Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר מפלגות



אחדות העבודה - 1930-1919

השם אחדות העבודה היה בשימוש ככינויה של מסגרת פוליטית מאז סיומה של מלחמת העולם הראשונה ועד ערב מלחמת ששת הימים. למרות ההמשכיות הפרסונלית והארגונית, מדובר בארבע מסגרות פוליטיות: א. התאחדות 'אחדות העבודה' (המכונה 'ההיסטורית'), שפעלה בשנים 1930-1919, עד להקמתה של מפא"י בשנת 1930. ב. 'התנועה לאחדות העבודה' שקמה בשנת 1944 (לאחר פילוג ממפא"י) והתקיימה עד שנת 1946 (ב-1946 התאחדה עם 'פועלי ציון שמאל' במסגרת 'התנועה לאחדות העבודה–פועלי ציון'). ג. בשנים 1954-1948 הצטרפה כחטיבה למפ"ם, בשם: 'החטיבה לאחדות העבודה'. ד. בשנים 1968-1954 מפלגת 'אחדות העבודה–פועלי ציון', עד לאיחודה עם מפא"י במסגרת מפלגת העבודה. פרק זה עוסק באחדות העבודה ההיסטורית, בשורשיה הרעיוניים ובמאפייניה הארגוניים, למן הקמתה, בשנת 1919 ועד להצטרפותה למפא"י עם הקמתה בשנת 1930. כתב: ד"ר אלי צור.

אחדות העבודה ההיסטורית

'אחדות העבודה' ההיסטורית שהוקמה בפברואר 1919 נוצרה בעקבות שני תהליכים, האחד ארצישראלי והאחר בינלאומי.

שורשי המפלגה מבחינה ארגונית, פרסונאלית ורעיונית נעוצים במפלגת 'פועלי ציון', אשר הוקמה באימפריה הצארית בשלהי המאה ה-19. מפלגה זו קמה תוך כדי מאבק עם מפלגות יהודיות סוציאליסטיות אחרות, בייחוד כתגובה ל'בונד' האנטי-ציוני. מייסדה של המפלגה והוגה הדעות המרכזי שלה, דב-בר ברוכוב, ניסה להתאים את התורה המרקסיסטית למציאות היהודית באותה התקופה וטען שהמציאות הכלכלית של העם היהודי מוליכה בהכרח לאנטישמיות וזו כופה על היהודים הגירה מארצות מושבם שתסתיים בסופו של התהליך בארץ ישראל.


דב בר ברוכוב,
באדיבות מכון לבון(C)
מבחינתו הפתרון הציוני אינו פרי רצונו של היחיד, אלא תוצאה של דטרמיניזם (תהליך, הכרח) היסטורי, עקרון מניע במחשבה המרקסיסטית. בנוסף לפן הציוני שלה, דגלה המפלגה בקשר עם ההמונים היהודיים, שבוטא בשימוש בשפת הרחוב היהודי - יידיש.

למחרת המהפכה הבולשביקית ב-1917 נקרעה המפלגה בין אלה שהתייצבו לצד המהפכה לבין מתנגדיה. זמן קצר לאחר סיומה של מלחמת העולם הקימו הבולשביקים ותומכיהם בעולם את הקומינטרן. אחד התנאים להצטרפות לגוף החדש היה שבכל מדינה תקום רק מפלגה אחת השייכת אליו, כלומר שלא תקום מפלגה קומוניסטית יהודית נפרדת מהמפלגה הכללית. הדרישה הזאת, שחייבה חיסול התארגנות יהודית עצמאית, פילגה את 'פועלי ציון' ברחבי העולם. האגף שהזדהה עם הבולשביקים התארגן ברוסיה למפלגה ייק"פ (ובארץ - לראשוני הפק"פ). אלה ששאפו להתקבל לקומינטרן בלי לוותר על המסגרת היהודית הייחודית הקימו את 'פועלי ציון שמאל' והקבוצה שדחתה לחלוטין את תביעות הקומינטרן הפכה ל'פועלי ציון ימין' ובארץ - ל'אחדות העבודה'. עמדה זו נבעה ביסודה מהמגמה הפלסטינוצנטרית, ששללה את הפעילות בגופים כמו הקומינטרן.

'אחדות העבודה' קמה בעקבות האיחוד בין 'פועלי ציון' לבין קבוצה שכינתה עצמה 'בלתי מפלגתיים'. קבוצה זו שבין חבריה הבולטים היו ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, דחתה את רעיון הדטרמיניזם והניחה שבארץ תקום חברה סוציאליסטית עקב הכרעה חופשית של החלוצים שיקימו בארץ רשת של יישובים סוציאליסטיים. כך תעבור ארץ ישראל ממשטר פיאודלי מפגר לחברה סוציאליסטית תוך דילוג על השלב הקפיטליסטי ורעותיו. גישה זו שפותחה בארץ בעיקר על ידי כצנלסון והיתה לבסיס האידיאולוגי של 'אחדות העבודה' נקראה 'קונסטרוקטיביזם מהפכני'. העקרון בניסוחו המגובש קבע כי כל עשייה ציונית שתבוצע על ידי אנשי תנועת הפועלים היא במקביל צעד של בנית החברה הסוציאליסטית.

Click to enlarge
ועד הפועל של 'אחדות העבודה',
באדיבות מכון לבון (C)

האיחוד הרעיוני בין רוב 'פועלי ציון' לבין ה'בלתי מפלגתיים' טשטש את האידיאולוגיה המרקסיסטית של 'פועלי ציון', אך במקביל איפשר הרחבת השורות של המפלגה שראתה את עצמה כמפלגת מעמד (כלומר מפלגה השואפת לקלוט במסגרתה את כל פועלי הארץ). התפיסה הקונסטרוקטיביסטית גרמה ל'אחדות העבודה' לראות את עצמה לא כמפלגה רגילה (שתפקידה לכבוש את השלטון, מטרה בלתי אפשרית בארץ שנשלטה על ידי הממשל הבריטי), אלא כמפלגה שאחראית על סדר היום הלאומי, שמקיפה את כל שטחי הפעילות של הפועל היהודי בארץ. אחד מאבני היסוד של הקונסטרוקטיביזם היה שיתוף הפעולה עם הבורגנות במסגרת התנועה הציונית. מגמה זו סתרה את העיקרון הבסיסי של המרקסיזם - מלחמת המעמדות. 'אחדות העבודה' העניקה פרשנות ייחודית למונח של מלחמת מעמדות ותרגמה אותו למציאות היישובית כהתיישבות שיתופית שבחיקה תצמח החברה הסוציאליסטית העתידית.

'אחדות העבודה' קמה בימיה הראשונים של העליה השלישית, כאשר נדמה היה לתנועת הפועלים כי זרם החלוצים הצעירים יבנה בארץ את החברה הסוציאליסטית תוך שנים ספורות. משבר העליות השלישית והרביעית גרם לרבים מהפועלים הצעירים לנטוש את רעיונות הקונסטרוקטיביזם ולהתייצב מול המפלגה. המשבר החמור ביותר פקד את 'גדוד העבודה' שנחלק בתוכו בין תומכי 'אחדות העבודה' לבין מתנגדיה. משבר זה היה בין הגורמים לפיצולו של ה'גדוד' לגדוד שמאלי ולגדוד ימני - שהצטרף מאוחר יותר ל'אחדות העבודה'.

כמפלגת מעמד הורכבה 'אחדות העבודה' משני מרכיבים: קבוצות התיישבותיות שבמשך הזמן עברו להתיישבות קבע ופועלים עירוניים, שנקראו 'הבודדים'. כמפלגה הגדולה בהסתדרות שלטו נציגיה של 'אחדות העבודה' במנגנוניה והכתיבו את כיווני התפתחותה. בניגוד לכל איגוד מקצועי אחר בעולם, ההסתדרות הייתה בו בזמן איגוד מקצועי, מנגנון מיישב ומערכת כלכלית שהעסיקה במפעליה עובדים. מבנה זה העניק להסתדרות ודרכה למפלגת העבודה שליטה על כל מרכיבי החיים של חבריה ואיפשר ריכוז כוח בידי ראשי המפלגה.

קיומו של גוף התיישבותי-שיתופי הקשור למפלגה (עד 1927 - קיבוץ עין חרוד, ולאחר שנה זו - 'הקיבוץ המאוחד') סייע למפלגה לגייס פעילים מבין חברי הקיבוצים.

קיומם של שני המגזרים העניק למפלגה את העוצמה המספרית ואת המנגנון המפלגתי המגויס, חיבור שאיפשר להנהגתה לחתור להגמוניה לא רק בתוך תנועת הפועלים אלא גם ביישוב כולו. מאידך הוא גם כפה על המפלגה ריבוי הגדרות אידיאולוגיות. נקודת המפגש בין שני המגזרים היה המאבק על 'העבודה העברית', כלומר מאבק נגד המעסיקים היהודים בדרישה להעסיק פועלים יהודים במקום ערבים. מאבק זה הבטיח תעסוקה הן למגזר העירוני- (שפועליו כונו ה'בודדים') והן לחברי קיבוצים טרם עלייתם להתיישבות קבע. במשך עשור לקיומה עברה 'אחדות העבודה' שינוי רעיוני והפכה ממפלגה החותרת להקמת חברה סוציאליסטית בארץ ישראל למערכת המשתמשת במרכיבים סוציאליסטיים על מנת לקדם את הציונות, העלייה וישוב הארץ.

Click to enlarge
כרזת מועצת פועלי ראשון לציון למען עבודה עברית,
באדיבות מכון לבון (C)

בשלהי תקופת קיומה נטשה ההנהגה את המרקסיזם, בעוד שליבת המפלגה, 'הקיבוץ המאוחד', המשיך לדבוק במרקסיזם. במקביל לשינוי הרעיוני התחזק הפן הצנטרליסטי במפלגה תוך החלשות הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית. החלשות האפיון הרעיוני של המפלגה הקל על איחודה עם 'הפועל הצעיר', שבעקבותיו בינואר 1930 הוקמה 'מפלגת פועלי ארץ ישראל' (מפא"י).

'הקיבוץ המאוחד' וסיעה ב' במפא"י

הקמתה של מפא"י השפיעה על מעמדו של 'הקיבוץ המאוחד' במפלגה. אומנם גם ב'אחדות העבודה' ההיסטורית הושם הדגש על הפעילות בקרב הפועלים העירוניים, אך במקביל נחשב 'הקיבוץ המאוחד' למגזר שממנו ניתן לגייס את אנשי המנגנון המפלגתי. לאחר הקמת מפא"י התחזק מעמדו של המנגנון ההסתדרותי והוא היה למאגר ממנו גייסה המפלגה את פעיליה. במקביל עבר המנגנון הזה (שהיה מרוכז ברובו במועצות הפועלים) תהליך של ביורוקרטיזציה. אם במהלך שנות השלושים המתח בין הנהגת 'הקיבוץ המאוחד' לבין מנהיגי מפא"י היה סמוי מן הציבור, הוא התפרץ בשלהי העשור בשתי פרשות: הופעת סיעה ב' בתל אביב ומועצת 'הקיבוץ המאוחד' בנען והצעת האיחוד של ברל כצנלסון.

על רקע הביורוקרטיזציה של מנגנון ההסתדרות בכלל ומועצות הפועלים בפרט צמחה אופוזיציה, אשר דרשה החזרת נוהלים דמוקרטיים להסתדרות, כמו קיום בחירות למועצות הפועלים במועדים קבועים. האופוזיציה שחבריה באו משורות עסקני פועלים עירוניים והצטיינה לצד מיליטנטיות מקצועית גם בעמדות רעיוניות רדיקליות, חיפשה קשרים עם הנהגת 'הקיבוץ המאוחד'. החיבור הפרסונאלי נעשה כאשר מונה יצחק בן-אהרון, מראשי 'הקיבוץ המאוחד', למזכיר מועצת הפועלים בתל אביב. אף כי הנהגת 'הקיבוץ המאוחד' נטתה לשתף פעולה עם סיעה ב', צעדיה היה זהירים הואיל והיא רצתה למנוע הווצרות דימוי שלה כאופוזיציה קבועה.

במועצת 'הקיבוץ המאוחד' בנען בשנת 1939 העלה ברל כצנלסון הצעה של איחוד שתי התנועות הקיבוציות, שהשתייכו למפא"י: 'חבר הקבוצות' ו'הקיבוץ המאוחד'. הצעתו זכתה לרוב קטן במועצה. יצחק טבנקין וחבריו במזכירות 'הקיבוץ המאוחד' ראו בהצעת האיחוד ניסיון של הנהגת המפלגה להשתלט על תנועתם, תוך עקיפת ראשיו, ולכן נרתמו לפעולה על מנת לסכל את תכנית האיחוד. בחירת הצירים למועצה ולמוסדות התנועה קבעה את יחסי הכוחות ב'קיבוץ המאוחד': שני שליש תמכו בטבנקין וחבריו ושליש קיבל את המרות של הנהגת מפא"י. שתי הפרשיות הפכו את 'הקיבוץ המאוחד' ובני בריתו לאופוזיציה קבועה במפא"י. האופוזיציה הייתה לא רק מסגרת אוטונומית, אלא גם גוף בעל ייחוד רעיוני.

במהלך 'המרד הערבי' התפתח בשורות 'הקיבוץ המאוחד' אקטיביזם ביטחוני. תהליך רעיוני נוסף שפקד את התנועה היה הזדהות גוברת עם ברית המועצות, שמפעלה נחשב לאנטיתזה לכישלונה של הסוציאל-דמוקרטיה והדמוקרטיה הליברלית לבלום את היטלר.

מראשית שנות הארבעים התלכדו ה'קיבוץ המאוחד' וסיעה ב' סביב ארבעה עקרונות :

  • מקסימליזם התיישבותי.
  • אקטיביזם ביטחוני.
  • אורינטציה לברית המועצות.
  • מיליטנטיות מקצועית.

במציאות של ראשית שנות הארבעים הביא רק אחד מבין ארבעת העיקרים הללו להתנגשות עם הנהגת מפא"י: המקסימליזם הציוני, שפירושו היה תמיכה בהתיישבות יהודית בכל רחבי ארץ ישראל. דוד בן גוריון היה מוכן להתפשר על התיישבות בחלק מארץ ישראל בתנאי של שליטה יהודית מלאה בשטח שיוקצה לישוב. כבר בשנות השלושים בעת הדיון על תכנית החלוקה של פיל התעמת 'הקיבוץ המאוחד' עם בן גוריון, שהצהיר על נכונותו לקבל את חלוקת הארץ בין היהודים לערבים. סוגית החלוקה עלתה שנית בשנת 1942 עת פרסם בן גוריון את תכניתו המכונה תוכנית בילטמור. עם פרסום התוכנית התייצב 'הקיבוץ המאוחד' כנגד בן גוריון. חזונו היה הקמתה של חברה סוציאליסטית יהודית בכל רחבי ארץ ישראל, על-כן הוא לא יכול היה להסכים עם תכנית כלשהי שתביא לחלוקת הארץ. נראה כי בן גוריון, שראה במרות אמצעי הכרחי להבטחת הפעילות המפלגתית, דחק את סיעה ב' לעמדה שבה נאלצה לוותר על עמדותיה הייחודיות או לפרוש מן המפלגה.


כרזת השומר הצעיר כנגד הסכם בילטומור, באדיבות ארכיון השומר הצעיר, יד יערי (C)

בוועידת מפא"י שהתכנסה בשנת 1942 בכפר ויתקין התקבלה החלטה האוסרת על קיום סיעות במפלגה. סיעה ב', שדחתה הן את עמדות בן גוריון והן את התקנון החדש, אולצה לעזוב את מפא"י בשנת 1944. הפילוג במפא"י בא לביטוי בבחירות להסתדרות שנערכו באותה השנה שבהן זכתה במעט יותר מ-% 50 מקולות הבוחרים, בעוד שמפלגות השמאל קיבלו כ-40% מכלל הקולות.

על הקמתה של התנועה לאחדות העבודה ראו בפרק נפרד
חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |