מהמנהיגים הציוניים הבולטים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. מזכיר 'חובבי ציון' במוסקבה משנת 1885. מראשוני אגודת 'בני משה'. כיהן כמזכיר העברי בקונגרס הציוני הראשון בבזל ונבחר בקונגרס הציוני השני כחבר בוועד הפועל הציוני. הנהיג את זרם 'הציונים המעשיים'. ראה את גאולת הקרקע כיעד המרכזי של ההסתדרות הציונית. עמד בראש 'ציוני ציון' ומהמתנגדים הגדולים ל'תכנית אוגנדה' של הרצל ומהתומכים ביישוב ארץ ישראל. קנאי לשפה העברית ולחם כל חייו להחייאתה. ערך מספר מסעות בארץ ופעל להקמת גופים שונים כגון הסתדרות המורים העבריים שנוסדה בזכרון יעקב ב-1903 וחברת 'גאולה'. בשנת 1906 עמד בראש הוועד של 'חובבי ציון' ומהפעילים למען ההתיישבות בארץ על בסיס עבודת כפיים. את דעותיו והשקפותיו פרסם בחוברת 'התכנית שלנו'. מיוזמי הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים ומראשי חבר הנאמנים שלה. לאחר מלחמת העולם הראשונה נבחר כחבר המשלחת הציונית שהשתתפה בוועידת ורסאי שהתקיימה בשנת 1919. באותה שנה התיישב בארץ ישראל ושימש כראש 'ועד הצירים', המשלחת הציונית שניהלה את היישוב. ב-1923 נבחר לנשיא הקרן הקימת לישראל וכיהן בתפקיד זה עד מותו. פעל לקידום עדות המזרח ועמד בראש רשימתם באסיפת הנבחרים. בשנות השלושים כיהן כיו"ר הוועד הפועל הציוני. פעל לרכישת קרקעות בעמק חפר, עמק יזרעאל ועמק בית שאן. מהמתנגדים החריפים לתכנית חלוקת הארץ לפי הצעת 'ועדת פיל' משנת 1937.