קיבלה חינוך דתי וגם השכלה עברית ציונית. אחיה היה הרב יהודה לייב פישמן מימון, ממנהיגי 'המזרחי' ושר הדתות בממשלת ישראל הראשונה. בנעוריה היתה מעורבת בפעילות ציונית והיתה פעילה באגודת 'בנות ציון'. בשנת 1912 עלתה לארץ ישראל. לאחר עליתה עבדה כמורה בפתח תקווה ואחרי כן כפועלת חקלאית בפתח תקווה, ברחובות, בנס ציונה ובבן שמן. בשנת 1914 הקימה בצפת בית ספר עברי לבנות ולימדה בו. השתלבה בפעילות ב'הפועל הצעיר' ובשנים 1920-1913 היתה חברה במרכז המפלגה. לאחר מלחמת העולם הראשונה נאבקה על זכותן של הנשים לבחור ולהבחר למוסדות הציבוריים של היישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1920 השתתפה כצירה מטעם מפלגתה בוועידת פראג שבה התאחדו 'הפועל הצעיר' ו'צעירי ציון' במסגרת ה'התאחדות' העולמית. באותה שנה השתתפה ביסוד הסתדרות העובדים הכללית ונבחרה לוועד הפועל ולוועד הלאומי. היתה ממייסדות תנועת הפועלות בארץ, חברה במועצת הפועלות ושימשה כמזכירת המועצה בשנים 1930-1921. משנת 1926 היתה חברה בהנהלת ויצו העולמית. עם הקמת מפא"י בשנת 1930, נבחרה לחברה במרכז המפלגה והיתה חברה גם במועצת האיחוד העולמי של 'פועלי ציון'. השתתפה כצירה בקונגרסים ציוניים רבים והיתה חברה בוועד הפועל הציוני.
כחלק מפעילותה לקידום מעמד האשה, פעלה רבות לחינוך נערות ולהכשרת החלוצות לעבודות בנין וחקלאות. בשנת 1930 יסדה את משק הפועלות 'עיינות' ליד נס ציונה, שהיה לימים לבית ספר תיכון חקלאי, וניהלה אותו עד לפטירתה. בשנים 1947-1946 עמדה בראש מחלקת העליה בסוכנות היהודית. לאחר קום המדינה כיהנה כחברת כנסת מטעם מפא"י בכנסת הראשונה והשניה (בשנים 1955-1949). במהלך כהונתה היתה חברה בוועדת הכנסת, בוועדת הכלכלה ובוועדת חוקה חוק ומשפט. המשיכה לפעול למען זכויות האשה במדינה ופעלה לחקיקת 'חוק גיל הנישואין תש"י-1950', שקבע גיל מינימלי לנישואי נערות.