Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר היסטוריה



עליה שלישית ורביעית

פרק זה מתמקד בשנות העשרים של המאה העשרים. עשור זה נחשב כעשור מכריע מבחינת עיצוב אופיה של החברה הישראלית הציונית בתקופת גיבושה. בתקופה זו נבנתה המערכת המוסדית של הישוב בארץ-ישראל, והתחזקה ההכרה כי המפתח לעתידו של העם היהודי מצוי לא רק בידי המעצמות הזרות, אלא ואולי בעיקר בידיו של העם היהודי עצמו. במקביל התחזקו המגמות המעשיות בתנועה הציונית ועיקר פעילותה הופנתה לפיתוח ההתישבות היהודית בארץ. בעשור הזה החלה להווצר התשתית הישובית והארגונית של תנועת הפועלים הארצישראלית, שאפשרה לה למלא את התפקיד שייעדה לעצמה - להיות הנושאת בעול המעשי בדרך להקמתו והנהגתו של הבית הלאומי ההולך ומוקם בארץ ישראל. עיבוד וכתיבה: ד"ר אביגיל פז-ישעיהו.
עליה שלישית - רקע כללי

הדיון במשמעות המושג 'עליה שלישית' דורש לערוך הבחנה בין השימוש בשם זה לצורך ציון דרך כרונולוגי לבין הדיון בקבוצת עולים מסויימת מתוך כלל ציבור העולים לארץ בשנים 1923-1918, שראתה בעצמה עילית חברתית ורעיונית משרתת ונטלה על עצמה ככזו את הובלתו של היישוב היהודי בארץ בדרך להגשמת מטרותיו הלאומיות.


Click to enlarge
דמות החלוץ, בכרזה משנת 1957 (ציירה צילה בינדר) ,
באדיבות מכון לבון (C)

במובן הכרונולוגי מקיפה העליה השלישית את כלל ציבור העולים (כ-35,000 נפש) שהגיעו לארץ בין השנים 1923-1919. עם סיום מלחמת העולם הראשונה נותרו בארץ כ-56,000 יהודים (תוצאת הגירושים, המגיפות והתמותה הטבעית). האוכלוסיה היהודית בארץ גדלה כתוצאה מהגירה זו אליה לכ-90,000 נפש. עם זאת בשלב זה עדיין לא השתנה באופן מהותי הרכבה הדמוגרפי של אוכלוסיית הארץ, והיהודים היוו רק כ-12% מכלל האוכלוסיה.

אופייה הדמוגרפי של העליה הזו, בעיקר בשנותיה הראשונות היה יחודי: עד שנת 1921 התאפיינה העליה כעליה של קבוצות צעירים (בשנים אלו לא היתה בפועל הגבלה ממשית על העליה ארצה). מרביתם רווקים (77% בשנים ראשונות ואחר כך 65%), עיקרם ממזרח אירופה ומיעוטם מאירופה המרכזית. בין השנים 1923-1921 (בהן הונהגו קריטריונים כלכליים, בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית), גדל מספרם של בעלי המשפחות מהמעמד הזעיר בורגני מתוך כלל העולים. עבור כלל הציבור המזרח אירופאי מסמלת עליה זו גם החמצה גדולה, שכן בשלב זה היו המגבלות על העליה לארץ ישראל מעטות, וגם כשהוטלו מגבלות כספיות על העולים לארץ, לא היה בהן בכדי להגביל עליה של המעמד הבורגני, אולם, ציבור זה בחר שלא לעלות.

במובן החברתי-רעיוני, מכוון המונח 'עליה שלישית' דווקא למיעוט מתוכה: לציבור הפועלים (שהיווה כ-40% מכלל ציבור העולים שהגיע לארץ באותן שנים). ציבור זה הוא שיצר את המפנה החברתי המשמעותי באופיו של הישוב היהודי בארץ בכיווני התפתחותו ובעיצובו החברתי לקראת מימוש מטרותיו הלאומיות.

העליה השלישית, בדומה לעליה השניה, היתה עליה מעצבת, במובן זה שהיא השפיעה על עיצוב פני החברה הישובית החדשה בארץ ישראל. אף כי דמתה לעליה השניה במאפייניה החברתיים והרעיוניים, היא הרחיקה לכת ממנה בארגון הכלכלי והחברתי ובנטייתה המשימתית-הגשמתית.

Click to enlarge
פועלים בעליה השלישית,
באדיבות מכון לבון (C)


היתה זו עליה של בחירה: בחירה לעלות לארץ ישראל ולא להגר לארצות הברית, ששעריה היו פתוחים להגירה עד שנת 1921, ומאוחר יותר פתוחים חלקית בהתאם למכסות הגירה עד שנת 1924 שבה נסגרו כליל. בחירה להישאר בארץ לאחר הכרת מציאות החיים הקשה ודלות תנאי החיים. הבחירה להשתייך למעמד הפועלים, מתוך הזדהות אידיאולוגית ורצון ליישם באופן עצמי את הרעיונות הלאומיים והחברתיים שבהם האמין ציבור זה.


הגורמים שהשפיעו על עיצוב אפייה של העליה השלישית

אופייה הייחודי של העליה השלישית, כמו גם עיצובה הרעיוני של מנהיגותה, הושפע בין השאר מן התהליכים החברתיים הגלובליים שהתרחשו בארצות המוצא מהן הגיעו עולי העליה השלישית:

  • שינויים פוליטיים באירופה ובמזרחה, וכן באימפריה העות'מנית: כפי שציינו הושפע המכלול הרעיוני הזה מן השינויים מרחיקי הלכת שהתחוללו באותה עת באירופה, במיוחד בתום מלחמת העולם הראשונה. הזירה הפוליטית באירופה, כמו גם במזרח התיכון השתנתה באופן מהותי:
    האימפריה העות'מנית, ששלטה עד אז בזירה המזרח תיכונית ובפרט בארץ ישראל התמוטטה.
    כיבוש הארץ על ידי הבריטים סימן גם מעבר מהמדיניות התורכית ששללה את הזכות להתארגן על בסיס לאומי אל המדיניות הבריטית שתמכה בהתארגנות לאומית אזורית. מדיניות זו התבטאה בהכרה בזכות ההתארגנות הלאומית הערבית, אך גם בזכותה של התנועה הציונית לייצג את האינטרסים הלאומיים של העם היהודי.
  • פרעות ביהודי מזרח אירופה עם תום המלחמה: סיומה של מלחמת העולם הראשונה הותיר את אירופה עצמה מעורערת ושסועה בתוכה. מן הכאוס הזה נבטו הן רעיונות נשגבים שעסקו בתיקון עולם והן מלחמות מקומיות ומתיחות על רקע לאומי בין העמים באירופה, הן על רקע חילוקי דעות שנגעו לאופיים של המשטרים הקיימים והן על רקע סכסוכים בינלאומיים שונים. במקרים רבים תועל התסכול הציבורי לכיוונה של האוכלוסייה היהודית שישבה באותן ארצות, במיוחד באזור החזית המזרחית, למשל: באוקראינה, פולין, הונגריה ורומניה, וב-1919, בעקבות מלחמת האזרחים - ברוסיה .
    ההגנה העצמית היהודית לא יכלה לעמוד בפני עוצמת הפרעות. ברקע הזה נבטה ההכרה אצל רבים כי עליהם להגר מארצם (בעיקר לאמריקה). מיעוט מתוכם הגיע להכרה כי דרוש שינוי מהותי במעמדם של היהודים: הפיכתם לעם ככל העמים, בעל שפה משלו, טריטוריה משלו, מבנה כלכלי בריא ועצמאי וחברה שבה יושתתו יחסי היצור על עקרונות חברתיים חדשים שאינם נצלניים.
  • השפעות רעיוניות: הרעיון הציוני, כמו-גם מכלול המחשבה הסוציאליסטית שהתעצב בהדרגה בתנועת הפועלים הארצישראלית, הושפעו לא במעט מזרמי מחשבה שהשפיעו באופו ניכר על כל הזירה האירופאית, שממנה הגיעה מרבית עולי העליה השלישית לארץ: עלייתו של הרעיון הלאומי באירופה, שבאה לידי ביטוי במיוחד בדיונים על עיצובם של הסכמי השלום באירופה; עלייתו של הקומוניזם הרוסי בעקבות מהפכת 1917; ההכרה הבינלאומית בתנועה הציונית כמייצגת האינטרסים הלאומיים של העם היהודי בארץ ישראל (תחילה במסגרת הצהרת בלפור מ-1917 ולאחר תום המלחמה במסגרת ועידת סן רמו ב-1920 ובאותה שנה גם ב'חבר הלאומים').
  • המהפכה הקומוניסטית של 1917: מבחינה רעיונית לא ניתן להתעלם מהשפעתה של המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ב-1917. האפשרות כי על חורבות המשטר הישן יבנה שלטון חדש המבוסס על עקרונות חברתיים של שוויון וצדק נראתה לרבים, גם בציבור היהודי, בהישג יד. עם זאת, הלאמת המסחר הפרטי פגעה בפרנסתם של רבים מתושבי העיירות היהודיות. בפני יהודי רוסיה ניצבו למעשה שלוש אפשרויות עיקריות: הגירה לארצות הברית (עד 1921 לא היו כל הגבלות בהגירה. סגירת השערים המלאה החלה רק בשנת 1924), הצטרפות והשתלבות בשינויים החברתיים המהפכניים ברוסיה (במסגרת ה'בונד') או האפשרות שבה בחר מיעוט קטן - לעלות לארץ.
  • שינוי במעמדה של התנועה הציונית: אישורה של הצהרת בלפור בוועידת סן רמו (אפריל 1920) ואחר כך על ידי מליאת 'חבר הלאומים' (יולי 1920) שינה באופן מהותי את מעמדה של התנועה הציונית. הצהרת בלפור (1917) לא נתנה לעם היהודי את הזכות הלאומית על ארץ ישראל כולה, אך היא הכירה בזכותו לבנות לו בית לאומי בה. עם אימוצה של הצהרת בלפור על ידי ועידת סן רמו ואחר כך על-ידי 'חבר הלאומים' זכתה המדיניות הבריטית בגיבוי בינלאומי שבא לידי ביטוי בכתב המנדט על ארץ ישראל שקיבלה בריטניה מטעם 'חבר הלאומים'. ההסתדרות הציונית הוכרה מעתה באופן רשמי כמייצגת האינטרסים הלאומיים של העם היהודי. בהמשך היא תהיה גם לגורם פעיל בתחום הציונות הקונסטרוקטיבית - בניינו של הבית הלאומי בארץ ישראל.
  • הקמת תשתית תנועתית חלוצית ציונית באירופה: אפייה של תנועת הפועלים בעליה השלישית עוצב בין השאר גם בהשפעתה של ההתארגנות החלוצית-סוציאליסטית בארצות מוצאם של העולים. תנועת 'החלוץ' הוקמה כבר בשנת 1905 באודסה והתרחבה באופן משמעותי בשנת 1917, אז הוקמו סניפים רבים ברוסיה ובמזרח אירופה. עקרונותיו המוסכמים של 'החלוץ', כפי שנוסחו בוועידת היסוד של ארגון 'החלוץ העולמי', שהתקיימה בשנת 1921 בקרלסבד, צ'כוסלובקיה, היו: הכשרה רוחנית וגופנית לקראת עליה ארצה; הגשמה אישית; תרבות ושפה עברית ועוד. רבים מחניכי התנועה הזו, שגם הקימה קיבוצי הכשרה וחוות הכשרה בפולין וברוסיה (הבולטות שבהן: חוות גרוחוב, ליד ורשה - 1919, חוות תל-חי בקרים - 1920 ועוד) נמנו על חלוצי העליה השלישית. עוד נזכיר בהקשר זה את הקמתן של תנועות הנוער הציוניות של 'צעירי ציון' וכן את ייסודה של תנועת 'השומר הצעיר' בגליציה שחברו אף הם לעולים בעליה השלישית.


Click to enlarge
אנשי 'החלוץ' ברוסטוב, 1918,
באדיבות מכון לבון (C)



הישוב היהודי בארץ - רקע כללי


כמה גורמים השפיעו על מצבו של הישוב היהודי ועל אופן התארגנותו בתקופת העליה השלישית :


  • המנדט הבריטי על הארץ: אישורו של כתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל בשנת 1922 על-ידי 'חבר הלאומים' הטיל על בריטניה את האחריות לקיומם של תנאים מדיניים, מינהליים וכלכליים, אשר יבטיחו את אפשרות הקמתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל ואת יצירתם של מוסדות שילטוניים משלו. אף כי עיקר פעילותו של הממשל הבריטי בארץ התנהלה בהתאם ולטובת האינטרסים של בריטניה, יצר הממשל הבריטי שינוי ניכר במצבה של אוכלוסיית הארץ. הממשל המיר את חוקי המיסוי התורכיים במערכת מיסוי מודרנית, כונן מערכת של מינהל תקין, פיתח תשתיות ופעל לקידום שרותי בריאות וחינוך. עם זאת בכדי להמנע מהכבדה על התקציב הבריטי נקטה הממשלה גישה של מעורבות מוגבלת ככל הניתן בחיי הכלכלה ועודדה מסגרת חוקית המבוססת על יוזמה חופשית, על מעורבות מוגבלת בתחום החקיקה הסוציאלית ועל גישה ליברלית בהסדרת יחסי העבודה במשק.

    על-פי כתב המנדט נקבע כי על בריטניה להקל על עליית יהודים ולתמוך בהתיישבותם, לרבות התיישבות על אדמות מדינה וקרקעות שוממות, שאינן נחוצות למטרות ציבוריות. עם זאת, מדיניות ההגירה של ממשלת המנדט משנות העשרים ועד שנת 1937 התבססה על העיקרון של בחינת כושר הקליטה הכלכלי של הארץ. סביב העיקרון הזה, של כושר הקליטה הכלכלית של הארץ, התפתחו חילוקי דיעות בין ההנהלה הציונית לבין הממשל הבריטי.
    שום מדיניות ההגירה לארץ נקשר בפועל בשיקולים מדיניים: בשנת 1921 שונתה מדיניות ההגירה הבריטית בעקבות העימות היהודי -ערבי. בעקבות מאורעות 1929 פרסמה ממשלת בריטניה באוקטובר 1930 את 'הספר הלבן', שקבע סייגים חמורים על העליה לארץ ועל מתן ההיתרים לרכישת אדמות בתחומה. מאבקה המדיני של ההנהגה הציונית הביא לכתיבתה של איגרת מאת ראש הממשלה הבריטי רמזי מקדונלד לחיים וייצמן, בפברואר 1931, שבה נסוגה בריטניה מן ההגבלות שהטילה על המפעל הציוני.

    בשנת 1936 נוכח העליה היהודית המוגברת ובעקבות פרוץ המרד הערבי בארץ (מאורעות 1939-1936), השתנתה המדיניות הבריטית והפכה לאנטי-ציונית. ב'ספר הלבן' שפרסמה בריטניה בשנת 1939 נקבעה מכסת עליה של 75,000 עולים לחמש שנים. המשך העליה לאחר שנים אלה הותנה בהסכמתם של הערבים. כמו-כן הוגבלה וכמעט נאסרה לגמרי קניית אדמות בידי יהודים במרבית שטחי ארץ ישראל.
    לצד הגבלות אלו יצר הממשל הבריטי תנאים להתפתחותו הכלכלית של הישוב היהודי בארץ: הוא יזם תעסוקה המונית בעבודות ציבוריות, לא הגביל יבוא הון יהודי (פרטי, ציבורי ולאומי) ואיפשר הקמת מסגרות ארגוניות, כלכליות וחברתיות - בהן הסתדרות העובדים הכללית ומשק העובדים.
  • מעמדו המשפטי של הישוב : עם העברת השלטון על ארץ ישראל לחסות בריטית חל שינוי במעמדו המשפטי של הישוב היהודי בארץ. בעוד שעל פי השיטה התורכית נקבע מעמדו של הישוב היהודי העות'מני בארץ, על-פי מעמדו כקהילה דתית (שאר הישוב נהנה ממעמד משפטי שונה, שהוקנה ליחידים בתוכו מכח שייכותם לאחת מן הקונסוליות הזרות שנהנה מחסותן). עם המעבר לשלטון הבריטי השתנה היחס למיעוט היהודי, שנחשב על-פי השיטה הבריטית ובהתאם לסמכויות המנדט כישות לאומית ולא כקהיליה דתית. הישוב היהודי בארץ ישראל היה מאורגן במסגרת כנסת ישראל. הגוף המייצג של הישוב היהודי (כלפי השלטון הבריטי) היה אסיפת הנבחרים, הגוף המבצע של כנסת ישראל היה הוועד הלאומי.
  • הקמתה של המערכת המוסדית בארץ: לאחר כיבוש הארץ על-ידי הבריטים ניהל ועד הצירים את פעילותה של ההסתדרות הציונית בארץ. משנת 1921 החליפה ההנהלה הציונית את פעילותו של ועד הצירים. פעילות זו נמשכה עד שנת 1929, שבה הוקמה הסוכנות היהודית. למעשה במסגרת המנדט הבריטי נוצרה בארץ מערכת מוסדות דו-ענפית, שתרמה רבות לגיבושו של הישוב כמערכת ארגונית ומוסדית: האגף החזק: מוסדות ההסתדרות הציונית (ומאוחר יותר - הסוכנות היהודית, שבה ישתתפו גם גופים יהודיים לא ציוניים). ההנהלה הציונית, כגוף מבצע, הורכבה ממחלקות על-פי תחומי פעולתן: מדינית, עליה, חקלאות, עבודה, חינוך ובריאות (שני התחומים האחרונים הועברו בשנות השלושים לאחריות הוועד הלאומי). האגף החלש יותר: מוסדות הייצוג הישוביים (כלפי הממשל הבריטי) - אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי, שהיו מעיקרם גופים וולונטריים. גופים אלו ייצגו את מרבית הציבור היהודי שישב בארץ, אף כי לא יכלו לספק מענה אירגוני הולם לקידום מטרותיו הלאומיות הלא מוצהרות של הישוב בארץ.

    בין השנים 1927-1921 היתה לתנועת הפועלים נציגות בהנהלה הציונית, אף כי השפעתה לא היתה רבה. בין השנים 1929-1927 לא שותפה תנועת הפועלים כלל בהנהלה הציונית. בשנים אלו התמקדה תנועת הפועלים בארץ ישראל בהקמתה של מערכת ארגונית ומוסדית משל עצמה. מערכת זו נבנתה מתוך תחושה של אחריות לאומית כלפי כלל הישוב בארץ. ככזו היא עמסה על עצמה מטרות לאומיות רחבות היקף, בהן: התיישבות לאומית, הקמת ארגון הגנה ארצי, ויצירת מערכת משקית עצמאית ככל האפשר.
  • תחילתו של המאבק הלאומי היהודי-ערבי בארץ ישראל: התעוררות הלאומיות הערבית בארץ החלה במקביל להכרה בדרישותיו הלאומיות של העם היהודי בארץ ישראל. בשנות העשרים החלה הלאומיות הערבית לשאת גם אופי אלים (אירועי תל-חי 1920; מהומות בירושלים 1920). בשלב זה החל ארגון ה'הגנה' למלא תפקיד מרכזי בארגון המערכת הבטחונית של הישוב כולו. חלק חשוב במאבק על הארץ מילאה גם ההתישבות היהודית החדשה, הן כמתוות גבולות והן כבסיס ארגוני למערך ההגנתי .
    ראו דיון מורחב בנושא זה במסגרת אתר-המשנה הגנה ובטחון
  • מצבו הכלכלי של המשק הארצישראלי : מבחינה כלכלית לא היה המשק הארצישראלי ערוך ערב העליה השלישית לקליטת עליה גדולה. הארץ חסרה תשתית כלכלית מודרנית: בחקלאות נעזרו בשיטות עיבוד נחשלות, לבד ממשק המטעים; התעשייה נשענה בעיקר על מלאכה, תעשייה זעירה וייצור ביתי; המסחר ושירותי הבנקאות לא היו מפותחים. בשנים 1922-1921 שרר בארץ שגשוג כלכלי יחסי שנבע מיבוא הון בידי מקצת העולים, ומהשקעותיה של הממשלה הבריטית בעבודות תשתית (כבישים, מסילות ברזל ורשתות תקשורת), שסיפקו עבודה לרבים. כמו-כן הוגדל התקציב הציוני .

    עם צמצום ההשקעה הממשלתית בתשתית בשנת 1922 פנה ציבור הפועלים לעבודות בניה של מבני ציבור ומבני תעשייה. בשנים אלה הוקמו מפעלי תעשייה חשובים: תחנת הכח בתל-אביב והטחנות הגדולות בחיפה. חלקו של ציבור זה בחר להתיישב במסגרת ההתיישבות החקלאית החדשה - בעיקר בקיבוצים ובמושבים. אחרים הועסקו בענף המטעים במושבות.

    בשנת 1923 פקד את היישוב משבר כלכלי שנבע מצמצום בזרימת ההון הפרטי לארץ, קיפאון באשראי הבנקאי, הקטנת תקציבי הפיתוח של המוסדות הציוניים, כושר צמיחתה המוגבל של מערכות הייצור במשק היהודי ומיכולתו המוגבלת של הישוב בארץ לקלוט עליה. מיתון זה נמשך עד שנת 1924. משבר זה פגע פגיעה מורלית קשה בציבור עולי העליה השלישית ובא לידי ביטוי במספר העוזבים את הארץ. בשנת 1923 עזבו את הארץ כ-3,500 איש לעומת 1,500 איש בשנת 1922. מקצתו של ציבור הפועלים הגיב למשבר זה גם בהקצנה אידיאולוגית ובנטייה לעמדות 'שמאליות' יותר.


עליה רביעית - רקע כללי



העליה הרביעית החלה בשנת 1924 ונמשכה עד שנת 1928. בשיאה, בין השנים 1926-1924 הגיעו לארץ כ-62 אלף עולים, מרביתם מפולין. עד סוף העשור הגיעו לארץ כ-80,000 נפש. היתה זו העליה ההמונית הראשונה בתולדות הישוב. היתה זו גם העליה הגדולה האחרונה מברית המועצות לפני סגירת שערי היציאה ממנה על-ידי הממשלה הקומוניסטית. מישוב שמנה ערב העלייה כ-95,000 נפש ( על-פי נתוני הממשלה) גדל מספרם של יהודי הארץ בכשני שלישים בתוך שנתיים. משקלה של האוכלוסיה היהודית מכלל תושבי הארץ גדל מכ-13% לכ-18%.

את העליה הרביעית ניתן לחלק לשלוש תקופות משנה: 1925-1924 - תקופה של גיאות כלכלית, 1927-1926 - תקופת שפל כלכלי ויאוש חברתי; 1930-1928 - תקופה של התאוששות כלכלית שנמשכה עד לראשיתה של העליה החמישית.

הגורמים שהשפיעו על עיצוב דמותה של העליה הרביעית:

כמה גורמים השפיעו על כיוונה של ההגירה היהודית לארץ:

  • רפורמות כלכליות שהנהיג שר האוצר הפולני (לימים ראש בממשלה) ולדיסלב גראבסקי במטרה לייצב את המשק שנקלע לאינפלציה, בהן העלאת המיסים והלאמת בנקים ותעשיות, שפגעו כלכלית בשכבת הביניים היהודית שעליה נמנו סוחרים, תעשינים ובעלי מלאכה.
  • אבדן הקשרים עם השוק הרוסי שסיפק פרנסה ליהודים רבים שהתגוררו בחבלים המזרחיים של פולין, פגע קשות במקורות הכנסתם של יהודים רבים באיזורים אלו והיווה מקור דחף להגירתם.
  • חקיקת חוקי הגירה מחמירים בארצות הברית צימצמה כמעט לגמרי את אפשרויות ההגירה אליה. סגירת השערים תרמה להפנייתו של ציבור המהגרים היהודי לארץ ישראל. עולים אלו ראו בארץ ישראל קודם כל יעד הגירה ופחות יעד נשאף מבחינה רעיונית.
  • הרכבה הדמוגרפי של העליה הרביעית. ציבור העולים בעליה הרביעית נחלק לשלושה סוגים: שליש מתוכם השתייך ל'בעלי ההון' (אלה שעלה בידם להוכיח כי בבעלותם הון של 500 ליש"ט), יותר משליש השתייך לתנועת הפועלים ושאר ציבור העולים היה במעמד של קרובי משפחה ונספחים אליהם.
    מספרם של הפועלים בעליה הרביעית היה גדול ממספרם בעליה השלישית, אך משקלם הכללי בקרב העליה הרביעית היה קטן יותר, על כן נתפשה העליה הרביעית כעליה בעלת מאפיינים בורגניים.


מאפייני העליה הרביעית


  • פעילות כלכלית מואצת: יבוא ההון על-ידי עולי העליה הרביעית איפשר האצה של הפעילות הכלכלית בארץ. בהשפעת ההון הפרטי שהגיע בין השנים 1925-1924 החלה בישוב התאוששות כלכלית ופריחה. עיקר ההשקעות הופנו לבנייה ולתעשייה, כמו-כן פותחו ענפי מסחר ושירותים.
  • פיתוח תעשיתי: לצד התפתחות ענף הבניין החל להיווצר בארץ גרעין של תעשייה יהודית. מפעלים שהוקמו בשלהי העליה השלישית החלו לשגשג בראשיתה של תקופת העליה הרבעית, בהם: בית החרושת 'שמן'; מפעל המלט 'נשר'; מפעל האשלג בסדום (שהוקם על-ידי נובומייסקי), תחנת הכח בנהריים (יוזמתו של פנחס רוטנברג) וכן טחנות הקמח הגדולות. כמו-כן הוקמו מפעלים קטנים חדשים, כגון - 'לודז'יה' ופותחו ענפי תעשייה שהתמחו בתחומים שונים, בהם מזון, בנייה, טקסטיל ודפוס.
  • עלית חשיבותו של המגזר העירוני: רבים מבין העולים פנו אל הערים ובכך תרמו להכרה בחשיבותן וביתרונותיהן של הערים בתודעה הציבורית. תל-אביב, שהיתה לסמלה של העליה הרביעית קלטה כמחצית מכלל העולים בשנות הגיאות, ובסוף 1925 כבר התגוררו בה כ-40,000 נפש. חיפה התרחבה אף היא ובשנים אלו התגוררו בה כ-14,000 יהודים. בירושלים היתה ההתפתחות איטית יותר. בשנות הגיאות התפתח ענף הבנייה בערים, לצד הופעתן של תופעות שליליות, בהן ספסרות בקרקעות.
  • התישבות כפרית פרטית: ציבור מצומצם מבין עולי העליה הרביעית פנה להתישבות כפרית. תקופה זו התאפיינה בריבוי נסיונות לעצב צורות התישבות חדשות, עבור הציבור שהשתייך למעמד הבינוני. בתחילת התקופה היו בארץ כ-40 מושבות חקלאיות פרטיות, אך בין השנים 1926-1924 נוספו עליהן מושבות רבות, בהן: בני-ברק, מגדיאל, הרצליה, רמתיים, נחלת גנים, כפר גנים, גת-רימון, קריית שאול ונחלת יצחק. במושבות אלו החלה תנופת פיתוח בענף ההדרים.
    עוד נציין כי בעליה הרביעית ניכרה השתתפותה של היהדות הדתית המאורגנת בתנועה הציונית ובהתישבות בארץ. שתי מושבות חסידים הוקמו בעמק יזרעאל: כפר חסידים (בין עמק זבולון לעמק יזרעאל) וכפר אהרון (ליד נס ציונה).
  • חיזוק החוגים האזרחיים בישוב: העליה הרביעית חיזקה את משקלם של החוגים האזרחיים (מינוח זה שימש בתקופת הישוב להגדרתו הפוליטית של הציבור שתמך במרכז ובימין הכלכלי והפוליטי), ואיפשרה העלאת מעמדם של הגופים הכלכליים שהיו קשורים בחוגים אלו: התאחדות האיכרים, ארגון בעלי הבתים, התאחדות בעלי מלאכה והתאחדות בעלי תעשייה.
  • החרפה ביחסי העבודה במשק היהודי: בשנות הגיאות הכלכלית החל להחריף הקיטוב הכלכלי במשק. מצד אחד עלה משקלו של ההון הפרטי והתפתחו ענפים רבים שהיו בשליטה פרטית, מצד שני הלך וצמח ציבור של פועלים שכירים עירוניים. הלך ונוצר רקע מתאים לחיכוכים ועימותים בין המעסיקים הפרטיים לציבור המועסקים השכיר בשאלות של שכר ותנאי עבודה הולמים. ביטוי מוחשי לכך היה מספר השביתות. בשנת 1924 התקיימו 46 שביתות, לעומת שנת 1925 שבה התקיימו 61 שביתות. מרבית השביתות התרחשו בענפי התעשייה, המלאכה והבניין.

משבר העליה הרביעית

בסוף שנת 1925 החל להתערער תהליך הצמיחה. מקור השינוי היה בעיקרו חיצוני. הרעה נוספת במצבם הכלכלי של יהודי פולין גרם לרבים מן העולים לאבד את מרבית הונם. חברות ופרטים שכבר שהו בארץ אך היו תלויים עדיין בהון שמקורו בחו"ל איבדו את מקורותיהם הכספיים. כתוצאה מכך הוצאו פקודות רבות למשיכת מזומנים מן הבנקים בארץ, דבר שגרם לצימצום האשראי במשק. בראשית 1925 החלו להיווצר כיסי אבטלה בערים. הוקפאה הבניה הציבורית והפרטית, הושבתו עסקות מכירה וקנייה של אדמות ושכר הדירות ירד. בשנת 1926 נקלע המשק היהודי בארץ למשבר כלכלי עמוק שלווה בירידה חדה בצמיחה.

סיבה נוספת למשבר נבעה מכושר קליטתו המצומצם של המשק היהודי, שהתקשה לקלוט בזמן קצר מספר עולים רב. הממשלה הבריטית נקטה מדיניות של אי התערבות, והתקציב הציוני המצומצם לא כלל בתוכו רזרבות כספיות לצורכי אבטלה ומיתון. ההסתדרות הציונית ניסתה אמנם לגייס כספים למטרות אלו, אך פעלה מעט מדי ומאוחר מדי.

כתוצאה מהמשבר הכלכלי הקשה גברה האבטלה והגיעה בשנת 1927 לכ-17% מכל כח העבודה היהודי בארץ (בין 7,300 ל-8000 איש). נתונים אלו כללו רק את אותם מובטלים שנרשמו בלשכות העבודה שליד מועצות הפועלים, אך יש להוסיף עליהם גם ציבורים נוספים שהשתייכו לחוגים אחרים ולא היו רשומים בלשכות הללו . המשבר הכלכלי והאבטלה הביאו רבים לייאוש, שבא לידי ביטוי בהחלטה לרדת מן הארץ. צימצום ממדי העליה לארץ במקביל למספר היורדים ממנה הביא ליצירת מאזן הגירה שלילי מן הארץ בשנת 1927, כלומר - מספר היורדים מן הארץ היה גבוה בהשוואה למספר העולים אליה.

במהלך שנת 1928 החלה תהליך של התאוששות כלכלית בארץ, שנבע מתחילת יבוא הון ציבורי לארץ, בעיקר מקרנות התנועה הציונית. בשנת 1929 נוסדה הסוכנות היהודית, שבה השתתפו הן התנועה הציונית והן גופים יהודיים לא ציוניים, דבר שאיפשר פנייה לחוגים יהודיים רחבים בהרבה, למען הישוב היהודי בארץ.

תנועת הפועלים בעליה השלישית והרביעית

בבסיסה של ההתאגדות הפועלית בארץ עמדה תפיסה חברתית אותה נהוג לכנות 'סוציאליזם קונסטרוקטיבי'. על-פי גישה זו נועד לפועל העברי תפקיד מעשי מכריע בבניין הבית הלאומי בארץ. התומכים בהשקפה זו האמינו כי ניתן לשלב בין הפעולה הלאומית לפעולה החברתית הסוציאליסטית.

התמודדותה של תנועת הפועלים בשאלה כיצד ניתן יהיה ליצור משק כלכלי עצמאי בארץ על בסיס חברתי חדש, שוויוני ולא נצלני, החלה עוד בתקופת העליה השניה: המאבק לעבודה עברית - שכשל; הפניה להתיישבות עצמית ולהקמת משקים חקלאיים שיתופיים - הקבוצה הקטנה (1910), הקואופרציה במרחביה (1911), מושבי העובדים (1908); הקמת הקואופרטיבים העירוניים הראשונים; הקמת הסתדרויות החקלאיות ביהודה ובגליל (1911); וכן הקמת הקפא"י - קופת פועלי ארץ ישראל (1912), במטרה לסייע לפועלים על-ידי יצירת קופות הלוואה, איתור מקומות עבודה, ודאגה לעזרה רפואית; הקמת 'המשביר' (1916) על בסיס מניות חברים כדי לאפשר קניית תבואות במחירים נמוכים ומכירתם במחירים מוזלים לציבור הפועלים.



אנו נהיה הראשונים - הקשיבו לשיר מאתר nostalgia.org.il

Click to enlarge
חברות בית-אלפא שעבדו בכביש חיפה-ג'דה,
באדיבות ארכיון השומר הצעיר, יד יערי (C)

בתקופת העליה השלישית, ובהמשך בעליה הרביעית, עוצבו הכלים הארגוניים, הכלכליים, ההתיישבותיים והחברתיים של תנועת העבודה: הוקמו ההסתדרות הכללית וחברת העובדים, נוצרו מסגרות קיבוציות ארציות, תנועת הפועלות החלה להתבסס כאירגון ארצי, הוקמו מסגרות רווחה משותפות, כגון קופת חולים, ומסגרות ארגוניות ומשקיות ארציות, בהן 'ניר' והוקם אירגון הגנה ארצי, ה'הגנה'. מפעלים אלו נוצקו על בסיס של רעיונות חברתיים, אך עוצבו לכלל מערכת ארגונית בהדרגה, תוך התנסות מעשית בתנאי הסביבה, הכלכלה והחברה של אותה עת.

היקף מפעלה של תנועת הפועלים בתקופה זו היה קשור לא במעט באפשרויות הפעולה החדשות שנפתחו בפני הישוב היהודי בעקבות השינוי המדיני - המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ובעקבות הרחבת הסיוע מצד ההסתדרות הציונית.

במחצית הראשונה של תקופת העליה השלישית נקלטו רבים מן החלוצים בעבודות הציבוריות שנדרשו על-ידי הממשל הבריטי. ביניהן בלטו במיוחד עבודות סלילת הכבישים: טבריה-צמח, טבריה-טבחה, עפולה-נצרת, וחיפה-ג'דה. בכל אחד מן הכבישים הללו התרכזו החלוצים בחבורות. חלקן בעלות רקע רעיוני משותף, חלקן התארגנו כקבוצה בערי מוצאן וחלקן התארגנו סביב העבודה המשותפת. הווי הכבישים היה תוסס וחי. העבודות בוצעו במסגרת קבלנית ואירגון חיי המחנה התנהל לרוב בצורה שיתופית (הסדרי לינה משותפים, מטבח משותף, חיי חברה מאורגנים במשותף). בכביש חיפה-ג'דה עבדו חברי 'השומר הצעיר', על שפת הכנרת בכביש טבריה-צמח נוסד 'גדוד העבודה' ובכביש עפולה-נצרת הוקמה 'חבורת העמק'.

Click to enlarge
פועלי העלייה השלישית בכביש חיפה ג'דה, באדיבות מכון לבון (C)

במחצית השניה של העליה השלישית, בשנים 1923-1922, גדל המרכיב הלא חלוצי בקרב העולים ורבים מתוכם פנו להתישבות עירונית.

העליה השלישית יצגה שלב חדש בהתישבות היהודית בארץ ישראל. מפעלה ההתישבותי התבסס על יסודות של שיתוף (ברמות שונות) ועל נכונות לבחון אופני התישבות חדשים המותאמים לצרכים הלאומיים.

בתקופת העליה הרביעית הורחבו והועצמו המנגנונים הארגוניים והישוביים של תנועת הפועלים. בראשית העליה הרביעית היתה ההסתדרות הכללית של העובדים הארגון הציבורי הגדול והמאורגן ביותר במשק הישובי. כוחה נבע מחלקה המעשי ובשותפותה הנרחבת במפעל הציוני. כוחה כגוף מיישב, יכולתה הארגונית שתרמה להכללתם של ציבורי פועלים נרחבים במסגרתה, וקשריה ההדוקים עם ההסתדרות הציונית ומוסדותיה.

ההסתדרות צברה גם כח רב כמעסיקה. אחד מן הגופים הכלכליים הבולטים שהקימה היה 'המשרד לעבודות ציבוריות ובניין', שנרשם כחברה בע"מ בשנת 1924 בשם 'סולל בונה'. בין השנים 1925-1924 העסיקה 'סולל בונה' בין 2,000 ל-2,500 פועלים. במסגרת זו גם הוכשרו עתודות של אנשי מקצוע בתחומי הבינוי, שהשתלבו מאוחר יותר במסגרות משקיות שונות. משבר העליה הרביעית פגע לבסוף גם ב'סולל בונה' שהתמוטטה כלכלית בשנת 1927. על אף המשבר הכלכלי הקשה והאבטלה החמורה הצליחה ההסתדרות לשמור על ציבור חבריה. בין השנים 1927-1926 ארגנה ההסתדרות פעולות לעזרה הדדית בין החברים, שהתבססו על חלוקת עבודה בין פועלים רבים (ימים אחדים לכל פועל) וגיוס כספים מפועלים שהועסקו על בסיס קבוע לטובת אחיהם המובטלים.

מוסדותיה ההתישבותיים של תנועת הפועלים המשיכו לצבור כח ולהתרחב בתקופת העליה הרביעית. בשנים אלו הוקמו הארגונים הארציים של הישובים השיתופיים: בשנת 1927 הוקמו שתי מסגרות ארציות קיבוציות: 'קיבוץ עין חרוד', שהפך אחר-כך ל'קיבוץ המאוחד' ו'הקיבוץ הארצי' של תנועת 'השומר הצעיר'. בשנת 1929 הוקמה תנועה קיבוצית ארצית נוספת, 'חבר הקבוצות', ובראשית שנות השלושים הוקמה גם 'תנועת המושבים'. תנועות ארציות אלו סייעו רבות לתנופת ההתישבות בשנים הבאות. בהנהגתן הפכה ההתיישבות השיתופית לכלי ביצועי ראשון במעלה של המדיניות הלאומית והביטחונית של התנועה הציונית בארץ.

בשלהי תקופת העליה הרביעית, בשנת 1926 עד ראשית 1927, החלה המחלקה להתישבות של ההנהלה הציונית בישוב גוש הקישון. במסגרת זו הוקמו על ידי תנועת הפועלים הקיבוצים והקבוצות: שריד, גבת, משמר העמק, עיינות והשרון; וכן מושבי העובדים: כפר יהושע, ושדה יעקב (ראשון מושבי תנועת 'הפועל המזרחי'). כמוכן הוקם מושב של המעמד הבינוני - כפר ברוך.

המסגרות ההתיישבותיות של תנועת הפועלים


קבוצה גדולה

בתקופת העליה השלישית נבחן מודל חדש של התיישבות קבוצתית במסגרת של קבוצה גדולה, שהיווה פיתוח והרחבה של מודל הקבוצה הקטנה, שהוקמה בתקופת העליה השניה בדגניה. תכנית הקבוצה הגדולה נוסתה באופן מעשי בקיבוצי 'גדוד העבודה' עין חרוד ותל יוסף, שפעלו באותה עת כיחידה משקית אחת במסגרת 'גדוד העבודה'. הוגה התכנית היה שלמה לבקוביץ (לביא), מאנשי העליה השניה שהצטרף ל'גדוד העבודה' והתיישב בעין חרוד. על פי תכנית זו אמורה היתה המסגרת המשקית להתנהל כמסגרת שיתופית פתוחה, הנשענת על זיקה רעיונית בין חבריה ועל שותפות בעבודה, אך לא על אינטימיות חברתית, שבה דגלו אנשי הקבוצה הקטנה. לביא שאף להקים מערכת משקית רחבת היקף, שתהא מבוססת על חקלאות ותעשייה ותיישב את גוש נוריס כולו. תכנית זו לא נמצאה מעשית בתנאי אותה עת, אך היא היוותה קרקע צמיחה עליה התפתחו מאוחר יותר ראשוני הקיבוצים.

מושב עובדים

במושב העובדים נוסה דגם התישבותי שונה מזה של הקבוצה. הדגש בצורת התיישבות זו הועבר מן המערכת השיתופית אל יחידת המשק המשפחתית. הבעלות על אמצעי היצור במושב, למעט חלקות משותפות, ניתנה למשק המשפחתי. כמו-כן נקבע כי הצריכה לא תיעשה במשותף. עם זאת הקים המושב מסגרות קואופרטיביות אשר במסגרתן נוהלו שיווק התוצרת החקלאית, הושג אשראי כספי למשקים ונוהלה רכישה מרוכזת של אמצעי ייצור וצריכה. מחוללי רעיון מושב העובדים היו יצחק וילקנסקי, אליעזר יפה וברל כצנלסון. עקרונות היסוד של המושב, שאותם ניסח אליעזר יפה, היו: 1) רכוש פרטי על אדמת לאום; 2) עבודה עצמית; 3) עזרה הדדית ושיתוף פעולה בין חברי המושב בכל התחומים. שני המושבים הראשונים, נהלל וכפר יחזקאל נוסדו בשנת 1921 על אדמת קרן הקיימת ומכספי קרן היסוד.


Click to enlarge
מושב נהלל בימיו הראשונים,
באדיבות מכון לבון (C)

גולת הכותרת של ההתישבות הפועלית בתקופת העליה השלישית היתה מפעל ההתיישבות בעמק יזרעאל. התיישבות זו נערכה על אדמות לאום ובמימון לאומי, כלומר, הבעלות על האדמות נותרה לאומית. המתישבים באו מקרב הפועלים שהגיעו בעליות השניה והשלישית והקימו את הקיבוצים עין חרוד, תל יוסף, בית אלפא, נהלל, כפר יחזקאל ועוד. מאז הפכה ההתישבות העובדת, הממומנת בכספי לאום ומכוונת על-ידי אינטרס לאומי (לא פרטי), לדרך הראשית בהתישבות היהודית בארץ.

גדוד העבודה

'גדוד העבודה' נוסד בתחילה כקבוצת עבודה שיתופית בעבודות הציבוריות בכביש טבריה-צמח בשנת 1920 על-ידי יוצאי תנועת 'החלוץ' מרוסיה, חניכיו של יוסף טרומפלדור, אליהם הצטרפו גם חברים מארגון 'השומר'. קבוצה זו נבדלה מקבוצות העבודה האחרות בכביש בכך שהתנהלה למן הראשית באופן עצמאי, קיימה במסגרתה קופה משותפת כללית (כלומר חילקה באופן שוויוני את שכר העבודה בין כלל חבריה) וקיימה בתוכה מערכת חברתית שנשענה על נכונות חבריה לפעול על פי עקרונות יסוד שהוגדרו במשותף.

שנה אחר-כך, בכינוס שנערך במגדל ביוני 1921 הוחלט על הקמתה של מסגרת קומונלית ארצית קבועה. כבר בשנתו הראשונה הצטרפו ל'גדוד' מאות חברים (בשיאו הוא מנה כ-600 איש). מנהיגיו הבולטים של 'גדוד העבודה' מקרב אנשי העליה השלישית היו מנחם אלקינד, יהודה קופילוביץ (אלמוג) ויצחק לנדוברג (שדה).

חברי ה'גדוד' התארגנו במסגרת של פלוגות עבודה, שעסקו בעבודות ציבוריות, בהן - סלילת כבישים, חציבה, בניין ועבודות חקלאיות. כמו-כן הקים 'גדוד העבודה' משקים קיבוציים. הקיבוצים עין חרוד ותל יוסף בעמק יזרעאל (1921), פעלו בתחילה כמסגרת משקית משותפת ויצרו לראשונה בארץ מסגרת קיבוצית גדולה.למסגרת ה'גדוד' השתייכו גם המשקים כפר-גלעדי ותל-חי, שהתאחדו למסגרת משותפת בשנת 1926. מאוחר יותר הוקם על-ידי חברי ה'גדוד' בירושלים קיבוץ רמת רחל.

Click to enlarge
חברים ב'גדוד העבודה',
באדיבות מכון לבון (C)

כקומונה ארצית חתר ה'גדוד' ליצירתה של 'קומונה כללית של כל פועלי ארץ ישראל' ושאף לכוון את ההסתדרות הכללית לדרך אירגונית ורעיונית זו. ה'גדוד' שאף לקיים בתוכו מערכת ארגונית ריכוזית, שתפעל מכח מרותה של הנהגה משותפת נבחרת; לקיים בין פלוגותיו השונות מערכת כלכלית משותפת הן בייצור והן בצריכה ולנייד את חבריו ביניהן בהתאם לצרכיה המשתנים של המערכת הארצית.

כמו-כן ראה ה'גדוד' בעצמו מסגרת קולטת עליה, וככזה קבע כי כל המסכים עם עקרונותיו של הגדוד, כפי שהוגדרו בתקנונו יקלט במסגרתו ללא תנאים מוקדמים. משימה נוספת, שנכללה אך במרומז בתקנון הגדוד, היתה יצירת מסגרת הגנה ארצית, ניידת, שאמורה היתה לפעול תחת מרותו של ארגון ה'הגנה'. מאוחר יותר התברר כי במסגרת ה'גדוד' פעלה גם, שלא בידיעתם של מרבית חברי ה'גדוד' והנהגתו, מסגרת מחתרתית ('הקיבוץ'), שאותה הנהיגו ותיקי 'השומר' מכפר גלעדי. מסגרת זו לא ראתה עצמה כפופה ל'הגנה', אלא ישירות לאנשי 'השומר' (שפסק לפעול באופן רשמי עם הקמת ה'הגנה'). 'הקיבוץ' פורק על-ידי ההסתדרות בשנת 1926.

בשנת 1923 חל פילוג ראשון ב'גדוד העבודה' ומשק עין חרוד פרש ממנו. במוקד העימות בין מנהיגי עין חרוד, יצחק טבנקין ושלמה לביא, לבין הנהגת ה'גדוד' עמדה שאלת מידת האוטונומיה של משקי הקבע החקלאיים אל מול המסגרת הארצית של ה'גדוד'. מרביתם של אנשי ה'גדוד' ובהם גם מרבית חברי המשק המאוחד עין חרוד-תל יוסף תמכו בעמדת ההנהגה כי זכותה לקבוע את חלוקת התקציבים ב'גדוד' ואף ליטול מתקציבי ההתישבות שהוענקו לקיבוץ לצורך תמיכה בפלוגותיו האחרות של ה'גדוד'. עמדת קבוצת המיעוט, שעליה נמנו גם אנשי העליה השניה שהצטרפו לגדוד, היתה כי כספים אלו יועדו למשק עין חרוד-תל יוסף וכי ל'גדוד' לא היתה כל זכות לשנות את ייעודם. עוד טענו אנשי קבוצה זו כי מניעת השימוש בכספים הללו לפיתוח המשק החקלאי תגרום לפגיעה ממשית במאמצים להביאו לכלל עמידה ברשות עצמו ולדרדרו לכלל פשיטת רגל. עמדת הנהגת ההסתדרות וחברי 'אחדות העבודה' צידדה בדעת המיעוט והמשק המשותף חולק בשווה בין משק עין חרוד,שבו התרכזו חברי המיעוט, לבין משק תל יוסף, שנשאר במסגרת ה'גדוד'.

Click to enlarge

עין-חרוד בראשיתה,
באדיבות מכון לבון (C)

משק עין חרוד שפרש מן הגדוד הקים את 'קיבוץ עין חרוד': מסגרת בין-קיבוצית ארצית שבה השתתפו חברי פלוגות עבודה לצד משקים קיבוציים (איילת השחר, גבעת השלושה, גשר ויגור) במסגרת של ערבות הדדית ושותפות אידיאולוגית, אך בלא שקיימו ביניהם מערכת קומונלית ריכוזית. בשנת 1927 שינתה תנועה קיבוצית זו את שמה ל'הקיבוץ המאוחד'.

מאז פילוג 1923 ואילך חל כירסום במעמדו של 'גדוד העבודה' בתנועת הפועלים בארץ ישראל והשפעתו הלכה ופחתה. בעקבות העליה הרביעית והמשבר הכלכלי שהחל בשנת 1926 חל תהליך של הקצנה והשמאלה ב'גדוד'. מנהיגיו של זרם זה היו דוד הורוביץ ומנחם אלקינד. חלק מחברי השמאל ב'גדוד' אף דרשו לשנות את תקנון היסוד שלו ולהדגיש את מטרותיו החברתיות תוך המעטה (אחדים גרסו גם תוך שלילה) של דגשיו הלאומיים.

בסופה של שנת 1926 התפלג ה'גדוד' לגדוד 'ימני' ולגדוד 'שמאלי'. קבוצה מן השמאל הגדודי בהנהגתו של מנחם אלקינד שבה לברית המועצות וייסדה בחצי האי קרים קומונה בשם 'וייה נובה' (חיים חדשים). סופה של קבוצה זו היה טראגי. חלק מחבריה נשפט בימי הטיהורים הגדולים של סטאלין, הוגלה לסיביר ולא שב. אחרים שנותרו בקומונה נהרגו על ידי הגרמנים בתקופת מלחמת העולם השניה.

הימין הגדודי, אליו השתייכו קיבוצי ה'גדוד', הסתפח בשנת 1929 ל'קיבוץ המאוחד'.

קיבוץ

הקיבוץ הגדול הראשון שהוקם בארץ - קיבוץ עין חרוד, נוסד במסגרת 'גדוד העבודה'. תכנית הקמתו והמבנה החברתי שיועד לו הו שונים מאלו המוכרים לנו היום. כאמור, בתחילה הוקם הקיבוץ על-פי תכניתו של שלמה לביא כ'קבוצה גדולה'. עם עלייתו של קיבוץ תל יוסף לקרקע בסמוך לקיבוץ עין חרוד הוחלט על איחוד משקי בין שני הקיבוצים. הקיבוצים עין חרוד-תל יוסף קיימו בתוכם מסגרת שיתופית מלאה - כלומר שותפות יצרנית וצרכנית מלאה בין כל החברים. תקציב הקיבוץ נוהל במשותף: סך כל ההכנסות מן הייצור, כמו-גם ההוצאה השוטפת של מוסדות הקיבוץ ושל כל אחד מחבריו נוהלו באמצעות תקציב משותף.

ייחודו של המשק המשותף הזה, בראשיתו, היה בכך שלבד מן השותפות הקומונלית שהתנהלה במסגרתו של הקיבוץ היה הקיבוץ כולו חלק ממערכת קומונלית ארצית - 'גדוד העבודה'. מערכת קומונלית זו אמורה היתה אף היא ליצור מערכת כלכלית של שותפות מלאה בין כלל מרכיביה, שכללו, לבד מן הקיבוצים פלוגות עבודה זמניות בערים ובמושבות, קיבוצים קטנים ופלוגות קבע עירוניות. עד מהרה נוצר ניגוד בין המערכת הקיבוצית לבין המערכת הארצית של ה'גדוד' בשל ניגודי אינטרסים כלכליים. בשנת 1923 התפלג קיבוץ עין חרוד מן ה'גדוד'.

קיבוץ תל יוסף נותר ב'גדוד', עדיין כקיבוץ גדול. במקביל לו החלו לקום קיבוצים נוספים מחוץ ל'גדוד', ומשנת 1927 החלו להתגבש גם תנועות בין קיבוציות בעלות גוון תנועתי שונה ודגשים חברתיים שונים. עם זאת עיקריה של ההתיישבות הקיבוצית בארץ נותרו דומים בין כל הזרמים הקיבוציים.

הקיבוץ הגדול, בניגוד לקבוצה הקטנה, גרס כי ניתן לקיים מערכת חיים משותפת, רחבת היקף מבחינה חברתית, שאינה מבוססת על קשרים קרובים בין מספר חברים מוגבל (כפי שהיה נהוג בקבוצה). מסגרת החיים בקיבוץ הגדול תתבסס על שותפות חיים מלאה בין אנשים רבים, המסכימים ביניהם על עקרונות החיים המשותפים, ואינם מתנים את חייהם בחברה הקיבוצית בקרבה אישית, אלא פועלים ליצירת מערכת חברתית הנשענת על שותפות לדרך אידיאולוגית דומה, למשימות חברתיות ולאומיות מוסכמות ועל ערבות חברתית. עיקריו של הקיבוץ, כפי שהתגבשו בהדרגה היו:

  • בעלות משותפת על אמצעי הייצור והצריכה.
  • ארגון משותף של העבודה בייצור, בשירותים ובמנהל
  • אחריות משותפת לצרכים הרוחניים והחומריים של כלל החברים
  • חינוך משותף לילדי הקיבוץ
  • שיוויון חברתי ושיוויון תעסוקתי
  • עבודה עצמית
  • ערבות הדדית במסגרת הקיבוצית ובמסגרות הבין-קיבוציות (שהחלו להתגבש כמערכות ארציות משנת 1927) .

במישור הלאומי ראו עצמם הקיבוצים כגוף התיישבותי בשליחות האומה. מתוך כך הוקמו רבים, במסגרת תכניות ההתיישבות הלאומיות, באזורים שונים, (לדוגמה: במסגרת 'חומה ומגדל') ובאזורי ספר כמתווי גבולות המדינה שבדרך.

ייסוד ההסתדרות הכללית



המסגרת החברתית החשובה ביותר שהקימה תנועת הפועלים בארץ היא ההסתדרות הכללית, ששימשה ארגון כולל, פדרטיבי, על-מפלגתי של ציבור הפועלים. נכללו בה לא רק הפועלים החקלאיים (שהקימו לעצמם, כזכור, בעליה השניה הסתדרויות חקלאיות ביהודה ובגליל), אלא גם פועלים עירוניים ואינטליגנציה עובדת. הנהגת ההסתדרות הורכבה ברובה על-ידי מנהיגי העליה השניה, אך חברי המעגל השני, כמו רבים מחבריה – היו מאנשי העליה השלישית.

Click to enlarge
כרזת ההסתדרות הכללית ל- 1 במאי, 1949,
באדיבות מכון לבון (C)

ערב הקמתה של ההסתדרות הכללית התפצלה הפעילות המשקית של ציבור הפועלים בין שתי מפלגות הפועלים העיקריות: 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר'. שתי המפלגות קיימו במסגרתן מערכות נפרדות לעזרה הדדית, משרדים למציאת עבודה ועוד. במצבו הקשה של הישוב עם סיום מלחמת העולם הראשונה נוצר צורך אמיתי לאחד את מעט הכוחות לא רק לשרידה, אלא, בעיקר מתוך הציפייה להתחזקות ולהתרחבות, עם חידוש העליה. עולי העליה השלישית לא היו שותפים למציאות זו של פיצול, הן לנוכח המציאות הפוליטית שהשתנתה: הצהרת בלפור, כיבוש הארץ בידי האנגלים וחידוש העליה, והן משום חששם כי היריבות הבין מפלגתית לא תפעל לטובתם. על כן תמכו בהקמתה של מסגרת משותפת כללית לפועלים.

ב-4 לדצמבר 1920 התכנסה בחיפה ועידת היסוד של ההסתדרות. הקמתה של ההסתדרות לא הביאה לביטולן של מפלגות הפועלים. מפתח ההצבעה למוסדותיה נותר מפלגתי, אך במהותה היא נועדה לשמש כמסגרת פועלית משותפת על-מפלגתית. בבחירות לוועידת היסוד של ההסתדרות השתתפו 4,433 פועלים, 42% מהם השתייכו ל'אחדות העבודה'; 30% ל'הפועל הצעיר' ; 19% לרשימת 'החלוצים העובדים החדשים' ; 7% ל-מפס"ע (מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית); 2% נוספים הצביעו לרשימות אחרות.

'אחדות העבודה' עמדה במהלך שנות ה-20 במוקד העשיה ההסתדרותית, בהיותה הרשימה הגדולה בהסתדרות. מנהיגיה : דוד בן גוריון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, דוד רמז ואחרים, עמדו במרכז העשיה ובמוקדי התווית המדיניות בהסתדרות. מדיניותה של 'אחדות העבודה' התאפיינה בשאיפה לביטול המפלגות ולהקמת גוף מאוחד, שיעסוק בקשת נושאים רחבה: פעילות מדינית, ניהול משק עובדים כללי, הגנה מקצועית לפועל, ומתן שירותי רווחה, חינוך, תרבות.

מנהיגי 'הפועל הצעיר' - יוסף שפרינצק, יוסף אהרונוביץ, חיים ארלוזורוב, אליעזר קפלן ואחרים, השתתפו בוועד הפועל של ההסתדרות ובניהול מוסדותיה, אף כי ייצגו גישה כלכלית וחברתית שונה מזו של חברי 'אחדות העבודה'. גישתו של 'הפועל הצעיר' לשאלת אפייה ותפקידיה של ההסתדרות היתה מינימליסטית יותר והתאפיינה ברצון להקים מסגרת בעלת סמכויות ותפקידים מוגבלים ומוסכמים, אשר יותירו תחומי אחריות מוגדרים גם בידי מפלגות הפועלים. על אף חילוקי הדיעות הוקמה ההסתדרות כמסגרת גג משותפת, המתבססת על חברות אישית (כלומר - כל חבר נרשם בעצמו, לא כחלק מגוף מאורגן), אך נשענת על מסגרת מפלגתית בבחירת מוסדותיה.


  • ההסתדרות הוקמה כארגון כללי של העובדים, כלליותה התבטאה בהיותה מסגרת-על רב-מקצועית, רב-מפלגתית ובעלת מגוון רחב של תפקידים, שבהם גם תפקידים לאומיים, אותם נטלה על עצמה.

  • במסגרתה יוצגו מגוון מועסקים: פועלים עירוניים, פועלים חקלאיים ובעלי מקצועות חופשיים המפרנסים עצמם ואינם חיים על חשבון עבודת זולתם.

  • החברות בהסתדרות היתה על בסיס אישי, כלומר לא דרך איגוד מקצועי, קבוצה מאורגנת פוליטית או מקצועית או מועצת הפועלים המקומית.

  • מבנה ארגוני רב-תחומי: כארגון גג ארצי יצרה ההסתדרות בתוכה מבנה ארגוני שכלל בתוכו מכלול רחב של תחומים, בהם:


[ראו דיון מורחב בנושא ההסתדרות במסגרת האתר הנושאי - משק וקואופרציה]
חברת העובדים



התארגנותו הכלכלית של משק העובדים החלה כבר בתקופת העליה השניה: בתקופה זו הונחו היסודות הראשונים להתישבות העובדים; עוצבו עקרונות מושב העובדים; עבודת הפועלים אורגנה באמצעות התאגדויות משותפות; בשנת 1916 הוקם 'המשביר' כדי לספק מזון לפועלים במחירים הקרובים למחירי עלות. מאוחר יותר הורחבו תחומי אחריותו של 'המשביר' וכללו בתוכם גם תיכנון ייצור למשקים החקלאיים ושיווק התוצרת. בתקופה זו הוקמו גם ראשוני הקואופרטיבים, דוגמת דפוס 'אחדות' בירושלים.

בתקופת העליה השלישית התרחבה ההתישבות העובדת והתגוונה: הוקמה הקבוצה הגדולה, המושב השיתופי ואחריהם ראשוני הקיבוצים הגדולים. בשנת 1920 הקימו מפלגות הפועלים 'הפועל הצעיר' ו'אחדות העבודה' משרדים לעבודות ציבוריות שנועדו להשיג, לרכז ולתאם את עבודתם של הפועלים בעבודות הממשלה. תחילה פעלו המשרדים בנפרד, אך עם ייסודה של ההסתדרות החלו לפעול במשותף. בשנת 1921 הקימה תנועת הפועלים את 'בנק הפועלים'.

בתקופת העליה השלישית החל להסתמן בבירור הצורך ביצירת מערכת ארגונית מקיפה, אשר תוכל לתאם ולנהל באופן ריכוזי את משק העובדים ההולך ונוצר, לטפל בניגודי האינטרסים המובנים שבין מעסיקים לעובדים, להטיל את מרותה של ההסתדרות הכללית כארגון גג של הפועלים הן על המעסיקים והן על המועסקים ולנסות ולדאוג לוויסות הצריכה ותיכנון הייצור במגמה לחתור ליצירת מערכת חברתית וכלכלית שוויונית יותר בציבור הפועלים בארץ.

ההחלטה להקים מערכת כלכלית ומשקית הסתדרותית נבעה לא רק מרעיונות חברתיים-סוציאליסטים, אלא נדרשה מתוקף מציאות החיים המעשית בארץ באותה תקופה. כבר בשנת 1921 חיבר דוד בן-גוריון תכנית ראשונה להקמתה של חברת העובדים. תכנית זו שהתבססה על רעיונות חברתיים מרחיקי לכת לא נתקבלה מסיבות שונות, אך רבים מהרעיונות שהועלו בה שולבו באופן חלקי בתשתיתה של תכנית חברת העובדים שהתקבלה לבסוף.

המסגרת המשפטית שאיגדה בתוכה את מכלול הפעילות הכלכלית והמשקית של ההסתדרות - חברת העובדים - הוקמה בשנת 1923. ההחלטה על הקמתה נתקבלה במסגרת ועידתה השניה של ההסתדרות, שבה גובשו גם היסודות לתקנותיה. ניסוחן של תקנות חברת העובדים נמסר לוועדה, בה השתתפו יצחק אהרונוביץ, דוד בן-גוריון, יצחק וילקנסקי, ברל כצנלסון ודוד רמז. תקנות חברת העובדים אושרו על-ידי ממשלת ארץ-ישראל בחודש מרץ 1924, ונתקבלו כחוקת חברת העובדים העברית השיתופית הכללית בארץ ישראל ('חברת העובדים') בע"מ.

מטרת החברה הוגדרה כך: 'לאחד על יסודות שיתופיים את הפועלים העברים בארץ ישראל, בכל מקצועות העבודה, בין בעבודה גופנית ובין בעבודה רוחנית'. תחומי פעילותה של החברה הוגדרו אף הם:

  • פיתוח ההתישבות וטיפוחה. לחברה הוקנתה הסמכות להיות גורם ביניים המתווך בין המתישבים לגורמים המיישבים, הפיננסיים והממשלתיים. תפקידיה כללו מצד אחד: יצוג ציבור העובדים כלפי חוץ - באמצעות ניהול משא ומתן עם השלטונות ועם חברות ההתיישבות, חתימה על חוזי קניית קרקעות ומבנים, חתימה על חוזי העסקה, קבלת הלוואות לצורך הכשרת קרקעות, בניית תשתיות, רכישת אינוונטר ובניין, ומצד שני ניהולם של עובדיה ושל משקיה כלפי פנים - באמצעות חלוקתם הפנימית של חוזי ההעסקה, ניהול ושליטה כוללים של המשאבים שנועדו להתיישבות. על מנת להבטיח את שליטתה של החברה על המשקים הוקנו לה סמכויות פנימיות, בהן: ביקורת על תכניות העבודה ומהלכן במשקים החקלאיים, ביקורת החשבונות, ייסוד מפעלים הקשורים בהתיישבות: חברות להכשרת קרקע, בנקים אפוטיקאיים, חברות שיתופיות חקלאיות ומוסדות התיישבות אחרים.
    כמוכן הוחלט כי פעילות חברת העובדים תתבצע באמצעות חברה-בת להתיישבות, שתהיה הזרוע ההתיישבותית שלה - 'חברת התיישבות העובדים', אשר על ייסודה הוחלט בוועידה החקלאית השניה.
  • פיתוח הספנות ומשק הדיג. הוחלט כי פעילות החברה בענפי הדיג והספנות תתבצע באמצעות חברות-בת לספנות ולדיג. עם יסוד חברת העובדים טרם נוסדו חברות בתחום זה, וההחלטה שנתקבלה נסמכה על תכניות עתידיות.
  • פיתוח ענפי החרושת והתעשייה לסוגיהם. הוחלט כי עם הקמתה של החברה יימסרו אמצעי הייצור לחבריה (הן ליחידים והן לקיבוצים) בשיטה של חוזי אריסות, שכירות וכו'. פיתוח הסקטור התעשייתי אמור היה להתקיים במסגרת של חברות-בת לחרושת שיתופית. עם זאת בעת הקמתה של חברת העובדים לא היה עדיין גורם נפרד שהתמקד בטיפול במלאכה ובחרושת.
  • בניין ועבודות ציבוריות. בעבודות המיועדות נכללו פיתוח תשתיות התיישבותיות, בנית בתים, סלילת כבישים, בנית מסילות ברזל וחציבה. בתקופת הקמתה של חברת העובדים כבר פעל 'המשרד לעבודות ציבוריות ובניין', שהיה בעל מעמד חשוב במשק הבניין והעבודות הציבוריות בארץ.
  • ריכוז השיווק וההספקה של ציבור העובדים. במישור השיווק אמורה החברה לפעול לארגון חנויות ומחסנים לממכר תוצרת משקי העובדים וכן לעסוק בייבוא וייצוא סחורות. במישור ההספקה אמורה החברה לפעול כאגודת צרכנים. 'המשביר' נועד לפעול כזרוע-בת של החברה, אף כי בתיכנון זה הוא לא נועד לפעול כמערכת מרכזת שתעסוק בתיכנון הייצור והצריכה ותפעל כמוקד ריכוזי של משק מתוכנן.
  • הובלה יבשתית ואווירית. תיכנון זה נסמך על חזון עתידי, שבו אמורה היתה חברת העובדים לפעול לרכישת אמצעי הובלה יבשתיים ואוויריים ולנהל בעצמה שינוע של נוסעים וסחורות. לעת יסוד חברת העובדים לא היו ברשות ההסתדרות (אם בבעלות ישירה או כקואופרטיב) חברות להובלה יבשתית ואווירית.
  • פעילות פיננסית ואשראית. ייסוד בנקים ומוסדות אשראי. כמו-כן תוקן כי חברת העובדים תייסד קרנות מיוחדות להתיישבות, לפיתוח החרושת ולשאר מטרות החברה ותנהל אותן. בעת הקמתה של חברת העובדים כבר פעל 'בנק הפועלים' כזרוע הפיננסית והאשראית של ההסתדרות, והחלו נסיונות ראשונים להקמתן של קופות מלווה וחיסכון.
  • ביטוח. הוחלט כי חברת העובדים תפתח את תחומי הביטוח האישי וביטוח הרכוש לחבריה. לשם כך הוחלט על הקמתה של חברת ביטוח (בתקנות היא כונתה 'חברת אחריות הדדית') .

חברת העובדים הוגדרה בתקנון החברה כחברה בערבון מוגבל - ערבותם של החברים הוגבלה לסכום של 5 לי"מ. הערבון המוגבל התייחס לערבותם בכל הקשור לפעולותיה החיצוניות של החברה, אך הוא לא ביטא את מערכת היחסים הפנימיים. לא היתה זו מעין חברת מניות המושתתת על בסיס כלכלי. החברות בחברת העובדים הושתתה על תשלום דמי חבר שנתיים. על פי התקנות יכלו כל פועל ופועלת החיים מעמלם להתקבל כחברים בחברה, בכפוף להסכמתם לתקנותיה. תנאי זה היה דומה לתנאי החברות בהסתדרות הכללית - ונועד להדגיש את הזהות בין שתי המסגרות.

[ראו דיון מורחב בנושא חברת העובדים במסגרת האתר הנושאי - משק וקואופרציה]
המאבק על ההגמוניה ביישוב ובתנועה הציונית


בראשית שנות העשרים היתה התנועה הציונית שרויה במחלוקת רעיונית פנימית בין שתי גישות ציוניות שונות. שניים מן המנהיגים הבולטים בציונות העולמית ייצגו את שתי הגישות הללו: חיים ויצמן ולואי ברנדייס .

Click to enlarge
לואי ברנדייס,
מתוך: ויקיפדיה

חיים ויצמן סבר כי לאחר הצהרת בלפור על התנועה הציונית ליצג את האינטרס הלאומי של העם היהודי הן כלפי בריטניה בארץ ישראל והן בגולה. לגישתו אמורה היתה התנועה הציונית להוות גוף מרכזי עליון לכלל העם היהודי.

לואי ברנדייס ראה בהצהרת בלפור סיום לפרק המאבק המדיני. תפקידה העתידי אמור היה, על-פי גישתו, לסייע להתיישבות הציונית בארץ ישראל, אף כי לא בדרך ריכוזית. להערכתו, אמור היה עיקר הנטל של הדאגה להתיישבות בארץ להיות נחלתם של יזמים פרטיים בעוד ההסתדרות הציונית תפעל לשם גיוסם של בעלי ההון וכן לשם עידוד הקמתן של תשתיות חיוניות.

העימות בין ויצמן לברנדייס התמקד בשאלת תוכנה של האחדות היהודית: ויצמן ראה בפעילות ההסתדרות הציונית יצירה של מוקד ארגוני עולמי שיבטא את האחדות היהודית הכוללת. ברנדייס גרס קיומם של מרכזי פעולה יהודייים אוטונומיים, אשר יקיימו ביניהם שיתוף פעולה חלקי סביב נושאי עניין משותפים.


חיים ויצמן,
מתוך: ויקיפדיה

ניצחונו של ויצמן בעימות הביא לפרישתו של לואי ברנדייס מפעילות בתנועה הציונית. עימו פרשו מנהיגים מרכזיים נוספים מקרב יהדות ארצות הברית. פרישה זו הביאה, בין השאר לפגיעה ממשית בגיוס הכספים שנועדו לשם פיתוחה של ההתיישבות בארץ. דבר זה אילץ את ההסתדרות הציונית לקבוע סדרי עדיפויות חדשים. עיקר הכסף הופנה להתיישבות בארץ ישראל. בין השנים 1923-1920 הוקמו בארץ 31 נקודות יישוב: 6 יישובים הוקמו על-ידי יק"א, 22 ישובים על-ידי המוסדות הציוניים והאחרים על ידי גופים פרטיים.

משלב זה עבר עיקר המפעל ההתיישבותי הציוני בארץ מידיים פרטיות או מניהולן של חברות כיק"א, אל ההסתדרות הציונית. כאן גם נוצר החיבור שבין ציבור הפועלים הארצישראלי לבין ההסתדרות הציונית, ובין חיים ויצמן, שהיה ציוני-ליברלי (לא סוציאליסט), לבין הציבור הסוציאליסטי הזה. החיבור נוצר בשל ההסכמה באשר למטרות המעשיות של הציונות בארץ - הסכמה בין התנועה הציונית, היוזמת והמארגנת לבין הציבור הפועלי שהגשים באופן מעשי את ההתיישבות הציונית, וראה עצמו מחוייב אישית להגשמתו של החזון הציוני.

הקשר בין חיים ויצמן לבין תנועת הפועלים הארץ-ישראלית נקשר גם במשוואה של כח: ויצמן נזקק לתמיכתו של הציבור הזה (שכוחו, בשנים הראשונות, לא היה רב, אך היתה לו השפעה מוסרית ידועה) במאבקו בברנדייס. ציבור הפועלים הבין כי אם ברצונו להוביל את התנועה הציונית בדרכו, עליו להשיג מימון למפעליו ההתיישבותיים, הכלכליים והחברתיים. ציבור הפועלים נעדר מקורות מימון עצמאיים, התנועה הציונית יכולה היתה להוות גוף מתווך יעיל בין כספי הבורגנות היהודית בגולה לבין ציבור המתיישבים בארץ, שהשתייך ברובו לתנועת הפועלים. הקשר ההדדי שבין חיים ויצמן לבין תנועת הפועלים הארץ-ישראלית פעל אם-כן לטובת שני הצדדים.


ביבליוגרפיה נבחרת



חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |