Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר מפלגות



מפלגת העבודה

פרק זה עוסק במפלגת העבודה בין השנים 1977-1968. כתב: ד"ר מרדכי נאור.


הרקע להקמתה של מפלגת העבודה

בינואר 1968 הגיע לסיומו תהליך שנמשך כמעט שנות דור: איחודה-מחדש של מפלגת הפועלים הגדולה במדינה. מפלגה זו, מפא"י (מפלגת פועלי ארץ-ישראל), שהוקמה ב-1930 הקיפה במשך שנים כ-80% מתנועת הפועלים הארצישראלית. ב-1944 התפלגה, כשעזב אותה האגף השמאלי שלה – אחדות העבודה ורוב הקיבוץ המאוחד.

לאחר כעשרים שנה חלה התקרבות בין מפא"י לאחדות העבודה – פועלי ציון ושתי המפלגות הקימו, לקראת הבחירות לכנסת השישית ב-1965, את ה"מערך" הראשון. על רקע שיתוף זה ובשל סיבות נוספות (בעיקר המאבק הפנימי במפא"י סביב "פרשת לבון") פרש ממפא"י ב-1965 האגף הימני-ניצי שלה, בראשות אישים בולטים כגון דוד בן-גוריון, משה דיין, שמעון פרס, יוסף אלמוגי ואחרים שהקימו את רשימת פועלי ישראל (רפ"י). בבחירות 1965 זכה ה"מערך" בראשות לוי אשכול להישג מרשים – 45 מנדטים ואילו רפ"י נאלצה להסתפק ב-10 מנדטים. המאבק הפוליטי-ציבורי להרחיב את הממשלה ערב מלחמת ששת הימים, שהביא בסופו של דבר לכניסתה של רפ"י לממשלת האחדות הלאומית (יחד עם תנועת גח"ל הימנית), קירב אותו מחדש למפא"י, בעוד שגם באחדות העבודה שמשמאל הייתה שביעות-רצון משיתוף הפעולה.

לקראת סוף 1967 הושג הסכם בין מפא"י לאחדות העבודה ורפ"י על איחוד מחדש של שלוש המפלגות. בכל אחת מהן נערך משאל ואושר האיחוד. ברפ"י היה התהליך קשה במיוחד, עקב התנגדותו של דוד בן-גוריון לאיחוד בראשות אשכול. בתחילת ינואר 1968 אפשר היה לברך על המוגמר. בהסכם האיחוד נקבע כי בוועידת האיחוד יהיו למפא"י 57% מהצירים ולמפלגות האחרות – 21.5% לכל אחת. ב-11 בינואר 1968 נערכה הוועידה בירושלים, ויריבים ותיקים כגון לוי אשכול, יצחק טבנקין, גולדה מאיר, יגאל אלון, משה דיין ושמעון פרס – ישבו ליד שולחן הנשיאות. דוד-בן גוריון סירב להצטרף והקים עם תומכיו ברפ"י ששללו כמוהו את האיחוד את "הרשימה הממלכתית". שמו של הגוף הפוליטי החדש שקם היה מפלגת העבודה.

הקמת 'המערך' עם מפ"ם

ב-1969, לקראת הבחירות לכנסת השביעית הקימה המפלגה, למרות התנגדות האגף הניצי שלה, קרי יוצאי רפ"י, את "המערך" השני, או הגדול, עם מפ"ם. הכוח הפוליטי הזה של עבודה-מפ"ם זכה להישג נכבד בבחירות לכנסת שנערכו בשלהי אוקטובר 1969 – 55 מנדטים. "הרשימה הממלכתית" בראשות בן-גוריון השיגה 4 מנדטים בלבד.

בקרוב לשש שנותיה הראשונות (מינואר 1968 עד אוקטובר 1973) היו במפלגת העבודה התנצחויות ועימותים רבים בין "ניצים" ל"יונים", כשאת הקו הניצי מוביל בעיקר משה דיין, שזכה לתמיכתה של גולדה מאיר אשר החליפה את לוי אשכול בתפקיד ראש הממשלה בתחילת 1969, בעקבות מותו הפתאומי; בעוד שקו מתון יותר ציין את לוי אשכול, פנחס ספיר ויגאל אלון. היה צורך בהרבה דיפלומטיה מפלגתית ולוליינות לשונית כדי לנסח מצעים והחלטות שיספקו את הרצונות הנוגדים של שני הצדדים.

ה"יונים", אף שהיה להם רוב במוסדות המפלגה, לא כפו את דעתם משום חשש מתמיד שדיין יפרוש מהמפלגה, יחבור לימין ולדתיים, ויביא לאיבוד השלטון. כך קרה, שדיין והאגף הניצי העבירו החלטות על הרחבת ההתיישבות בשטחים והתנגדות לפשרה טריטוריאלית. לתפיסתם, הזמן פעל לטובת ישראל.

משבר מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים טלטלה את המדינה כולה, לרבות המערכת הפוליטית. בבחירות לכנסת השמינית שנערכו ביומה האחרון של שנת 1973, מעט יותר מחודשיים לאחר סיום המלחמה, לא הורגשו עדיין תוצאותיה והשפעת ה"מחדל" הפוליטי-צבאי. מפלגת העבודה שהלכה לבחירות שוב במסגרת "המערך"-מפ"ם, השיגה 51 מנדטים – ירידה קלה למדי בהשוואה ל-1969.

הקואליציה החדשה שהוקמה, בהשתתפות המערך, המפד"ל והליברלים העצמאיים החזיקה מעמד רק 80 יום. בעקבות פרסום הדו"ח הראשון של ועדת אגרנט, התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר ואחריה התפטר גם שר הביטחון משה דיין. במפלגת העבודה החלה התרוצצות לגבי המועמד המועדף לתפקיד ראש הממשלה. משה דיין שוב לא היה מועמד; שר האוצר פנחס ספיר סירב בתוקף לקבל את התפקיד, וגם יגאל אלון לא ראה עצמו מועמד. מרכז מפלגת העבודה נקרא להכריע בין שני מועמדים שלא התמודדו בעבר על ראשות המפלגה: שמעון פרס ויצחק רבין.

רבין, שנתמך על-ידי הצמרת הוותיקה גבר על פרס ברוב קטן ולאחר שבועות של מגעים הקים ממשלה חדשה, שבראשה עמד כשלוש שנים. בממשלה זו כיהן פרס בתפקיד שר הביטחון. ראש הממשלה רבין זכה תחילה לקבלת-פנים אוהדת. לראשונה נבחר צבר, יליד הארץ, לתפקיד הבכיר ביותר. אלא שהאמון הציבורי בו, ובמפלגת העבודה, הלך ונשחק בשל שורה של סיבות: קשיים כלכליים ופוליטיים, שביתות והשבתות, יחסים עכורים במיוחד בין רבין ופרס, חקירות נגד בכירים במפלגה, לרבות ראש הממשלה עצמו בשל החזקת חשבון דולרים על-ידי רעייתו בארצות הברית, בניגוד לחוק – כל אלה דירדרו את מצבה של מפלגת העבודה בציבור ובסקרי דעת הקהל.

לכך יש להוסיף את הכרסום האלקטורלי המתמשך. מאז קום המדינה הלך והצטצמם חלקה של תנועת הפועלים ב"עוגה הפוליטית". בבחירות לכנסת הראשונה ב-1949 הוא הגיע ל-70 מנדטים; ב-1973 ירד השיעור לפחות מ-60. גם הניכור הפוליטי בין תנועת העבודה ליוצאי עדות המזרח הלך והעמיק, דבר שנוצל על-ידי הימין, ובמיוחד על-ידי מנהיג "חירות" מנחם בגין.

1977 - המהפך

בתחילת אפריל 1977 הודיע רבין על הסתלקותו מראשות המפלגה וממועמדותו לראשות הממשלה בבחירות הקרובות (שעמדו להיערך ב-17 במאי) – בשל פרשת הדולרים. פרס נבחר כמחליפו. מצבה של המפלגה ערב הבחירות נחשב לקשה, אך לא קריטי. ההערכה הייתה שכוחה ייפגע, אם כי היא תוכל להמשיך ולנהל את המדינה. דאגה מסוימת התעוררה בשל התייצבות מפלגה חדשה – ד"ש (התנועה הדמוקרטית לשינוי, בראשות יגאל ידין שאליו חברו כמה מפעילי מפלגת העבודה בעבר). איש כמעט לא צפה מהפך בשלטון ואת עליית הימין. אבל זה בדיוק מה שקרה בבחירות ה-17 במאי 1977. המערך הובס – וירד מ-51 מנדטים ל-32; הליכוד עלה מ-39 ל-43; שינוי קיבלה 15 מנדטים, רובם ככולם על חשבון המערך. מנחם בגין הרכיב ממשלת ימין-דתיים-חרדים שד"ש הצטרפה אליה מאוחר יותר. מפלגת העבודה, ממשיכתה של מפא"י ההיסטורית, מצאה עצמה לראשונה, אחרי כמעט חמישים שנה, באופוזיציה.

חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |