למד משפטים באוניברסיטת לבוב והיה פעיל בתנועת 'השומר הצעיר'. בשנות ה-20 נמנה עם מייסדי תנועת 'גורדוניה' והיה ממנהיגיה. בשנת 1929 עלה ארצה עם הקבוצה הראשונה של התנועה, אשר הקימה מחדש את קבוצת חולדה (שנהרסה במאורעות 1929). היה חבר הקבוצה במשך שנים רבות. פעל לאיחודה של 'גורדוניה' עם 'חבר הקבוצות' בשנת 1933 והיה לדמות מרכזית ב'חבר הקבוצות'. היה פעיל במפא"י מאז הקמתה בשנת 1930. שימש כמזכ"ל המפלגה ביחד עם יצחק בן-אהרון בשנים 1939-1938. בסוף שנות ה-30 ובשנות ה-40 השתתף בקונגרסים הציוניים כנציג המפלגה. בשנת 1942 נבחר לוועדה המרכזת של ההסתדרות הכללית ומילא שורה של תפקידים בכירים בארגון. בתחילת 1949 נבחר למזכ"ל ההסתדרות וכיהן בתפקיד עד אוקטובר 1950.

כיהן כחבר כנסת מטעם מפא"י בארבע הכנסות הראשונות בשנים 1961-1949. בכנסת התבלט כנואם בעל יכולת רטורית גבוהה ומטען אידיאולוגי עשיר ויצג את מפא"י במאבקיה עם מפלגות השמאל והימין. בכנסת הראשונה היה יו"ר וועדת העבודה וחבר בוועדת חוץ ובטחון. כיהן כשר חקלאות מאוקטובר 1950 עד יולי 1951, כשמשימתו העיקרית היתה אספקת מזון למדינה שמספר תושביה הוכפל בתוך שנתיים ושהיתה נתונה במשטר של צנע וקיצוב. כיהן כשר בלי תיק במשרד ראש הממשלה מאוגוסט 1952 עד תחילת 1954. במסגרת תפקידו זה טיפל בארגון מחדש של תקציב המדינה ושל השירות הציבורי.

בעקבות עזיבתו של דוד בן-גוריון לשדה בוקר בסוף 1953 התמנה לשר הבטחון בממשלת משה שרת. בניגוד לעמדותיו היוניות והמתונות בעבר, נקט בגישה אקטיביסטית ביחס לפעילות המסתננים ולעימותים עם מדינות ערב השכנות. בתקופת כהונתו תוגבר המערך הלוחם על חשבון השירותים בצה"ל, נרכש ציוד חדיש עבור החילות השונים, קודם המחקר הבטחוני, נפתח בית הספר לפיקוד ומטה, הממשל הצבאי הוכפף לשר הבטחון ופורסמו הוראות למפקדים להקפדה על כבוד החייל. בתקופה זאת נקלע לבון לעימותים עם הרמטכ"ל משה דיין ועם מנכ"ל משרד הבטחון שמעון פרס, שמונו לתפקידיהם על ידי בן-גוריון. התעוררו גם חילוקי דיעות בינו לבין ראש הממשלה משה שרת בנושאי צבא ובטחון, ובמקביל הורעו גם יחסיו עם בן-גוריון ורבים ממנהיגי מפא"י.

בתקופת כהונתו אירע 'עסק הביש', חשיפתה של רשת מודיעין ישראלית במצרים ביולי 1954. ועדת אולשן-דורי, שמונתה כדי לבדוק את הכשלון ולברר 'מי נתן את ההוראה' להפעלת הרשת, לא הגיעה להכרעה. למרות טענתו שלא הוא שנתן את ההוראה, לקח לבון על עצמו את האחריות והתפטר מהממשלה בפברואר 1955. בן-גוריון שב לכהן כשר הבטחון וכעבור חודשים אחדים נבחר שוב לתפקיד ראש הממשלה. בשנת 1956 נבחר לבון שוב לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. תקופת כהונתו השניה התאפיינה ברפורמות גדולות בארגון שנועדו להביא ליתר דמוקרטיזציה, לביזור הכוח ולשילוב העובדים באיגוד המקצועי, בקופת החולים ועוד. חברת העובדים אורגנה מחדש ו'סולל בונה' שהפכה לקונצרן ענק פוצלה לשלוש חטיבות.

אחרי שנחשפו זיופים ועדויות שקר נגד לבון בחקירת 'עסק הביש', דרש לבון מבן-גוריון בשנת 1960 ששמו יטוהר. דרישתו חידשה את הדיון בנושא, עוררה הדים רבים והתגלגלה ל'פרשת לבון' ('הפרשה'), אשר העסיקה את המדינה במשך שנים. לאחר שבן-גוריון סירב לדרישתו של לבון, העביר לבון את הנושא לדיון בוועדת החוץ ובטחון של הכנסת. בעקבות הדיון הציבורי בנושא החליטה הממשלה להקים ועדת בדיקה נוספת, 'ועדת השבעה', ועדת שרים בראשותו של שר המשפטים פנחס רוזן. הוועדה קבעה חד-משמעית שלבון לא נתן את ההוראה ושהפעולות במצרים בוצעו ללא ידיעתו. בן-גוריון ביקר את החלטת הוועדה וסירב לקבלה. בסופו של דבר, עקב לחצים של בן-גוריון שאיים להתפטר, החליט מרכז מפא"י בפברואר 1961 על הדחתו של לבון מראשות ההסתדרות ועל הוצאתו מרשימת המועמדים לכנסת. העימותים סביב 'הפרשה' נמשכו והיו מהגורמים שהביאו בהמשך לפילוגה של מפא"י, להקמת רפ"י.

בעקבות הדחתו של לבון מההסתדרות התארגנה בתוך מפא"י בשנת 1962 קבוצה מתומכיו שנקראה 'מן היסוד'. אנשי הקבוצה קראו להתחדשות רעיונית ולחזרה אל ערכי היסוד של תנועת העבודה והוציאו דו-שבועון בשם 'מן היסוד'. בשנת 1965 פרשו לבון וחברי הקבוצה ממפא"י. באוקטובר 1966 ביטלו מוסדות מפא"י את תוקפה של הדחת לבון. חברי הקבוצה לא שבו למפלגה, אך פעילותם הלכה ודעכה. חלק מהם חזרו כבודדים למפלגת העבודה בשנת 1968. לבון שסבל מבעיות בריאות לא כיהן עוד בתפקידים ציבוריים. סערה גדולה התעוררה בעקבות קריאתו בראיון טלוויזיה בדצמבר 1968 לנסיגה חד צדדית לגבולות בטחון מרוב השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. בשנת 1976 נפטר לבון לאחר מחלה ממושכת ונקבר בקבוצת חולדה.

you1_Vd869o1tYBM_you2_Vd869o1tYBM_you3

לבון - הפרשה