גדל והתחנך באנגליה. למד שפות מזרחיות ולימודים קלאסיים
באוניברסיטת קיימברידג'. שימש כמרצה לערבית ועמית מחקר באוניברסיטת
קיימברידג' בשנים 1940-1938. החל לפעול במסגרות ציוניות בלונדון. במלחמת
העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ושימש כקצין מודיעין בקהיר. במסגרת תפקידו שימש קצין קישור בין הצבא הבריטי למוסדות היישוב.
בסוף המלחמה התיישב בירושלים והצטרף לעובדי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בשנת 1946
נשלח מטעם הסוכנות ללונדון והשתתף במשא ומתן עם הממשלה הבריטית. אחרי כן עבר לניו-יורק לשמש כקצין קשר של הסוכנות היהודית באו"ם. בשנת 1947 נמנה עם חברי
המשלחת של הסוכנות לעצרת הכללית של האו"ם, שאישרה את תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947. נשאר בארצות הברית והמשיך לפעול בוושינגטון ובניו יורק למען קידום יישומה של התוכנית.
עם הקמת המדינה התמנה לנציג
ישראל באו"ם ושירת בתפקיד בשנים 1959-1948. בשנת 1952 שימש כסגן נשיא העצרת הכללית של האו"ם. בשנים 1959-1950 כיהן במקביל גם כשגריר ישראל בארה"ב. בשנים אלה עיצב את הפעילות הדיפלומטית ואת מערכת ההסברה של ישראל בארצות הברית ובאו"ם. הוא ייצג בהצלחה את המדינה בשנותיה הראשונות כאשר היתה מבודדת וחסרת תמיכה בינלאומית וביצעה פעולות שנוית במחלוקת, כגון פעולות התגמול ומבצע 'קדש'. הוא רכש לעצמו מוניטין של נואם מזהיר המייצג בנאמנות את מדינת ישראלי, ודוד בן-גוריון אף כינה אותו 'קולה של ישראל'. בתקופת כהונתו כשגריר קיבלה ישראל לראשונה סיוע כלכלי מארה"ב, הוקם מפעל 'הבונדס', נוסד ארגון השדולה האמריקנית למען ישראל (איפא"ק), והתמסדה פעילותה של ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארה"ב.
עם שובו לישראל התמנה לנשיא מכון ויצמן וכיהן בתפקיד בשנים 1966-1959. במקביל השתלב בהנהגת מפא"י. בנובמבר 1959 נבחר מטעמה לכנסת הרביעית והמשיך לכהן ברציפות כחבר כנסת עד לתום כהונת הכנסת ה-11 בשנת 1988. היה שר בלי תיק בממשלת בן-גוריון בשנים 1961-1959 ושר החינוך בשנים 1963-1961. אחרי כן שימש כסגן ראש הממשלה בממשלת לוי אשכול בשנים 1966-1963.
בשנים 1974-1966 כיהן כשר חוץ בממשלות של אשכול וגולדה מאיר. היה בעל עמדות יוניות ודגל בפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים. כשר החוץ שקד על חיזוק יחסי
ישראל ארה"ב ושיתוף פעולה כלכלי עם הקהילייה האירופית. ניהל את הפעילות המדינית והדיפלומטית ערב מלחמת ששת הימים ולאחריה. ניצח על המערכה המדינית באו"ם, שנועדה לדחות את הלחצים לנסיגה מיידית מהשטחים שנכבשו. השתתף בעיצובה של החלטה 242 של מועצת הביטחון שהבטיחה כי אין נסיגה ללא שלום ושימשה עם השנים כמרכיב יסודי
בתהליך השלום בין ישראל למדינות ערב. לאחר
מלחמת יום הכיפורים נטל חלק במשא ומתן בין ישראל ומצרים,
שהוביל להסכמי ההפרדה בין שני הצדדים. עמד בראש המשלחת הישראלית לוועידת ז'נווה בדצמבר 1973,הוועידה הראשונה לשלום במזרח התיכון.
בשנת 1974 סירב לשמש כשר ההסברה בממשלת יצחק רבין הראשונה והמשיך לפעול כחבר כנסת מן המנין. לאחר פרישתו מהממשלה המשיך למלא שליחויות ממלכתיות והסברתיות וייצג בנאמנות את עמדות ממשלת ישראל גם
כשהייתה מפלגתו באופוזיציה. כאות הוקרה לפעילותו הוזמן לנסיעתו הראשונה של מנחם בגין למצרים ולמסעו הרשמי הראשון של יצחק רבין לירדן. כיהן כיו"ר ועדת
החוץ והביטחון של הכנסת בשנים 1988-1984. בשנת 1987 עמד בראש ועדת המשנה שחקרה את פרשת פולארד. בבחירות המקדימות במפלגת העבודה לכנסת ה-12 נבחר למקום לא ריאלי ופרש מהחיים הפוליטיים.
לאחר פרישתו כיהן כיו"ר 'בית ברל', וכן הקדיש את זמנו לכתיבה ולהוראה. במהלך חייו כתב ספרים רבים שעסקו בדיפלומטיה ויחסים בינלאומיים, בתולדות עם ישראל ומורשתו, ובתולדות מדינת ישראל. הפיק והגיש סדרות טלוויזיה שתרמו לפופולריזציה של ההסטוריה והמורשת היהודית בעולם. בשנת 2001 זכה בפרס ישראל למפעל חיים על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
you1_sjgUSBNc8xA_you2_sjgUSBNc8xA_you3
אבא אבן, כתבה מתוך הסדרה 'מורשת'.