Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר היסטוריה



היסודות הרעיוניים של תנועות הפועלים

הפרק עוסק ביסודות הרעיוניים שאפיינו את תנועות הפועלים באירופה. תנועות אלו השפיעו במישרין ובעקיפין על עיצובה הראשוני של תנועת הפועלים בארץ ישראל. עיבוד וכתיבה: ד"ר אביגיל פז-ישעיהו.
מבוא

תנועת הפועלים והתיאוריות הסוציאליסטיות הקשורות בה נמנית על התופעות החברתיות והרעיוניות המרכזיות שהשפיעו על ההתפתחות הכלכלית והחברתית בעת החדשה. המושג סוציאליזם מציין מגוון השקפות חברתיות, מוסריות וכלכליות, החולקות ביניהן רעיונות יסוד משותפים. עיקרו של הסוציאליזם קשור בשאיפה להעברת הבעלות על הרכוש ואמצעי היצור מן הפרט לידי הכלל, באופן מלא או חלקי, במטרה ליצור חברה חדשה ושוויונית, שאינה בנויה על בסיס מעמדות חברתיים או כלכליים.

במהותו גילם הסוציאליזם שאיפה ליצירת שלמות חברתית, באמצעות ארגון כלכלי וחברתי שונה המכוון להשגת אחדותו של המין האנושי מעבר לפערים המעמדיים, הכלכליים והלאומיים.

תנועת הפועלים המודרנית ורעיונותיה החברתיים הנן תולדה של המאה ה-19, שבה התחוללה 'המהפכה התעשייתית', שגרמה לעקירתם של המונים מקהילותיהם הכפריות ומעבר אל הערים המתועשות בחיפוש אחר פרנסה. אוכלוסיות אלה התגוררו בשכונות העוני של הערים, בתנאי צפיפות ועוני ועבדו בתנאי העסקה נצלניים וקשים ביותר.

הסוציאליזם צמח גם כתגובת נגד לפירוש המושג שוויון כפי שהוצג על ידי התנועה הליברלית באירופה של המאה ה-19. הליברליזם גרס כי שוויון בין בני אדם פירושו שוויון בפני החוק. הסוציאליזם שאף להשגת שוויון ריאלי - שוויון כלכלי, לצד שוויון חוקי, כתנאי להשגת חירותו של כל אדם.

הולדת הסוציאליזם

המושג 'סוציאליזם' הופיע לראשונה בעיתון שהיה קשור בתנועתו החברתית של התעשיין האנגלי רוברט אואן והתייחס לרעיונותיו החברתיים (הסוציאליים). מאוחר יותר הוענקה למונח הזה משמעותו המודרנית. באנגליה ובצרפת נעשו הניסיונות הראשונים לקידומם של הרעיונות הסוציאליסטיים. פעולה זו נקשרה בפעילותם של שלושה אישים מרכזיים:


קלוד אנרי דה סן-סימון (1825-1760 ; C. H. Saint-Simon)


אנרי דה סן-סימון
A portrait drawing of Henri de Saint-simon
 borrowed from fr.wikipedia.org

סן-סימון הגה את הרעיון כי תפקידה של המדינה להבטיח את אושרם של ההמונים. הוא הדגיש את חשיבות המדע והמהפכה הטכנולוגית שתבוא בעקבותיו. סן-סימון לא גרס כי לשם השגת שוויון חברתי יש לבטל את הקניין הפרטי, אך עם זאת תבע להנהיג חובת עבודה לכל, תוך שיתוף העובדים בניהול החברה. המדינה, כך קבע, אחראית לתכנון החיים הכלכליים, ועל כן על השלטון להתנהל בידי מומחים, הבקיאים בצורכי החברה ובניהול. סן-סימון שאף להתחדשות רוחנית והטיף לאמונה לא-דתית המבוססת על דעת ומוסר. תלמידיו יצרו לאחר מותו את האסכולה ה'סן-סימוניסטית', אך ארגון זה התפורר לבסוף.


שארל פורייה (1838-1772; Ch. Fourier)

Click to enlarge
שארל פורייה
From: H.F. Helmolt (ed.):
History of the World. New York, 1901 ,


פורייה ביסס את תורתו על הבטחת טובתו ואושרו של הפרט בחברה. עיקר ביקורתו כוונה לשיטה החברתית הקיימת, שהיתה מבוססת לדעתו על תחרות אישית פרועה ורדיפה אחר עושר, שגרמו לבזבוז ולחיי טפילות. כדי לתקן את העיוותים הללו הציע להקים חברה חדשה, אותה כינה 'הרמוניית העתיד'. החיים בחברה זו אמורים היו להתנהל ביישובים שיתופיים, אותם כינה 'פאלאנקס' (ביוונית: יחידה צבאית הערוכה בריבוע צפוף, מגן אל מגן, באופן שאינו מאפשר פגיעה בחייליה), שם זה נגזר ממבנה היישוב השיתופי אותו הגה, שנועד לאפשר את קיומה של הקהילה השיתופית כיחידה חברתית אחת. על-פי תכניתו אמורה היתה החברה ב'פאלאנקס' לחיות במסגרת של שותפות ושוויון חברתי (כולל חינוך משותף), אך תוך קיום שותפות כלכלית חלקית (שכר מותאם לעבודת החברים, תמורה בעד רכוש פרטי).

פורייה לא זכה לראות בהתגשמות חזונו בחייו. לאחר מותו נערכו מספר ניסיונות להקים קהילות על פי תכנית זו, אך הם לא האריכו ימים.


רוברט אוון - (R. Owen; 1858-1771)

Click to enlarge
רוברט אוון
From:  H.F. Helmolt (ed.):
History of the World. New York, 1901


אוון היה בן למשפחת פועלים, הפך לתעשיין טכסטיל מצליח ובעל בית-חרושת בניו לָנָרק. הוא פיתח תורה סוציאליסטית שנקראה 'סוציאליזם אווניסטי' או 'סוציאליזם קואופרטיבי', שהתבססה על שאיפה לתיקון החברה ועל יסודות של מוסר חברתי.

אוון שאף לשינוי היחס אל מיליוני הפועלים, שנחשבו כנחותים לא רק כלכלית אלא גם חברתית. האדם, כך טען, הנו תוצר נסיבות חייו, על-כן הבטחת סביבה מתאימה עבורו ועבור משפחתו עתידה להבטיח יצירת חברה בריאה וטובה יותר. חינוך הולם, משכורת הוגנת ותנאי עבודה נאותים לפועלים, כך האמין, יתרמו לא רק לעובדים אלא גם למעבידים, שיזכו לעלייה בפריון העבודה. כמו כן הוא הציע להקים ישובים קואופרטיביים עבור פועלי החרושת.

אוון קיווה לשיתוף פעולה ממשלתי לשם יישום רעיונותיו. כשהתאכזב, נסע לארצות הברית (1824), והקים את המושבה 'הרמוניה החדשה' ( New Harmony). אולם מושבה זו לא התקיימה לאורך זמן בשל סיכסוכים שהתעוררו בין אנשיה. כעבור חמש שנים חזר לאנגליה ונבחר לעמוד בראש תנועה רחבה של איגודים מקצועיים שהאמינו ברעיונותיו בדבר ייסוד מפעלים קואופרטיביים. איגודים אלו הקימו בורסות למכירת תוצרתם ואף ניסו להקים הסתדרות ארצית של כל ארגוני הפועלים, שתיקרא 'האגודה הארצית הגדולה והמאוחדת'. אגודה זו הוקמה בשנת 1834, איגדה במסגרתה כמיליון חברים. בסופו של דבר היא התפוררה בלחץ המעסיקים.

תנועתו של אוון לא האריכה ימים אך השפיעה באופן עמוק על התפתחותה העתידית של תנועת הפועלים האנגלית וכן תפסה מקום חשוב בתולדות הסוציאליזם. למן המחצית השניה של המאה ה-19 התרכז המאבק הפועלי בהקמת אגודות מקצועיות ובמאבק חקיקתי במטרה לשפר את מצבו החומרי של הפועל.

חלוצי המחשבה הסוציאליסטית

התקופה שבין קונגרס וינה (1815) לבין מהפכת 1848 ('אביב העמים') התאפיינה בצרפת ובגרמניה כתקופת מאבקים לאומיים, חברתיים ומדיניים בעלי אופי ליברלי בעיקרם. בתקופה שבין מהפכת 1830 (שהביאה למפלת בית בורבון ולעלייתו של לואי פיליפ בצרפת) למהפכת 1848 פעלו בצרפת מספר אישים, הנחשבים בתולדות תנועת הפועלים כחלוצי זרמים ושיטות מרכזיים במחשבה הסוציאליסטית.

לואי אוגוסט בלאנקי (L.a.Blanqui; 1881-1805) - חי כמהפכן ועשה כמחצית חייו בכלא. השתתף בתנועות מהפכניות החל מהקארבונרים באיטליה ועד למהפכות 1848-1830. ניסה לארגן את פועלי פאריס והקים בשנת 1837 את אגודת 'ברית העונות' (תאיה המחתרתיים כונו בשמות עונות השנה). ההתקוממות אותה ניסה לארגן כשלה, והוא ישב בכלא עד שנת 1848.

בלאנקי חשב כי לצורך המהפכה יש להקים עילית מהפכנית, שתהא מורכבת מקבוצה מצומצמת של מהפכנים מקצועיים, שתתכנן ותקדם את מלחמת המעמדות הקרבה בין הפועלים לקפיטליסטים. הוא לא ייחס חשיבות מרובה להגות על טיבה של חברת העתיד, אלא שאף למהפכת פועלים פוליטית. השפעתו ניכרה בצרפת עד שנת 1870. רבים מתלמידיו עברו אחר כך למרקסיזם.


לואי בלאן (1882-1811; L. Blanc) נחשב בצרפת לראשון הדוגלים בסוציאליזם דמוקרטי, או - סוציאליזם רפורמי הדרגתי. בספרו 'ארגון העבודה' (1839) טען כי על המדינה להבטיח את קיומם הכלכלי של כל אזרחיה. בשנת 1848 כיהן כחבר בממשלה המהפכנית ויזם הקמתם של 'בתי מלאכה לאומיים' שנועדו לקלוט מובטלים, אך לא זכה לתמיכה ממשלתית מספקת לביצוע תוכניתו. בספרו 'הסוציאליזם: הזכות לעבודה' (1849) עמד על הזכות לקבלת עבודה לא רק כפתרון לאבטלה, אלא כיסוד למשטר צודק בעתיד. בלאן ראה במדינה מכשיר לרפורמה, וקיווה כי עם השגת זכות בחירה כללית, תוקם ממשלה שתפעל למען ההמונים. כמו כן הציע להלאים משאבים כלכליים משותפים, כגון: מכרות, בנקים ומסילות ברזל. בכסף שיצבר בעקבות ההלאמה הציע להקים בתי מלאכה בהם ישותפו הפועלים בניהול בהדרגה.

בשנת 1852 נאלץ בלאן להמלט ללונדון, ושם שהה בגלות עד שנת 1870. עם שובו התנגד לקומונה הפריסאית ונותר מחוץ לתחום הפעילות הציבורית.

פייר ז'וזף פרודון ( 1865-1809 ; P.Proudhon) -

Click to enlarge
פייר ז'וזף פרודון
From: H.F. Helmolt (ed.):
 History of the World, New York, 1901


נחשב לאבי האנרכיזם (אנרכיה ביוונית – אי שילטון). החשיב כעיקר מרכזי את התפתחותו האישית והחופשית של כל אדם. לדעתו נחשב כל שלטון של אדם באדם לדיכוי. כתחליף למדינה הוא שאף להקים פדרציה של קומונות שינוהלו בשלטון עצמי ושוויוני. בתחום הכלכלה הציע להקים בנקים שיספקו אשראי ללא ריבית לשם הקמתן של קואפרציות יצרניות. בשנת 1849 ניסה להקים בנק שיתן אשראי לחברים בו במטרה לסייע להם להפוך ליצרנים עצמאיים, אך ניסיונו קצר הימים הופסק עם עלייתו לשלטון של נפוליאון ה-3.

פרודון נחשב כדמות משפיעה בקרב פועלי צרפת, שהועסקו ברובם בבתי מלאכה קטנים ובאותן שנים נאסר עליהם להתאגד. השפעה זו גברה במחצית המאה ה-19 ובמאה ה-20. האנרכיזם של בקונין וכן האגף האנרכו-סינדיקליסטי בצרפת ובארצות הלאטיניות הושפעו רבות מהגותו.


תנועות סוציאליסטיות 1917-1848

מהפכות 1848 ('אביב העמים') התרחשו בנפרד במדינות שונות באירופה וציינו נקודת מפנה בהיסטוריה של יבשת זו. מעמד הפועלים לא מילא בהן תפקיד עצמאי, אלא השתייך למעשה לאגף הרדיקלי במרד של התנועות הליברליות. שיתוף הפעולה בין הליברלים לפועלים הנחיל אכזבה לאחרונים, אך גם האיץ בתנועות הפועלים תהליכים חברתיים שהתבטאו בהגברת התודעה המעמדית בתוכן. למן המחצית השניה של המאה ה-19 החלו תנועות הפועלים להקים לעצמן, לראשונה, ארגוני פועלים עצמאיים, מתוך הבנת הבדלי האינטרסים הקיימים בין הציבור הפועלי למעמד הבינוני הגבוה. השפעתו של המרקסיזם החלה אף היא להתפשט בקרב התנועות הללו.

בתקופה זו עוצבה תשתיתם הרעיונית של הזרמים המרכזיים בתנועת הפועלים המודרנית. להלן נציין את הטיפוסים העיקריים של התנועות והתורות הסוציאליסטיות שהתקיימו עד למלחמת העולם הראשונה.

מרקסיזם

הרעיון המרקסיסטי נקשר בשמם של שני אישים: קארל מרקס (1883-1818) ופרדריך אנגלס (1895-1820).


קארל מרקס
מקור התמונה: ויקיפדיה אנגלית

פגישתם הראשונה התרחשה בפאריס, בשנת 1844, ומאז לא נפרדו דרכיהם ופעולתם המשותפת נמשכה עד למותו של מרקס. בשנת 1847 הצטרף מרקס כחבר ל'ברית הקומוניסטים' (לפני כן - 'ברית הישרים'), ארגון בינלאומי של עסקני פועלים שמרכזו בלונדון. לבקשתו של ארגון זה חיברו מרקס ואנגלס את 'המניפסט הקומוניסטי', קונטרס שבו הוצגו עיקרי הרעיונות המרקסיסטיים. חשיבותו של 'המניפסט' היתה בכך שלראשונה נכתב והוצג בסיס הגיוני רחב ומעמיק לבניינן של מפלגות סוציאליות מאורגנות, בניגוד לקבוצות ולארגונים שהתקיימו בעבר. 'המניפסט' לא כוון לענות על בעיות מעמד הפועלים בהווה, אלא להתוות את דרכו עד הגיעו לשלטון.

מרקס ואנגלס כינו את הסוציאליזם על-פי שיטתם בשם 'סוציאליזם מדעי' בניגוד ל'סוציאליזם האוטופי', שאפיין לדעתם את הוגי הדיעות שקדמו להם, בהם: סן-סימון, פרודון, אוון ואחרים. רעיונותיהם של מרקס ואנגלס הושפעו מן ההגות הפילוסופית בת זמנם שבה נעזרו לניסוח רעיונותיהם החברתיים. אחד מן הרעיונות הללו הוא הדיאלקטיקה. פילוסופיה זו ראתה בתהליכי ההתפתחות הרוחניים או החומריים תוצאה של התנגשות בין כוחות מנוגדים (תיזה ואנטי תיזה) היוצרת לבסוף סינתזה (אחדות הניגודים) חדשה, ברמה גבוהה יותר. מרקס יישם רעיון זה בניתוחיו ההיסטוריים. ההיסטוריה האנושית, על-פי השקפתו, הנה רצף של מאבקי מעמדות. מושג נוסף אותו טבע הנו : 'מטריאליזם היסטורי', לפיו החומר הוא נתון קבוע, בעוד הרוח תלויה בחומר. ומכאן שהגורמים הכלכליים הם המכריעים בחברה. שיטות הייצור הן הקובעות את הדפוסים הפוליטיים. עם התיישנותן, הן מהוות מכשול להתפתחות החברתית ועל כן מתחיל להתהוות תהליך של שינוי אובייקטיבי. שינוי היסודות הכלכליים משפיע על יחסי הקניין, על התורות והמוסדות הפוליטיים ואף על התרבות והדת. על פי גישה זו, טען, כשם שהבורגנות עלתה ככוח חדש אל מול האצולה הפיאודלית של ימי הביניים, כך עתיד הפרולטריון להוציא את השלטון מידי הבורגנות המתנוונת. ייעודו של מעמד הפועלים, כך האמין, הוא להקים חברה חדשה בה לא יהיו עוד הבדלי מעמדות.


פרדריך אנגלס
מקור התצלום: ויקיפדיה אנגלית

הרעיונות הכלכליים שעליהם התבססה התורה המרקסיסטית נשענו על הגותם של כמה מגדולי הכלכלנים האנגלים שחיו בדורות שקדמו למרקס, בהם: אדם סמית, דוד ריקרדו ותלמידיהם. המשותף לתורות אלו היתה ההנחה כי העבודה היא המעניקה את הערך למוצר ועל-כן זכאית לגמול מלא. מרקס טען, בעקבותיהם, כי הפועל הוא היוצר את ערך המוצר, אך אינו מקבל את מלוא הגמול בשכרו. ההפרש בין שכר הפועל לבין הגמול שמקבל המעביד, לאחר ניכוי הוצאות הייצור, הוא 'הערך העודף' (או 'עודף הערך'), המהווה את מקור הרווח הגדול של המעמד הקפיטליסטי.

תורתו הכלכלית של מרקס פורסמה בספריו 'ביקורת הכלכלה המדינית' (1859) ו'הקפיטל' (1867). מרקס טען כי על מעמד הפועלים להיות פעיל בקידומה של המהפכה החברתית-כלכלית: תחילה על-ידי פיתוח ההכרה המעמדית של מעמד הפועלים, אחר כך על-ידי הקמתן של מפלגות פוליטיות שיפעלו בתחומים נרחבים: הן במישור המדיני והן במישור הרוחני-תרבותי. הבורגנות לא עתידה לוותר על השלטון מרצונה, ולכן על מעמד הפועלים להתכונן להכניעה בכוח. בשלב הראשון, כך צפה, תקום דיקטטורה של הפרולטריון, שתמנע ניסיונות להכשלת המהפכה ותכין את הקרקע להקמתה של חברה על-מעמדית. עם השגת המטרה תיווצר חברה בה יהיו בני האדם חופשיים באמת. הפעולות היצרניות יתבצעו בשיתוף עם כוחות המדע המתקדמים והאדם יהנה מרווחה כלכלית לצד הגשמה עצמית מלאה. התשתית הכלכלית של החברה החדשה תתבסס על העברת הבעלות על הקרקע ועל אמצעי הייצור לידי המדינה. מבחינה אנושית היא תתבסס על מעורבות מלאה של הכוחות היצרניים בתהליך הייצור. הפועל ישותף בבעלות, בהכוונה ובארגון המערכת היצרנית, שבה יחשב לשותף ולא רק למועסק.

חסידי המרקסיזם התנגדו לאסכולות הסוציאליסטיות שתמכו בפעולה במסגרת המדינה (בהם לואי בלאן, אוון ופורייה שאותם כינו 'סוציאליסטים אוטופיסטיים'), אך גם חלקו על גישות מהפכניות קיצוניות שתמכו במהפכה שתונהג על-ידי אוונגרד. על-פי הגישה המרקסיסטית, אמור היה הסוציאליזם להתהוות במסגרת של תנועה עממית המונית ועולמית.

בשנת 1864 ייסד קארל מרקס את האינטרנציונל, איגוד הפועלים העולמי.

התורה המרקסיסטית הפכה לכח פוליטי ציבורי בשנות ה-70 וה-90 של המאה ה-19 בגרמניה וברוסיה הצארית. בשתי המדינות היא התפלגה לשני זרמים: מרקסיסטים קיצוניים ומרקסיסטים מתונים. בגרמניה התפלג מן המפלגה הזרם המתון יותר בהנהגתו של אדוארד ברנשטיין. ברוסיה התפלגה המפלגה בשנת 1903 לשתי קבוצות: הקיצוניים בהנהגתו של ולדימיר לנין, שכונו 'בולשוויקים' (כלומר - הרוב), והמתונים בהנהגתו של יולי מרטוב, שנקראו 'מנשוויקים' (כלומר - המיעוט). עיקר המחלוקת ביניהם התמקדה בשאלת אופייה של המפלגה. הבולשוויקים דגלו במפלגה של מהפכנים מקצועיים וממושמעים שיקדישו את חייהם למהפכה, בעוד שהמנשוויקים שאפו להקים מפלגה המונית של חברים המזדהים עם הרעיון הסוציאליסטי.


המנון האינטרנציונל (8.71 KB)

אנרכיזם וסינדיקליזם

שורשי התנועה האנרכיסטית קשורים בחיבורו של פייר פרודון, שפורסם בשנת 1840 ועסק בשאלת הקניין הפרטי, שבו ראה גזל. פרודון טען כי מבחינה פוליטית יש להגביל את שלטונם של המנגנונים המרכזיים באמצעות כינון ארגונים מקומיים חופשיים. התורה האנרכיסטית המודרנית נקשרה בשני מנהיגים: מיכאל בקונין (1814-1876;M. Bakunin), שהאמין כי שכבת המשכילים, 'האינטילגנציה', הנה כוח מהפכני חשוב אף יותר מן הפועלים. תורתו לא נשענה על תכנית סוציאליסטית סדורה, עם זאת הוא האמין כי על הדיכוי מלמעלה יש להשיב בדיכוי ספונטני שיבוא מלמטה ויביא להריסתה של המדינה הקיימת. ניסיונותיו של בקונין להיכנס לאינטרנציונל


מיכאל באקונין,
מקור התצלום: ויקיפדיה אנגלית.

הראשון (1864) בראש 'ברית סוציאליסטית-דמוקרטית' לא צלחו, על כן הוא פירק התאגדות זו והוא ואנשיו הצטרפו לאינטרנציונל כבודדים. בשנת 1872/3 חל קרע בין הקבוצות המרקסיסטיות לקבוצות הבקוניסטיות באינטרנציונל, ובשנת 1883 הקימו האנרכיסטים לעצמם אינטרנציונל עצמאי, שהורכב בעיקר מארגוניהם באיטליה, בספרד, בבלגיה ובשוויץ. הקונגרס האחרון של אינטרנציונל זה התקיים בשנת 1907. גישה שונה לרעיונות האנרכיסטים קשורה בתורתו של פטר קרופוטקין (1842-1921- P.Kropotkin ) .



פטר קרופוטקין
מקור התצלום: ויקיפדיה אנגלית
קרופוטקין התנגד בתוקף למשטר הקפיטליסטי והטיף למאבק באמצעים פוליטיים. את הפעולה העיקרית ראה בהקמתם של תאים קומוניסטיים חפשיים, שיעלו ללא כפיה של שלטון מדיני כלשהו. הוא חזה הקמתה של תנועה המונית שתשים קץ למדינה ולקניין הפרטי ותקים חברה אנרכיסטית שתבנה על בסיס פדרטיבי ועל יסוד ישובים תעשייתיים-חקלאיים שיתופיים. מסגרת חברתית זו אמורה היתה לפעול כמסגרת יצרנית וצרכנית שתפעל ללא תלות בממשל כלשהו.

השפעתו המעשית של האנרכיזם על תנועת הפועלים דעכה בסוף המאה ה-19 עם יצירתן של מסגרות חדשות לפעילותם של הפועלים, השפעתו ההגותית ניכרה עוד שנים רבות.

הזרם האנרכיסטי קיבל גוון חדש בסוף המאה ה-19, במיוחד בצרפת, וכונה 'סינדיקליזם' (סינדיקט בצרפתית: איגוד מקצועי). הוגה הדיעות המרכזי של הסינדיקליזם היה ז'ורז' סורל (1847-1922; G. Sorel). הסינדיקליסטים תמכו בפעולה ישירה בתחום הכלכלי, אף למטרות מדיניות, בטענה כי הכוח המדיני הוא השתקפות של הכוח הכלכלי. על כן הם תמכו בשביתה כללית של הפועלים, שכן זו אמורה היתה להשבית את חיי החברה ולהביא את הפועלים לידי התנגשות במשטר הרכושני ובכוח המדיני השומר עליו. בחברה החדשה שעתידה היתה לקום לאחר המהפכה יועד מקום מרכזי לאיגודים המקצועיים שיקימו ברית משותפת ויארגנו במשותף את הייצור וחלוקת הצריכה. ארגון משותף זה של ייצור וצריכה אמור היה להחליף את המדינה הריכוזית. עם זאת התנגדו הסינדיקליסטים ללאומנות ולמיליטריזם, ודגלו בפעולה מכוונת על-ידי מיעוט מאורגן של אנשי סינדיקטים שיפעלו להפלת המשטר למען כלל ציבור הפועלים. בשנת 1895 הוקמה 'קונפדרציית העבודה הכללית' ( C.G.T - Conf'e'eration G'en'erale du Travail ), שהכריזה על אי תלותה במפלגות הפוליטיות. ג'ורג' סורל טען כי אין כל חשיבות לעצם דעיכתה של השביתה הכללית בפועל, אך כי חשיבותו של רעיון השביתה הוא ביצירת המיתוס שידרבן את הפועלים במלחמתם בקפיטליזם. תרומתו העיקרית של הסינדיקליזם לתורות הסוציאליסטיות היתה בכך שגילה את הכח הטמון באיגודים המקצועיים כמכשיר במאבק המעמדי.

זרם קרוב לסינדיקליזם הצרפתי ברוחו וברעיונותיו היה זרם רעיוני בשם סוציאליזם של גילדות באנגליה, שפעל בתוך תנועת הלייבור הבריטית בין השנים 1926-1906. אחד ממנהיגיו היה ג'.ד. קול ( G.D.H. Cole ; 1959-1889) . תנועה זו תמכה בהגבלת שלטונה של המדינה אך לא בתפיסת השלטון על-ידי הפועלים. הפיכתה של המדינה לקהיליה סוציאליסטית אמורה היתה להתרחש כתוצאה של שינוי המבנה הכלכלי שלה. התנועה תמכה בחיסול מושג הרווח והמרתו ברעיון השירות לקהילה. לשם כך תמכה התנועה בהקמתן של גילדות לאומיות שכל אחת מהן תהיה אחראית על תחום תעשייתי מוגדר. קהילות אלו היו אמורות להתאגד במסגרת של 'קונגרס גילדות' שיפקח על מכלול הפעילות הפוליטית ועל עניני החוץ שלהן. כל גילדה אמורה היתה לקיים בתוכה שלטון עצמי בו ישותפו העובדים השייכים אליה גם בניהולה התעשייתי. תנועה זו חתרה לביזור (דצנטרליזציה) של המדינה כיישות המנוהלת באמצעות שלטון מרכזי. על-פי גישתה אמור היה כל גוף חברתי לנהל את פעילותו כרצונו: הכנסייה, המפלגות הפוליטיות וכו'. המדינה תוכל להוסיף ולהתקיים בתנאי שלא תגביל את חירותן של ההתאגדויות השונות בתוכה.

בשנת 1915 נוסדה באנגליה 'הברית הלאומית של הגילדות', אולם התנועה לא גרפה בעקבותיה את ההמונים ובשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה היא דעכה.

טרייד יוניוניזם וסוציאל דמוקרטיה

הזרם הסוציאל דמוקרטי בתנועת הפועלים התגבש באירופה המערבית בשנות ה-80 של המאה ה-19. התנועות המרכזיות בזרם זה הגיעו למעמד מרכזי בארבע מדינות: בריטניה, צרפת, גרמניה ואוסטריה. הוגי הדיעות המרכזיים בזרם זה היו: סידני וביאטריס ווב (Webb ) באנגליה, ז'אן ז'ורס בצרפת, אדוארד ברנשטיין בגרמניה ואוטו באואר באוסטריה. ניתן להצביע על מכנה משותף להתארגנויות אלה מבחינה פוליטית ורעיונית, שעיקריו:

  • הנחת יסוד כי הסוציאליזם עתיד להתגשם כתוצאה מתהליך מתמשך של תיקונים חברתיים ולא כחלק מפעולה מהפכנית אחת. בשל גישה זו כונו אנשי זרם זה גם רביזיוניסטים, או רפורמיסטים (כלומר אלו המבקשים לערוך רוויזיה [שינוי, ביקורת מחדש] בתורתו של מרקס).
  • אמונה עקרונית במשטר הדמוקרטי ובהנחה כי המוסדות הפרלמנטריים הם המוסמכים לחולל שינויים חברתיים, זאת בניגוד למרקסיזם שראה במוסדות המדינה נציגות של המעמדות השליטים ולכן פסל אותם מלהיות מובילי שינוי חברתי.
  • תפיסת דרך המאבק החברתי כחשובה אף יותר מן המטרה החברתית, בניגוד למרקסיזם שהניח כי לשם השגת מטרות חברתיות ניתן לקדש גם אמצעים רבים. מסיבה זו לא שרטטו אנשי זרם זה דמות ברורה של חברה נשאפת, אלא שאפו לתהליך היסטורי שבעצם קיומו יצור שינוי.
  • הם לא התנו הלאמה כוללת של הרכוש כבסיס למשטר הכלכלי- סוציאליסטי שיקום בעתיד, הם העדיפו כי משאביה משותפים של החברה (כגון: אוצרות טבע, תעשיות כבדות, חינוך ותחבורה) ינוהלו על-ידי הכלל בעוד המסחר, מלאכות קלות, וכו' יוותרו בידיים פרטיות.
  • בכל התנועות הרפורמיסטיות, בניגוד למפלגות המרקסיסטיות שהיו ריכוזיות, התקיים שילוב בין האיגודים המקצועיים למפלגה הפוליטית.
  • הרפורמיסטים לא התעלמו מן הבעיה הלאומית, שעמדה במרכז הזירה הציבורית האירופאית ונטו להכיר בשלמותן של הממלכות הרב לאומיות, אף כי דרשו להעניק אוטונומיה למיעוטים הלאומיים המצויים בתחומן.

טרייד יוניוניזם כשלעצמו

איגודי הפועלים המקצועיים בארצות-הברית התפתחו בדרך שונה מן האיגודים באירופה. כך למשל בארצות-הברית לא נוצרה תנועה סוציאליסטית נרחבת, אף כי היתה בה תנועה חזקה של איגודים מקצועיים. ארגון (A.F.L (American Federation of Labor , שהוקם בשנת 1881, חרט על דגלו את הסיסמה 'יוניוניזם צָרוּף ופשוט', כלומר: עיקרו של הארגון לנהל משא ומתן על תנאי העבודה בלבד. מנהיגו הראשון היה סמואל גומפרס (S.Gompers ; 1924-1850 ). בשנות ה-70 נעשו נסיונות להקים מפלגת פועלים סוציאליסטית, אך הם לא עלו יפה. בשנת 1884 קבעו ארגוני הפועלים האמריקאים את יום האחד במאי כיום הפגנות משותף שיערך בקריאה לחקיקת יום עבודה בן שמונה שעות. במהלך הפגנות האחד במאי שנערכו בשיקאגו בשנת 1886 נפצעו פועלים ושוטרים, ומאוחר יותר הוצאו ארבעה מנהיגי פועלים אנרכיסטים להורג. בעקבות ארוע זה, שזיעזע את ציבור הפועלים בעולם, הוחלט בוועידת האינטרנציונל השני, בשנת 1889, להפוך יום זה ליום סולידריות של מעמד הפועלים הבינלאומי, במאבקו לשיפור תנאי עבודתו, בהם הדרישה ליום עבודה בן שמונה שעות.

בשנות ה-30 של המאה ה-20, בעיקר בתקופת המשבר הכלכלי הגדול ואחריו, בתקופתו של הנשיא רוזוולט, התחזק שוב ה-A.F.L. בשנת 1936 הוקם איגוד פועלים תעשייתי - (C.I.O (Congress of Industrial Organizations, ארגון זה התאחד בשנת 1955 עם ה-A.F.L . האיגוד המאוחד A.F.L -C.I. O , מנה כ- 16 מיליון חברים, אף כי ייצג רק חלק מכח העבודה.

תנועת הפועלים העולמית עד מלחמת העולם הראשונה

למרות ריבוי הזרמים בתנועת הפועלים, היא הצליחה לקיים בתוכה מסגרת על-לאומית מאוחדת, למן המחצית השניה של המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה: האינטרנציונל הסוציאליסטי.

האינטרנציונל הראשון נוסד על-ידי קארל מרקס בלונדון בשנת 1864. ארגון זה התקיים כפדרציה של קבוצות סוציאליסטיות שונות שהיו חלוקות ביניהן בסוגיות שונות. מנהיגו הבלתי מעורער היה קארל מרקס ולתומכיו היה רוב בארגון זה. חולשתו נבעה מארגון רופף, העדר תקציבים וחילוקי דעות עם המיעוט האנרכיסטי בתוכו. בקונגרס שנערך במסגרתו בשנת 1866 התקבלו החלטות כגון תביעה לשיפור תנאי עבודתם של פועלים, קיצור יום עבודתם לשמונה שעות ותמיכה בייסוד איגודים מקצועיים. עם זאת לא עלה בידי האינטרנציונל ליצור אחוות פועלים בין-לאומית שתפעל כנגד מלחמת פרוסיה-צרפת באמצעות השבתה כללית. קריאה לפעולה שכזו נדחתה בקונגרס באזל (1869). כישלון זה, בצירוף העימותים האידיאולוגיים הפנימיים, במסגרתם הורחקו האנרכיסטים מן האינטרנציונל (1872), הביאו לבסוף לפירוקו, בשנת 1876.

האינטרנציונל השני הוקם בשנת 1889 והתקיים עד 1914. אף הוא לא הצליח לקיים מרות מרכזית על כלל המפלגות שהתאגדו במסגרתו. אינטרנציונל זה, שכונה גם 'אינטרנציונל הפועלים הסוציאליסטי' הוקם בפאריס ביוזמת אוגוסט בבל. הוחלט כי יתקבלו לשורותיו הן בודדים, שהגדירו עצמם כתומכים ברעיונות הסוציאליזם, והן איגודים מקצועיים. כמו כן השתתפו בו נציגי מפלגות סוציאליסטיות מגרמניה, צרפת, אוסטריה, איטליה, בלגיה, רוסיה ואנגליה. מסגרת זו, כקודמתה, כשלה אל מול הכוחות הלאומיים באירופה, והתמוטטה על סיפה של מלחמת העולם הראשונה. במהלך דיוני קונגרס פאריס (יולי 1914) חזרו נציגי אוסטריה וגרמניה לארצותיהם והצביעו בעד המלחמה, כך עשו גם נציגי בלגיה וצרפת. ז'אן ז'ורס, הפציפיסט נרצח.

המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות, ה'בונד' ו'פועלי ציון', לא התקבלו לאינטרנציונל השני כמפלגות עצמאיות, משום שהאינטרנציונל לא הכיר בקיומה של אומה יהודית כיישות נפרדת ולכן גם לא הכיר במפלגות עצמן כמייצגות מעמד פועלים לאומי.


ביבליוגרפיה נבחרת



עיקר הכתוב בפרק זה מסתמך על ספרם של פרופ' יוסף גורני ופרופ' יצחק גרינברג, 'תנועת העבודה הישראלית, היסודות הרעיוניים, המגמות החברתיות והשיטה הכלכלית, אסופה מוארת' בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, על ספרו של פרופ' יהודה סלוצקי 'מבוא לתולדות תנועת העבודה הישראלית' בהוצאת עם עובד, וכן על ספרו של פרופ' שמואל איזנשטדט 'פרקים בתולדות תנועת הפועלים היהודית' בהוצאת השומר הצעיר, מרחביה.

לבד ממקורות אלו ראו להלן רשימה ביבליוגרפית ראשונית, המיועדת להרחבה והעמקה בנושאי הפרק.

חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |