למד פילוסופיה באוניברסיטאות וינה, לייפציג, ציריך וברלין. בשנת 1898 הצטרף לתנועה הציונית וערך את שבועונה 'די ולט'. היה ממייסדי הפרקציה הדמוקרטית שדגלה בציונות הרוחנית לפי משנתו של אחד העם. בשנת 1904 פרש מפעילות ציבורית ושימש כפרופסור לדת ולמוסר יהודיים בגרמניה. החל להתעניין בנושא החסידות והתמסר לחקר הנושא. כתב ספרים על החסידות, אסף סיפורי חסידים, ופיתח גישה משלו על מהות החסידות. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, הקים בברלין את הוועד הלאומי-היהודי שסייע ליהודי מזרח אירופה. בשנת 1916 ייסד את הירחון 'דר יודה', שהיתה לו השפעה גדולה על האינטלקטואלים היהודים הצעירים בגרמניה, ערך את הירחון עד לשנת 1924. דיעותיו, הקרובות לאלו של א"ד גורדון, והטפתו לסוציאליזם אוטופי השפיעו על אנשי הפועל הצעיר. בשנת 1923 פרסם את ספרו 'אני ואתה', שבו ניסח את פילוסופית הדו-שיח, גישה שהשפיעה עמוקות על תיאולוגים נוצרים. בשנת 1925 יחד עם פרנץ רוזנצווייג החל בתרגום התנ"ך לגרמנית. בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, נאלץ לפרוש ממשרתו באוניברסיטת פרנקפורט. ייסד את המשרד המרכזי לחינוך יהודי למבוגרים, שבו יכלו ללמוד היהודים שהורחקו ממוסדות החינוך האחרים. הנהיג את יהדות גרמניה יחד עם ליאו בק. בשנת 1938 עלה לארץ ישראל, גר בירושלים ושימש כפרופסור לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית עד לפרישתו בשנת 1951. היה מראשי 'איחוד' ממשיכתה של 'ברית שלום', הטיף לפשרה עם הערבים ולהקמת מדינה דו-לאומית. זכה בפרס ישראל למדעי הרוח בשנת 1958.