 יצחק בן-אהרון (מימין) בשבי הגרמני |
היה פעיל בתנועות 'השומר הצעיר' ו'החלוץ' ברומניה. למד כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטת ברלין. עלה ארצה בשנת 1928 במסגרת גרעין של 'השומר הצעיר'. בשנת 1933 היה ממיסדי קיבוץ גבעת חיים והתגורר במקום עד יומו האחרון. השתלב בפעילות של 'הקיבוץ המאוחד' ומפא"י. שימש כמזכיר מועצת פועלי תל-אביב בשנים 1938-1937 וכמזכיר מפא"י בשנים 1939-1938 (יחד עם פנחס לבון). בשנת 1940 התגייס לצבא הבריטי. כעבור חודשים אחדים של שירות נפל בשבי הגרמנים ושהה ארבע שנים במחנה שבויים בגרמניה. בתום המלחמה שב ארצה והצטרף ל'תנועה לאחדות העבודה' (שהוקמה בשנת 1944 בעקבות הפילוג במפא"י). בשל פעילותו ב'הגנה' סולק מהצבא הבריטי בשנת 1946 ואף נעצר ב'שבת השחורה' ב-29 ביוני 1946 יחד עם מנהיגי הישוב. פעל להקמתה של מפ"ם בשנת 1948, היה חבר במוסדות התנועה ויצג אותה במוסדות ההסתדרות הכללית.
כיהן כחבר כנסת מטעם מפ"ם בכנסות הראשונה והשניה (בשנים 1955-1949). אחרי הפילוג במפ"ם כיהן בכנסות השלישית עד החמישית מטעם 'אחדות העבודה-פועלי ציון' (בשנים 1964-1955). קרא לאיחוד תנועת הפועלים ולהתחדשות רעיונית ומוסרית במאמרו 'עוז לתמורה בטרם פורענות' בשנת 1962. ההדים שעורר המאמר תרמו להקמת 'המערך לאחדות ישראל' בשנת 1965 ומפלגת העבודה בשנת 1968. נבחר שוב לכנסת מטעם מפלגת העבודה וכיהן כחבר כנסת בכנסות השביעית והשמינית (בשנים 1977-1969). במהלך כהונתו בכנסת היה חבר שנים רבות בוועדת חוץ ובטחון וכן היה חבר בוועדות הכנסת, הכספים, העבודה, הפנים והחינוך והתרבות. כיהן כשר התחבורה בשנים 1962-1959 והתפטר מהממשלה בעקבות ביקורתו על מדיניותה החברתית-כלכלית. כיהן כמזכיר ההסתדרות הכללית בשנים 1973-1969 והתפטר מהתפקיד בשל עימותים עם הנהגת מפלגתו, שאותה האשים בהתרחקות מעקרונות תנועת העבודה והסוציאליזם. אחרי מלחמת ששת הימים היה מראשי המחנה 'היוני' וקרא לנסיגה חד-צדדית מהשטחים. פרש מפעילות פוליטית בשנת 1977 אך המשיך להיות פעיל במוסדות התנועה הקיבוצית ומפלגת העבודה. חתן פרס ישראל למפעל חיים לשנת 1995 על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.