אהרן (רוניה) רבינוביץ
ממנהיגי ההסתדרות ומפא"י ומתווה דרכו של האיגוד המקצועי

נולד במוגילוב, בילורוסיה ב1901. בעת לימודי הנדסה בפטרוגרד, נבחר לראש מרכז "החבר", הסתדרות הסטודנטים הציונית. לקראת סיום לימודיו שם נאסר פעמיים על ידי השלטונות הסובייטיים בעוון פעילות ציונית: ב1924 לתקופה קצרה, וב1925 הוגלה (עם אחרים) לסיביר. רק בסוף 1926, בהתערבותה של מדאם פשקובה, רעיית הסופר מקסים גורקי, הוחלפה הגלות לסיביר לגלות לא"י והוא עלה ארצה. לאחר עבודה כמודד ברעננה, נבחר ב1927 למנהל לשכת העבודה בירושלים. במאורעות תרפ"ט (1929) נאסר על ידי הבריטים בעוון נשיאת נשק בשליחות ההגנה. ב1932 נבחר למזכיר מועצת פועלי ירושלים. אחרי שהופסקה בפעם הראשונה פעילות "סולל בונה", המשרד הקבלני הארצי, יזם רוניה רבינוביץ הקמת משרד עבודה מקומי בירושלים, שקבל עבודות בקבלנות וסיפק עבודה לפועלי מובטלים. הוא ניהל את המאבק על עבודה עברית מאורגנת וחתם על הסכמי עבודה ראשונים עם קבלני הבניין בירושלים ועם מפעל האשלג בים המלח. השביתה המפורסמת במפעל המזון של פרומין בהנהגתו, הסתימה בניצחון שחיזק את מעמד ההסתדרות כמייצגת העובדים בארץ.
כאיש "אחדות העבודה" פעל לאיחוד עם "הפועל הצעיר" ולהקמת מפא"י. ב1935 ייצג את מפא"י בקונגרס הציוני ה19 בלוצרן.
בתחילת 1939 נבחר לוועד הפועל של ההסתדרות ולחבר המזכירות. כחבר בהנהגת ההסתדרות היה אחראי על ההקמה והניהול של המחלקה לאיגוד מקצועי (שקדמה לאגף לאיגוד מקצועי). בין השאר, פעל להשגת ההסכם הראשון שהבטיח תוספת יוקר לעובדים בארץ. כן ניהל את המחלקה לפעולה בין פועלים ערבים.
ב1943, במהלך מלחמת העולם השניה, ייצג את ההסתדרות במשלחת ליגה V לטהרן לפגישה עם נציגי ברה"מ והצבא האדום. עם תום המלחמה, באביב 1945 ייצג את ההסתדרות בוועידה העולמית של האיגודים המקצועיים בלונדון, בה נוצקו יסודות התארגנות האיגודים המקצועיים בעולם שאחרי מלחמת העולם השנייה.
מותו בטרם עת, בשנת 1945, בעקבות מחלה, היה אובדן כבד ליישוב דאז.