלית והרכש. ביוני 1946 הצליח לחמוק ממאסר ב'שבת השחורה' ונמלט לפריז. באותה שנה, בקונגרס הציוני ה-22, הצטרף לדוד בן-גוריון ולאבא הלל סילבר במאבק שהביא לפרישת חיים ויצמן מנשיאות ההסתדרות הציונית ולאימוץ קו פעולה אקטיביסטי יותר. אחרי הקונגרס התפטר מתפקיד הרמ"א, ונבחר ל'הנהלה הציונית', כראש המחלקה המדינית של הסוכנות באירופה וכאחראי על עלייה ב'. בתקופה זאת החלה להתגבשה אצלו זיקה לברית-המועצות ואמונה בצדקת הקומוניזם. על רקע זה פרש בשנת 1947 מתפקידיו ב'הנהלה הציונית'.
בשנת 1948 הצטרף למייסדי מפ”ם והיה ממנהיגיה הבולטים. שימש כסגן עורך 'על המשמר' ועמד בראש האגף השמאלי של המפלגה, שתמך בהשתלבות מלאה במחנה הקומוניסטי. כיהן כחבר כנסת מטעם מפ"ם בכנסות הראשונה והשנייה בשנים 1955-1949. כשהתעוררו חילוקי הדיעות במפ"ם בעקבות משפטי פראג המשיך להאמין בצדקת ברית המועצות והקים את 'חטיבת השמאל' בשנת 1952. לאחר שהורחקה קבוצתו ממפ"ם בשנת 1953 הקים את 'מפלגת השמאל הסוציאליסטי בישראל', שהשתלבה לאחר שנה במק"י. בשלב זה גיבש עמדות אנטי-ציוניות, אותן פרש בחיבור 'סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרכסיזם-לניניזם'. מילא תפקידים בכירים במוסדות מק"י ושימש כעורך הראשי של עיתונה 'קול העם'. כיהן כחבר כנסת מטעם המפלגה בכנסות השלישית עד החמישית והשביעית (בשנים 1965-1955 ו-1972-1969). היה פרלמנטר בולט ונואם מעולה. ניהל מאבקים תקיפים בנושאים מדיניים וחברתיים.
בשנת 1965 כשפרשו חברי האגף הערבי-לאומני במפלגה והקימו את רק"ח, נשאר בפלג המתון יותר. בשלב זה דעותיו התמתנו, הוא חזר בו משלילת הציונות ובמסגרת תפקידו כיו"ר הוועד המרכזי של מק"י, ניסה לפעול לשינוי המדיניות הסובייטית הפרו-ערבית. בעקבות מלחמת ששת הימים, שבה ראה מעשה של הגנה עצמית, התנתק במידה מסויימת מהתנועה הקומוניסטית הבינלאומית. בשנת 1969 נבחר לנציג היחיד של מק"י בכנסת וכיהן בתפקיד עד לפטירתו בשנת 1972.