Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר מפלגות



רקע - ראשית תנועת הפועלים בא"י

פרק זה הנו מבוא כללי, המתמקד בתקופת העיצוב של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית ובעיקר בתקופת העליה השניה והשלישית. בתקופה זו גובשה התשתית המנהיגותית של תנועת הפועלים הארצישראלית ועוצבה השקפת עולמה הבסיסית, שלפיה אין הציונות יכולה להתממש בפועל ללא תנועת הפועלים וכן כי לציבור הפועלים תפקיד היסטורי כמוביל וכמגשים בפועל של היעדים הלאומיים והחברתיים של העם היהודי בארצו. בהמשך נמנו עיקר מפעליה של תנועת הפועלים: הקמת הקבוצה והמושב, הקמת מפלגות הפועלים הראשונות, יצירת הסתדרות העובדים הכללית והקמת התנועות הקיבוציות. כתבה: ד"ר אביגיל ישעיהו
מבוא

שורשיה של תנועת העבודה הישראלית נטועים בראשית יצירתה של תנועת הפועלים הארצישראלית, בתקופת העליה השניה (1914-1904). בתקופה זו לא נוצק עדיין היסוד המפלגתי-פוליטי, שעתיד היה להתגבש מאוחר יותר, אך הונחה התשתית הרעיונית והארגונית לתנועת הפועלים בארץ ישראל. רבים מן המנהיגים המרכזיים אשר עמדו בראש מפלגות הפועלים בעשורים הראשונים לקיומן היו בעצמם אנשי עליה זאת.


קטע מכרזת 'השומר הצעיר', 1929
באדיבות ארכיון השומר הצעיר, יד יערי (C)

ציבור העולים שהשתייך לתנועת הפועלים בארץ היה שותף באופן פעיל באחת או בשתי תנועות לאומיות שהנחילו לו אכזבה: התנועה המהפכנית ברוסיה והתנועה הציונית העולמית, כמו-כן השתייכו צעירים רבים למפלגת הפועלים היהודית הלא-ציונית ה'בונד'. סדרה של מאורעות היסטוריים, להם היה שותף או עד בארצות מוצאו, השפיעו על בחירתו של הציבור הזה בדרכו הרעיונית הייחודית בארץ ישראל, בהם: פוגרומים ברוסיה (בשנת 1903, ובשנים 1906-1905); מצוקה כלכלית וחברתית קשה בציבור היהודי בארצות מזרח אירופה וברוסיה, שהובילה לתנועת הגירה יהודית מאסיבית למערב ובעיקר לארצות הברית; השפעות רעיוניות של מהפכת 1905 ברוסיה; וכן - התעוררות רעיונית לאומית וחברתית באירופה כולה.

תנועת הפועלים בעליה השניה התאפיינה בכך שהוקמה מתוך בחירה שביטאה את העדפתם של המצטרפים אליה בדרך הזו על-פני חלופות אחרות שניצבו בפניהם:

  • הגירה לארץ ישראל ולא לארצות הגירה המובהקות. צעירים אלו, שהיו מיעוט מכלל ציבור המהגרים היהודי, בחרו להגר לארץ ישראל ולא לארצות הברית או למדינות אחרות, אף כי באותה תקופה היו שערי ההגירה לארצות הברית פתוחים.
  • הגדרה עצמית כציונים וכחלוצים. מבין כלל המהגרים היהודיים לארץ ישראל בחרו צעירים אלו (שהיו מיעוט מכלל המהגרים היהודיים לארץ) להגדיר עצמם כחלוצים ציוניים, ששאפו להקים בארץ חברה יהודית בעלת צביון שונה.
  • השתייכות לציבור הפועלים מתוך בחירה. מרביתם של העולים שהצטרפו לתנועת הפועלים בחרו במודע באורח חיים זה על אף שרקעם החברתי-כלכלי לא היה מלכתחילה רקע פועלי. בחירה זו נבעה ממניעים אידיאולוגיים לאומיים וחברתיים, והיא שהפכה אותם למובילי השינוי בחברה היהודית בארץ.
  • מחוייבות אישית להתיישבות בארץ. הבחירה להשאר בארץ על אף הקשיים הכלכליים הרבים, שגרמו לרבים מבין עולי העליה השניה להגר לבסוף מן הארץ, ביטאה אף היא את הכרעתם הרעיונית של העולים הללו.
  • משמעותה של השתייכות זו היתה לא רק רעיונית, אלא גם מעשית. רעיונותיהם מיזגו בתוכם סוציאליזם ולאומיות לצד אידיאליזם ונכונות להגשמה עצמית ומעשית של המטרות הלאומיות והחברתיות כחלוצים.
  • בבסיס תפיסת עולמה של קבוצה זו עמדה ההנחה כי אין לציונות קיום ללא פועלים, ללא השקפת עולם חברתית- כלכלית וסוציאליסטית.
    לגישתם, נועד לציבור הפועלים תפקיד היסטורי כמוביל וכמגשים בפועל של היעדים הלאומיים והחברתיים של העם היהודי בארצו.
מפלגות הפועלים בתקופת העליה השניה

היעדים המרכזיים אותם הציבו לעצמם פועלי העליות הראשונות היו:

  • 'כיבוש העבודה' - המאבק על עבודה עברית.
  • 'כיבוש האדמה' - מעבר להתיישבות עצמית ועצמאית.
  • 'כיבוש השמירה' - אבטחת ההתיישבות היהודית.

Click to enlarge
אנשי 'השומר',
באדיבות מכון לבון (C)

לצד יעדים אלו התמקדה פעילותו הארגונית של ציבור הפועלים בשני יעדים נוספים:
  • חתירה להנהגת היישוב. ציבור הפועלים ראה עצמו כעילית משרתת, היונקת את כוחה המוסרי מעצם נכונותה לרתום עצמה למשימות הלאומיות. הקמתם של ההסתדרות הכללית וארגון ה'הגנה' בתקופת העליה השלישית היתה מבחינה זו אבן דרך ראשונה בדרכה של תנועת העבודה לקראת הנהגת היישוב ואחר-כך הנהגת התנועה הציונית כולה בדרך להקמתה של המדינה.

'כיבוש העבודה'. היעד המרכזי אותו הציבו לעצמם פועלי העליה השניה בראשית דרכם היה 'כיבוש העבודה' במשק, כלומר, העברת עבודת הכפיים מידי הפועלים הערבים לפועלים היהודים, וגם 'כיבוש עצמם לעבודה', כלומר, הרצון להפוך להיות בעצמם לעובדי כפיים, לא מנצלים, החיים מיגיע עבודתם העצמית.

'כיבוש הקרקע'. מאוחר יותר, משהוברר כי הניסיון להמרת כלל העבודה הערבית בעבודה עברית לא צלח, הוחלף המאבק ל'כיבוש העבודה' בפניה ל'כיבוש הקרקע', כלומר, להתיישבות עצמית. במסגרת מאמצי ההתיישבות של אנשי העליה השניה הונחה תשתית היסוד ל

התיישבות השיתופית לגווניה: הקבוצה, הקואופרציה ומושב העובדים.


'כיבוש השמירה'. בשני היעדים הקודמים השתלב גם יעד שלישי, שהיה משותף לשניהם: 'כיבוש השמירה', במטרה להקים אירגון יהודי שיטול על עצמו את שמירת הרכוש היהודי, ובהמשך את הגנת היישוב היהודי באופן עצמי. לשם מטרה זו הוקם ארגון '
השומר' כארגון סגור וחשאי.

יעדים מעשיים נוספים שהציבו פועלים אלו לעצמם היו: הנחלת השפה העברית והקמת מוסדות לעזרה הדדית פועלית, כגון: מטבחי פועלים, לשכות עבודה, ועזרה רפואית.

הקמת מפלגות הפועלים. מפלגות הפועלים שהוקמו בתקופת העליה השניה לא דמו למפלגות בימינו. מספר חבריהן היה מועט (בין 200 ל- 300 חבר) הן לא נאבקו על שליטה במוסדות המרכזיים, שכן אלו לא התקיימו עדיין. למעשה הן היוו מעין תאים חברתיים שדרכם התארגנו מערכות החיים המשותפות שהקימו הפועלים עבור עצמם. עם זאת הן נבדלו ביניהן מבחינה אידיאולוגית.

על מפלגות הפועלים בעליה השניה ראו גם באתר המשנה 'תולדות התנועה'.

מפלגת 'הפועל הצעיר' (1930-1905) הייתה בעלת אורינטציה לאומית וחברתית ובחרה להבליט בהשקפת עולמה את הפן המעשי. הגשמתה של הציונות על-פי גישה זו היתה תלויה בריכוז העבודה והרכוש בידי היהודים. לשם כך היא ריכזה את עיקר המאמץ בכיבוש העבודה במושבות החקלאיות. רעיון העבודה העברית על-פי גישה זו, הובן בכמה ממדים: בממד אישי יוחס לעבודה העצמית ערך מוסרי, הכולל בתוכו גם שאיפה לחזרה לחיים בטבע כדרך לגאולתו של האדם כיחיד. בממד הכללי יחסו אנשי 'הפועל הצעיר' חשיבות רבה ליצירתו של המון עובד, שכן לגישתם עתידה הארץ להשתייך למי שיעבד אותה. על-כן הניחו כי חזרתו של העם היהודי לארצו תלויה ביצירתה של שכבת עובדים יהודיים בארץ, ביצירת תעסוקה ובקליטה מתמדת של עולים בארץ. השקפותיה של מפלגה זו הושפעו מרעיונותיו של א.ד. גורדון, איש העליה השניה, שאותו ראו כמנהיגם הרוחני. השפעה רעיונית עקיפה נוספת לרעיונות אלו נודעה להשקפותיו החברתיות של הסופר לב טולסטוי.


מפלגת 'פועלי ציון', שנוסדה בשנת 1906, נבדלה מ'הפועל הצעיר' ברעיונותיה והיתה בעלת אוריינטציה לאומית וסוציאליסטית כאחת. נקודת המוצא בהתגבשותה הרעיונית היתה ציונית-מרקסיסטית בהשפעתו של דב בר ברוכוב. בניסיון להתאים את השקפות העולם שגובשו בגולה למציאות הארצישראלית גיבשו ראשיה של המפלגה בארץ מסמך שכונה 'מצע רמלה' (או: 'הפלטפורמה הרמלאית'), על שם המקום שבו התכנסו.

Click to enlarge
'הפלטפורמה הרמלאית', 1906, תצלום התדפיס באדיבות ארכיון לבון (C)

מצע זה דמה לעיקרי תורתו של ברוכוב, שלפיהם תיבנה החברה היהודית בארץ באמצעות הונה של הבורגנות ובעקבות הגירה סטיכית שתבוא בעקבות הגידול הצפוי בביקוש לידיים עובדות. לפי גישה זו, נועד מעמד הפועלים להתארגן לקראת הקמתה של אוטונומיה לאומית, שבה תתחולל מלחמת מעמדות, שתביא בסופה להנהגתו של משטר חברתי חדש בארץ. מאוחר יותר הותאמה תפיסה דוגמטית זו למציאות החיים בארץ והוכרה חשיבותו של המאבק לכיבוש העבודה בארץ ולפנייה להתיישבות עצמית במטרה לקדם את העניין הלאומי בה. על-פי הגישה החדשה יוחד למעמד הפועלים תפקיד מרכזי בבניינה של החברה היהודית הלאומית בכל התחומים: הכלכליים, התרבותיים והמדיניים.

קבוצה שלישית שאליה השתייכו פועלים מאנשי העליה השניה כינתה עצמה 'בלתי מפלגתיים' וכונתה בספק לצון 'מפלגת הבלתי מפלגתיים'. אנשיה של קבוצה זו הם שיזמו את הקמתן של הסתדרויות פועלים חקלאיות בגליל, ביהודה ובשומרון בניגוד לעמדת המפלגות, שהתנגדו להתארגנות מחוץ למסגרתן.

עיקר תרומתה של תנועת הפועלים בעליה השניה התמצתה בארבעה עיקרים: המאבק לכיבוש העבודה העברית; הפנייה להתיישבות עצמית שיתופית (שיצרה למעשה שיטת התיישבות חדשה שהייתה לשיטת התיישבות עיקרית במרוצת הזמן); ארגון השמירה העברית וטיפוח הלשון העברית. אלו היו ארבעת היסודות שיצרו את האתוס והמיתוס של תנועה זו.

תנועת הפועלים לאחר מלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם הראשונה הפרידה בבירור בין תקופה לתקופה בציונות. הצהרת בלפור ובעקבותיה ההכרה בציונות כתנועה לאומית, שינו את מעמדה בזירה הבינלאומית ובקרב העם היהודי. מעתה הוכרה זכותו של העם היהודי לבנות לו בית לאומי בארץ ישראל. זכות זו נכללה בכתב המנדט על הארץ שהוענק לבריטניה כמעצמה שלטת בארץ. מוקדה של העשייה הציונית הועבר עתה לארץ ישראל.

גל העליה שלאחר המלחמה, העליה השלישית (1923-1919), לא אורגן באופן מסודר. עד סוף שנת 1923 הגיעו ארצה כשלושים וחמישה אלף עולים. מרביתם זרמו לערים. עם זאת דווקא המרכיב הפועלי, שהיווה מיעוט בעליה זו, הוא שהטביע את חותמו על אופייה ועשייתה של עליה זו.

עולים אלו הגיעו לארץ בהשראתה של אידיאולגיה ציונית וסוציאליסטית. שאיפותיו הלאומיות של ציבור הפועלים בארץ הושפעו הן מן ההתעוררות הלאומית באירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, והן מהצהרת בלפור, אשר יצרה תקווה ליצירתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל. מבחינה חברתית הושפעה השקפתו של ציבור עולים זה מהלך הרוחות המהפכני באירופה וממהפכת 1917 ברוסיה. להרף עין היסטורי דימו עולים אלו כי ניתן יהיה ליצור בארץ ישראל חברה יהודית לאומית שתיכון על יסודות חברתיים חדשים של צדק, שוויון חברתי וכלכלי ושותפות גורל בין כלל חלקי החברה.

בדומה לעליה השניה, גם עליה זו היתה עלייה מעצבת. בדומה לעליה השניה, היתה גם העליה השלישית עליה של בחירה (שערי ההגירה לארצות הברית נחסמו רק ב-1924).

Click to enlarge
בנית כביש עפולה כפר תבור,
מתוך אוסף סוסקין, באדיבות ארכיון לבון (C)

רבים מן העולים שהגיעו ארצה במטרה להיות בה לעובדי כפיים נקלטו בעבודות התשתית הציבוריות שיזם הממשל הבריטי. במסגרת זו, בעיקר בסלילת כבישים, החלה ראשיתה של ההתארגנות החברתית והרעיונית של אנשי העליה השלישית: הוקם 'גדוד העבודה', התאגדה 'חבורת העמק', הוקמו חבורות עבודה זמניות ונוסדה תנועת 'השומר הצעיר' בארץ.

מבחינה התיישבותית תרמה עליה זו פתרונות יישוביים שיתופיים שהיו רחבי היקף: במסגרת 'גדוד העבודה' נוסה לראשונה דגם של ארגון שיתופי ארצי. כמו-כן עוצבו בתקופה זו הקבוצה הגדולה וראשוני הקיבוצים והמושבים.

Click to enlarge
עבודה במשתלת עין חרוד,
באדיבות מכון לבון (C)

הניסיון לאחד את תנועת הפועלים כולה למסגרת ארגונית אחת לא צלח בתחילה. בשנת 1919 הוקמה 'אחדות העבודה', על ידי מרבית החברים במפלגת 'פועלי ציון' וחברי קבוצת ה'בלתי מפלגתיים'. מפלגת 'הפועל הצעיר' שהסתייגה מן הפן הסוציאליסטי ב'אחדות העבודה', לא הצטרפה למסגרתה.

'אחדות העבודה' נוסדה במטרה ליצור מסגרת כוללת, על-מפלגתית, עבור כלל הפועלים בארץ, אשר תעסוק במכלול היבטי חייהם: יצירת משק לאומי עצמאי על יסודות סוציאליסטיים, מציאת מקומות עבודה, קליטת עליה, שירותי בריאות והבניית חיי תרבות ורוח. כישלון הניסיון לאגד במסגרתה את כלל הציבור הפועלי בארץ הותיר אותה לבסוף כמסגרת מפלגתית.

ערב הקמתה של ההסתדרות הכללית (1920) היתה תנועת הפועלים בארץ ישראל מפולגת בין שתי מפלגות מרכזיות: 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר', שקיימו לצד פעילותן הרעיונית מערכות ארגוניות נפרדות של עזרה הדדית, משרדים נפרדים לעבודות ציבוריות, ושירותי בריאות נפרדים. שתי המפלגות: 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר' ייחדו לתנועת העבודה תפקיד מרכזי בהגשמתו של הבית הלאומי בארץ ישראל, אך הן נבדלו ביניהן בתפיסתן החברתית-משקית, בגישתן הארגונית, במדיניותן המקצועית ובגישתן לשאלת הפועל הערבי.

גופים פוליטיים נוספים שהתקיימו בתנועת העבודה ולא הצטרפו ל'אחדות העבודה' היו מפלגת פועלי ציון שמאל והמפלגה הקומוניסטית.

הקמתה של ההסתדרות לא לוותה בביטול המפלגות, אך היא אפשרה הפרדה (גם אם לא מלאה) בין הפעילות הפוליטית לבין הפעילות הארגונית של כלל העובדים. יותר מכך, היא אפשרה יצירת שיתוף פעולה בין פלגים שונים בתנועת העבודה למען קידומן של המטרות הלאומיות והחברתיות בארץ. היא גם אפשרה הטלת מרות מרכזית של הנהגת הפועלים על כלל התאגדויות הפועלים ובכך אפשרה לציבור הפועלים בארץ להפוך למוקד כוח לאומי מרכזי.

כמסגרת גג רב-מקצועית, רב-תפקודית ועל-מפלגתית ראתה עצמה ההסתדרות כמייצגת של מעמד הפועלים הארצישראלי כולו. ככזו היא פעלה להקמתה של תשתית משקית, ביטחונית, חברתית, בריאותית ותרבותית עבור האומה שבדרך. בעיצוב אופייה, הגדרת תפקידיה הקונסטרוקטיביים ויעדיה הלאומיים של ההסתדרות היו שותפות 'אחדות העבודה', 'הפועל הצעיר' והחלוצים העובדים החדשים. המפלגה הקומוניסטית נותרה בעמדת מיעוט, אך השתייכה עדיין בשלב זה להסתדרות (הוצאה ב-1924).

החברות בהסתדרות נקבעה על בסיס אישי, כלומר לא דרך איגוד מקצועי או מועצת פועלים מקומית. חברי ההסתדרות השתייכו למפלגות פוליטיות שונות או שהיו בלתי מפלגתיים. עם זאת הנציגות למוסדות הסתדרות נבחרה על-ידי המפלגות, בהתחשב בגודלן.

בבחירות לוועידת היסוד של ההסתדרות השתתפו 4,433 חברים. כמעט עשור אחר-כך, בשנת 1929 כבר הגיע מספרם ל- 25,400. 'אחדות העבודה' היתה מפלגת הרוב בהסתדרות העובדים הכללית וכן היתה הגדולה שבמפלגות הפועלים באסיפת הנבחרים היישובית.

הפעילות המשותפת במסגרות אלו הכשירה את הקרקע בהדרגה לאיחוד הפוליטי בין שתי מפלגות הפועלים הגדולות, 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר', בשנת 1930 ולהקמתה של מפא"י. מנהיגי שתי המפלגות היו עתה למנהיגיה של מפא"י: מצד 'אחדות העבודה'- דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, שמואל יבנאלי, ברל כצנלסון, דוד רמז ומשה שרתוק (לימים שרת), ומצד 'הפועל הצעיר' - יוסף אהרונוביץ, חיים ארלוזורוב,אליעזר קפלן ויוסף שפרינצק.

חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |