נולד בבודפשט בשנת 1860 והתחנך ברוח ההשכלה היהודית-גרמנית של תקופתו. בשנת 1878 עבר עם משפחתו לווינה ולמד משפטים באוניברסיטת וינה. בשנת 1884 קיבל תואר דוקטור במשפטים, אולם כעבור שנה עבר לעסוק בכתיבה ספרותית ועיתונאית. מאז ועד לפטירתו פירסם עשרות סיפורים ופיליטונים ומחזות אחדים, רובם בעניינים חברתיים וקידמה חברתית.

בשנים 1895-1891 שימש ככתב של העיתון הווינאי 'נויה פרייה פראסה' בפריז, ושם התוודע לאנטישמיות הגוברת בצרפת. בתחילה סבר שניתן לפתור את הבעיה היהודית בדרך של התנצרות או התבוללות. בשנת 1895 בעקבות משפט דרייפוס והקריאות 'מוות ליהודים' שנשמעו בעקבותיו, השתכנע שמדובר לא בבעיה דתית או חברתית אלא בבעיה לאומית שפתרונה הוא הגירה המונית של היהודים למדינה משלהם.

בהשפעת רעיון זה כתב את החיבור 'מדינת היהודים', שבו הציע פיתרון מעשי לבעיית היהודים. לפי גישתו, המכונה 'ציונות מדינית', יש להשיג תחילה הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ משלו, ואחרי כן ניתן יהיה להתחיל בפעולות של הגירה והתיישבות. בשנת 1896 פירסם את 'מדינת היהודים' והחל בפעילות מדינית נמרצת. נסיונותיו לגייס לטובת הרעיון הציוני את הנדבנים היהודים מוריס הירש ואדמונד דה-רוטשילד ואת ראשי הקהילות היהודיות באירופה נכשלו, אולם הוא זכה לתמיכה נלהבת מצד אנשי חיבת ציון במזרח אירופה ובמרכזה. במטרה לאחד את הכוחות הציוניים כינס בשנת 1897 בבאזל את הקונגרס הציוני הראשון. נציגי הארגונים הציונים בארצות שונות השתתפו בקונגרס, אישרו את תכנית באזל, שקראה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל בהסכמת מדינות העולם והקימו את ההסתדרות הציונית העולמית כגוף ביצועי של התנועה הציונית. הרצל נבחר לנשיא ההסתדרות הציונית וכיהן בתפקיד עד ליומו האחרון. בתקופת כהונתו הוקמו בטאון התנועה הציונית, 'די ועלט', הבנק הציוני, 'אוצר התיישבות היהודים', והקרן הקיימת לישראל, לשם רכישת קרקעות בארץ ישראל.

בשנים 1903-1898 התכנסו חמישה קונגרסים ציוניים נוספים בראשותו של הרצל. במהלך שנים אלו נפגש הרצל עם ראשי מדינות ואישים בכירים רבים, ביניהם וילהלם השני קיסר גרמניה, עבדול חמיד השני השולטן העות'מאני, ובכירים בממשל הבריטי. אחרי שנכשל הניסיון להשיג מהשולטן העות'מאני צ'ארטר (זיכיון) להתיישבות יהודית בארץ ישראל, פנה הרצל לגורמים בריטיים בניסיון לקבל מקום התיישבות אחר בסמוך לארץ ישראל. בשנת 1902 פרסם הרצל את הרומן האוטופי 'אלטנוילנד', שבו תיאר את חזונו ביחס למדינה היהודית העתידה לקום בארץ ישראל.

בשנת 1903 בעקבות פרעות קישינב התעורר לחץ להגירה בקרב יהודי רוסיה. בקונגרס הציוני השישי, שהתכנס באותה שנה הציג הרצל את 'תכנית אוגנדה', שעיקרה הקמת ישוב יהודי במזרח אפריקה בחסות בריטית שישמש 'מקלט לילה' ליהודי מזרח אירופה. התעוררה התנגדות עזה לתוכנית, בעיקר בקרב הצירים מרוסיה שראו בכך בגידה בארץ ישראל, והתנועה הציונית עמדה בסכנת פילוג. הרצל הכריז שהוא רואה בתכנית פתרון זמני בלבד והצליח למנוע את הפילוג. בישיבת האחרונה של הקונגרס סיים הרצל את נאומו במשפט בעברית: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. הוויכוח במחנה הציוני נמשך חודשים נוספים. בכינוס הוועד הפועל הציוני הגדול באפריל 1904 הצהיר הרצל שוב על נאמנותו לארץ ישראל והצליח למנוע קרע במחנה הציוני.

'פרשת אוגנדה' שברה את רוחו של הרצל וגרמה להחמרה במצבו הבריאותי. למרות זאת המשיך בפעילותו הציונית ונפגש עם נציגי ממשלת רוסיה, עם מלך איטליה ועם האפיפיור. ב-3 ביולי 1904 נפטר הרצל ונקבר בווינה. על פי צוואתו, הועלו בשנת 1949 עצמותיו ארצה ונטמנו בירושלים, בהר הרצל שנקרא על שמו.