נולד וגדל בכפר תבור. בשנת 1931 הצטרף ל'הגנה'. בשנים 1937-1933 למד במחזור הראשון של בית הספר החקלאי 'כדורי'. בשנת 1936 הצטרף ל'נודדת' של כפרו, ואחרי כן הצטרף לחיל הנוטרים שהוקם באותה שנה. במסגרת תפקידו שירת ב'משטרת הישובים העבריים' והשתתף בפעולות של פלגות הלילה המיוחדות של וינגייט. במקביל הצטרף לפו"ש ושימש בתפקידי פיקוד. בשנת 1937 השתתף בהקמת קיבוץ גינוסר וקבע שם את ביתו. בשנת 1939 השתחרר מחיל הנוטרים, המשיך למלא תפקידי פיקוד והדרכה ב'הגנה' והשתתף בעלייתם לקרקע של ישובים כגון: שער הגולן, מסדה, בית יוסף וחניתה. אחרי הקמת הפלמ"ח בשנת 1941 מונה למפקד פלוגה א' ולחם בשורות הצבא הבריטי בסוריה ובלבנון. בשנת 1942 מונה למפקד מחלקת 'המסתערבים'. בשנת 1943 מונה לסגן מפקד הפלמ"ח ובשנת 1945 - למפקד הפלמ"ח. יחידות הפלמ"ח שבפיקודו השתתפו במאבק של ה'הגנה' נגד ממשלת המנדט ונטלו חלק בפעילות ההעפלה, הרכש וההתיישבות. במקביל, התקרב לסיעה ב' במפא"י, וכשהוקמה התנועה לאחדות העבודה בשנת 1946, הצטרף לשורותיה.

במלחמת העצמאות פיקד על מבצע יפתח, שבו נכבשה צפת ואזורים נרחבים בגליל העליון. אחרי כן עבר לחזית המרכז, פיקד על מבצע דני לשחרור לוד ורמלה והשתתף במערכה לפתיחת הדרך לירושלים. אחרי הקמת צה"ל קיבל דרגת אלוף, מונה למפקד חזית הדרום ופיקד על שחרור הנגב וכיבוש אילת.

בתום המלחמה השתחרר מצה"ל, מפני שכחבר מפ"ם לא היה לו סיכוי להתמנות לרמטכ"ל. הוא חזר לגינוסר והשתלב בפעילות פוליטית במוסדות 'הקיבוץ המאוחד' ובחטיבת 'אחדות העבודה' במפ"ם. אחרי הפילוג במפ"ם בשנת 1954 היה ממנהיגי 'אחדות העבודה-פועלי ציון' ושימש כמזכ"ל המפלגה. בשנים 1960-1955 כיהן כחבר כנסת מטעם המפלגה בכנסות השלישית והרביעית. במסגרת תפקידו היה חבר בוועדת הכלכלה, בוועדת החינוך והתרבות ובוועדת חוקה, חוק ומשפט. בשנת 1960 יצא ללימודים באוניברסיטת אוקספורד באנגליה.

בשנת 1961 שב ארצה וחזר לכהן כחבר כנסת מטעם מפלגתו (ובהמשך מטעם מפלגת העבודה ו'המערך'), בכנסות החמישית עד התשיעית, עד לפטירתו בשנת 1980. בשנים 1968-1961 שימש כשר העבודה בממשלות דוד בן-גוריון ולוי אשכול והנהיג ליברליזציה במערכת הסעד. מילא תפקיד חשוב בהקמתם של 'המערך לאחדות ישראל' ומפלגת העבודה.

אחרי מלחמת ששת הימים ניסח את 'תכנית אלון', הצעה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי באמצעות פשרה טריטוריאלית בשטחים שנכבשו במלחמה. בתכנית הוצע להעביר את האזורים המאוכלסים בצפיפות לריבונות ירדנית-פלסטינית ולהחזיר את רובו של חצי האי סיני למצרים. בידי ישראל אמורים היו להישאר ירושלים, גוש עציון ורצועת בטחון בבקעת הירדן, שבה יוקמו ישובים יהודיים. התכנית הוגשה לממשלה ביולי 1967, לא אושרה באופן רישמי, אך מדיניות ההתיישבות של הממשלה התנהלה לפיה עד 'המהפך' בשנת 1977, ועקרונותיה נכללו במצע 'המערך' עד שנת 1992.

בשנים 1969-1968 כיהן כשר הקליטה וכסגן ראש הממשלה. אחרי פטירתו של אשכול עמד כחודש בראש ממשלת המעבר. בממשלה שהקימה אחרי כן גולדה מאיר כיהן כסגן ראש וממשלה וכן כשר הקליטה ממרץ 1969 עד דצמבר 1969 וכשר החינוך והתרבות מדצמבר 1969 עד 1974. בשנת 1973, במלחמת יום הכיפורים היה שותף בכל ההכרעות הבטחוניות והמדיניות.

אחרי התפטרותה של מאיר כיהן בממשלתו של יצחק רבין כסגן ראש הממשלה וכשר החוץ בשנים 1977-1974. במסגרת תפקידו התמודד עם הגל האנטי-ישראלי, שהתעורר בעולם בעקבות מלחמת יום הכיפורים, וניסה לקדם את 'תכנית אלון'. אחרי 'המהפך' בבחירות 1977 המשיך לכהן כחבר כנסת באופוזיציה והיה חבר בוועדת החוץ והבטחון. בשנת 1978 נבחר ליו"ר תנועת העבודה הציונית העולמית. בזכות מאמציו לאיחוד התנועות הקיבוציות החל ביוני 1979 תהליך האיחוד של 'הקיבוץ המאוחד' ו'איחוד הקבוצות והקיבוצים' במסגרת התק"ם. בתחילת 1980 הכריז על כוונתו להתמודד נגד שמעון פרס על ראשות מפלגת העבודה, אולם נפטר בפתאומיות מדום לב ב-29 בפברואר ונקבר בקיבוץ גינוסר. במקום הוקם 'בית יגאל אלון' לזכרו ולהנצחת מורשתו.

you1_n7Uke1EIBBc_you2_n7Uke1EIBBc_you3
יגאל אלון משוחח עם כותבי 'מכתב השמיניסטים' משנת 1970.