למד משפטים וכלכלה באוניברסיטאות בגרמניה. בשנים 1907-1902 ניהל את המכון לסטטיסטיקה ודמוגרפיה בברלין. בשנת 1904 פרסם את מחקרו הסוציולוגי, 'היהודים בימינו'. בשנת 1905 הצטרף לתנועה הציונית ובשנת 1907 נשלח על ידי ההנהלה הציונית לבצע סקר על ההתיישבות בארץ-ישראל. בשנת 1908 עלה ארצה, ובהתאם להחלטת הקונגרס הציוני ה-8 הקים ביפו את המשרד הארצישראלי במטרה לנהל ולכוון באמצעותו את מפעל ההתיישבות הציונית. בשנים הבאות תמך בחלוצי העלייה השנייה, הקים את החוות להכשרת פועלים לחקלאות בכנרת, בחולדה ובבן-שמן, סייע ביצירת שיטות התיישבות חדשות ובהקמת ישובים חדשים, כגון דגניה, כנרת, מרחביה ותל-אביב. ייסד את 'החברה להכשרת היישוב' כמכשיר לרכישת קרקעות, סייע לעלייה ועזר בהקמת שכונות חדשות בירושלים ובחיפה. קבע את העיקרון שיש לבצע את ההתיישבות ביהודה ובגליל כך שתוכל לשמש בעתיד בסיס לישוב רוב העם היהודי. וכן קבע שהאדמה תהיה מעובדת אך ורק על ידי יהודים.

אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה פעל לארגון סיוע לישוב היהודי בארץ שנותק מהמרכזים היהודיים בעולם. בשנת 1916 הוגלה לקושטא ומשם המשיך לעזור לגולים ולאנשי היישוב. בתום המלחמה חזר לארץ כחבר ועד הצירים, מונה למנהל מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית, פעל ליישוב עמק יזרעאל, ויחד עם חיים ויצמן גייס תרומות מיהודי ארצות-הברית למימון ההתיישבות. בשנים 1931-1921 היה חבר ההנהלה הציונית. בשנים 1935-1933 היה חבר הנהלת הסוכנות היהודית וטיפל בקליטת גל העלייה מגרמניה. משנת 1935 עמד בראש המכון לתכנון מחקר כלכלי. היה ממייסדי ארגון 'ברית שלום', עמד בראשו בשנים 1929-1925 ופרש בעקבות מאורעות 1929. שימש פרופסור לסוציולוגיה יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים משנת 1926 ועד לפטירתו.