Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר היסטוריה



הסוציאליזם היהודי במזרח אירופה

פרק זה עוסק בשורשיה של תנועת העבודה במזרח אירופה; במקומם של היהודים בתנועות הסוציאליסטיות הכלליות ובסוציאליזם היהודי הלא-ציוני. כמו-כן הוא בוחן את עיקריה הרעיוניים של הציונות הסוציאליסטית. עיבוד וכתיבה: ד"ר אביגיל פז-ישעיהו.
רקע כללי

ראשית כניסתם של יהודים אל התנועה המהפכנית הרוסית קשורה בכניסתם ההולכת וגוברת למערכות השכלה הכללית: לבתי הספר התיכוניים ולאוניברסיטאות. תהליך זה הוגבל החל משנת 1886 על-ידי תקנות ממשלתיות שקבעו לציבור היהודי מכסה מספרית מירבית של 10% מכלל הלומדים. כתוצאה מהגבלות אלו פנו בני נוער רבים לבתי ספר גבוהים במערב אירופה לשם השלמת השכלתם. בערים אלו ישבו מנהיגי התנועה המהפכנית ברוסיה, אליהם התוודע ציבור הסטודנטים היהודיים מרוסיה.

על חלקם היחסי של היהודים בתנועה הסוציאליסטית מעיד מספרם הגבוה מקרב האסירים הפוליטיים: בין השנים 1890-1884 נאסרו ברוסיה, בשל עבירות פוליטיות 4307 איש. כ-579 אסירים מתוכם היו יהודים. (כ-12.5% מכלל האסורים, כלומר פי שלושם מחלקם של היהודים באוכלוסיה הכללית, אך שיעור קרוב למספרם היחסי מכלל הסטודנטים).

ראשוני המהפכנים היהודיים הגיעו מתוך חוגי הנוער היהודי המתבולל. צעירים אלה הושפעו מהגישה הסוציאליסטית העממית (הנארודניקית) והאמינו כי עתידה של רוסיה תלוי בשחרורם של האיכרים ובהעלאת מעמדם החברתי והכלכלי. גישה זו שלטה בתנועה המהפכנית הרוסית עד שלהי המאה התשע-עשרה. על-פי גישה זו אמור היה הסוציאליזם להתגשם לא על-ידי הפרולטריון העירוני, כפי שמקובל היה לחשוב בתנועות הסוציאליסטיות המערב-אירופאיות, אלא על יסוד הקהילה הכפרית (ה'אובּשצ'ינָה'), שקיימה בתוכה בעלות משותפת על כלל אדמות הכפר, שנחלקו ביניהן על-פי מספר הנפשות בביתם.

על-פי גישת ה'נארודניקים' אמור היה האיכר להיות נושא המהפכה, והבעלות על המשאבים המשותפים אמורה היתה להתנהל על יסודות האובשצ'ינה. שאר המעמדות נתפסו כמעמדות נצלניים, האמורים לוותר על זכויות היתר שלהם ולהצטרף למהפכה הכוללת. ביטול המעמדות העתידי, אמור היה להביא בעקבותיו גם לשחרורם הפוליטי והכלכלי של כל העממים ברוסיה ובכללם גם היהודים. על-פי גישה זו אמורים היו היהודים להיטמע בחברה המהפכנית.

בשנות ה-70 וה-80 של המאה התשע עשרה החלו לפעול גם חוגים סוציאליסטים יהודיים שדגלו בשימור הייחוד היהודי לצד פעילותם המהפכנית. מרכז ראשון לפעילות החוגים הסוציאליסטים היהודיים הללו היה בווילנה, שהיתה מרכז יהודי גדול והיוותה מעין צומת בין מרכזי התרבות והמדיניות הרוסית לבין אלו של מערב אירופה.

חוג משכילים ראשון החל לפעול כבר בשנת 1872, בין הבולטים בפעיליו היו יעקב אבא (ארקאדי) פינקלשטיין, ולדימיר יוכלסון, אהרון שמואל ליברמאן (1880-1845), יוסף אפטקמאן, אהרון זונדלביץ' ואחרים. חוג זה נסגר על-ידי המשטרה הרוסית, אך כבר בשנת 1875 הוקם בעקבותיו חוג שני, בהנהגתם של מירון זונדלביץ' (אחיו של אהרון זונדלביץ') ויהודה ליב דוידוביץ. שנה אחר-כך נאסרו מרבית חברי החוג והוא פסק לפעול. החוגים הסוציאליסטים הללו נבדלו מן החוגים הסוציאליסטים הכלליים, שבהם פעלו יהודים מתבוללים, בעיקר בכך ששמרו על צביונם היהודי המסורתי. עיקר פעילותם התנהלה בשפת היידיש, שהייתה שפת הדיבור העיקרית של המוני העם.

פרעות 1881, שהחלו לאחר רציחתו של הצאר אלכסנדר השני על-ידי מהפכנים רוסים, עוררו זעזוע קשה בקרב החוגים היהודיים הסוציאליסטיים ברוסיה. בייחוד קשתה עליהם מידת הזדהותם של רבים מן החברים הלא יהודים מן החוגים הללו עם הפורעים. רבים מהם הגיעו למסקנה כי ניצחון הסוציאליזם לא יבטיח את קיומם של היהודים הן כיחידים והן כאומה. רבים מהם בחרו לדבוק בתנועת 'חיבת ציון' (לימים - התנועה הציונית), שהאמינה כי פתרון בעיית היהודים מצריך גם פתרון לאומי - עליה והתיישבות בארץ ישראל.

למעשה יצרו פרעות 1881 קרע בקרב בני הנוער היהודים: חלקם המשיך לדבוק בתנועה הסוציאליסטית הרוסית ולשלול את זכות קיומו של לאום יהודי עצמאי, חלקם ראה את עתיד העם ביצירת מרכז טריטוריאלי יהודי בארץ ישראל. תנועת ה'בונד', שקמה מאוחר יותר, הציעה גישה שלישית, שהיוותה מעין חוליית ביניים בין שתי הגישות הללו. לצד פעולתה כתנועה סוציאליסטית מרקסיסטית היא פעלה לקידום הרעיון של הכרה באוטונומיה לאומית תרבותית ללאום היהודי לצד מתן אוטונומיה על בסיס דומה לעממי רוסיה האחרים.

ה'בונד'

המחלוקת הפנימית בציבוריות היהודית בסוף המאה ה-19 קיבלה תפנית חדשה עם הקמתה של תנועת ה'בונד' – 'אלגעמיינער יידישער ארבעטער בונד אין רוסלאנד און פוילן' ('אגודת הפועלים היהודית הכללית ברוסיה ובפולין').


הפגנה של חברי הבונד, 1917, התצלום: מתוך ויקיפדיה באנגלית
תנועה זו הוקמה בעקבות כינוס שנערך באוקטובר 1897 בווילנה ביזמת נציגי אגודות סוציאליסטיות יהודיות מווילנה, וארשה, ביאליסטוק, מינסק וּויטביסק. בכינוס זה הוחלט על הקמת התנועה וכן נבחר ועד פועל מרכזי שבראשו עמד ארקאדי קרמר.

מפלגה זו היתה בעלת השקפת עולם מרקסיסטית ושאפה, בשלבי הקמתה הראשונים, לשלב את היהודים במאבק המעמדי הכולל המתנהל ברוסיה. מאוחר יותר, בעקבות פעילות בקרב המוני העם היהודיים, הבינו אנשי המפלגה את כוחה של התרבות היהודית העממית, ועל כן תבעו בשנת 1901 להכיר בזכותם של היהודים לאוטונומיה לאומית ותרבותית בחברת העתיד הסוציאליסטית.

מנהיגי הסוציאל-דמוקרטיה הרוסית, בהם ולדימיר איליץ' לנין וגיאורגי פלכאנוב, סרבו להכיר ביהודים כאומה ובעקבות מחלוקת זו פרש ה'בונד' מהמפלגה הסוציאליסטית הכללית בשנת 1903. בשנת 1906 חזר ה'בונד' למסגרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית כחטיבה עצמאית, אך מבחינה תיאורטית לא אושרה עמדתו הלאומית.

בעקבות מהפכת 1917, לאחר השתלטותה של המפלגה הבולשביקית על רוסיה היתה לעמדה זו, ששללה את הזכות לאוטונומיה יהודית, משמעות קשה ביותר בכל הקשור לגורלם של היהודים בברית המועצות.


הגורמים לצמיחתו של 'הבונד'

  • היווצרותו של פרולטריון יהודי ברוסיה. בסוף המאה התשע-עשרה החלו ברוסיה התארגנויות ראשוניות של איגודי פועלים בקרב פועלי החרושת ושוליות בעלי המלאכה היהודיים שהועסקו בתנאי ניצול וראו עצמם כחסרי סיכוי להיטיב את מצבם הכלכלי והחברתי.

  • שינוי בגישה הסוציאליסטית - מעבר לסוציאל-דמוקרטיה. למן שנת 1883 חל שינוי בגישה הסוציאליסטית הרווחת, שנשענה עד לאותה עת על ההנחה ה'נארודניקית' כי ברוסיה עתיד הסוציאליזם להתגשם על-ידי התקוממות מעמד האיכרים. על-פי הגישה הסוציאל-דמוקרטית החדשה, שנשענה על התורה המרקסיסטית, אמורה היתה רוסיה לעבור את אותם שלבים מהפכניים כמו במערב אירופה: כלומר, תחילה יתפתח בה משטר קפיטליסטי, אשר כנגדו יאורגנו פועלי התעשייה. מנהיגיו הבולטים של זרם זה היו: גריגורי פלכאנוב, ואלדימיר לנין, פאבל אכסלרוד ויולי מארטוב.

  • שינוי בדפוסי הפעולה של סוציאליסטים יהודים. בתחום מושב היהודי היו היהודים חלק ניכר מן הפרולטריון המקומי ועל כן ריכזו אליהם את תשומת הלב של התועמלנים הסוציאל-דמוקרטים. בראשית שנות התשעים כבר התקיימה בווילנה אגודה סוציאל-דמוקרטית יהודית שהונהגה על-ידי ארקאדי קרמר. תחילה התמקדה פעילותם של הסוציאליסטים ברחוב היהודי בהפצת השפה הרוסית ורעיונות ההשכלה והסוציאליזם. פעילות זו נתפסה בתחילה כחלק בלתי נפרד מפעולותיה של התנועה הסוציאליסטית הרוסית, ונעשתה בהנחה כי עתיד היהודים הנו בהתבוללות. נעשה שימוש בשפת היידיש משום שרבים מן הפועלים לא דיברו רוסית. מתוך העבודה המעשית הגיעו רבים מן הפעילים הללו למסקנה כי קיים צורך אמיתי להקים תנועת פועלים שתיאבק באופן נפרד להטבת מצבם הסוציאלי של הפועלים היהודיים. (בשפת אותה העת התבטא השינוי במעבר מ'פרופוגנדה' ל'אגיטציה' – כלומר מעבר מהפצה תעמולתית של הרעיונות הסוציאליסטיים בחוגים מצומצמים לתעמולה בקרב ההמונים, המלווה בארגונם למאבק על זכויותיהם).
    בשנת 1895 הוקם ארגון הפועלים היהודי הראשון שהקיף ערים ועיירות רבות בליטא. מאוחר יותר החלו פעולות השבתה מאורגנות מקיפות והחלה לפעול גם מערכת תעמולה המונית, שהתבססה על הקמת ספריות עממיות, פרסום ספרות בלתי לגאלית ולבסוף גם הדפסת עיתון פועלים 'דער ארבייטער שטימע' ('קול הפועל').

  • התפוררות המסגרות הקהילתיות המסורתיות. מערכת זו שנתונה היתה בעצמה במשבר לא יכלה עוד לספק מענה לציבור הפועלים חסר ההשכלה. ציבור זה, שזכה להזדהות האינטליגנציה הסוציאליסטית, חש בעליית ערכו החברתי וגם נעזר באותם פעילים באופן מעשי לשם התארגנות מקצועית ופוליטית.


יחס ה'בונד' לציונות

התפתחות התנועה הציונית במקביל להתפתחותו של ה'בונד' אילצה את מנהיגיו לדון בבעיה הלאומית ולהתייחס אליה, אף כי בתחילת דרכם שאפו לפתור את בעיית הפועלים היהודיים במסגרת המאבק הסוציאליסטי הכולל לשינוי המשטר הכלכלי והחברתי ברוסיה.

בוועידתו הרביעית של ה'בונד' (1901) התקבלה ההחלטה הבאה: 'הוועידה מכירה שמדינה כרוסיה, המורכבת מלאומים שונים ורבים, צריכה להפוך בעתיד לפדרציה של לאומים עם אוטונומיה לאומית שלמה לכל אומה, ללא כל תלות בטריטוריה המיושבת על ידיה. הוועידה מכירה שהמונח אומה חל גם על העם היהודי'. בהמשך צוין כי התנאים עוד לא בשלו למתן אוטונומיה לאומית ליהודים בשלב הנוכחי, וכי יש לפעול בתחילה לתיקון האפליה החוקית כנגדם.

תכניתו הלאומית של ה'בונ'ד נשענה על שני עקרונות:

  • מתן אוטונומיה תרבותית-לאומית אישית. עיקריה: טיפוח לשון היידיש והשוואת מעמדה של שפה זו למעמד שאר הלשונות הנהוגות במדינה; הקמת בתי ספר חילוניים שילמדו בשפה זו; וטיפוח של קהילה ותרבות יהודית-חילונית.

  • פתרון הבעיות הכלכליות והאזרחיות של היהודים בארצות מושבם. ה'בונד' התעלם מן ההגירה הרחבה למערב ושלל את הנסיונות לראות בהגירה דרך לפתרון בעייתם של היהודים ברוסיה.

התנגדותו של ה'בונד' לציונות נבעה מגישתו הסוציאליסטית הכוללת, שראתה במאבק לגאולת המעמד (מעמד הפועלים) עיקר מרכזי ושללה את המאבק לגאולה לאומית של העם היהודי. הציונות נתפסה בעיני ראשי ה'בונד' כאוטופיה לא מעשית, המנתקת את המוני היהודים ממאבקם להשגת זכויות חברתיות אך אינה מציעה להם פתרון מעשי חלופי.

לגבי תנועת העבודה הארצישראלית היה המאבק ב'בונד' בעל משמעות מרחיקת לכת. מתוך המאבק והוויכוח עם ה'בונד' החלה התגבשותה האידיאולוגית בגולה. עם זאת, במבט לאחור, דומה כי תפקידו של ה'בונד' בתולדות העם היהודי היה טראגי. הוא מנע מרבבות יהודים לצאת את מזרח אירופה בשנים בהן ניתן היה עדיין להגר ממנה.

הציונות הסוציאליסטית:
נחמן סירקין

נחמן סירקין נחשב לראשון שיצר תיאוריה המשלבת בתוכה ציונות עם סוציאליזם. בשנת 1898 פרסם סירקין את עיקרי השקפתו בחוברת בשם: 'השאלה היהודית ומדינת היהודים הסוציאליסטית'. חלקו הראשון של חיבור זה עוסק בניתוח תולדות העם היהודי בגלות ובבחינת אופייה של האנטישמיות המודרנית, שבה ראה סירקין ביטוי להסתאבותה של החברה הבורגנית. יחסה האנטישמי של החברה הבורגנית ליהודים נבע לדעתו מיחסי תחרות כלכליים קשים בהם היתה נתונה עם המיעוט היהודי. סירקין העריך כי האנטישמיות עתידה להתגבר ככל שיתרופפו גדרי המעמדות וכי המעמדות הגבוהים, הנתונים בתהליך ירידה, ישאפו להמיר את המאבק החברתי המאיים עליהם במאבק גזעי או דתי.


נחמן סירקין,
תצלום: באדיבות מכון לבון (C)

לדעתו של סירקין צריכים היו היהודים לתמוך במפלגה הסוציאליסטית בשל שאיפתה החברתית לביטול המעמדות ולחלוקה צודקת של השלטון, אך לא במחיר התכחשות ללאומיותם. הוא קבע כי אף התנועה הסוציאליסטית עלולה, מתוך שיקולים זמניים של גיוס תמיכה המונית בעמדותיה, לתמוך בעמדות אנטישמיות (ניתוח זה התבסס ככל הנראה על הלקח המר שנלמד מתגובותיהם של הסוציאליסטים הרוסים לפרעות 1881). על כן, לדעתו, יכולה היתה רק הציונות, בשאיפתה לארגן המוני יהודים לשם התיישבות לאומית עצמאית, לספק ליהודים את המוצא האמיתי לצרתם. מדינה חדשה זו, כך האמין, צריכה לקום על יסודות סוציאליסטיים, שכן: 'הציונות כפעילות בונה של היהודים אינה עומדת בניגוד למלחמת המעמדות, אלא מעליה. כל המעמדות בישראל יכולים לקבלה, בלי שים לב להבדלי המעמדות'. לעומת זאת לא תיכון מדינה יהודית ללא שיתופו של הפרולטריון היהודי: 'ללא אנשי העבודה, הציונות היא בבחינת נפל. גלגלי הרפובליקה היהודית לא יונעו ללא זרועותיו החסונות של הפועל היהודי. הציונות תצטרך להביא בחשבון את המגמות הסוציאליסטיות של הפרולטריון היהודי ושל הסוציאליסטים היהודים, וכן את שאיפות המעמד הבינוני והאינטליגנציה לקיים את עצמאותם ואי תלותם הכלכלית'.

סירקין טען כי לא ניתן יהיה להקים מדינה יהודית על יסוד הון פרטי ותחרות חופשית, שכן אלו לא יאפשרו היווצרות של יישוב יהודי גדול, משום שבעלי ההון הפרטי יעדיפו את הפועל המקומי הזול על פני היהודי האירופאי, שהעסקתו יקרה יותר. על כן הוא הציע להיערך להתיישבות במימון הון לאומי שייצבר בקרן לאומית. קרן זו תמומן מתרומות ותיועד לקניית אדמות בארץ. את המהגרים היהודיים הוא הציע ליישב בקבוצות גדולות, של 10,000 איש על קרקעות הקרן, שייחשבו כקניינה המשותף של הקבוצה, ויעובדו במשותף במסגרת שתשלב בין חקלאות לחרושת. רווחי הייצור העתידיים יחולקו בין המתיישבים לשם מחייה, המשך הייצור והחזר החובות לבנק הלאומי היהודי.

עיקר רעיונותיו של סירקין, הקשורים בהתפתחותה הרעיונית של תנועת העבודה הציונית מתמקדים בשלוש קביעות עיקריות:

  • הציונות פירושה מתן אפשרות להמוני היהודים הנדחקים מעמדותיהם הכלכליות לעבור לחיי עבודה יצרניים.

  • אפשרות זו תוכל להתבצע במדינה יהודית עצמאית.

  • מדינה זו תוכל להיבנות רק בשיטות של התיישבות שיתופית.

סירקין ביקר בארץ, בשנת 1920 במסגרת משלחת של 'פועלי ציון' וזכה לראות את ניצניה הראשונים של ההתיישבות העובדת השיתופית על גווניה השונים: הקיבוץ, המושב וראשיתה של התנועה הקואופרטיבית.

פועלי ציון ברוסיה ובמזרח אירופה

שלבי ההקמה הראשונים

במקביל לנסיונתיהם של אינטלקטואלים יהודיים, ובראשם נחמן סירקין, שביקשו למצוא דרכים לשלב בין רעיונותיהם הסוציאליסטיים לציונות החלה לקום במזרח אירופה תנועה רחבת היקף של ציונות עובדת.

כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 השפיע רבות על הציבוריות היהודית במזרח אירופה. התנועה הציונית קסמה לחוגים שונים בציבור היהודי, שלא תמיד היו קשורים ביניהם. לעיתים הוקמו באותה עיר כמה אגודות ציוניות, למשל: אגודות של צעירים, שכינו עצמם 'צעירי ציון', אגודות נשים שנקראו 'בנות ציון', או אגודות של פועלים יהודיים שכונו 'פועלי ציון' (ארבייטער ציוניסטן). עיקר פעילותן של אגודות הפועלים הללו לא נשאה בתחילה צביון פוליטי ייחודי, אלא התרכזה בפעילות ציונית. ההסברה בהן נוהלה בשפת היידיש (שהיתה שפת הדיבור המקובלת בציבור זה) ונוהלה במקביל לפעילויות חינוכיות, כגון: השלמת השכלה, לימוד עברית, הכרת ההיסטוריה היהודית ופעילות חברתית וציונית. הנחתם של מארגני אגודות פועלים אלו היתה כי עתידם הכלכלי של היהודים ברוסיה אינו מובטח, לכן על הפועלים היהודיים להמנע מפעילות מהפכנית או פוליטית כנגד המשטר הקיים ברוסיה, העלולה להרע את מצבם עוד יותר, אלא עליהם להתרכז במאבק כלכלי המכוון לשיפור מצבם.

בנובמבר 1901 התקיימה במינסק ועידה ראשונה של אגודות הפועלים הציוניות. לבד מהחלטות בעלות צביון ציוני הוחלט כי מטרתן של האגודות תהיה שיפור מצבם הכלכלי והרוחני של הפועלים היהודים. אגודות אלו ראו עצמן כמגינות גם על יהודים בעלי מן המעמד הבורגני הנמוך (בעלי הון זעירים), שכן אלו, כך טענו, נדחפו בעל כורחם אל שורות הפרולטריון בשל אפלייתם על-ידי הבורגנות הזעירה המקומית.

ייחודם של פועלי ציון החל לבלוט עד מהרה אל מול זרמים ציוניים אחרים:

  • הציונות המעשית גרסה כי התיישבות הדרגתית, שתתנהל לאורך תקופה ממושכת, תביא בסופה להיווצרותו של ישוב יהודי רחב היקף בארץ ישראל ובהמשך אף להקמתה של מדינה יהודית. ציונים שהשתייכו לזרם זה האמינו כי בכדי להכין תשתית איתנה לקליטת המוני היהודים שיבואו בהמשך יש לעודד בתחילה עליה של בעלי הון לארץ.
    ההמון הפועלי היהודי התקשה להזדהות עם סדר קדימויות זה, שלא נתנו כל מענה לבעיותיו הייחודיות.
  • הציונות הרוחנית שאפה להקים בארץ מרכז רוחני לעם היהודי, בו יחיה רק חלק קטן ממנו כאומה ריבונית ויתמקד בפיתוח תרבות עברית מקורית. לדידו של זרם מחשבה זה לא נועדה הציונות לפתור את בעיותיהם הכלכליות של היהודים בתפוצות. בעיות אלו אמורות היו להיות מטופלות במסגרות המקומיות או באמצעות הגירה לארצות חליפיות.
    גישה זו לא סיפקה מענה לבעיותיהם של המוני היהודים במזרח אירופה וברוסיה ולכן מרביתם התקשו להזדהות עימה.
  • הציונות המדינית, כפי שהוצגה על-ידי הרצל, שאפה להשגת הרשאה (צ'ארטר) מצד מעצמה או מעצמות שליטות שתאפשר התיישבות יהודית בארץ ישראל ותסדיר באמצעים מדיניים את הקמתה של המדינה היהודית לעתיד לבוא.
    רעיון זה של התיישבות המונית בארץ התקבל גם בקרב 'פועלי ציון'.

באזור הדרומי של רוסיה, ביקטרינוסלב, נשאה אגודת 'פועלי ציון' אופי מעט שונה, בהשפעתו של דב בר ברוכוב. אגודה זו הכריזה על עצמה למן ראשיתה כאגודה סוציאליסטית מהפכנית (אף בשלב זה עדיין לא נוסח בבהירות הקשר שבין העמדות הציוניות לבין המטרות הסוציאליסטיות של האגודה).

Click to enlarge


'פועלי ציון' במינסק, 1900,
תצלום באדיבות מכון לבון (C)
Click to enlarge

עיצוב דרכה של התנועה

שינוי אופיין ועמדותיהן של אגודות 'פועלי ציון' התרחש בעקבות מספר מאורעות ותהליכים שהתרחשו ברוסיה:

  • פרעות קישינוב והצורך בארגון הגנה עצמית.
  • התחזקות התנועה המהפכנית ברוסיה ומהפיכת 1905.
  • משבר אוגנדה בהסתדרות הציונית.

פרעות קישינוב - 1903

פרעות קישינוב שהתרחשו בשנת 1903 היו סמן ראשון לשורה של פרעות ביהודים שהלכו וגברו עד הגיען לשיאן בשנת 1905. הן שככו בשנת 1906 בעקבות דיכוי המהפכה. פרעות אלו נערכו בסיועו של השלטון הצארי הן במטרה לדכא את הנוער היהודי והן במטרה ליצור זיקה בין התנועות המהפכניות הכלליות, שהתנגדו למשטר, לבין הציבור היהודי, בטענה כי ציבור זה היה פעיל כנגד השלטון הצארי. הפנית האלימות כלפי הציבור היהודי נועדה להסיט אותה מכיוונה של חצר המלוכה הצארית.

פרעות אלו הובילו למפנה תודעתי עמוק בציבוריות היהודית. רבים בתוכו התעוררו להאמין כי דרושה פעילות מדינית הן באמצעות התנועה הציונית והן על ידי תנועת ה'בונד'. לצד התארגנויות אלו החלה התארגנות לשם הגנה עצמית בקרב הקהילות היהודיות. כך, משפרצו פרעות בעיר הומל, כמה חודשים לאחר פרעות קישינוב, עמד כח הגנה מקומי, שהורכב מ-400 חברי 'פועלי ציון' לצד 600 חברי ה'בונד' אל מול הפורעים והדף אותם.

ארגוני הגנה עצמית נוספים החלו לקום בעיירות ובערים נוספות. התנגדותם של השלטונות הרוסיים להתארגנויות הללו וכליאתם של חלק מן החברים הביאו את מארגני ההגנה העצמית מקרב 'פועלי ציון' למאבק בשלטונות ולירידה למחתרת. שינוי זה דחק את תפיסתם של 'פועלי ציון' המינסקאים, שדגלו באי מעורבות פוליטית, והעלה לעמדה מרכזית את גישתם של 'פועלי ציון' מיקטרינוסלב, שתמכו במאבק פוליטי. בשנת 1904 נסחו 'פועלי ציון' ביקטרינוסלב פרוגרמה (מצע) בה נכתב כי מפלגת 'פועלי ציון' הנה מפלגה של הפרולטריון היהודי. מטרותיה של המפלגה על-פי הפרוגרמה היו:

  • יצירת מרכז לאומי יהודי בארץ ישראל.
  • מאבק להשגת זכויות אזרחיות ולאומיות בגולה.
  • מלחמה במשטר הקיים.

התנועה המהפכנית הרוסית

הסתבכותה של רוסיה במלחמה עם יפן בשנת 1904 ותבוסתה בסופה, הביאה למשבר כלכלי עמוק ברוסיה והעצימה את כוחן של התנועות המהפכניות בתוכה. שיאה של תסיסה זו בא לידי ביטוי במהפיכת 1905. בסתיו 1905 שותק המשק הרוסי בעקבות שביתה כללית ובאוקטובר נאלץ הצאר לפרסם מניפסט המבטיח חופש אזרחי, חופש התארגנות פוליטי וכן כינוס בית נבחרים ('דומה') שיבחר באופן דמוקרטי. הפגנות השמחה הנרחבות בעקבות הפרסום נגדעו בגל פרעות כנגד היהודים, שאורגן בחשאי על ידי המשטר.

חלום ההשתלבות בחברה הכללית הופר. עתה פנו רבים מבני הנוער היהודי אל הכיוון הסוציאליסטי. מי לתנועת ה'בונד' ומי לאגודות 'פועלי ציון' ולהתאגדויות ציוניות נוספות. עד מהרה החל להיווצר עימות רעיוני בין הנהגת ה'בונד' למנהיגי 'פועלי ציון'. את ביסוסו הרעיוני של הזרם המרקסיסטי בציונות, שהיה לגורם מרכזי בקרב 'פועלי ציון', נטל על עצמו דב בר ברוכוב.

משבר אוגנדה
נסיונותיו של הרצל להשיג צ'ארטר על ארץ ישראל הגיעו למבוי סתום בשנת 1903. המשא ומתן עם התורכים לא העלה דבר. תכניתו ליישוב יהודים באל-עריש התבררה כלא מעשית. על רקע מצבם ההולך ומחמיר של יהודי מזרח אירופה, קיבל הרצל את הצעתם של הבריטים להעניק לעם היהודי צ'ארטר להתיישבות יהודית באוגנדה שהיתה בשליטתם. הרצל העלה את ההצעה הזו בפני הקונגרס הציוני השישי. ההצעה עוררה חילוקי דיעות חריפים בתנועה הציונית. בראשם של המתנגדים עמד מנחם אוסישקין. מותו הפתאומי של הרצל (בשנת 1904) זיעזע את התנועה כולה, אך לא הפסיק את הוויכוח. שני הזרמים העיקריים שניצבו אלה מול אלה היו: 'ציוני ציון' (תומכי התיישבות יהודית בארץ ישראל ) וה'טריטוריאליסטים' (תומכי מציאת טריטוריה חליפית עבור העם היהודי). תגובתם של 'פועלי ציון' להצעת ההתיישבות באוגנדה גילתה את מורכבותה של התנועה, שהתפצלה בתוכה בשל הוויכוח העקרוני בדבר מטרותיה של הציונות.

  • הזרם הטריטוריאליסטי - בינואר 1905 קיימו אגודות 'פועלי ציון' ועידה באודסה. בוועידה זו הוכרז על הקמתה של 'המפלגה הציונית סוציאליסטית' (כינוייה הלועזי של התנועה, שנגזר משמה, היה ס"ס). מפלגה זו הגדירה את מטרותיה של הציונות כמתן תשובה מיידית להמוני היהודים הנדכאים והנרדפים במזרח אירופה. ציונות שכזו, כך טענו תומכי התנועה תוכל להתקיים גם בארצות אחרות, לבד מארץ ישראל. בראש התנועה עמד נחמן סירקין.
    עם כינוסו של הקונגרס הציוני השביעי, שקיבל את ההחלטה העקרונית הקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל עזבו צירי הס"ס, ביחד עם כל תומכי הפיתרון הטריטוריאליסטי את הקונגרס והקימו את ה 'הסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית' (יט"א) ברשותו של הסופר היהודי אנגלי ישראל זנגביל. בין השנים 1914-1906 ניהלו ראשי הזרם הזה משא ומתן עם ממשלות שונות על אפשרויות להגירה יהודית אל ארצות שהיו בחסותן. זנגביל חזר אל התנועה הציונית כבר בשנת 1909. מאוחר יותר חזרו אליה גם ברל כצנלסון, דוד שמעונוביץ, בן-ציון דינור ומאוחר יותר גם יעקב לשצ'ינסקי.
  • סיימיסטים - בעקבות מהפיכת 1905 דימו רבים מבין המשכילים היהודים כי ברוסיה עתיד להיכון משטר דמוקרטי בו יזכו היהודים לשוויון זכויות מלא. על-כן טענו התומכים בדיעה זו, על היהודים להשתלב באופן פעיל במאבק בשלטון הצארי ובדומה לעממים אחרים המרכיבים את האימפריה הרוסית לתבוע את זכותם להתארגנות לאומית אוטונומית במסגרת המדינה הרוסית. את היישות האוטנומית הזו אמור היה להנהיג 'סיים' (בית נבחרים), שינהיג את התישבותם של היהודים בטריטוריה משלהם. קבוצה זו הקימה מפלגה בשם 'יידישע סאציאליסטישע ארבעטער פארטיי' (ראשי התיבות: י"ס), שנודעה יותר בכינוייה - 'סיימיסטים' (תומכי ה'סיים'). חלקה של קבוצה זו עבר בעקבות המהפיכה הקומוניסטית לפעילות ב'יבסקציה' (הסקציה היהודיתבמפלגה הקומוניסטית הרוסית).
  • פועלי ציון הפלשתינאים - קבוצה זו מבין 'פועלי ציון' נותרה נאמנה לארץ ישראל - ובה מתמקד עיקר עניננו. בתחילה היתה קבוצה זו מצומצמת, והתרכזה בעיר פולטבה ובסביבותיה. מנהיגה הבולט היה דב בר ברוכוב. על חבריה הבולטים נמנו יצחק בן-צבי, ויעקב זרובבל. בשנת 1905 כינסו אגודות 'פועלי ציון' מאזור פולטבה ועידה איזורית, שהחליטה בין השאר כי 'המועצה מכירה בארץ ישראל בתור הטריטוריה היחידה אשר בה תבוצע, דרך מלחמתו המעמדית של הפרולטריון היהודי, אוטונומיה טריטוריאלית בשביל העם היהודי, והיא תובעת מן ההסתדרות הציונית הכללית עבודה מעשית מידית בארץ ישראל'.
    באותה שנה התכנסה מועצה איזורית של 'פועלי ציון הפלשתינאים' בווארשה ובה השתתפו בין השאר דוד גרין (בן-גוריון) שהגיע מפלונסק, וכן יצחק טבנקין ונחום ניר. אגודות 'פועלי ציון פלשתינאים' קמו במקומות נוספים - בקרים, במינסק ובביאליסטוק.


בשנת 1906 כונסה בפולטבה במחתרת ועידתה הראשונה של 'המפלגה הסוציאל-דמוקרטית היהודית פועלי-ציון'. לוועידה זו הגיעו נציגים מפולין, קרים,ליטא ואוקראינה. את הפרוגרמה (המצע, המגדיר את הבסיס הרעיוני) של המפלגה ניסח דב בר ברוכוב. עקרונות היסוד עליהם הוסכם קבעו את עיקרי היסוד של מפלגת 'פועלי ציון':

  • מטרת המפלגה : שינוי מבנה החברה - על יסודות סוציאליסטיים.
  • דרך הפעולה: מלחמה מעמדית של הפרולטריון היהודי בשורות הסוציאל-דמוקרטיה העולמית.
  • עמדתה הציונית: תביעה למתן 'אוטונומיה טריטוריאלית לעם היהודי....הניתנת להתגשם רק בארץ-ישראל'.

באותן שנים החלו להתגבש מפלגות 'פועלי ציון' גם באוסטריה, באמריקה, באנגליה ובארץ ישראל. בשנת 1907, במקביל לכינוסו של הקונגרס הציוני השמיני בהאג, נערכה ועידה עולמית של צירי 'פועלי ציון' מרוסיה, אוסטריה, אמריקה, אנגליה וארץ ישראל. את ארץ ישראל יצגו יצחק בן-צבי וישראל שוחט. על אף שהוברר כי קיימים הבדלים ניכרים בין המפלגות הארציות השונות, הוחלט להקים ברית עולמית של פועלי ציון (וועלט פארבאנד) וכן להקים לשכה מרכזית בווינה, בהנהלתו של ברוכוב.

דב בר ברוכוב

עיקרי התיאוריה הציונית סוציאליסטית של דב בר ברוכוב מופיעים בשלושה מאמרים מרכזיים שפרסם: 'היסודות המעמדיים של השאלה היהודית', 'הפלטפורמה שלנו' ו'תפקיד מעמד הפועלים בהגשמת הטריטוריאליזם'.

בשנים הראשונות למאה העשרים נתפס המטריאליזם היסטורי, על-פי שיטתו של קארל מרקס, כיסוד בלתי ניתן לערעור על-ידי חוגים נרחבים בשמאל המהפכני. על יסוד המרקסיזם טענו יהודים סוציאליסטים וקומוניסטים רבים כי היהודים אינם אומה, אלא שכבה כלכלית מסוימת שהתגבשה בתקופה הפיאודלית ועתידה להיעלם עם התפתחותה של החברה והכלכלה המודרנית. על יסודות המרקסיזם טענו אנשי ה'בונד' כי יש להכיר בלאומיות יהודית חילונית במסגרת ארצות יישובם של היהודים. עבור רבים מבני הנוער היהודי הציוני, שהזדהו עם עיקריה של התורה המרקסיסטית אך לא רצו לוותר על שאיפותיהם הציוניות יצרו רעיונותיו החברתיים של דב בר ברוכוב גשר תיאורטי הכרחי שאיפשר להם לאחוז בשתי הגישות הללו יחדיו.


בר ברוכוב,
תצלום: באדיבות מכון לבון (C)

ברוכוב הניח כי היהודים הנם אומה אקסטריטוריאלית (חסרת טריטוריה משל עצמה) וחסרי משק לאומי עצמי. על-כן תלוי קיומם הכלכלי בכך שהם ממלאים תפקידים ייחודיים במשק הכללי (למשל: במסחר, בבנקאות, במלאכה). מעמדם יציב כל עוד לא צמחה בארץ מושבם שכבה חברתית מקומית המסוגלת למלא תפקידים אלו. עם התפתחות כוחות הייצור המקומיים לדרגה המאפשרת להם למלא את אותם תפקידים, נתפסים היהודים כגורם המפריע להתפתחותם של כוחות הייצור המקומיים, או אז הם נדחקים מעמדותיהם. בהעדרה של נחלה לאומית משל עצמם, היכולה להוות משענת, הם מאבדים את מעמדם הכלכלי. הפגיעה הכלכלית ביהודים הנה הגורם הראשי להגירתם, אך מאחר שבכל מקום הם עתידים להגיע בסופו של דבר למצב דומה, אין למצב זה פיתרון אלא בריכוזם של המוני היהודים בטריטוריה משלהם. במדינה משל עצמם.

תפקידה של התנועה הציונית בכלל ושל הפועלים בעלי ההכרה בתוכה בפרט, על-פי ברוכוב, יהא לעמוד בראש המהגרים היוצאים לטריטוריה הלאומית. ברוכוב הניח כי עצם תהליך ההגירה יהיה סטיכי (לא מוכוון מראש, אלא טבעי, המתרחש בלחץ תהליכים היסטוריים, כלכליים וחברתיים) וכי יעד ההגירה היהודית המועדף יהיה ארץ ישראל. כמו-כן הוא הניח שבניגוד ליעדי הגירה אחרים, העתידים בשלב מסויים לסגור את שעריהם בפני יהודים, אין המהגרים היהודיים צפויים להתקל בהתנגדות מאורגנת לבואם. יתר על-כן, כך חשב, עתידה האוכלוסיה המקומית להתבולל בקרבם כלכלית ותרבותית בתוך דורות אחדים. עם הווצרותו של רוב לאומי יגיעו היהודים, כך האמין, ל'אוטונומיה טריטוריאלית בארץ ישראל'.

ברוכוב חשב כי בתהליך בניינה של ארץ ישראל תתבצע חלוקת תפקידים בין הבורגנות היהודית לפרולטריון היהודי. הבורגנות (בעלי הממון) תקים משק יהודי על בסיס קפיטליסטי בכפר ובעיר. ואילו תנועת הפועלים, עליה ישען עיקר בניינו של המשק הלאומי, תארגן את הפועלים העולים ארצה החפצים להשתלב בעשייה, למאבק על מעמדם, תנאי חייהם, הקמת מוסדות לעזרה הדדית בתוכם וכן על שכרם. מעמד זה הוא גם שימשוך אחריו הגירה פועלית רחבה לארץ.

תנועת העבודה הארץ-ישראלית הושפעה, בסופו של דבר, יותר מן הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי, בנוסח נחמן סירקין מאשר מן הסוציאליזם המרקסיסטי של ברוכוב, אך אין ספק בדבר תרומתו החשובה של ברוכוב למאבקו של הנוער הציוני בתפוצות בכך שסיפק לו תאוריה שאפשרה לו להתמודד בתנועות הסוציאליסטיות והמרקסיסטיות השונות שהתחרו אף הן על ליבו של הנוער היהודי.

ביבליוגרפיה נבחרת

עיקריו המרכזיים של פרק זה מצויים בספרם של יוסף גורני ויצחק גרינברג 'תנועת העבודה הישראלית, היסודות הרעיוניים, המגמות החברתיות והשיטה הכלכלית, אסופה מוארת' וכן בספריהם של: פרופ' יהודה סלוצקי 'מבוא לתולדות תנועת העבודה הישראלית', ושל פרופ' שמואל איזנשטדט 'פרקים בתולדות תנועת הפועלים היהודית'.
לבד ממקורות אלו ראו להלן רשימה נבחרת של מקורות מרכזיים לנושאי הפרק:


חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |