Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר מפלגות



המפלגות הקומוניסטיות

המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית ויורשתה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית אינן שייכות לתנועה העבודה הציונית. מראשיתה הייתה האידיאולוגיה הקומוניסטית עוינת לציונות, והמפלגה השתייכה למסגרות הבינלאומיות שלחמו בתנועה הציונית. הדיון במפלגה הקומוניסטית מובא במסגרת זו משום שהיא קמה כתוצאה מהתגבשות זרם שפרש ממפלגת שמאל ציונית ומשום שבשל קירבה היסטורית זו היא הייתה סמל נגדו לחמה תנועת העבודה הציונית בארץ ובגולה היהודית. כתב: ד"ר אלי צור.

המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית ויורשתה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית אינן שייכות לתנועה העבודה הציונית. מראשיתה הייתה האידיאולוגיה הקומוניסטית עוינת לציונות, והמפלגה השתייכה למסגרות הבינלאומיות שלחמו בתנועה הציונית והציעו חזון חברתי בו לציונות לא היה מקום. אך בניגוד למפלגות האנטי-ציוניות האחרות, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית (פאלעסטינער קאמוניסטישע פארטיי –פק"פ) קמה כתוצאה מהתגבשות זרם שפרש ממפלגה ציונית, חבריה היו ברובם נוטשי תנועות ציוניות ובגלל קירבה זו היא הייתה סמל נגדו לחמה תנועת העבודה הציונית בארץ ובגולה היהודית. בארץ ראתה תנועת העבודה הציונית בקומוניסטים גורם מסוכן גם בגלל חוסר יכולתו של הממשל הבריטי בארץ להבדיל בינה לבינם, מצב שאיים על פעילותה השוטפת של תנועת העבודה.

פק"פ צמחה מהתארגנות של חבורה בתוך מפלגת 'פועלי ציון'. מפלגה זו, שרוב חבריה התגוררו באימפריה הרוסית, עברה זעזוע עם פרוץ המהפכה הבולשביקית ומלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה. חלקים ניכרים של המפלגה שהזדהו עם הבולשביקים פילגו את 'פועלי ציון' והקימו את מפלגת יק"פ (ידישע קומיניסטישע פרטיי), שהשתלבה מאוחר יותר בתוך המפלגה הבולשביקית. המפלגה החדשה האמינה שריכוז טריטוריאלי של העם היהודי נגזר מניצחון המהפכה הקומוניסטית. עקב כך היא ויתרה על העיקרון הציוני המרכזי של ארץ ישראל כמרכזו הטריטוריאלי של העם היהודי, שהיה מקובל על שאר הפלגים של 'פועלי ציון'. הבולשביקים הפיצו את תפישתם הארגונית והרעיונית באמצעות הקומינטרן, שאחד התנאים להצטרפות אליו היה קיומה של מפלגה קומוניסטית כמפלגה יחידה במדינה, תנאי שפסל את קיומן של מפלגות בעלות רקע לאומי. השפעת המהפכה הבולשביקית ותנאי הקבלה לקומינטרן הביאו לפילוגה של מפלגת 'פועלי ציון' גם בארץ. מרביתם של חברי המפלגה, שסרבו לדרישת הקומינטרן והדגישו את הפן הלאומי הקימו את 'אחדות העבודה'. חברי 'פועלי ציון' שבחרו להצטרף לקומינטרן, בתקווה שהתנאי הנידון ישתנה, הקימו את 'פועלי ציון שמאל '.

חברי המפלגה שהזדהו עם סדר היום הקומוניסטי וקיבלו את תנאי הקומינטרן הקימו את מפלגת הפועלים הסוציאליסטית (מפ"ס). חברי המפלגה, או המופ"סים בשפת הרחוב, היוו חבורה קטנה, שנטתה להתרכז סביב המועדון על שם בורוכוב ביפו. כדי להגדיל את שורותיה שינתה המפלגה את שמה ל'מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית' (מפס"ע). מעבר למניפולציה בבחירת השם, אישר שם זה את העובדה כי בפועל הייתה זו מפלגה יהודית בלבד. הפגנת האחד במאי 1921 שיצאה מהמועדון הזה הייתה עילה לפרעות ביהודי יפו, הקרויות מאורעות תרפ"א. בסיס ההאשמה היה בהערכה כי הפגנה זו יצרה פרובוקציה בעיני הערבים וגררה בעקבותיה את תגובותיהם האלימות.

לאחר המאורעות פסקה פעילותה של מפס"ע. המפלגה, שביטאה את הקשר ל'פועלי ציון' ולעברית, לא תאמה את המגמות החדשות הן בתנועה הקומוניסטית העולמית, ששאפה להרחיב את התנועה הקומוניסטית על ידי שילובה במאבק האנטי-קולוניאלי, והן בתנועת הפועלים בארץ, שהצטיירה כרודפת את חברי הקבוצה. במקומה של מפס"ע קמו המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית (פק"פ) והמפלגה הקומוניסטית בפלשתין (קפ"פ) שנלחמו זו בזו על הכרת הקומינטרן.

הפק"פ שהייתה יורשתה של מפס"ע, לא התעלמה מהפן היהודי של פעילותה (שמוקדו היה הסתדרות העובדים) והורכבה מיוצאי 'פועלי ציון'. המפלגה האחרת, קפ"פ, שניסתה ליצור דימוי של מפלגה טריטוריאלית, כלומר הכוללת בתוכה גם חברים ערבים, הייתה קיצונית יותר ביחסה לציונות וחבריה באו מעוזבי תנועת 'השומר הצעיר' הפולנית, שזה עתה עלו ארצה. שתי המפלגות הציגו זו את רעותה כ'ימין' וכ'שמאל'.

המאבקים הפנימיים הן בברית המועצות והן בהנהגת הקומינטרן השפיעו על היחס לשתי המפלגות בארץ, ולבסוף הן נדרשו על ידי ההנהגה להתאחד במסגרת אחת כדי לא להוסיף חזית מפולגת נוספת לצד המאבקים שהתנהלו בברית המועצות. הן התאחדו בשנת 1923 והצטרפו כפק"פ לקומינטרן בשנת 1924.

היותה של הפק"פ חלק מארגון עולמי שיש לו נגישות לעיתונות הקומוניסטית ברחבי העולם העניקה למפלגה החדשה אפשרות להשיג תהודה ציבורית בעולם היהודי שחרגה מעבר לחלקה היחסי ביישוב. עובדה זו זרזה את נחישות מפלגות הפועלים הציוניות לפעול נגדה. המפלגה שהובילה את המאבק נגד הפק"פ הייתה 'אחדות העבודה'. לכאורה ההבדלים הרעיוניים בין שתי המפלגות היו מזעריים: שתיהן היו מרקסיסטיות ושתיהן הזדהו עם עקרונות המהפכה הבולשביקית, כפי שניתן ללמוד מיחסו של בן גוריון ללנין ומהאבל שפקד את המפלגה עם מותו של לנין בינואר 1924.

הרעיון המרקסיסטי בו דגלו שתי המפלגות התפרש אצל כל אחת מהן באופן שונה ב'אחדות העבודה' שימש המרקסיזם כמכשיר בשרות הציונות בעוד שבפק"פ המרקסיזם היה המכשיר לקידום המהפכה הפרולטרית. הקרבה האידיאולוגית לפק"פ הניעה את 'אחדות העבודה' לשרטט קווי תיחום ברורים בין שתי המפלגות ולחדד את המאבק בפק"פ. שלטונות המנדט ראו בעצמם שלוחה של האימפריה הבריטית הנמצאת תחת מתקפה של הקומוניזם. בשל כך הונהגה גם בארץ מדיניות אנטי קומוניסטית במסגרתה הוציאו שלטונות המנדט את המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק, גירשו את חבריה מן הארץ, ואילצו את הפק"פ לרדת למחתרת. לכן זירת המאבק נגד המפלגה במחתרת הייתה ההסתדרות. כבר בשנת 1922 החליט הוועד הפועל של ההסתדרות להרחיק את חברי המפלגה מן ההסתדרות. הקומוניסטים ואוהדיהם התארגנו והופיעו לבחירות למוסדות ההסתדרות כ'סיעת הפועלים' בלתי מפלגתית, או כשפת התקופה – 'פראקציה'. במאי 1924 החליטה מועצת ההסתדרות על סילוק חברי הפראקציה, כולל חברי מועצות הפועלים מן ההסתדרות. החלטה זו קיבלה תוקף חוקי עם אישורה על ידי ועידת ההסתדרות השלישית. אומנם למגורשים מן ההסתדרות הייתה זכות ערעור בבתי דין מיוחדים של ההסתדרות, אך מאחר והשלטונות גירשו מן הארץ את רבים מאלו שהוצאו משורות ההסתדרות, לא עמד לרשותם זמן מספיק כדי לנהל מערכה משפטית. הנימוק בגינו החליטו מוסדות ההסתדרות על נקיטת צעדים כנגד הקומוניסטים היה הוצאת 'דיבת הארץ' בפני היהודים בגולה, וזאת לאחר פרסום מאמרים בעיתונות פועלים בארצות הברית ובפולין בהם תוארה המציאות בארץ ומצבו של הפועל העברי בצבעים קודרים. למרות הפלשתינוצנטריות של תנועת העבודה הציונית, היה ברור כי העתודות האנושיות של התנועה הציונית בכלל, ושל מפלגות הפועלים בפרט נמצאות בגולה. דימויה השלילי של הארץ בגולה עלול היה לעצור את זרם העולים ולסכל את החלום הציוני להקים בארץ ישות יהודית.

כבר בשנת 1919 ארגנה המפלגה הקומוניסטית הרוסית 'כנס של עמי המזרח', בו גובש הקו האסטרטגי של מלחמה כנגד האימפריה הבריטית באמצעות המאבק האנטי-קולוניאלי. קו זה הפך לדוגמה מחייבת של כל המפלגות החברות בקומינטרן, ובכללן גם פק"פ. מגמה זו התנגשה במדיניות הציונית שדגלה בשיתוף פעולה עם הבריטים ובדימוי העצמי של התנועה החלוצית שהגדירה את עצמה כ'קולוניזטורית (כלומר מתיישבת), אך לא קולוניאליסטית'. הפק"פ תרגמה את מדיניות הקומינטרן לשני צוויים: הפצת הרעיון הקומוניסטי לרחבי המזרח התיכון והקמת מסגרות קומוניסטיות בקרב ערביי הארץ. לפי דיווחו של ראש משטרת ארץ ישראל, מברוגורדטו, משנת 1925 פק"פ הייתה המוקד הארגוני ומרכז ההדרכה גם למצרים, סוריה, עבר הירדן ועיראק וביטאונה בערבית שירת את התנועות הצעירות בארצות אלה. שליחי המפלגה, יהודים מזרח-אירופאים דוברי ערבית פעלו בכל הארצות הללו, הדריכו את המפלגות המקומיות והיו אחראים על חלוקת התקציבים שהגיעו מהקומינטרן. לעומת זאת התקשתה המפלגה להגיע אל הפועלים הערביים המקומיים. הרכבה היהודי של המפלגה ועקרונותיה שנראו כעונים על צרכי היהודים ממוצא אירופאי בלבד, גרמו להסתייגות בקרב ציבור הפועלים הערבי, שעבר תהליך של הקצנה לאומנית ודתית. גם מצידם של חברי הפק"פ, שפרשו מהתנועות הציונית לא היה דחף רב לקלוט את הערבים לתוכה. במאורעות תרפ"ט נטלו חברי הפק"פ חלק בלחימה כחברי ארגון ה'הגנה'. מבחינתם של חברי הפק"פ היהודים היתה הצטרפותם ל'הגנה' המשך מסורתי לדפוס ההגנה העצמית היהודי שראשיתו במהפיכת 1905 ברוסיה.

הקומינטרן ראה במאורעות אקט של מאבק אנטי קולוניאליסטי ועל-כן שלל את לחימתם של חברי הפק"פ בשורות ה'הגנה'. משום כך הוא דרש לאחר המאורעות מהנהגת הפק"פ לצרף לשורותיו חברים ערביים. מדיניות זו כונתה 'ערביזציה'. דרישה זו של הקומינטרן הובעה כבר לפני המאורעות אך עתה הפכה לצו מחייב. הקומינטרן קיווה להקים מסגרת פדרטיבית של המפלגות הקומוניסטיות בכל ארצות ערב. אמנם הוא היה מודע למבנה הלאומי של המפלגות הקומוניסטיות בארצות ערב - חלק ניכר מחברי המפלגה בעיראק היו נוצרים ויהודים, בסוריה - ארמנים, והפק"פ הייתה מפלגה יהודית, אך דווקא בשל כך דרש הוועד הפועל של הקומינטרן ביצוע מיידי של 'ערביזציה' בכל המפלגות הקומוניסטיות במזרח התיכון. במכתבו לפק"פ הואשמה המפלגה בסטיה שבמרכזה 'שוביניזם יהודי באיצטלה קומוניסטית'. לנוכח המתקפה הכוללת ממוסקבה הסכימה הפק"פ לשנות את קו הפעולה, כדי לגייס חברים ערבים לשורותיה ולהתייצב בכל מאבק בו התנגשו המתיישבים היהודים בערבים, כמו בעת יישובו של עמק חפר. המבחן העיקרי למגמה זו היה בעת המרד הערבי: אף כי הפק"פ תמכה במרד כביטוי למאבק האנטי קולוניאלי הפוגע באימפריה הבריטית, התמצתה תמיכתה בעיקר בתחום התעמולה.

היישוב היהודי ראה בפק"פ גייס חמישי בתוכו, המשרת את כוונות המופתי. מוסדותיו האשימו את חברי הפק"פ, כי הם מבצעים פעולות טרור נגד יהודים בהוראת הקומינטרן. המחקר המודרני, המתבסס על מסמכים השמורים בארכיון הקומינטרן, מלמד כי למעשה בתקופה הנידונה נותקה התקשורת בין הקומינטרן לפק"פ.

שנת 1936 הייתה שנת פילוג רעיוני בשורות הפק"פ. בעיני החברים הערבים המפלגה נתנה מענה לשאיפותיהם למאבק האנטי-בריטי, שהגיע לשיאו במרד הערבי, תוך שמירה על חזון של חברה ערבית מודרנית ולא תיאוקרטית, בעוד שמגזרי המרי האנטי בריטי האחרים הונהגו על ידי המופתי של ירושלים. מבחינתם המרד הערבי היה הגשמתו הקונקרטית של רעיון המהפכה. לעומת המגזר הערבי, שהתמקד בארץ ישראל, החלק היהודי הפנה את תשומת לבו לאירופה. למן שנת 1933, בה עלה היטלר לשלטון בגרמניה, עקבו תנועות העבודה העולמית והיהודית בכלל זה, בחרדה אחר מצעד ההצלחות הנאצי. הצטרפות חברים חדשים למפלגות הקומוניסטיות ושינוי במדיניות של הקומינטרן לעבר 'החזית העממית' נבע מחרדה זו. הדור החדש של מצטרפי פק"פ (שברובו הגיע מבין עוזבי 'השומר הצעיר'), ראה בכך התמודדות בסכנה הפשיסטית. הצטרפותם של חברי המפלגה היהודיים בפק"פ לבריגאדות הבינלאומיות שלחמו בספרד לצד הכוחות הרפובליקנים נבעה אף היא מגישה זו. עמדת היהודים במפלגה הוכיחה כי נקודת מוצא של חברי המפלגה היהודים הייתה אירופאית וכי הנאציזם נחשב בעיניהם לאויבו העיקרי של הקומוניזם והעם היהודי. החברים הערבים התמקדו בזירה הארץ ישראלית, התעלמו מהמתרחש באירופה ועסקו במרד הערבי.

לכאורה, מפלת ספרד הרפובליקנית מבחינתם של החברים היהודים וכשלון המרד הערבי מבחינתם של החברים הערבים אמורים היו להביא להתקרבות החלקים הלאומיים במפלגה. בפועל הדבר לא קרה: כשלון המרד הביא לאהדה של גרמניה הנאצית בציבור הערבי, כגורם היחיד המסוגל להביס את האימפריה הבריטית. צעדי ברית המועצות, חתימת חוזה ריבנטרופ-מולוטוב וההתקפה הרוסית על פינלנד, יצרו אווירה אנטי-סובייטית בישוב שבודדה את החלק היהודי וגרמה לו להתכנס פנימה. התקפת גרמניה על ברית המועצות והקמת הוועד היהודי האנטי-פשיסטי הוציא את חברי המפלגה מבידודם הפסיכולוגי בציבור היהודי, אך הגביר את ניכורם מחבריהם הערבים. דרישת ברית המועצות לפתיחת 'החזית השניה' נגד גרמניה הנאצית עודדה את התנדבות חברי הפק"פ היהודיים לצבא הבריטי (כולל מסגרותיו היהודיות). בקרב השמאל הציוני פשתה האמונה לגבי הברית הטבעית בין העם היהודי המושמד על ידי הנאצים לבין ברית המועצות הנלחמת בהם, אמונה שהקלה על חברי הפק"פ היהודיים להשתלב מחדש ברחוב היהודי. במשך המלחמה נוצרה סתירה בין ציפיות החלק הערבי לעצמאות לאומית בארץ לבין תקוות היהודים למיגורה של גרמניה. המתח הרעיוני הפנימי שגובה במחלוקות אישיות בין פעילים מרכזיים, יהודים וערבים, הביא בשנת 1943 לפילוגה של פק"פ ל'ליגה לשחרור לאומי' הערבית ול'מפלגה הקומוניסטית הפלשתינית' (השם בעברית). התהליך שעבר על החלק היהודי בפק"פ הגיע לשיאו עם הקמת 'האיגוד הקומוניסטי היהודי' בשנת 1945, אשר בדומה למפלגות קומוניסטיות באירופה יצר דגם של הקומוניזם הלאומי-היהודי. פילוגה של פק"פ סיים את תולדותיה של המפלגה הדו-לאומית היחידה בישוב. (לבד מקיום קבוצת חברים ערבים ב'פועלי ציון שמאל').

מלחמת העצמאות הייתה מבחינת שני הפלגים הקומוניסטים עידן התקוות האבודות. החלטתה של ברית המועצות לתמוך בחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות לאומיות שמה קץ, לפחות במפלגות שהזדהו עם ברית המועצות, לחזון המדינה הדו-לאומית. תקוות הקומוניסטים הערבים להקמת המדינה הפלסטינאית נגוזה עם כיבושי צה"ל והשתלטות ירדן ומצרים על שטחי המדינה המיועדת. במקביל טיפחו הקומוניסטים היהודים תקוות כי הם יהיו צינור המחבר בין מדינת ישראל לבין המדינות של הגוש הקומוניסטי, אשר הגישו עזרה דיפלומטית וצבאית למדינה הצעירה. ממשלת ישראל מצאה דרכים אחרות למזרח אירופה, וכך הקומוניסטים היהודים ראו את חלון ההזדמנויות ההיסטורי נסגר בפניהם.

בשנת 1948 התאחדו שני הפלגים הקומוניסטים והקימו את מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) היה זה איחוד של מאוכזבים. תקוותם היחידה היתה המשכו של מצעד הקומוניזם העולמי, אשר בתום מלחמת העולם השנייה שלט במזרח אירופה וב-1949 הונהג גם בסין. בשלב זה ניהלה המפלגה במגזר הערבי את המאבק לביטול הממשל הצבאי, ובתחום היהודי שיתפה פעולה עם מפלגות ציוניות בוועד השלום ובליגות הידידות עם מדינות מזרח אירופה. למרות פעילותה בזירה הפוליטית הישראלית, הייתה מק"י בת ערובה להתנהלותה של ברית המועצות בבית ובחוץ. על כן למן הבחירות לכנסת השניה בהן הגיעה המפלגה לשיא גודלה היא הלכה והצטמקה בשנים מאוחרות יותר.

בשנת 1954 התאחדה מק"י עם מפלגת השמאל הסוציאליסטי בראשות משה סנה, (פלג פרו-סובייטי שפרש ממפ"ם בראשית 1953). משפטי פראג ועלילת הרופאים במוסקבה, שלוו בארץ בתעמולה אנטי-סובייטית רשמית של ממשלת ישראל גרמו לעזיבת חברי המפלגה היהודים את שורותיה. לעומת זאת גדלה המפלגה ברחוב הערבי. כאן, לצד המאבק נגד הממשל הצבאי, הציגה מפלגה חזון של מודרניזציה ושבירת דפוסים שמרניים של החברה הערבית. בשורותיה פעלו מרב אנשי העט והרוח הערבים בארץ. בנוסף, יצרה המפלגה מוקד משיכה לצעירים ערביים בכך שאפשרה להם לימודים גבוהים במזרח אירופה בעוד שבאותה עת נחסמו בפניהם חוגים מבוקשים באוניברסיטאות בארץ. במהלך שנות ה-50 הפכה מק"י למפלגה בעלת מנגנון יהודי-ערבי למרות שמרבית מצביעיה באו מהמגזר הערבי. מצב זה שיקף את עברה ההיסטורי של המפלגה אך עורר לחץ מצד הפעילים הערביים להגדיל את ייצוגם בהנהגת המפלגה. שינוי זה התרחש רק בשנות ה-60.

בניגוד לרחוב הערבי, בו נחשבה מק"י למפלגה מקובלת, היו אנשי מק"י היהודיים מנותקים מסביבתם העויינת. הסתגרות זו גרמה למק"י לפתח קווי אופי שמרניים ולהפוך את הנאמנות המוחלטת לכל תפנית במדיניות הסובייטית לדגלה. על כן היו חבריה מוכנים להתעלם מאירועי 1956: חשיפת פשעי סטלין בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית ומרד האזרחים בהונגריה - אירועים שיצרו משבר חמור בכל המפלגות הקומוניסטיות במערב, אך פסח על מק"י.

בעוד מפלגות השמאל בארץ התרחקו מברית המועצות נותרה מק"י נאמנה לה, דבר שהקצין עוד יותר את היחס השלילי אליה ברחוב היהודי. על רקע תחושת חלק ממנהיגיה היהודיים של המפלגה, כי זו הופכת למפלגה ערבית סקטוריאלית, החליטה בשנת 1965 חבורת מנהיגים בראשות משה סנה, שמואל מיקוניס ואסתר וילנסקה לעזוב את מק"י ולקחה עימה אף את שם המפלגה. קבוצת הנותרים, בראשות תופיק טובי ומאיר וילנר נקראה מעתה רק"ח (הרשימה הקומוניסטית החדשה). עם פירוקה של קבוצת סנה-מיקוניס חזר השם מק"י לרשותה של המפלגה שנקראה עד אז רק"ח. הגוש הפרלמנטרי נקרא מאז - חד"ש (חזית דמוקרטית לשלום ולשוויון).



חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |