Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר היסטוריה



היסודות הרעיוניים של התנועה הציונית

תנועת העבודה הארץ-ישראלית שילבה בתוכה, מבחינה רעיונית, מחוייבות עמוקה לרעיון הלאומי הציוני לצד רעיונות חברתיים בעלי גוון סוציאליסטי. פרק זה מתמקד ברעיון הציוני. הפרק שאחריו יעסוק בציונות הסוציאליסטית ובשאיפה ליצור סינתזה בין הרעיון הלאומי לרעיון הסוציאליסטי. עיבוד וכתיבה: ד"ר אביגיל פז-ישעיהו.

מבוא - ייחודה של התנועה הציונית

המהפכה הציונית הנה בעלת מימד מיוחד ביחס לתנועות החברתיות של העמים בזמן החדש. הציונות קיפלה בתוכה את מירב הניסיונות בהם התנסו העמים בזמן המודרני, אף כי פעולותיה נערכו באמצעים ובתנאים גרועים ופחותים משל עמים אחרים.

  • הציונות היתה תנועה לאומית, אך היא פעלה ללא מולדת קיימת.

  • היא פעלה למען כלל העם היהודי, אך ללא תנועת הגירה יהודית נרחבת שאפיינה את הגירת היהודים מאירופה לארצות הברית, לדרום אמריקה , או לאוסטרליה.

  • היא היתה מפעל התיישבותי, שפעל ללא מימון ממשלתי ושכוון לטריטוריה שלא היתה נתונה כלל להשפעתם של המהגרים הציוניים.

  • התנועה הציונית שאפה לבנות חברה אחרת, טובה וצודקת יותר, בדומה לחברות מהפכניות אחרות, אך בעוד שאר החברות המהפכניות כוונו לשנות כלכלה וחברה קיימות, עסקה הציונות בבנייתה של חברה כזו מראשיתה.

  • הציונות ראתה עצמה כחברה מהפכנית, אך היתה קשורה בכל נימי נפשה לעברו ההיסטורי של העם היהודי ולמורשתו התרבותית והיסטורית.

  • ציונות כמהפיכה אישית - דומה כי יותר מכל תנועה חברתית אחרת נכרכה הציונות במהפכה אישית אותה חוו אלו שבחרו להצטרף אליה כיחידים. יתר על כן, אופייה נקבע פעמים רבות בזכות מעשיהם של מעטים.

בתולדות התיישבות העמים בולטת הציונות בייחודה, ובתולדות העם היהודי בהצלחתה. מבין הניסיונות השונים שנערכו במטרה להקים אזורי התיישבות חקלאית יהודית, כגון: בארגנטינה בסוף המאה ה-19, בקרים שברוסיה באמצע שנות העשרים של המאה ה-20 ובבירוביג'אן הרוסית בגבול ברית המועצות וסין בראשית שנות השלושים של המאה ה-20, הוכתר רק המפעל הציוני בהצלחה.

הציונות היתה מראשיתה מפעל התיישבות ובניין וולונטארי של העם היהודי לבדו. בשונה ממעשים אחרים של העם היהודי, במפעל הציוני נטלו ונוטלים חלק בני כל העדות והתרבויות השונות בתוכו. בכך מקיימת הציונות בתוכה שותפות היסטורית יהודית שטרם היתה כמוה מאז יצא העם היהודי לגלות מארצו.


כרזה ציונית מגרמניה,
באדיבות ארכיון יד יערי (C)

בשותפות מעין זו לא התנסה אף ציבור יהודי מחוץ לישראל. היא מלווה במתחים קשים, בתחושת ניכור ואף בתופעות של פירוד המתאפיינות בעמדות אנטי ציוניות במהותן. אך בכל אלה אין בכדי לבטל את ההישג ההיסטורי ואת ערכו של המפעל הקונסטרוקטיבי היהודי-ציוני בארץ ישראל.

התנועה הציונית יצרה את המפנה המשמעותי ביותר בתולדות ישראל בעת החדשה. הנחות היסוד שהנחו אותה הציעו בסיס רעיוני חדש, שעיקריו המרכזיים היו:

  • כל יהודי העולם שייכים לאומה אחת. אחדותם אינה מבוססת רק על יסוד דתי או תרבותי משותף, או על זיכרון היסטורי דומה, אלא על שאיפה לעתיד משותף שיבנה על יסודות לאומיים ומדיניים.

  • פעילותם המדינית והלאומית של היהודים צריכה להתבצע על-ידם באופן עצמאי, תוך שאיפה לגיבוש מסגרות ייחודיות עבור עצמם.

עלייתם של הרעיונות הלאומיים היהודיים בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 נבעה מכמה גורמים, ביניהם:

  • התעוררות לאומית באירופה שהביאה לתשומת לב מוגברת לייחודן של היחידות הלאומיות והאתניות השונות. ביטוי משני להתעוררות זו היה, בין השאר, התגברות המורשת האנטי-יהודית והאנטישמית באירופה. העליה באנטישמיות פגעה במידת הזדהותם של היהודים עם חברתם הסובבת, אך גם הגבירה את מידת רצונן של השכבות המשכילות היהודיות להישען על הדוגמה החיובית של התנועות הלאומיות באירופה.
  • האכזבה מרעיונות תנועת ההשכלה השפיעה על במסגרות החיים היהודיות הפנימיות. ההבנה כי תמיכה ברעיונות אלו לא הביאה בעקבותיה להקמתה של חברה חדשה המבוססת על רעיונות רציונליסטים, או ליצירת חברה אירופאית מתקדמת הביאה בעקבותיה להעתקת מוקד השאיפות החברתיות מן החברה האירופאית הכללית בחזרה אל החברה היהודית. השאיפה לקרב את החברה היהודית לרעיונות ההשכלה הכלליים או לשינוי הבסיס הכלכלי באמצעות טמיעה בחברה הכללית הוחלפה בשאיפה להשיג עיקרים אלו במסגרת יהודית עצמאית.
תנועת חיבת ציון

ראשיתה של הציונות כתנועה לאומית קשורה ב'חיבת ציון', תנועה יהודית לאומית שהתעוררה בעיקר במזרח אירופה וברוסיה, אך גם במערב אירופה. ברקע הקמתה של התנועה פעלו גורמי דחף, שהיו תוצאה של מצוקה חברתית וכלכלית קשה בקהילות היהודים של מזרח אירופה ומן הפרעות שנערכו בהם בשנות השמונים של המאה ה-19. גורמי דחף אלו הובילו להגירה יהודית נרחבת למערב ובעיקר לארצות הברית. הגירה זו היתה במהותה הגירה סטיכית, כלומר, לא מכוונת על-ידי גורם פנימי או חיצוני מאורגן.

אצל רבים מן הבאים לארץ ישראל, בעיקר בשנים בהן ניתן היה לבחור את יעדי ההגירה, נבעה ההחלטה על עליה לארץ משילוב גורמי הדחף שצוינו לעיל לבין גורמי משיכה שנבעו מטיבו של הקשר האישי והרעיוני לארץ ישראל. מבחינה זו הבהירה תנועת 'חיבת ציון' ואחריה התנועה הציונית את הקשר הבסיסי, ההכרחי, המתקיים בין הלאומיות היהודית לבין מולדתו ההיסטורית של העם היהודי.

עקרונותיה של 'חיבת ציון' היו:

  • שיבה הדרגתית לארץ ישראל. על פי גישה זו אמורה היתה העליה לארץ להתרחש בתהליך לאומי ממושך המכוון לחזרה אל מולדתו ההיסטורית של העם היהודי.

  • אחדות לאומית יהודית, שלא על בסיס דתי, אלא על יסוד שאיפה משותפת ליצירתה של מערכת לאומית משותפת לכלל העם היהודי במולדתו ההיסטורית. השאיפה לתחייה לאומית כללה גם רצון להחיות את השפה העברית ואת התרבות.

  • עבודה עברית. תנועת 'חיבת ציון' היא שהעלתה את רעיון ה'פרודוקטיביזציה' - מעבר לעבודה עצמית יצרנית ובייחוד לעבודת האדמה, כתנאי לתחייתה של האומה.

  • פעולה אקטיבית לקידום הרעיון הלאומי, גיוס כספים למימון ההתיישבות היהודית בארץ, עידוד העליה לארץ ופעולות תמיכה בהתיישבות החדשה, בעיקר במושבות הראשונות.

תנועת 'חיבת ציון' שפעלה בין השנים 1897-1882, עד להקמתה של ההסתדרות הציונית בראשותו של ד"ר בנימין זאב הרצל, היתה 'תנועה שכשלה, אבל רעיון שהצליח' :

לא עלה בידה לעורר תנועת התיישבות רחבת היקף בארץ. היא התקשתה בגיוס כספים ואנשים לפעולותיה ויכולתה לתמוך בפעולות ההתיישבות בארץ התגלתה כמצומצמת ביותר (את ההתיישבות הציל מפעלו ההיסטורי של הברון אדמונד דה-רוטשילד). היא לא הצמיחה מתוכה מנהיגות כאריזמטית שיכולה היתה להשפיע על הנוער ולכוונו למטרותיה. אולם, היא הציגה רעיון שזכה להרחבה ולביסוס במסגרת התנועה הציונית שקמה מאוחר יותר.

התנועה הציונית בשילוב עם המפעל הקונסטרוקטיבי בארץ ישראל הם שייצרו את המפנה ההיסטורי בשנים הבאות.

התנועה הציונית

תחילתה של הציונות כתנועה עולמית קשורה ללא הפרד בפעילותו של ד"ר בנימין זאב הרצל, עיתונאי, משפטן ,סופר ומחזאי, יליד בודפשט, שהתגורר בווינה למן נערותו.


בנימין זאב הרצל

פרסום ספרו 'מדינת היהודים – ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים', בשנת 1896 עורר גל התלהבות בקרב האגודות הציוניות באירופה. תכניתו הציונית התבססה על שתי הנחות עיקריות:

  • האחת - כי העם היהודי הנו עם אחד על אף פזורותיו.
  • השניה - כי האנטישמיות, על תוצאותיה הקשות כלפי היהודים, לא עתידה להיעלם.

מכאן הסיק הרצל כי הפתרון היחיד לבעיית היהודים ימצא רק באמצעות פתרון לאומי – הקמת מדינה ליהודים. על מדינה זו לקום בחבל ארץ שיימסר לריבונות יהודית. לשם ארגון יציאתם של היהודים מארצות מוצאם ויישובם במדינתם קרא הרצל להקים את 'אגודת יהודים'.

הרצל האמין כי הדרך להגשמת תוכניתו הינה מדינית, ולכן התנגד להתיישבות בארץ ישראל שלא על יסוד קבלת ערובות מדיניות ברורות. מסיבה זו לא תמך בניסיונות ההתיישבות בארץ בעידודם של חובבי ציון ובמפעלו ההתיישבותי של הברון רוטשילד.

כוחו של הרצל כמארגן וכמנהיג התגלה במלואו עם כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל באוגוסט 1897. היתה זו הפעם הראשונה שבה הוקם ארגון יהודי שהציג תכנית מדינית יהודית עצמאית. מבחינה זו היה הקונגרס הציוני הראשון מהפכה חשיבתית ואירגונית הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.

הקונגרס קיבל את התכנית הציונית, תכנית באזל, שלפיה 'הציונות שואפת ליצור מקלט לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח במשפט גלוי' [הכוונה למשפט בין-לאומי]. פרופ' הרמן שפירא הציע בקונגרס להקים 'קרן לאומית', אשר תרכוש בארץ ישראל קרקעות למען האומה. רעיון זה הוא שעמד בתשתית הקמתה של הקרן הקיימת לישראל.

האופוזיציה הציונית להרצל

שלושה מעקרונותיו של הרצל עוררו עליו ביקורת בחוגים ציוניים שחלקו על דרכו:

הדגשת חשיבותה של הפעילות הדיפלומטית.
פעילותו המדינית של הרצל נוהלה על-ידיו כמעט ביחידות. במסגרת זו ניסה להשיג 'צארטר' מן הממשלה התורכית להתיישבות יהודית בארץ ואף פנה לקיסר הגרמני וילהלם השני. הניסיונות המדיניים הללו לא צלחו, אך הותירו מנהיגים ציוניים אחרים בעמדה של פאסיביות שלא ברצונם.

המנעות מהתערבות יהודית בפוליטיקה הפנימית במדינות מוצאם של היהודים.
הרצל דרש מן הפעילים הציוניים שלא להתערב בבעיותיהן הפוליטיות הפנימיות של המדינות שבהן פעלו, כדי שלא לעורר את התנגדותן לתכניות ציוניות. דרישה זו לא אפשרה למנהיגים הציוניים להיות מעורבים בבעיות מדיניות שהיו קשורות ליהודים, במיוחד במזרח אירופה, ועל כן לא יכלו רבים להסכים לדרישה זו.

היעדר עיסוק בתרבות היהודית.
למרות הצהרותיו בדבר הצורך בשיבה ליהדות, היה הרצל רחוק מן השפה העברית ומן התרבות העברית. בספרו אלטנוילנד, שהתפרסם כרומן בשנת 1902, הוא חזה הצלחה טכנולוגית וחברתית להתיישבות הציונית העתידה, אך לא ייחס חשיבות לנושא התרבות או השפה. יהדותה של המדינה אף היא לא באה לידי ביטוי רב בתכניתו של הרצל.

נושא התרבות עורר ביקורות מכיוונים שונים:

  • מרכז רוחני ולא מרכז לאומי. היו שטענו כי על הציונות לשאוף לתחייה רוחנית ומוסרית של העם ולא לפעול כתנועה מדינית -לאומית. אחד העם, שייצג גישה זו, טען כי הציונות לא נועדה לפתור את 'צרת היהודים', אלא את 'צרת היהדות'. על-כן יש לשאוף להקים בארץ ישראל מרכז רוחני-לאומי, שיפעל לתחיית הרוח והתרבות העברית.
  • פעילות לאומית, רעיונית ותרבותית חילונית. ביקורת שהועלתה אף היא על בסיס תרבותי, אם כי חילוני, השמיעה קבוצת משכילים, שכינתה עצמה 'הפרקציה הדמוקרטית' בקונגרס הציוני החמישי (1901). קבוצה זו דרשה להדגיש את היסודות הלאומיים של הציונות, להעמיק את הבירורים הרעיוניים והתרבותיים, אך לא להיכנע לדיעות המנהיגים הדתיים.
  • ציונות דתית. קבוצה אחרת, שהתארגנה במסגרת ההתנגדות לפעילות 'הפרקציה הדמוקרטית', דרשה להגן על הציונות המדינית אך להתנגד לעבודה תרבותית על ידי ההסתדרות הציונית. בשנת 1902, נועדו מנהיגי קבוצה זו בווינה והחליטו על הקמתו של 'מרכז רוחני – מזרחי', שהפך אחר-כך לתנועת 'המזרחי', שיצגה את הציונות הדתית.
מתנגדי הציונות

חלקים נרחבים מהציבור היהודי במזרח אירופה וברוסיה נמנו על שולליה של הציונות בשלבי הקמתה הראשונים של התנועה הציונית. חלקם נעלמו בהמשך מן הזירה ההיסטורית היהודית, חלקם השלימו עם קיומה או התקרבו בהדרגה לעמדותיה עם חלוף הזמן. אחרים, החולקים עליה אף עתה, אינם יכולים עוד להתכחש למרכזיותה בעיצובה של הזהות היהודית המודרנית כיום.

להלן נציין את עיקרי העמדות, כפי שהובעו בתקופת הקמתה של התנועה הציונית:

  • שלילה על בסיס דתי: היו שחלקו על הציונות מתוך פרשנות דתית. כזו היתה עמדתם של מנהיגי 'אגודת ישראל', שראו בקיום היהודי הדתי-אורתודוקסי בגולה אלטרנטיבה לציונות, שאותה ראו כדחיקת הקץ.
  • אוטונומיה ולא מדינה: גישה אחרת, שכונתה 'אוטונומיזם', פרי הגותו של ההיסטוריון היהודי שמעון דוּבּנוב, גרסה כי ניתן לקיים לאום יהודי בגולה במסגרת של אוטונומיות לאומיות-תרבותיות במרכזים יהודים שונים בארצות שונות וגם בארץ ישראל.
  • טריטוריה יהודית, אך לא בארץ ישראל: התומכים בגישה זו, שכונו 'טריטוריאליסטים', סברו כי לעם היהודי נחוצה מולדת, אך לא האמינו כי ארץ ישראל תוכל לחזור ולהיות מולדתם. על כן האמינו כי נחוץ לנסות ולהקים מדינה יהודית בטריטוריה חדשה.
  • אינטגרציה ולא התבדלות: רבים מן היהודים האמינו שככל שיושוו זכויותיהם האזרחיות לאלו של האוכלוסייה הכללית, יפחת הצורך להתייחס אליהם באופן ייחודי בשל היותם מיעוט חברתי ודתי.
  • סוציאליזם ולא לאומיות: שולליה הסוציאליסטים של הציונות האמינו כי הבעיה הלאומית היהודית, בדומה לבעיית לאומים אחרים עתידה להיעלם במסגרת חברת העתיד, השיוויונית ונטולת המעמדות.

הציונות המדינית, כפי שבאה לידי ביטוי בתקופת מנהיגותו של בנימין זאב הרצל פינתה את מקומה בהדרגה לגישות ציוניות אחרות לאחר מותו. הרצל הוא שהקים את המסגרת הארגונית, הצית תקווה בלבותיהם של אלפי יהודים והציב את הציונות על מפת הפוליטיקה האירופאית.

בהנהגתו של דוד וולפסון נשמר בתנועה הציונית שיווי המשקל בין התומכים בציונות המדינית לבין אלו שפעלו במטרה לקרב את פעילותה של התנועה הציונית לכיוון המעשי - של יישוב ארץ ישראל.

עם התפטרותו של וולפסון מנשיאות הקונגרס בשנת 1911 הועברה הנהגתה של התנועה הציונית למעשה לידי נציגיה של היהדות המזרח-אירופאית. בהנהגתו של פרופ' אוטו ורבורג , שנבחר לעמוד בראש ההנהלה הציונית הושם דגש רב יותר על מעורבות בנעשה בארץ ישראל.

ביבליוגרפיה נבחרת


עיקריו של פרק זה מבוססים על ספרו של יוסף גורני 'מראש פינה ודגניה ועד דימונה' ועובדו בהסכמתו עבור אתר זה.
מקור נוסף בו נעזרנו בעת הכתיבה היה ספרו של יהודה סלוצקי 'מבוא לתולדות תנועת העבודה הישראלית', באדיבותה של הוצאת הספרים 'עם עובד'.
בהמשך תצורף לפרק רשימה ביבליוגרפית רחבה יותר.


חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |