Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר היסטוריה



עליה שניה

פרק זה עוסק בראשיתה של תנועת העבודה בארץ ישראל,ברעיונותיה המרכזיים ובדרך יצירתם של הכלים האירגוניים בעזרתם יישמה את מטרותיה החברתיות, הכלכליות וההתישבותיות בתקופה שקדמה להקמתה של מדינת ישראל. עיבוד וכתיבה: ד"ר אביגיל פז-ישעיהו.
מבוא - גורמי משיכה ודחף

למושג עליה שניה שני מובנים :
האחד - כרונולוגי, המצביע על טווח השנים שבין 1904 ל-1914 ומתייחס לכלל ציבור העולים שהגיע לארץ ישראל בשנים אלו.
השני - סוציולוגי ואידיאולוגי, המכוון לקבוצה מצומצמת מכלל העולים, שהגיעה לארץ טעונה במניעים ציוניים ובהשקפת עולם חברתית, במטרה להטוות דרכים חדשות ליישובה של הארץ. עליה זו בידלה עצמה מן העליה הראשונה, אותה ביקרה באופן חריף, חיפשה דרכים לשנות את מציאות החיים במושבות וחיפשה דרכים חדשות בהתיישבות ובאירגון הפועלים בארץ.

העליה השניה נבעה אף היא, כעליה הראשונה, מגורמי דחף שהביאו רבבות יהודים להחלטה להגר מארצות מוצאם, בעיקר לארצות הברית ולארצות המערב, ולמיעוט בתוכם לבחור בארץ ישראל כיעד לשאיפותיהם. עבור קומץ קטן מאלו שבחרו להגר לארץ ישראל לוותה העליה הזו גם בגורמי משיכה אידיאולוגיים יחודיים שהיו קשורים ברעיונות לאומיים וחברתיים מהפכניים, עליהם נעמוד ביתר הרחבה בהמשך. בקומץ זה יתרכז עיקר ענינה של סקירה זו, המתמקדת בראשיתה של תנועת העבודה.

 

מיקוד אתר זה בתנועת העבודה אינו בא לייתר או להמעיט בחשיבותו ובתרומתו של מרבית ציבור העולים לארץ באותן שנים, שלא ראה עצמו מזוהה עם ציבור העולים הסוציאליסטי, שממנו צמחה מאוחר יותר תנועת העבודה. עם זאת נציין כי העיסוק הייחודי בתנועת העבודה נובע מחשיבותה כתנועה המרכזית שהנהיגה את המהפכה הציונית בארץ, כמו-גם התוותה את דרכה הרעיונית והארגונית של המדינה שבדרך.


Click to enlarge
חוות כנרת - תקופת העליה השניה
צילום: סוסקין, באדיבות מכון לבון (C)

תנועה זו ראתה בעצמה לא רק תנועה מנהיגה אלא בעיקר תנועה מגשימה. נכונות זו להגשמה אישית, מעשית, באה לידי ביטוי בתחומים רבים בהם: התיישבות, ביטחון, אירגונו של ציבור הפועלים, מאמץ ליצירתה של תרבות עברית מקורית ותחומים רבים נוספים. בסיסה בארגון כוחה הצבאי וביצירתו של האתוס החברתי, שהנחה את כלל הישוב בשנותיו הראשונות.

 

רקע כללי - באירופה ובא"י

ראשיתה של העליה השניה, בין השנים 1904-1903 לוותה במאורעות שהשפיעו על ציבור המהגרים היהודים עמוקות:

  • פרעות בקישינב ובערים אחרות במזרח אירופה. פרעות אלו גרמו לזעזוע בציבוריות היהודית לא-רק משום אכזריותן, אלא גם משום שחשפו את חוסר התגובה וההתארגנות היהודית המעטה להגנה עצמית. פרעות אלו פסקו עם דיכויה של המהפכה הרוסית בשנת 1906, אך בהמשך גבר הלחץ הממשלתי על היהודים, הוגבלו מקומות ישיבתם ונמשך גירושם מן הכפרים, כמו-כן הוגבלו האפשרויות של היהודים להשתלב בבתי הספר התיכוניים ובאוניברסיטאות.
  • מלחמת יפן-רוסיה (1904). צעירים רבים שעמדו להיות מגוייסים לצבא ולהשלח למזרח הרחוק בחרו להגר באופן זמני לארץ ישראל, אך בתוכם היו גם צעירים בעלי הכרה ציונית, שהגיוס לצבא שימש להם אך כדחיפה אחרונה להגשמת רצונם לעלות לארץ.
  • כשלון מהפיכת 1905 ברוסיה. עם כישלונה של מהפכה ליבראלית זו, שדוכאה בשנת 1906, בחר הממשל הרוסי להפנות את התסיסה החברתית העויינת לכיוונים חברתיים הרחוקים ממנו. לשם כך טיפחה הממשלה הרוסית גם תנועה אנטישמית ציבורית, 'ברית העם הרוסי', או בכינוייה המקובל 'המאות השחורות', שהתנכלה לציבור היהודי.
  • פולמוס אוגנדה בתנועה הציונית. הניסיון להציע חלופה לרעיון הציוני, ולו לשם יצירת מענה ביניים למצוקתם של יהודי רוסיה ומזרח אירופה הוא שהוביל לנכונותו של מנהיג התנועה הציונית, תיאודור הרצל, להציג את 'תכנית אוגנדה' בקונגרס הציוני. הפולמוס שהתעורר בעקבות הצעה זו כמעט ופילג את התנועה הציונית. עבור רבים נחשבה עצם ההצעה כבגידה במהותו של הרעיון הציוני. מותו של הרצל שנה אחר-כך (1904) גרם אף הוא לזעזוע כבד בתנועה הציונית, שאבדה באופן פתאומי את מנהיגה.

מאורעות אלו סימנו את תחילתה של תקופה, שנחתמה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914). עם פרוץ המלחמה פסקה תנועת העליה לארץ. בסיומה התרחש מאורע מדיני שהיה בעל משמעות להתפתחותו של היישוב בארץ ולדרכה של התנועה הציונית: כיבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי ומתן 'הצהרת בלפור'.

בתחילת העליה השניה החלה להסתמן מגמה חדשה בפעילותם של המוסדות הציוניים. לאחר מותו של הרצל הסתיימה תקופה בתולדותיה של ההסתדרות הציונית, שבה התמקד עיקר הפעילות בנסיון להשיג באמצעים דיפלומטיים צ'ארטר, הסכמה בין מעצמה גדולה לבין העם היהודי, שתאפשר לו להתיישב בארץ ישראל. תקופה זו הסתיימה לא בשל מותו של הרצל אלא משום שהפעילות הזו לא הניבה את התוצאה הרצויה. עתה פנתה ההסתדרות הציונית לכיוון של ציונות מעשית, לצד ציונות סינטטית, ששילבה בין מגמת הפעילות המדינית למגמת הפעילות המעשית להרחבת ההתיישבות בארץ ישראל. מגמות אלו התגברו בעקבות מהפכת התורכים הצעירים ב-1908, שהבהירה כי הממשל החדש עתיד להתנגד למגמות הציוניות כחלק מהתנגדותו הכוללת לכל התארגנות לאומית ברחבי האימפריה.

מבחינה כמותית מספר העולים בעליה השניה היה דומה למספרם של העולים בעליה הראשונה. בעשור זה עלו לארץ בין 20 ל-30 אלף יהודים. מרביתם של העולים פנה להתיישב בערים. בחלקם הצטרפו ליישוב הישן ובחלקם ליישוב החדש. מיעוטם הצטרף למושבות. המגמה המהפכנית בקרב עליה זו סומנה על ידי קבוצות מיעוט של עולים צעירים צעירים שפנו לעבודה חקלאית במושבות במטרה להיות לפועלים. במקביל החלה להתפתח תעשייה מודרנית ראשונית: בית חרושת לברזל של שטיין ביפו ושני מפעלי 'שמן' שהקים המהנדס נחום וילבושביץ בחיפה ובלוד.

במושבות החלו להראות סימני התאוששות מן המשבר שפקד אותן עם העברתן מרשות הברון רוטשילד לניהולה של יק"א. מדיניותה של החברה, ששאפה להעביר את ניהול המשקים מן הפקידות הממונה לאיכרים עצמם החלה לשאת פירות. את התלות הכספית בתקציבי הפקידות המירו האיכרים בבנייתה של מערכת קואופרטיבית חקלאית עצמאית. כך למשל נוסדה בשנת 1906 'אגודת הכורמים', שאליה השתייכו בעלי הכרמים ביהודה ובשומרון.

Click to enlarge
תימנים בסדנת הצורפות ב"בצלאל",
באדיבות מכון לבון (C)
קבוצת עולים נוספת, שהגיעה לארץ מבחירה, אך לא השתייכה לעליה הציונית הסוציאליסטית, היתה העליה מתימן. מבחינות מסויימות היתה עליה זו המשכה של העליה התימנית בתקופת העליה הראשונה (בשנת 1882). עם זאת, בעליה השניה נכרכה היזמה להעלאתם של יהודים אלו לארץ ישראל דווקא בציבור החלוצי שיזם את העלאתם ושלח שליח מטעמו לתימן לשם כך. יזמה זו היתה כרוכה בכשלון מאבקו של ציבור הפועלים ל'כיבוש העבודה העברית'. ראשי תנועת הפועלים קיוו כי עליה זו תוכל להתחרות בפועל הערבי ביתר הצלחה מן הפועלים שעלו ממזרח אירופה. פרשת קליטתם הלקויה בארץ, אפלייתם (אף כי לא מתוך מדיניות מכוונת מראש) והקשיים ביישובם בארץ הנם פרק עגום בדברי ימיהן של המושבות הראשונות, כמו גם בדרכה של תנועת הפועלים בראשיתה.

בתקופת העליה השניה התפתחו הערים הקיימות וחל גידול בתחום המלאכה, המסחר והבנקאות. בירושלים הרחיב 'הישוב הישן' את שכונותיו והוסיף עליהן חדשות (אחווה, רוחמה), הוקמו מוסדות לימוד חדשים: 'בית מדרש למורים' (1903) באמצעות חברת 'עזרה' ובית ספר למלאכת מחשבת 'בצלאל', שנוסד על ידי פרופ' בוריס שץ (1906), שתרם רבות לפיתוח תעשיית-בית אמנותית בעיר.

בסמוך ליפו, עיר הנמל המרכזית באותה עת, הוקמה שכונת אחוזת בית, לימים תל-אביב (1909), שהיתה לעיר העברית הראשונה. בחיפה החלה בנייתו של בית הספר הטכני הגבוה הראשון בארץ - הטכניון .

בתקופה זו הוקמו בארץ גם חברות לניהול משקי מטעים. בעלי החברות הללו היו יהודים ציוניים שהתגוררו בארצות מוצאם אך בחרו להשקיע את כספם בחברות חקלאיות, שהתמחו בהקמת חוות חקלאיות בארץ במטרה למוסרן לבעליהן עם הגיען למצב של ייצור רווחי. משקים אלו, שכונו 'אחוזות' הוקמו ברוחמה, בכפר אוריה, בכרכור, בפוריה, בשרונה ובמגדל .

בשנות העליה השניה התרחשה גם התפתחות תרבותית בישוב. החלה להתפתח עיתונות יומית עברית, התרחבה כתיבתה של ספרות עברית, והשפה העברית החלה להתפשט כשפת דיבור. בתקופה זו החל גם המאבק להשלטת השפה העברית בבתי הספר, שכונה אחר-כך 'מלחמת השפות', שנסתיימה בהקמתה של רשת מוסדות חינוך עבריים (המלמדים בשפה העברית), שכללה כבר בשנת 1914 כ-200 מורים וכ-3200 תלמידים.

התפתחותו של הישוב בארץ היתה קשורה גם להחלטתו של הקונגרס הציוני השמיני (1907) להתחיל לפעול באופן מעשי ושיטתי בארץ ישראל. בעקבות החלטה זו נפתח ביפו המשרד הארצישראלי, בראשותו של ד"ר ארתור רופין. לשם פעולתו של המשרד בארץ הוקמה החברה להכשרת הישוב, שנועדה לסייע ברכישת אדמות וביישובם של פועלים חסרי אמצעים על אדמות הלאום. בניהולו של רופין הוקמו חוות הכשרה לפועלים בבן שמן, חולדה ואחר כך בכינרת. כמו-כן תמך המשרד בהתיישבות העירונית בארץ (בהקמתה של העיר תל-אביב). מפעלו ההיסטורי של רופין היה תמיכתו בנסיונות ההתיישבות של ציבור הפועלים: הקבוצה הקטנה, הקואופרציה, והמושב. בהנהגתו של רופין היה המשרד הארצישראלי לאחד הגורמים המשמעותיים להתפתחותה של ההתיישבות בארץ בכלל ובפרט של ההתיישבות העובדת, שהפכה בתקופת המנדט הבריטי לשיטת ההתיישבות הלאומית המרכזית.

תנועת העבודה בעליה השניה

אנשי העליה השניה, שהשתייכו לתנועת הפועלים, היו ברובם צעירים, רווקים, בני המעמד הבינוני בארצות מוצאם. מרביתם הגיעו מ'תחום המושב' ברוסיה, שם היו חסרי מקצועות מוגדרים וחסרי השכלה פורמלית. עם זאת רובם היו בעלי השכלה לא פורמלית: הן השכלה מסורתית והן השכלה כללית. עולים אלו נשאו עימם מטען תרבותי וערכי שהושפע מהלכי הרוח ששררו ברוסיה באותה עת.

מבחינה כמותית הם היו מיעוט בקרב אוכלוסיית המהגרים לארץ ישראל, שמנתה בין 20 ל-30 אלף יהודים. מספרם המשוער של הפועלים במושבות לא הגיע על-פי רוב לאלף איש במושבות. עם זאת היה מספרם היחסי בקרב קבוצות העולים שבחרו לרדת מהארץ בשנים הללו גבוה.

Click to enlarge
פועלות מייבשות עלי טבק בפתח תקווה ,
באדיבות מכון לבון (C)

למרות היקפה הזעום של קבוצת עולים זו, דומה כי ניתן לראות בה את מניחת היסוד לתנועת העבודה היהודית בארץ ישראל. עולים אלו הם שהחלו ביצירתה של תנועה בעלת תשתית ערכית הנשענת על רעיונות לאומיים, לצד שאיפות ליצירת חברה יהודית בארץ ישראל, המבוססת על ערכים של צדק חברתי, שוויון ושותפות.

יעדי פעולה ועקרונות יסוד

יסודותיה של תנועת הפועלים לא עוצבו מתוך מצע מאורגן או אידיאולוגיה סדורה, אלא נוצקו בהדרגה, תוך כדי התמודדות מעשית במציאות החיים הארצישראלית. עם זאת, הם עוצבו על-ידי ציבור שהגיע טעון בערכים חברתיים ולאומיים.

  • פועלי העליה השניה בחרו לעלות לארץ בשעה שיכלו להגר לארצות אחרות.
  • הם בחרו להשאר בה בשעה שרבים מחבריהם נואשו ממנה והגרו בחזרה לארצות מוצאם או לעבר יעדי הגירה אחרים.
  • הם בחרו להיות לפועלים, למרות שהרקע שלהם על-פי רוב היה שונה.
  • הם בחרו לפעול באופן מעשי לקידום רעיונותיהם החברתיים והלאומיים הן באמצעות התארגנות חברתית-רעיונית במסגרת מפלגות הפועלים הראשונות והן במאבקם להשתלב באופן מעשי ככח יצרני במשק החקלאי ומאוחר יותר בהתיישבות החקלאית השיתופית.

 

you1_sKq5JTRMLP0_you2_sKq5JTRMLP0_you3

 

פעילותם המעשית של אנשי העליה השניה התמקדה בכמה יעדים מרכזיים שאליהם חתרו. יעדים אלו הוגדרו ונוסחו בהדרגה, תוך כדי התנסות מעשית בחיי העבודה ובמציאות החיים בארץ.

'כיבוש העבודה' :

יעד הפעילות הראשון אותו הגדירו לעצמם פועלי העליה השניה היה 'כיבוש העבודה העברית'. באופן מעשי התמקד מאבקם של פועלי העליה השניה לעבודה עברית בתחרות עם הפועל הערבי על מקום העבודה במושבה. הנחתם היתה כי העדפתם של הפועלים הערבים בעבודה החקלאית במושבות נבעה מן העלות הנמוכה של עבודתם, שהתאפשרה הודות לרמת חייהם השונה ומכך שעבודתם החקלאית לא היתה עבורם מקור הכנסה יחיד, בהיותם בעלי משקים משפחתיים בכפריהם. כדי להיות ברי תחרות בפועלים אלו, התארגנו הפועלים היהודיים בינם לבין עצמם במסגרות ארעיות משותפות.

במהותו נבע המאבק הזה לעבודה עברית מן היעד שהציבו לעצמם אנשי העליה השניה: הקמת שכבת פועלים חקלאיים יהודיים. השגת יעד זה תלויה היתה לפי גישתם בהגשמה אישית, כלומר בנכונותם האישית להיות לפועלים חקלאיים - לכבוש עצמם לעבודה.

Click to enlarge
כרזה לציון חמישים שנות העליה השניה,
באדיבות מכון לבון (C)

הפיכתם של העולים לפועלים חקלאיים אמורה היתה להביא ליצירתו של משק חקלאי יהודי עצמאי המתבסס על עבודה עברית. הנחתם היתה כי חברה לאומית לא תוכל להיבנות על בסיס עבודתם של ציבורים שאינם מזדהים עם מטרותיה. הנחה מובלעת שניה היתה כי הקמתה של חברת לאום חדשה לא תיכון על בסיס של ניצול. על כן הם דרשו תנאי עבודה נאותים שיאפשרו קיום לפועל חקלאי יהודי: העלאת שכר העבודה והגדרת שעות העבודה. כדי להשיג יעדים אלו החל הציבור הפועלי להקים בתוכו תשתית ארגונית ראשונית: לשכות מודיעין (למציאת עבודה), לשכות עבודה (לחלוקת העבודה), מטבחי פועלים, מועדוני פועלים והסדרים למתן עזרה רפואית לציבור הפועלים.

בפועל התברר כי המרחק בין השאיפות לבין מציאות החיים במושבות היה גדול. עד מהרה נוצר עימות בין ציבור העולים הצעיר לבין חברת האיכרים במושבות. עימות זה בא לידי ביטוי בכמה רבדים: היה זה עימות בין-דורי בין ציבור צעיר, המונע מרעיונות מהפכנים ומשאיפות חובקות עולם לבין חברה מסורתית, מבוגרת יותר ומתברגנת. בחלקן של המושבות נשא העימות גם אופי תרבותי של התנגשות בין צעירים שגדלו על ברכי התרבות הרוסית וספגו רעיונות חברתיים סוציאליסטיים ואנרכיסטיים לבין יוצאי רומניה שהיו מסורתיים ונחשבו על-ידם ל'פרובינציאלים'. באחדות מן המושבות נוצר עימות תרבותי בין הצעירים ילידי הארץ, בני הדור השני, לבין ציבור הצעירים מקרב העולים החדשים.

בין העליות התקיים שוני אידיאולוגי: שאיפתם של אנשי העליה הראשונה היה 'להתאכר', כלומר להתיישב במושבות שיתבססו על חקלאות זעירה. אנשי העליה השניה ביקשו להיות פועלים שכירים. יעדם היה להיות בעצמם לפועלים, להתפרנס מעבודתם העצמית, ולא מהעסקתם של אחרים.

כר נוסף לעימות בין אנשי העליה הראשונה לשניה היה קשור בהבדלים שהתקיימו סביב ערכי-דת. מרבית איכרי המושבות מצאו פסול מוסרי באורחות חייהם של חלוצי העליה השניה, שהתגוררו כרווקים במסגרות משותפות של נשים וגברים וקיימו אורחות חיים חילונייים.

החריף שבעימותים בין העליות היה, כפי הנראה, העימות הכלכלי. המעבר לניהול המושבות על-ידי יק"א והעברתן ההדרגתית של המושבות לניהול עצמי, המחייב השגת רווחיות כלכלית, יצר אצל המעסיקים, האיכרים, נטיה להעסיק כח עבודה זול ומהימן. דרישתם של הפועלים היהודיים הלא מיומנים להעסיקם נתפסה על-ידי האיכרים כמכבידה. השכר אותו דרש הפועל היהודי עלה על זה של הפועל הערבי. נתווספו לו דרישות לתנאי העסקה הוגנים. עד מהרה התברר כי הניסיון הזה - לכיבוש העבודה העברית במושבות - נחל הצלחה חלקית בלבד.

כשלונו החלקי של הניסיון ליצור משק חקלאי המבוסס על עבודה עברית בלבד הביא את שלושת הגופים שהיו מעורבים באופן פעיל בעליה, 'חובבי ציוןי, המשרד הארצישראלי וציבור הפועלים עצמו ליזום פתרונות חלופיים: משקי עזר ומושבי עובדים.

בנסיון לחזק את מעמדם של הפועלים החקלאיים במושבות יזם הוועד הפועל של 'חובבי ציון' בארץ, בשיתוף עם ציבור הפועלים הקמתם של משקי עזר עבורם. הכוונה היתה לאפשר לפועל להשלים את פרנסתו בעזרת משק ביתי, שבו יעבוד במקביל לעבודתו החקלאית. מושב הפועלים הראשון שהוקם בשנת 1908 היה עין גנים. כ-30 משפחות קיבלו 15 דונם כל אחת בסמוך למושבה פתח-תקווה. הכוונה היתה להעסיקם כפועלים חקלאיים במושבה, ובמקביל לאפשר להם להשלים את הכנסתם בעזרת משקי העזר הביתיים, שבהם יוכלו לגדל ירקות ופירות לתצרוכת עצמית ולמכירה. נקבע כי התשלום עבור האדמות יועבר ל'חובבי ציון' לשיעורין. כמוכן הוחלט כי העבודה במשקי העזר תהיה עבודה עברית.

מושב שני הוקם בנחלת יהודה, על-יד ראשון לציון, בשנת 1913. בפועל, שני הנסיונות הללו לא עלו יפה. הפועלים התקשו לעבוד בעבודות החקלאיות הכלליות ואז לטפח את משקם. רבים מהם העדיפו את משקם הפרטי על העבודות האחרות, במקרים אחרים הופרו עקרונות היסוד של מושב העובדים, נעשה שימוש מניפולטיבי באדמות ועוד.

  • 'פועלים טבעיים'

היוזמה להעלאת יהודים מתימן לארץ נעשתה אף היא מתוך נסיון התמודדות עם כישלון המאבק לעבודה עברית. עליה תימנית לארץ החלה כבר בתקופת העליה הראשונה. עולים אלו, בדומה למהגרים אחרים, עלו לארץ מתוך מניעים דתיים ומשיחיים. מרביתם התיישבו בירושלים, חלקם נקלטו בענפי המלאכה והמסחר הזעיר. יחידים מתוכם הגיעו גם למושבות החקלאיות והשתלבו בעבודה עם ציבור הפועלים. מצבם הכלכלי היה קשה מאוד וקליטתם בארץ לא היתה קלה.

בין השנים 1914-1912 הגיעו כאלף ומאה מעולי תימן למושבות החקלאיות כפועלים חקלאיים. עיקרם עלה לארץ בעקבות שליחתו לתימן של חבר 'הפועל הצעיר', שמואל ורשבסקי (יבנאלי ), במטרה לעודד את עליתם של יהודים אל הישוב החדש. ההנחה (המוטעית) היתה כי יהודי תימן יוכלו לשמש כפועלים טבעיים, מכיוון שהם מורגלים בתנאי מחייה קשים, מסתפקים במועט וקרובים במקורות פרנסתם לפועלים הערבים. בפועל, דמתה פרנסתם של יהודי תימן יותר לפרנסתם של יהודי מזרח אירופה (מסחר זעיר ומלאכה). הם הגיעו מלווים במשפחותיהם, על טפם וזקניהם, והתקשו כציבור דתי ומסורתי להשתלב בחברה החלוצית החילונית. תנאי קליטתם במושבות היו קשים ותנאי חייהם משפילים. שכרם היה מועט משל הפועלים האשכנזים, שחלקם אף התנכר להם. עם זאת, אין ספק כי למרות שלא השתייכה רעיונית וארגונית לתנועת הפועלים, השתלבו חלק מבני העדה התימנית בהתיישבות החקלאית בתקופת העליה השניה ונטלו בה חלק לא מבוטל. עם זאת, אף כאן לא בא לידי פיתרון המאבק לעבודה עברית, יתר על-כן חודדה שאלת מהותה של העבודה העברית. האם נכון להלחם עליה אף במחיר של יצירת מערכת עבודה נצלנית?

Click to enlarge
משפחת עולים מתימן,
באדיבות מכון לבון (C)

המאבק לכיבוש העבודה לא נחל הצלחה. בשנת 1913 נע מספרם של הפועלים היהודיים (אשכנזים ותימנים) במושבות בין 1,000 ל-1,200 איש. על-פי מפקד משנת 1917 היה סך הפועלים ביהודה ובשומרון 850 פועלים, מהם 262 פועלים יוצאי תימן (במספר זה לא נכללו הנשים והנערות שעבדו במשקי הבית במושבות). כלל הפועלים לא עלה על כ-10% מכח העבודה שנדרש למושבות בעונות הקטיף.

מתוך המשבר הרעיוני והמעשי הזה פנתה תנועת הפועלים לכיוון חדש - התיישבות עצמית. בדיעבד היה זה גם כיוון מהפכני : הקמתה של התיישבות שיתופית ולאומית בארץ ישראל.

 

'כיבוש הקרקע' - ראשיתה של ההתיישבות השיתופית

 

בהתיישבות העובדת, שהיתה לאחד ממפעליה היחודיים של תנועת הפועלים בארץ ישראל, בא לידי ביטוי השילוב הרב שבין מטרות התנועה הציונית ושלוחתה הארצישראלית - המשרד הארצישראלי, לבין תנועת הפועלים.

מפעל ההתיישבות של התנועה הציונית בארץ ישראל קשור ללא הפרד בפעילותו של ד"ר ארתור רופין, מנהלו של המשרד הארצישראלי. הוא שקבע כי יעד הפעולה המרכזי של המשרד עליו הופקד יתמקד בקידום ההתיישבות החקלאית בארץ. בהנהגתו חתרה פעילותו של המשרד הארצישראלי להקמתו של מרכז פיסי ורוחני לעם היהודי בארץ ישראל, באמצעות הרחבתה בפועל של ההתיישבות היהודית בארץ. פעילותו היא שהביאה להעתקת מרכז כובד העשייה של התנועה הציונית לארץ ישראל. מטרתו של המשרד הארצישראלי, כפי שהוא הבין אותה, היתה לחתור ליצירת התיישבות שתהא כדאית מבחינה כלכלית, אך תנוהל לא רק על-פי שיקולים כלכליים, אלא תתנהל מתוך כוונה לקדם את יעדיו הלאומיים של העם היהודי בארצו.

ביוזמתו של המשרד הארצישראלי או בסיועו נערכו בארץ בין השנים 1914-1908 נסיונות התיישבותיים רבים, בהם הקמתם של: חוות לימוד לפועלים, חוות לימוד לפועלות, משקים חקלאיים מעורבים, התיישבות קואופרטיבית, התיישבות קבוצתית, מושבות פועלים, מושבות תימנים, יישובים כפריים-תעשייתים ומשקי אחוזה. לבד מכך תמך המשרד הארצישראלי בהקמתו ובביסוסו של היישוב העירוני בארץ. בנקודה זו נפגשו פעולותיו של המשרד הארצישראלי בנכונותו של ציבור הפועלים בארץ להעמיס על עצמו בפועל את מימושו של חזון ההתיישבות הציונית.

ההתיישבות העובדת, כלומר, ההתיישבות שבה נטל חלק ציבור הפועלים בארץ, התבססה בראשיתה על שלושה עקרונות יסוד:

  • עקרון ההתיישבות על קרקע לאומית, להבדיל מקרקע בבעלות פרטית.
  • עקרון העבודה העצמית, להבדיל מעבודה חקלאית המתבססת על העסקת פועלים שכירים.
  • עקרון השיתוף, אם כשותפות מוגבלת, למשל בייצור בלבד, כקואופרציה או כשותפות מלאה בייצור ובצריכה.

גיבוש אורחות חייהן, עקרונותיהן וערכיהן של התיישבויות הקבע השיתופיות היה תוצאה של תהליך התנסות ממושך שבו בא לידי ביטוי השילוב שבין הרעיונות החברתיים המהפכניים שבהם דגל ציבור הפועלים, עולי העליות הציוניות, לבין הכורח להתמודד בתנאי המציאות הארצישראלית באופן מעשי. ציבור הפועלים הוא שהגשים בפועל, בנכונותו לשאת על עצמו את מפעל ההתיישבות הלאומי את תכנית ההתיישבות החקלאית הלאומית.

תרומתו של המשרד הארצישראלי לגיבושה של ההתיישבות התבטאה ביוזמה היישובית ובבחינת אפשרויות ההתיישבות ביחס למטרות הלאומיות ולמציאות החיים בארץ, בנכונות לתמיכה ביצירת תשתית ובמימון הראשוני. השיטה היישובית שעמדה אל מול עיניהם של מנהלי המשרד הארצישראלי בתחילה היתה יישוב כפרי פרטי. כמו-כן הוצע כי כהכנה להתיישבות הפרטית יוכשרו המתיישבים במסגרת של חוות לימוד וקבוצות עבודה. מיעוט הכספים בתנועה הציונית ובקרב המתיישבים הפוטנציאליים פעלו לזניחת כיוון יישובי זה.

ציבור הפועלים מצידו לא חתר בשנים הללו להתיישבות פרטית. בשלב הראשון בחרו הפועלים לעבוד בעבודות חקלאיות וציבוריות כשכירים, במסגרת של קבוצות עבודה זמניות, שחיו על-פי רוב במסגרות שיתופיות או שיתופיות למחצה. קבוצות אלו נהגו לעבור ממקום למקום עם סיום העונה החקלאית על-פי רוב לא במסגרת הקבוצתית, ולהצטרף או להקים קבוצות עבודה חדשות במקום עבודתם. האדמות הציבוריות, שנקנו למטרות התיישבות עתידית והיו חייבות בעיבוד לשם הקניית הבעלות עליהן, הוחזקו באופן זמני על-ידי קבוצות עבודה של פועלים שנקראו 'קבוצות כיבוש'. עם פנייתו של ציבור הפועלים להתיישבות עצמית, עקב כישלונו החלקי של המאבק ל'כיבוש העבודה העברית', בשלו התנאים ליוזמות התישבותיות חדשות, שהותאמו לרעיונותיו החברתיים של ציבור הפועלים.

בתקופת העליה השניה יזם המשרד הארצישראלי או סייע למגוון נסיונות יישובים: חוות לימוד לפועלים (כינרת, בן שמן, חולדה), חוות לימוד לפועלות (חוות העלמות בכינרת), משק מעורב (חוות בן שמן וחולדה), קבוצה קואופרטיבית (הקואופרציה במרחביה), התיישבות פרטית קואופרטיבית (מושבת עולי ציון במרחביה), מושבת פועלים (תכנית מושבות השומרים, תכנית להתיישבות דתית, יישובי תימנים), משקי 'אחוזה' (פוריה, שרונה, רוחמה, כפר אוריה וכרכור) , ישוב כפרי-תעשייתי (מושבת 'בצלאל' בבן שמן), קבוצה שיתופית (דגניה).

לא כל הנסיונות היישוביים הללו צלחו. חלקם נותרו ללא המשך התיישבותי ישיר, אך מתוכם החלה להתגבש ראשיתה של ההתיישבות השיתופית החקלאית, שגילמה בתוכה את השאיפות הרעיוניות המהפכניות של ציבור הפועלים היהודי בארץ, אך בה בעת הפכה לזרוע המבצעת העיקרית של ההתיישבות הלאומית בארץ ישראל בתקופת היישוב.

חוות הלימוד
חוות הלימוד שהחברה להכשרת הישוב יזמה אמורות היו לקום על אדמות הקק"ל, כלומר להיות בבעלות לאומית, במטרה להכשיר פועלים לעבודה חקלאית בהשגחת אגרונומים. בכך קיווה המשרד הארצישראלי להשיג שתי מטרות: שמירה על אדמות הלאום ופתרון לבעיית הפועלים חסרי התעסוקה. על-פי שיטה זו הוקמו החוות הראשונות בכינרת, חולדה ובן שמן. תחילת שיתוף הפעולה בין מנהל המשרד הארצישראלי ארתור רופין לבין ציבור הפועלים בארץ החלה בחוות אלו. הפועלים בחוות, ברובם צעירים ומיעוטם צעירות, חיו ביניהם במסגרות שיתופיות, שהיו נהוגות בקרב כלל הפועלים בעליה השניה. שותפויות אלו לא היו ממוסדות, אלא נוצרו מתוך הצורך בהשענות על עזרה הדדית. תנאי ההעסקה לא איפשרו קיום נאות על בסיס השכר המשולם והיה צורך בהקמת מטבח משותף, במתן סיוע לחולה, למובטל ובחיפוש עבודה. לעיתים איפשרה התאגדות זו בקבוצות גם להשיג עבודה קבלנית במשותף. קבוצות קומונליות אלה התאימו גם להשקפת עולמם של עולים צעירים אלו, שהושפעו מרעיונות סוציאליסטיים בארצות מוצאם ושאפו ליצור בארץ שילוב ייחודי בין שאיפותיהם הלאומיות לבין השקפתם החברתית.

זמן לא רב לאחר תחילת עבודתן של החוות הלאומיות פרצו בהן סיכסוכים בין הפועלים למנהליהם. המכנה המשותף למרביתם של הסיכסוכים היה שאיפתם של הפועלים לעבודה עברית וכן רצונם לנהל עבודתם בעצמם. רופין העריך, בניגוד לגישתם של האגרונומים מנהלי החוות, כי יש להתחשב בשאיפותיהם של הפועלים בקביעת דרכן של החוות. כך למשל, התאפשרה עבודתה של הקבוצה הרומנאית בנטיעת יער הרצל במקום העסקתם של פועלים ערביים בשנת 1908.

בשנת 1909 משפרץ סיכסוך בין הפועלים בחוות כינרת לאגרונום ברמן, תמך רופין ביוזמה חדשה, שלפיה יועבר חלקה המזרחי של חוות כנרת (אדמות אום ג'וני) לקבוצת פועלים בתנאים של ניהול עצמי ועבודה עצמית למשך שנת ניסיון. הצלחתה של קבוצת הפועלים הזו לסיים את השנה החקלאית ברווח, פתחה פתח לפריצת דרך ממשית בתולדות ההתיישבות השיתופית בארץ.

ראשית הקבוצה

עם סיום שנת העבודה הראשונה באום ג'וני הודיעה קבוצת הפועלים, שראתה עצמה כ'קבוצת כיבוש' (כלומר קבוצת עבודה זמנית), כי לא תמשיך בעבודתה במקום שנה נוספת. במקומה חתמה 'הקומנה החדרתית' (קבוצת פועלים שחבריה עבדו בחדרה וחיו ביניהם בקומונה משותפת) על חוזה העסקה עם המשרד הארצישראלי, שהיה דומה בתנאיו לזה של הקבוצה הראשונה. החידוש הראשון שיצרה הקבוצה התבטא בהחלטתה להתיישב באופן קבוע במקום. החלטה זו כללה בתוכה משמעות רחבה בהרבה, שכן היתה זו הפעם הראשונה בה הוקם יישוב קבע קבוצתי, על אדמת הלאום, במימון לאומי, על-ידי ציבור הפועלים. שם המקום הוסב ל'דגניה'. בהדרגה, ומתוך תהליך התנסות מעשי שנמשך שנים אחדות, הגדירה הקבוצה גם את עקרונות חייה, שהיו לעקרונות היסוד של הקבוצה השיתופית הקטנה:

  • התיישבות לאומית (על אדמות הלאום, במימון כספי הלאום).
  • עבודה משותפת בזכויות שוות (שוויון כלכלי בין כלל החברים, בשלב הראשון - חלוקה שווה של שכר חברי הקבוצה בין כלל חבריה. שוויון חברתי מלא בין החברים ובין נשים לגברים) .
  • עבודה עצמית (לא תחת ניהול חיצוני וללא ניהול של שכירים).
  • שותפות צרכנית ויצרנית מלאה בין חברי הקבוצה (ייצור במשותף, צריכה משותפת ואחריות מלאה של הכלל לצרכי הפרט, כולל לבריאותו, הזנתו, לבושו, וצרכיו הרוחניים. ערבות הדדית בין כלל חברי הקבוצה).
  • קבוצה קטנה (שתהווה גם יחידה חברתית אינטימית, הבנויה על בסיס משפחתי, אך על היכרות אישית בין כלל החברים).
  • שותפות בחינוך הילדים (נושא זה התפתח בשנים מאוחרות יותר, אחרי שנולדו ראשוני הילדים).

Click to enlarge
קבוצת מייסדי דגניה ,
באדיבות מכון לבון (C)

בעקבות דגניה נוסדו בשנים 1914-1911 קבוצות נוספות, רבות מהן התקיימו תקופה קצרה. שיטת ההתיישבות השיתופית על קרקע לאומית כדרך המתאימה למגבלות הכלכליות שעמדו בפני המוסדות הלאומיים, לצד אורח חיים שהתאים לרעיונותיו החברתיים של ציבור הפועלים, שהיה גם ציבור המתיישבים, זכתה להמשך ולפיתוח נרחב במשך, במסגרות שונות כגון: הקבוצה הגדולה ואחר-כך הקיבוץ.

התיישבות קואופרטיבית - מרחביה

נסיון התיישבותי אחר, שנערך במקביל להתיישבות השיתופית בדגניה היה הקמתה של החווה הקואופרטיבית במרחביה. הקמתה של הקואופרציה במרחביה קשורה ברעיונותיו של פראנץ אופנהיימר, יהודי גרמני, שלמד רפואה והתעניין ברעיונות חברתיים-כלכליים קואופרטיביים. תכניתו היישובית לא נהגתה במקורה עבור התנועה הציונית, אלא נועדה להציע שיטה חדשה לחלוקת המשאבים במדינה המודרנית. עקרונות היסוד של שיטתו היו:

  • הלאמת הקרקע - שלילת הבעלות הפרטית והמרתה בבעלות לאומית.
  • הכשרה חקלאית למתיישבים היעודיים.
  • ישוב שיתופי, כשלב יסוד בדרך ליצירתה של התיישבות כפרית זעירה.

הצעתו לתנועה הציונית היתה להפוך את תכנית ההתיישבות הקואופרטיבית לדרך מעשית להתיישבות לאומית יהודית בארץ. תנאי ראשון היה כי האדמות שיסופקו למתיישבים ייקנו על-ידי קרן לאומית, כלומר לא ישתייכו למתיישבים עצמם. התכנית הקואופרטיבית אמורה היתה להתנהל בשלושה שלבים:

  • שלב ראשון: הקמת חווה שיתופית, בניהול אגרונום, שישמש כמנהל המקום. בשלב זה יקבל כל פועל שכר מדורג (שיקבע בהתאם ליעילותו בעבודה) וכן חלק מן הרווח הנקי שיצבר.
  • שלב שני: העברת החווה לניהול המתיישבים. בשלב זה יתחילו המתיישבים לשלם עבור בתיהם ועבור התשתית המשקית הקיימת. ניהול ענייני הכלל ימשיך להיות משותף.
  • שלב שלישי: מעבר למסגרת של התיישבות כפרית זעירה, המאפשר ליישוב לקבל לשורותיו גם חברים שאינם חקלאים. חוות ההכשרה אמורה היתה להפוך בהמשך למרכז הכשרה מקצועי שישרת את ההתיישבות הכפרית הזעירה שתתפתח על יסודות קואופרטיביים.

תכניתו של אופנהיימר התקבלה על-ידי הקונגרס הציוני כשיטה מועדפת להתיישבות, ואף הוקמה קרן מיוחדת למימון ההתיישבות שמכספיה נקנו אדמות מרחביה.

בשנת 1911, לאחר שנה שבה עובדה החווה על-ידי 'קבוצת כיבוש' הוקמה מרחביה. מרחביה התקיימה במתכונתה כחווה קואופרטיבית, בניהול אגרונום עד שנת 1914, אז הועברה לניהולם של הפועלים בעקבות סיכסוך קשה עם האגרונום. מסיבות שונות, שבהן: קשיים שנבעו מן המצב הכלכלי הקשה בשנות מלחמת העולם, תחלואה קשה, יחסי אנוש עכורים והעדר לכידות חברתית או אף ערבות הדדית מספקת בין חברי הקואופרציה נכשל הנסיון להתיישבות קואופרטיבית בעודו באיבו ולא זכה להמשך מאוחר יותר. על אדמות מרחביה נוסדו בהמשך מושב העובדים מרחביה (1922) וקיבוץ מרחביה (1929), שהוקם על-ידי חברי 'השומר הצעיר'.

מושב עובדים

ראשיתו של מושב העובדים ביוזמה התיישבותית שונה, שצלחה פחות: מושב הפועלים. מושב הפועלים היווה מעין חוליה מקשרת בין מאבקם של הפועלים ל'עבודה עברית', בו השתתפו כפועלים שכירים במושבות החקלאיות, לבין הבנתם כי מאבק זה כשל חלקית וכי עליהם לפנות לחיי עבודה חקלאית עצמאית. הרעיון הבסיסי שעמד בתשתיתה של יוזמה זו היה לאפשר לפועלים להמשיך בעבודתם החקלאית כשכירים במושבות, אך להעניק להם מסגרת כלכלית תומכת שתתבסס על משק עזר ביתי, שבו יגדלו את עיקר תצרוכתם ואף ישווקו את יתרת היבולים למושבה. משק זה אמור היה להיות מעורב, כלומר לכלול בתוכו ענפי חקלאות שונים, בהם גידולי שדה, משק חי, נטיעות וכו'.

בפועל התברר עד מהרה כי רבים מן הפועלים העדיפו את עבודתם במשקם הפרטי על פני העבודה החקלאית הציבורית. חלוקת האדמות בין המתיישבים, שלא היתה שוויונית מלכתחילה, גררה גם ספקולציות לא רצויות. כמו-כן מערכת הערבות ההדדית בתוך מושב הפועלים כשלה כמעט למן הראשית ונוצרו פערים כלכליים לא רצויים בין המתיישבים.

מושב העובדים, שהתפתח בהמשך, התבסס על שלושה יסודות מרכזיים:

  • קרקע לאומית.
  • עבודה עצמית.
  • קואופרציה ועזרה הדדית.
 

כיבוש השמירה

כיבוש השמירה הוגדר על-ידי חלוצי העליה השניה אף הוא כיעד נשאף. השלטון התורכי הסתפק בשמירה על הביטחון והסדר בערים הגדולות ובדרכים המרכזיות, אולם בפנים הארץ היתה נהוגה שיטה של חסות. עיקר השמירה התבטא בהסכמים שנסמכו על קבלת חסותו של התקיף המקומי, ערבי, בדווי או צ'רקסי. המושבות הראשונות הסתגלו אף הן באופנים שונים לשיטה זו. מצב זה, של בטחון הנובע מחסות זרים, לא התקבל על דעתם של העולים, בעיקר על הפעילים במפלגת 'פועלי ציון', שהיו מעורבים קודם לעליתם ארצה בארגון ההגנה העצמית היהודית ונאלצו לעזוב את רוסיה עקב רדיפות המשטרה. גישתם זו באה לידי ביטוי בפעילותם במסגרת מפלגת 'פועלי ציון' בארץ וביוזמה שנקטו במטרה להקים ארגון שמירה יהודי. ראשוני היוזמים היו ישראל שוחט ויצחק בן-צבי (שהיה פעיל בארגון ההגנה העצמית בעירו פולטבה), וכן פעילים נוספים בהתארגנויות דומות: יחזקאל חנקין, אלכסנדר זייד, ישראל גלעדי, מניה וילבושביץ (שנישאה אחר-כך לישראל שוחט) ועוד. כמו-כן השתתפו בהתארגנות עולים יוצאי קווקז, בהם: יחזקאל ניסנוב, מאיר חזנוביץ' ואחרים.

בסוכות 1907 כינסו ישראל שוחט ויצחק בן-צבי ביפו קבוצה בת שש-שבעה חברים עימם יסדו ארגון הגנה סודי בשם 'בר גיורא' (כשמו של שמעון בר גיורא, שלחם ברומאים). מטרת הארגון היתה להקים בארץ כח מגן יהודי שישמור על המושבות ויגוייס מבין חברים בתנועת הפועלים. סיסמת ארגון 'בר גיורא' היתה: 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום' (מתוך שירו של יעקב כהן - 'ביריונים') .

Click to enlarge
אנשי בר-גיורא,
באדיבות מכון לבון (C)

לאחר הקמתו של ארגון 'בר גיורא' התקבצו אנשיו וכן פועלים נוספים שהצטרפו אליהם בחוות סג'רה, שהשתייכה ליק"א. קבוצה זו התארגנה בתוכה כקומונה - או כלשונם 'קולקטיב'. עבודת החקלאות בחווה ניתנה לקבוצה בתנאי אריסות. מטרת הקבוצה היתה להוכיח כי פועלים יהודים יכולים לעבוד עבודה חקלאית באופן עצמאי ללא משגיחים. נסיון זה נעשה ביזמתה של מניה וילבושביץ. במקביל לפעילות הקולקטיב החלה הקבוצה ליזום גם את 'כיבוש השמירה'. תחילה קיבלו חברי הקולקטיב רשות להעסיק שומר מטעמם במקום השומר הצ'רקסי בחווה. חברי 'בר גיורא' קיבלו על עצמם במקביל גם את המרעה ומאוחר יותר גם את שמירת המושבה סג'רה. בשנת 1908 הועברה לאחריותם גם השמירה בכפר תבור (מסחה).

הרחבת הפעילות הביאה את אנשי 'בר גיורא' למסקנה כי יש להרחיב את מסגרות הפעולה. לשם כך הוחלט על הקמתו של ארגון שמירה גלוי, בשם 'השומר'. בפסח תרס"ט (אפריל 1909), קיים 'השומר' את אסיפת היסוד בכפר תבור. עם זאת, גרעין חשאי של חברים מ'בר גיורא', שהיו מפעיליו המרכזיים של 'השומר', המשיכו לשמור ביניהם על קשר חשאי, גם מפני מצטרפים חדשים לארגון.

'השומר' התנהל כאגודה סגורה. חברים חדשים התקבלו אליו רק לאחר תקופת מועמדות בת שנה במסגרת אסיפת החברים השנתית. בתקופת המועמדות נבחנו אומץ לבו של המועמד, נסיונו בשימוש בנשק וברכיבה על סוס, וכן שיקול דעתו ומידת המשמעת שלו להוראות הארגון.

Click to enlarge
אנשי 'השומר',
באדיבות מכון לבון (C)


בין השנים 1913-1910 הגיעה פעילותו של 'השומר' לשיאה. הארגון קיבל על עצמו את השמירה במושבות הוותיקות חדרה, ראשון לציון ורחובות. בנוסף לתפקידי שמירה קיבל על עצמו 'השומר' גם תפקידים הקשורים ב'כיבוש הקרקע', כלומר, החזקת הקרקע בשנה הראשונה לקנייתה, עיבודה ושמירה עליה במטרה לעגן את הבעלות היהודית עליה. במסגרת זו נשמרו אדמות מרחביה על-ידי אנשי 'השומר', עד לבנייתה של הקואופרציה מרחביה. אנשי 'השומר' ניסו אף להקים 'ליגיון עבודה', ארגון שאמור היה לארגן את חבריו לצורך כל פעולת עבודה או שמירה, במסגרת אליה יתנדבו החברים מרצונם למשך שנתיים.

תרומתו של 'השומר' חרגה מתחום פעילותה של האגודה. בהדרגה הוטמע ביישוב רעיון השמירה העצמית וובמושבות הומרה השמירה המעורבת בשמירה עצמית. כך למשל, משעזבו אנשי 'השומר' את חדרה ורחובות בשל סיכסוכים, באו במקומם שומרים עבריים אחרים.

מספרם הכללי של חברי וחברות 'השומר' לא עלה על 90-80 איש. חברות 'השומר' לא נטלו חלק פעיל בשמירה. בשעות הצורך היה הארגון מגייס לעזרתו שומרים זמניים מקרב ציבור הפועלים. 'השומר' ראה את עצמו כחלק אורגני מתנועת העבודה, וככזה חיפש דרכים לשלב בין השמירה לעבודה. חבריו שאפו להקים כפרי שומרים, שבהם יתגוררו הנשים והילדים, וכן מפעם לפעם שומרים שאינם דרושים זמנית למשימות שמירה. לשם כך נקנו אדמות תל-עדש (לימים תל-עדשים). בשנת 1916 יזם ישראל גלעדי עם קבוצת חברים הקמתו של יישוב שומרי בגבולה הצפוני של הארץ בשם ב"ג ('בר גיורא'), לאחר מותו של גלעדי - הוסב שמו של היישוב ל'כפר גלעדי'.

אף כי 'השומר' החשיב עצמו כאגודה לא מפלגתית, היו מרבית אנשיו וכל העומדים בראשו חברים במפלגת 'פועלי ציון'. המפלגה מצדה תמכה בארגון. בסוף תקופת העליה השניה הגיעו אנשי 'השומר' וחברי 'פועלי ציון' לכלל הכרה כי יש להקים ארגון מגן כללי ליישוב היהודי כולו. בוועידת 'פועלי ציון' שנערכה בשנת 1913 כבר הוגדרה השמירה כצעד ראשון לקראת הקמתה של הגנה לאומית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ 'השומר' לרדת למחתרת. עם שינוי הנסיבות הביטחוניות והפוליטיות בארץ, לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים, הוקם ביוני 1920, במקומו של 'השומר', ארגון ה'הגנה'.

א.ד.גורדון ורעיונות העליה השניה

דמותו של אהרון דוד גורדון מסמלת, אולי יותר מכל את רוחם של פועלי העליה השניה. גורדון היה מעל לכל דמות מחנכת. יחסו לזולתו, יחסו לחבריו הפועלים (שהיו כולם צעירים ממנו), מקומו ביניהם כמעין אב רוחני והמופת האישי שיצר באורחות חייו האישיים הפכוהו למנהיג אהוב ומשפיע עליהם. לצד תכונותיו אלו היה גורדון גם הוגה דיעות מעמיק, אף כי השכלתו נשענה על לימוד עצמי.

כחמש שנים לאחר עלייתו לארץ החל גורדון לפרסם את רעיונותיו בכתב, בעיתון 'הפועל הצעיר', שנקרא כשם המפלגה אליה חש קרוב ברוחו. לאחר מותו יצאו לאור חמישה כרכים מכתביו הכוללים מאמרים שאותם פרסם בחייו, כאלו שנמצאו בעזבונו וכן מכתבים שכתב. את השקפת עולמו ניסח גורדון במאמר 'האדם והטבע', שפורסם אך בחלקו בימי חייו.


Click to enlarge
יובל דניאלי, עקבות, 1996,
טכניקה מעורבת 150X100 ס"מ

להלן נציג בקצרה כמה מעיקרי תורתו של גורדון:

  • שיבה לטבע
    שרשי האדם מצויים בטבע והוא ביסודו חלק אורגני מן הטבע. הקשר בין האדם לטבע מתהווה על-ידי עבודה פיסית, באמצעותה הוא מתפרנס, אך גם מקבל שפע כוחות חומריים ורוחניים.
    ככל שהאדם התפתח ו'התקדם' נוצר חיץ גובר והולך בינו לבין הטבע. הלכו ונוצרו שכבות חברתיות שאינן עובדות ומנותקות מחיי הטבע הבריאים. בקרב אלו פשטו רקבון, שחיתות וניוון שהשפיעו גם על סביבתן החברתית.
    לשם תיקון מצב חברתי זה על האדם לחזור לחיי עבודה בחיק הטבע, שיאפשרו לו לחזור ולהתחבר אליו.
  • עבודה כגאולה אישית ולאומית
    העבודה היא הדרך להתחדשותו של האדם והאומה בטבע והיא שעתידה לחולל מהפכה בחייו של העם היהודי.
    בשל תנאי גלותו התרחק העם היהודי מן הטבע והתנתק מן העבודה, שקושרת כל יחיד וכל עם בקשר אורגני לאדמתו ותרבותו. אף בעמים אחרים אין כלל האוכלוסיה עובדת אדמה, אך חלקים ניכרים מתוכם משמרים את הקשר הזה בעבודתם. היהודים בגלותם נותקו כליל מעבודת האדמה ובחרו בעסקי תיווך, מסחר וניהול, על-כן עליהם לחזור וליצור מחדש את הקשר הזה עם אדמתם בארצם.
    גורדון האמין כי כשם שהתנועה הציונית הבינה כי אין האומה היהודית יכולה להתקיים ללא טריטוריה משל עצמה ולכן קראה לעם היהודי לחזור לטריטוריה הלאומית וההיסטורית שלו בארץ ישראל, וכשם שאומה אינה יכולה להתקיים ללא לשון לאומית ולכן קראה התנועה הציונית לחזרה לשפה העברית - כך אין אומה יכולה להתקיים מבלי שבניה יחזרו לחיי עבודה.
    בעבודה הפיסית ראה גורדון זכות ולא קרבן וקבע כי 'מעתה צריך להיות האידיאל הראשי שלנו - עבודה'.
  • גאולת היחיד
    גורדון לא האמין במהפכות חברתיות, אלא במהפכה שאותה עורך כל יחיד ויחיד בנפשו ובאורחות חייו. הגשמתו של השינוי הכולל תלויה בשינויים העצמיים של היחידים המרכיבים את החברה.
 

גורדון לא הגדיר עצמו כסוציאליסט. בחייו אף התנגד לסוציאליזם המאורגן, משום שראה כיצד גרם לרבים מקרב הנוער היהודי להתכחש ללאומיות היהודית ולציונות. עם זאת דומה כי תפיסתו את מהותו של השינוי החברתי אליו שאף היא שעמדה בבסיס התנגדותו. הסוציאליזם, כך גרס, עוסק בחברה בכללותה ועל כן תולה את תיקונו של האדם בתיקונה של החברה. תורתו של גורדון הניחה כי תיקונו של היחיד הוא שיביא לבסוף לתיקונה של החברה. לפי גורדון, היסוד לכל היחסים בין בני האדם הוא יחסו של האדם אל עצמו, ועל כן לשם יצירתו של שינוי חברתי עמוק לא דרושה תנועה חברתית מקפת, שתנהיג את חבריה לשינויים נרחבים, אלא יש לשאוף לעבודה אישית של כל פרט בחברה כלפי עצמו. השינוי החברתי יווצר באמצעות תהליך איטי של שינוי נפשי פנימי אותו יערכו היחידים בעצמם.

מפלגות הפועלים

מראשיתה של העליה השניה התאגד הציבור הפועלי בארץ במסגרת שתי מפלגות מרכזיות: 'הפועל הצעיר', שהוקמה בשנת 1905 ופעלה עד שנת 1930, ומפלגת 'פועלי ציון', שהוקמה אף היא בשנת 1905 אך התאחדה בשנת 1919 עם קבוצת 'הבלתי מפלגתיים' והקימה במשותף את 'אחדות העבודה'.

למושג מפלגה היתה משמעות שונה מזו הנהוגה כיום: תפקידיה היו נרחבים ומקיפים בהרבה. המפלגה דאגה למציאת עבודה עבור חבריה, לשיבוצם בה, להשגת דיור ולהקמת מטבחים ציבוריים עבורם, לעזרה רפואית ולהסדרים של ערבות הדדית בין חבריה. מספרם של חברי המפלגה לא עלה בתחילה על עשרות בודדות, ועם תום התקופה הגיע למאות.

הקמת מפלגות אלו באה לענות על צרכים שונים, בכמה מישורים:

  • דאגה לפועל הבודד, שעלה ארצה ללא משפחתו והיה חסר רשת חברתית תומכת בארץ, הן במישור הכלכלי והן במישור החברתי.
  • התאגדות משותפת לשם השגת עבודה חקלאית ומאבק על 'כיבוש העבודה העברית' במושבות.
  • הצורך להגדיר במשותף את ערכי היסוד החברתיים והלאומיים, שהיו משותפים לפועלי העליה השניה.

 

'הפועל הצעיר'

אגודות הפועלים שהוקמו על-ידי עולי העליה הראשונה לא תאמו לצורכיהם של עולי העליה השניה, שכן הן נועדו בעיקרן לשמש כמסגרת לשם התיישבות חקלאית, בעזרתה של יק"א. עולי העליה השניה, שביקרו את שיטת ההתיישבות הפילנתרופית, כמעודדת השחתה של המתיישבים במסגרתה, לא יכלו להזדהות עמן .

אסיפה ראשונה של פועלי העליה השניה התכנסה ביולי 1905 בפתח-תקווה. השתתפו בה בין 30 ל-40 פועלים, בין הדוברים היו שלמה לבקוביץ (לביא), רפאל סברדלוב, שלמה צמח ואליעזר שוחט. הדוברים הציעו לפועלים להקים עבור עצמם הסתדרות פועלים שתנהיג את המאבק לכיבוש העבודה וכן תפעל לרווחתם של הפועלים באמצעות הקמת מטבחי פועלים, השגת עזרה רפואית וכן הקמת לשכות עבודה במושבות. הצעה זו התקבלה והוחלט כי שמה של ההסתדרות החדשה יקרא: הסתדרות הפועלים הצעירים בארץ-ישראל. אגודות נוספות הוקמו בהמשך במושבות נוספות. בסוכות תרס"ו (1905) התקיימה אסיפה כללית של אגודות הפועלים הצעירים מפתח-תקווה, ראשון לציון, רחובות ונס ציונה. אסיפה זו דנה שוב בשמה של האגודה וכן בתכניה העתידיים לבסוף הוחלט לקרוא לאגודה הארצית 'הסתדרות הפועל הצעיר' . אסיפה זו נחשבת לאסיפת היסוד של 'הפועל הצעיר'. בעקבותיה הוקם ביפו 'משרד מודיעין' (שנועד בעירו לספק מידע ראשוני לעולים המגיעים ארצה) וכן 'לשכה מרכזית לחיפוש עבודה' (שנועדה לאתר במרוכז מקומות תעסוקה לפועלים).

בשנה זו נוסחו גם מטרותיה של 'הפועל הצעיר'. תכניותיה של 'הפועל הצעיר' היו מעשיות ולא דנו בהשקפות עולם או בתאוריות חברתיות ולאומיות. עמדותיה של 'הפועל הצעיר' שללו את השקפות העולם המבוססות על אמונה בעיקרון 'מלחמת המעמדות', שאפיינו את החשיבה הסוציאליסטית-מרקסיסטית ואת תורת ברוכוב בפרט. בארץ-ישראל, כך גרסו מנהיגי 'הפועל הצעיר' אין מקום לדבר כלל על מלחמת מעמדות, שכן כלכלתה הינה בלתי מפותחת ועדיין לא קיימים בה כלל מעמדות חברתיים מבוססים. יתר על-כן, כך גרסו, הגורם העיקרי העתיד לפעול למען פיתוחה העתידי של הארץ הן מבחינה כלכלית והן מבחינה תרבותית וחברתית הוא ציבור הפועלים היהודי. עשייתו ועבודתו העצמית הן שיקנו לו את הנהגת היישוב היהודי בארץ, על-כן אין העקרון המעמדי מתאים כלל למציאות החיים בארץ.

עמדות אלו של ראשי 'הפועל הצעיר' לא התקבלו על דעתם של חלק מן הפועלים, שדרש כי יתלווה להן גם ניסוח השקפת עולם ועמדות אידיאולוגיות. עולים אלו, שהיו קשורים בעברם למפלגת 'פועלי ציון' והיו בעלי השקפת עולם סוציאליסטית-מרקסיסטית, לא הצטרפו למסגרת החדשה והקימו עבור עצמם את 'מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטים פועלי ציון' (ראו בהמשך).

בשנת 1907, במסגרת האסיפה השלישית של 'הפועל הצעיר' הוחלט על הוצאתו לאור של עיתון בשם 'הפועל הצעיר', בעריכתו של יוסף אהרונוביץ. בשנה זו נשלחו לראשונה צירי 'הפועל הצעיר', יוסף אהרונוביץ ואליעזר שוחט לקונגרס הציוני השמיני בהאג.

כישלון המאמצים לשינוי משטר העבודה בארץ גרם למשבר פנימי ב'הפועל הצעיר'. רבים מן העולים שנקלעו לכלל יאוש בהתמודדותם עם התנאים בארץ בחרו לעזוב. אחרים, בהם גם הנהגת 'הפועל הצעיר' התמודדו עם המשבר בשתי דרכים עיקריות:

האחת - באמצעות התאמתם של הרעיונות הראשוניים למציאות החיים. רעיון העבודה הוגדר לא רק כמשימה ציונית חלוצית, אלא הועמק בהשפעתו של א.ד. גורדון והוגדר כתוכן חיים שלם, הנשען על שאיפת האדם לחזור וליצור את הקשר עם הטבע ועם האדמה - ובאמצעותם עם עצמו וחברתו.

השניה - באמצעות הגדרת מטרות חלופיות - פניה אל הדרך של התיישבות עצמית. בוועידת 1908 הוצע לחברי 'הפועל הצעיר' להתאגד לחבורות המיועדות להתיישבות, אך מרביתם של החברים בחרו עדיין לדבוק בעיקרון 'כיבוש העבודה'. מציאות החיים פעלה בהדרגה לשינוי היעדים, וכך בשנת 1910 קיבלה על עצמה קבוצת פועלים ראשונה, אשר מרבית חבריה השתייכו ל'הפועל הצעיר' את עיבוד אדמות אום ג'וני. קבוצה זו החליטה בהמשך לעבור להתיישבות קבע שיתופית במקום והקימה את אם הקבוצות דגניה.

 

 

'פועלי ציון' בארץ ישראל

במקביל להקמתה של מפלגת 'הפועל הצעיר' החלה להתארגן מפלגת 'פועלי ציון' בארץ ישראל. 'פועלי ציון' בארץ ראו עצמם בתחילה כממשיכי מסורת מפלגתם ברוסיה והיו קשורים בתנועת 'פועלי ציון' העולמית ובאידיאולוגיה הסוציאליסטית-מרקסיסטית.

על פועלי ציון ברוסיה ראו - בפרק העוסק בציונות הסוציאליסטית.

תולדות מפלגת 'פועלי ציון' בארץ-ישראל הנן במידה מרובה תולדות השתחררותם מן התיאוריות של מפלגת האם, שנוסחו ברוסיה ובמזרח אירופה בהתאם למצב החברתי והכלכלי ששרר בארצות אלו. המפלגה הארצישראלית התאימה והוסיפה על העקרונות הללו את השקפותיה, שנקבעו מתוך הכרתה של מציאות החיים הארצישראלית.

בסוף שנת 1905 הגיעה לארץ קבוצה שהשתייכה ל'פועלי ציון' בהומל. קבוצה זו נאלצה לעזוב את רוסיה לאחר שחבריה זוהו כפעילים בארגון ההגנה העצמית בעיר, בעקבות הפרעות שפרצו בה באוקטובר 1905. חברים אלו היו קרובים בהשקפותיהם לסוציאליזם המרקסיסטי, ונודעה להם השפעה מרובה על חברי 'פועלי ציון' שהיו בארץ באותה עת. בסוכות שנת 1906 התכנסו חברי המפלגה ביפו ובחרו בוועדה מצומצמת בת עשרה חברים לשם ניסוח תכנית המפלגה. תוכנית זו כונתה 'פלטפורמת רמלה', על שם מקום כינוסם של החברים.

 

Click to enlarge
נוסח 'פלטפורמת רמלה',
באדיבות מכון לבון (C)

תכנית זו הושפעה מהתיאוריה של ברוכוב. היא אף פותחת בנוסח הקרוב לפתיח של המניפסט הקומוניסטי שכתבו מרקס ואנגלס, אף כי בהמשך ניתנת בה פרשנות ברוח ברוכוב. עיקרה: הארץ עתידה להבנות על-ידי הקפיטליסטים, אך אלו יהיו זקוקים לפועלים משכילים, שיבואו מקרב הפועלים היהודים שיהגרו לארץ וינהלו בה את מלחמת המעמדות להטבת תנאי חייהם. בכך ביקשו המנסחים גם להתמודד עם הרצון ל'כיבוש העבודה העברית', שנמצא סותר באופן עקרוני את התיאוריה הסוציאליסטית. התכנית אושרה בשנת 1907 ולאחריה נבחר ועד מרכזי למפלגה, שכלל את ישראל שוחט ודוד בן-גוריון, אליהם הצטרף בהמשך גם יצחק בן-צבי.

ניתן להבחין בשלושה שלבים עיקריים שאפיינו את התפתחותה של המפלגה בארץ:

  • העתקת הדגש הרעיוני מ'מלחמת המעמדות' למאבק לעבודה עברית.
  • מעבר מתמיכה בשימוש בשפת היידיש למאבק על השפה העברית.
  • מעבר משלילת התיישבות הפועלים למאבק על הקמתה של התיישבות עובדת.

כבר בוועידתה השניה של המפלגה בארץ, בשבועות 1907, התגלעו חילוקי דיעות ראשונים בתוכה. היו שטענו כי על המפלגה לבדל עצמה ממפלגת האם הרוסית, להקדיש את עיקר פעילותה לקליטת העולים ולסידורם בארץ ולנהל את פעילותה ופרסומיה בעברית בלבד. אחרים ביקשו לשמור על הקשר עם המפלגה ברוסיה, במקביל לטיפול בבעיות המקומיות, וכן ראו בשאלת השפה בעיה מקומית שאינה עקרוני. כלומר, חברים אלו לא שללו את השימוש בשפת היידיש, כפי שנהוג היה במפלגת האם. בנוסף החליטה המפלגה לפנות לקונגרס הציוני בדרישה להתחיל בעבודה שיטתית במטרה ליצור תנאים לעלית יהודים רחבה ולהתיישבותם בארץ. כמ-כן הוחלט על הוצאת עיתון מפלגתי, בשם: 'דער אנפאנג' (ההתחלה), שיצא בשפת יידיש. עיתון זה נדפס רק פעמיים במהלך שנת 1907.

במהלך השנים הבאות הלכה המפלגה והתרחקה מן העקרונות שנוסחו ב'פלטפורמה הרמלאית' ובחוזר של מרכז המפלגה שנדפס בשנת 1909 כבר הביעה ההנהגה הסתייגות מן 'הפלטפורמה הרמלאית'. בניגוד למפלגת 'פועלי ציון' הרוסית, שהחליטה שלא להשתתף בקונגרס הציוני באותה שנה החליטה המפלגה בארץ-ישראל להשתתף בו .

Click to enlarge
חברי 'פועלי ציון' בתקופת העליה השניה, במרכז התמונה י. בן-צבי וד. בן-גוריון,
באדיבות מכון לבון (C)

עמדות המפלגה בנושא השפה השתנו אף הן. כבר בוועידתה השלישית של המפלגה בשנת 1907 עלתה שאלת השפה לדיון. מצדדי המשך השימוש ביידיש טענו כי מרבית הפועלים בארץ אינם דוברי עברית עדיין ואף לא יוכלו לקרוא עיתון בשפה זו. לעומתם טענו המצדדים כי קיבוץ הגלויות העתיד להתרחש בארץ מצריך מעבר לשפת דיבור משותפת לכלל, שפה בעלת משמעות לאומית ותרבותית משותפת: העברית.

בשנת 1910 הוחלט על ניהול כלל פעולותיה של מפלגת 'פועלי ציון' בארץ בעברית. כתוצאה מן ההחלטה הזו החלה המפלגה לפרסם בשנת 1910 את עיתונה 'האחדות', 'עיתון לעניני פועלים והמוני העם בארץ ישראל יוצא לאור על-ידי מפלגת הפועלים העבריים הסוציאל-דימוקרתים [כך במקור] בארץ-ישראל 'פועלי ציון''.

עמדותיה של המפלגה בנושא 'כיבוש העבודה' השתנו אף הן בחלוף שנים מועטות להקמתה. בתחילה סברו 'פועלי ציון' כי קליטתם של הפועלים היהודיים במשק הארצישראלי תתרחש מאליה, הן משום שיביאו עימם ידע חקלאי מתקדם והן משום שיחשבו למועדפים על-ידי מעסיקיהם היהודיים. הנחות אלו התבררו עד מהרה כבלתי מבוססות ואף מוטעות. בפועל נאלצו הפועלים החדשים להתחרות על מקומות העבודה עם פועלים ערבים, שהועדפו על-פניהם ברבים מן המקרים. הצורך להאבק על עבודה עברית, שנבע הן מעמדות עקרוניות והן מכורח המציאות, עמד בסתירה להנחות היסוד של מפלגת האם הרוסית שחתרה ליצירת סולידריות בין-פועלית ללא קשר ללאום.

נימוקם של חברי 'פועלי ציון' בארץ לשינוי עמדתם בנושא זה היתה כי במשק הערבי בארץ אין כל מקום לעבודה יהודית, בעוד שבמשק היהודי ניתנת עבודה לערבים. כתוצאה מכך ניטלת מן הפועל היהודי זכות הקיום שלו (בהעדר אלטרנטיבה חלופית להעסקה) ועל כן - זכותו להיאבק לשם קיומה של עבודה עברית.

כישלון המאבק ל'כיבוש העבודה' הוביל לשינוי רעיוני גם ביחסם של חברי 'פועלי ציון' לרעיון ההתיישבות העצמית של פועלים. בהדרגה הגיע ציבור זה למסקנה כי על הפועלים עצמם ליצור את מקורות פרנסתם, בהתאם לעקרונותיהם (עבודה עצמית, עברית, לא נצלנית) ולא להתבסס על תלות במעסיקים חיצוניים. למסקנות אלו חברה גם ההכרה כי לשם השגתן של מטרות לאומיות ארוכות טווח על ציבור הפועלים היהודי לשאוף להתיישבות עצמית וחקלאית, שתשמש הן כבסיס כלכלי עתידי ליישוב היהודי המתרחב והן תאפשר קליטה עתידית של פועלים נוספים.

במהלך שבע שנותיה הראשונות של מפלגת 'פועלי ציון' בארץ הספיקו מנהיגיה לייחד עצמם רעיונית ומעשית: חברי המפלגה החליטו על מעבר משפת היידיש לעברית, על מעבר משלילת רעיון 'כיבוש העבודה' לחיובו, ועל מעבר מתמיכה ברעיון מלחמת המעמדות למעבר להתיישבות לאומית. במערכת היישוב היהודי בארץ הפכה המפלגה לכח מדיני משפיע. חבריה היו בין מקימי ארגוני ההגנה הראשונים ('בר גיורא' ו'השומר') ומנהיגיה השתלבו בהמשך בראש הנהגת ציבור הפועלים.

הסתדרויות הפועלים בעליה השניה

התאגדויות ראשונות

להקמתן של הסתדרויות הפועלים החקלאיות בתקופת העליה השניה קדמו שתי התאגדויות פועלים: הסתדרות 'החורש' (1909-1907) שהוקמה בגליל ו'לגיון העבודה' (1910-1909). אלו לא היו התאגדויות שנועדו בעיקרן להבטיח שיפור תנאי חייהם של הפועלים, כפי שהיו התאגדויות הפועלים בעליה הראשונה, אלא כאלו שהוקמו לשם קידום כיווני פעולה עתידיים של ציבור זה. מסגרות אלו היו קטנות וכללו בתוכן ציבור פועלים מצומצם. ייחודן היה ברעיונות הלאומיים שהדריכו והעסיקו את מייסדיהן.

הסתדרות החורש הוקמה על-ידי פועלי הגליל, שנבדלו מחבריהם אשר עבדו במושבות המטעים ביהודה (כך כונה אז איזור השרון והמרכז), הן בתנאי חייהם והן באופיה של עבודתם. בעוד במושבות המטעים הועסקו הפועלים על-בסיס יומי, הועסקו פועלי הגליל בעבודות הפלחה, אם בחוות הלאומיות ואם במושבות, שבהן נשכרו כיחידים לעבודה של שנה במשקי האיכרים. תנאי השכירות כללו מגורים ומזון בבית המעסיק בנוסף לשכר זעום.

פועלים אלו העריכו כי לשיטת ההתיישבות היהודית בגליל יתרונות על שיטת ההתיישבות במושבות יהודה, מטעמים לאומיים. משקי המשפחות שהתבססו על מטעים השתרעו על-פני שטחים בני 50-40 דונמים, בעוד משקים שהתפרנסו כמו בגליל על גידולי שדה נזקקו לכ-300-250 דונם כל אחד. בהתאגדותם קיוו הפועלים הללו לקדם את המשק הפלחי, כדרך לתפוס שטחים נרחבים לטובת המטרות הלאומיות של היישוב. ב'החורש' השתתפו פועלים שהשתייכו לשתי מפלגות הפועלים, שלא היו מעורבות כלל ביזמת חבריהן להקמת הארגון. מסיבות שאינן ברורות התקיימה הסתדרות זו שנתיים בלבד.

'לגיון העבודה'
הוקם בעקבות 'החורש'. הרעיון שעמד בבסיס אגודה זו היה להקים ארגון שיפעל ל'כיבוש העבודה' באותן דרכים בהן פעל אחר-כך 'השומר' ל'כיבוש השמירה'. הרעיון היה ליצור מעין מסדר חברים, שיחייב את חבריו למשמעת חמורה, הכוללת התחייבות לשרת במסגרתו במשך שנתיים ולקיים אורחות חיים משותפים עם שאר החברים בתקופה זו. הכוונה היתה ליצור ארגון שיעסיק את חבריו ויתקצב את חבריו מן הקופה הכללית המשותפת. מקימיו של ארגון זה היו למעשה אנשי 'בר-גיורא', אך עקרונות המשמעת והסודיות שעמדו בבסיסו של הארגון ההגנתי לא תאמו לארגון פועלי וכעבור שנה מהקמתו חדל 'לגיון העבודה' להתקיים.

 

הסתדרויות הפועלים הראשונות

בשנת 1911 הוקמו שתי הסתדרויות הפועלים הראשונות בארץ. האחת בגליל והשניה ביהודה. רצונם של הפועלים להקים לעצמם מסגרת מעין זו, בנוסף להתארגנות המפלגתית שקדמה לכך נבע ממספר סיבות:

  • במושבות אחדות, שבהן עבד מספר מצומצם של פועלים, התברר כי הארגון המפלגתי אינו יעיל שכן הוא יצר כפילויות בטיפול הנדרש בפועל, כך למשל התברר כי לא נכון לקיים שני מטבחי פועלים או שתי לשכות מודיעין עבור ציבור כה מצומצם.
  • ההבדלים הבין-מפלגתיים החלו להטשטש בכל הקשור להתמודדות עם בעיות היומיום של הפועל.
  • ציבור הפועלים החדש שהמשיך להגיע ממזרח אירופה לא היה מעוניין להגדיר עצמו על-פי זיקתו הרעיונית, וגם לא רצה ליצור זיקה ישירה לאף אחת ממפלגות הפועלים הקיימות, אלא דרש להכלל במסגרות פועליות כלליות. פועלים אלה כינו עצמם 'בלתי מפלגתיים'. קבוצת פועלים זו מילאה תפקיד חשוב ביסודן של הסתדרויות הפועלים החקלאיות ומאוחר יותר גם בייסודה של ההסתדרות הכללית.

הסתדרות פועלי הגליל: ראשית מאבקם של הפועלים החקלאיים בחוות הלאומיות זרז את הקמתן של הסתדרויות הפועלים החקלאיות הראשונות. אחד הגורמים להקמתה של הסתדרות הפועלים בגליל היתה שביתת הפועלים שפרצה בחוות כנרת בחורף 1911. הסיכסוך שפרץ בין ציבור הפועלים, בהנהגתו של ברל כצנלסון לבין מנהל החווה, האגרונם ברמן, בנושא תנאי מגוריהם הקשים הסתיימה בפיטוריו של ברמן ובפיטוריהם של הפועלים השובתים.

באותה שנה התכנסו פועלי הגליל בפסח בחוות אום-ג'וני (לימים דגניה) לוועידה ראשונה, שבה החליטו להקים הסתדרות מקצועית רחבה וכללית שתפעל למען כלל ציבור הפועלים בגליל. חברי הוועד שנבחרו היו ברל כצנלסון ואליעזר שוחט.

הוועידה השניה, שהתכנסה בראשית 1912, כבר ייצגה כ-240 פועלים. הוועידה התכנסה בכנרת ועסקה בנושא 'כיבוש העבודה' במושבות, תנאי חייהם של הפועלים בחוות וכן לראשונה נערך בה דיון בשאלת אפשרות התיישבותם העצמית של הפועלים. בוועידה הוחלט על תקנון ההסתדרות ונבחר ועד המרכזי שבו היו חברים יוסף בוסל, ישראל גלעדי ואליעזר יפה, שהיה לאיש מרכזי בהסתדרות פועלי הגליל מאז.

שתי הוועידות הבאות - השלישית (1912) והרביעית (1913) הוקדשו בעיקרן לשאלות ארגון. בשנת 1914, בוועידתם החמישית של פועלי הגליל כבר עמד נושא התיישבות הפועלים במרכז הדיונים. היתה זו הוועידה האחרונה שהתקיימה בגליל לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. במסגרתה התקבלו מספר החלטות שהיו בעלות משמעות להמשך דרכה של תנועת הפועלים בארץ:

א. תמיכה בהתיישבות פועלית לגווניה: הפצת רעיון הקבוצה בין הפועלים, קבלת רעיון מושב העובדים ורעיון מושבי הפועלים.
ב. הקמת מוסדות לעזרה הדדית בין פועלים: הקמת קופת חולים וכן הקמת קופת מלווה ביו החברים.

ועידתם השישית של פועלי הגליל התכנסה בכנרת בשנת 1915 ועסקה בעיקר בעניני תרבות. ככל שגברה המלחמה הלכו והצטמצמו פעולותיה של הסתדרות זו, והן חודשו שוב במסגרת 'אחדות העבודה' והוועדה החקלאית שהקימה מפלגת 'הפועל הצעיר' (אשר סרבה להצטרף לאיחוד הפועלים במסגרת 'אחדות העבודה'). עם הקמתה של ההסתדרות הכללית נכללו המסגרות החקלאיות כמסגרת מקצועית בתוכה.

הסתדרות פועלי יהודה: ראשונים להתאגד במסגרת הסתדרות פועלי יהודה היו מתיישבי עין גנים וחברי החוות הלאומיות בבן שמן ובחולדה, שתבעו להקים מסגרת פועלית כללית שאינה מפלגתית. בשבועות 1911 התכנסה בעין גנים הוועידה הראשונה בהסכמת שתי מפלגות הפועלים, שאף שלחו את נציגיהן להשתתף בה. בוועידה הראשונה דנו באופן ארגונם של פועלי יהודה, ביחס לקפא"י, ביחסם של הפועלים לקואופרציה (שיטת ההתיישבות שהציע פראנץ אופנהיימר).

בוועידה השניה, שהתקיימה בדצמבר אותה שנה, השתתף ברל כצנלסון (שעבר מן הגליל לחוות בן שמן). הצעתו היתה כי ההסתדרות החקלאית תקבל על עצמה חלק מן התפקידים שנכללו עד אז בתחומי פעילותן של מפלגות הפועלים, כגון: ארגון עזרה הדדית בין הפועלים, הקמת קופת חולים, ארגון עבודתם של הפועלים (תוך ביטול לשכות העבודה המפלגתיות) וכן תעסוק בתחומי תרבות וחברה (לימוד עברית, מתן הרצאות, הפצת ספרות מקצועית וכו'). בוועידה הזו הוחלט על הקמתה של קופת חולים.

קופת החולים הוקמה בשנת 1912 בסמוך להסתדרות הפועלים החקלאית ביהודה. בתחילה היו רשומים בה 150 פועלים. תפקידיה הראשונים כללו דאגה לאישפוז החברים החולים בבתי חולים ועזרה למחלימים ולבני משפחותיהם בתקופת המחלה. על בסיס ראשוני זה הוקמה בהמשך קופת החולים הכללית כמוסד ארצי.

ועידתם הרביעית של פועלי יהודה היתה הוועידה האחרונה שערכו לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשלב זה יוצגו במסגרתה כ-400 חברים. במהלך המלחמה כינסו פועלי יהודה שלוש ועידות נוספות, האחרונה שבהן נערכה ברחובות בשנת 1918, זמן קצר לאחר כיבוש דרום הארץ על-ידי הבריטים. בוועידה זו השתתפו נציגי הפועלים חברי המפלגות ו'הבלתי מפלגתיים' מיהודה. רבים ממנהיגי הפועלים היו באותה עת מחוץ ליהודה, בהם: יוסף אהרונוביץ, מראשי 'הפועל הצעיר' שגורש למצרים, א"ד גורדון ואליעזר שוחט שהיו בגליל, יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון שהיו בארצות הברית וישראל ומניה שוחט שגלו לתורכיה. המנהיג הבולט בוועידה זו היה ברל כצנלסון, שנשא במסגרת זו את נאומו 'לקראת הימים הבאים', שבו התווה את דרכה של תנועת העבודה לעתיד לבוא.

הרעיון המרכזי בהרצאה היה שציבור הפועלים והעולים החדשים החלוצים צריכים לכוון את בנינה של הארץ במטרה להקים בה חברת עובדים חופשית וסוציאליסטית. כצנלסון ציין את תפקידה החיוני של הקרן הקיימת להבטחת אופיו הלאומי-סוציאליסטי של המפעל הציוני בארץ ישראל. לשם כך תבע כי מכלול האדמות שיגאלו על-ידה צריך שימסר לרשות העובד. כמו-כן טען כי יש לדאוג כי ההתיישבות הפועלית תשא אופי של יצירת מושבי עובדים חדשים ובמיוחד התיישבות קיבוצית. החלטות הוועידה קבעו כי על ההסתדרות להרחיב את תחומי אחריותה ופעילותה לכל העניינים המשותפים לכלל ציבור הפועלים - כלכליים, רוחניים ואזרחיים. כמו-כן קבעה כי על התנועה הציונית לפעול למען רכישת אדמות ישראל למען עם ישראל ולמען הקמתו של יישוב עובד חופשי.

הסתדרות פועלי השומרון: הסתדרות פועלי השומרון הוקמה בשוני (באדמות אום אל עלק, סמוך לזכרון יעקב) בשנת 1916. באותה עת עבדה במקום קבוצת פועלים מאנשי העליה השניה ועימם גם כמה מבני האיכרים שהשתייכו ל'גדעונים'. קבוצת פועלים זו לא נותרה במקום כקבוצה משך זמן רב. עם-זאת איזור השומרון כלל גם פועלים מכרכור, גן שמואל, זכרון יעקב וסביבתה. המנהיג המרכזי מבין פועלי השומרון היה דוד רמז. הסתדרות זו ארגנה בשנות המלחמה האחרונות את עבודתם של הפועלים, בעיקר בכריתת יערות בשומרון עבור הממשל התורכי. שכרם של הפועלים שולם במזומן, דבר שאיפשר להקים עבורם מחסן מכולת משותף. פועלי המושבות, אשכנזים ותימנים, רכשו מניות שהוציא המוסד הזה והמחסן היה קונה בעיקר חיטים ומוכר אותם לנצרכים. בסיוע המחסן נפתח במושבה זכרון יעקב גם מטבח פועלים.

למעשה ניתן לקבוע כי על יסודו של מחסן זה הוקם בהמשך 'המשביר'. בקיץ 1916 התברר כי מצבם של הפועלים ביהודה הנו קשה ושורר ביניהם רעב. ביזמת מאיר רוטברג החליטה קבוצת כנרת למכור את עודפי היבול שלה לפועלי יהודה במחירים נמוכים. לאחר מועצה שקיימו פועלי הגליל בדגניה הוחלט על הקמתו של מוסד שיסדיר את העברת החיטה מן הגליל ליהודה. על פי הצעתו של ברל כצנלסון הוחלט לקרוא לו 'המשביר'. 'המשביר' נוסד כחברת מניות ועסק בקניית החיטה מן הגרנות ומחירתה לפועלים במחירי עלות. כל משקי הפועלים נתבעו למכור את תוצרתם דרך 'המשביר' בלבד. בשנת 1917 התאחד 'המשביר' עם המחסן בשומרון והוקמו הסניפים הראשונים למכירת תוצרתו בדרום.

בשנות המלחמה הקשות השכיל הציבור הפועלי בשטחי ארץ ישראל השונים לשמור על ערבות הדדית, הן במסגרת הסתדרויות הפועלים האזוריות והן במסגרות החדשות שהוקמו: 'המשביר' ו'קופת החולים', שהיו שתיהן מאבני הבנין הראשונות בדרך לאיחוד תנועת העבודה הארצישראלית.

על הקמתה של אחדות העבודה - כחוליה מקשרת בין אגודות הפועלים להסתדרות הכללית ראו באתר הנושאי העוסק במפלגות הפועלים
ביבליוגרפיה נבחרת


  • אבן שושן, צבי, תנועת הפועלים בארץ ישראל , עם עובד, תל-אביב תשכ"ג-תשכ"ו (1963) / (שלושה כרכים) .
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, רווחה ועזרה הדדית, תנועת הפועלות, מפלגות פועלים, חינוך, תנועות נוער, ההתיישבות השיתופית, הגנה וביטחון, ההסתדרות הכללית
  • איזנשטדט, שמואל, נח, החברה הישראלית, רקע התפתחות ובעיות , מאגנס, ירושלים 1973
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, ההתיישבות השיתופית, ההסתדרות הכללית
  • אליאב בנימין (עורך), היישוב היהודי בימי הבית הלאומי , כתר, ירושלים 1986
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, רווחה ועזרה הדדית, תנועת הפועלות, מפלגות פועלים, ההתיישבות השיתופית, הגנה וביטחון, ההסתדרות הכללית
  • אליאב מרדכי, ארץ ישראל וישובה במאה הי"ט 1777-1917 , ירושלים 1978
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, רווחה ועזרה הדדית
  • ביין, אלכס, תולדות ההתישבות הציונית, מתקופת הרצל ועד ימינו , מהדורה רביעית, רמת גן 1970
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, רווחה ועזרה הדדית, תנועת הפועלות, מפלגות פועלים, ההתיישבות השיתופית, הגנה וביטחון, ההסתדרות הכללית
  • בן אריה יהושוע, ברטל ישראל (עורכים), ההיסטוריה של ארץ ישראל, שלהי התקופה העת'מנית 1917-1799 , כתר, יד יצחק בן צבי 1983 / כרך 8
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, רווחה ועזרה הדדית, מפלגות פועלים, ההתיישבות השיתופית, הגנה וביטחון
  • בן צבי, יצחק, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני , ירושלים, תשי"ג
  • שייך למדורים: היסטוריה
  • ברסלבסקי משה, תנועת הפועלים הארץ-ישראלית , (4 כרכים) 1966; 1956; 1959; 1962
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, רווחה ועזרה הדדית, תנועת הפועלות, מפלגות פועלים, אמנות ותרבות, חינוך, תנועות נוער, ההתיישבות השיתופית, הגנה וביטחון, מיעוטים, ההסתדרות הכללית
  • גורני יוסף, שותפות ומאבק: חיים ויצמן ותנועת הפועלים בארץ ישראל , תל-אביב 1976
  • שייך למדורים: היסטוריה
  • גורני יוסף, מראש-פינה ודגניה ועד דימונה, שיחות על מפעל הבנייה הציוני , גלי צה"ל- אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון 1983
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, מפלגות פועלים, ההתיישבות השיתופית, ההסתדרות הכללית
  • גורני יוסף וגרינברג יצחק (עורכים וכותבי המבואות), תנועת העבודה הישראלית: היסודות הרעיוניים, המגמות החברתיות והשיטה הכלכלית , האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב 1997
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, רווחה ועזרה הדדית, תנועת הפועלות, מפלגות פועלים, ההתיישבות השיתופית, ההסתדרות הכללית
  • גורני יוסף, בראלי אבי וגרינברג יצחק (עורכים), מחברת עבודה לארגון עובדים: לקט מאמרים על הסתדרות העובדים בימי היישוב והמדינה , המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה-בוקר 2000
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, רווחה ועזרה הדדית, תנועת הפועלות, מפלגות פועלים, ההתיישבות השיתופית, ההסתדרות הכללית
  • כצנלסון, ברל, העליה השניה: הרצאות ברל בפני הבחרות הסוציאליסטית [1928] , תל-אביב 1990 / מהדורה מחודשת
  • שייך למדורים: היסטוריה
  • מרחב, פרץ, תולדות תנועת הפועלים בארץ ישראל , ספרית פועלים 1967 / ההתפתחות הרעיונית והמדינית
  • שייך למדורים: היסטוריה, מפלגות פועלים, ההסתדרות הכללית
  • נאור מרדכי וגלעדי דן, ארץ ישראל במאה העשרים, מיישוב למדינה 1900-1950 , תל-אביב 1990
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, רווחה ועזרה הדדית, תנועת הפועלות, מפלגות פועלים, אמנות ותרבות, ההתיישבות השיתופית, הגנה וביטחון
  • סלוצקי, יהודה, מבוא לתולדות תנועת העבודה הישראלית , תל-אביב 1973
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, תנועת הפועלות, מפלגות פועלים, ההתיישבות השיתופית, הגנה וביטחון, ההסתדרות הכללית
  • קולת-קופילוביץ ישראל, אידיאולוגיה ומציאות בתנועת העבודה בארץ ישראל 1919-1905 , האוניברסיטה העברית תשכ"ד 1964 / חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה,
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, רווחה ועזרה הדדית, תנועת הפועלות, מפלגות פועלים, ההתיישבות השיתופית
  • קניאל יהושע, המשך ותמורה- היישוב הישן והיישוב החדש בתקופת העליה הראשונה והשניה , ירושלים, תשמ"ב
  • שייך למדורים: היסטוריה
  • שילה מרגלית, נסיונות בהתיישבות, המשרד הארצישראלי 1914-1908 , יד יצחק בן צבי תשמ"ח (1988)
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, תנועת הפועלות, ההתיישבות השיתופית
  • אלרואי גור, 'חלוצות שאינן פועלות: הגירת נשים לארץ-ישראל בראשית המאה העשרים', קתדרה לתולדות ארץ ישראל וישובה , 118, יד יצחק בן צבי תשס"ו , עמ' 88-67, [באדיבות יד בן צבי] / לקריאה...
  • שייך למדורים: היסטוריה, תנועת הפועלות
  • גופר גילת, 'האלמנט היותר מתאים לתפקיד של איכרות ופועלות חקלאיות: נשיות ציונית במושבות בתקופת העליה השניה', ישראל, כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל, הסטוריה, תרבות, חברה , 5, תל-אביב תשס"ד , עמ' 150-123.
  • שייך למדורים: היסטוריה, תנועת הפועלות, ההתיישבות השיתופית
  • גורני יוסף, 'רעיון החלוציות באידיאולוגיה של פועלי ציון בתקופת העליה השניה', אסופות, קבצים לתולדות תנועת העבודה בישראל , 12 , ההסתדרות הכללית תשכ"ח (1968) , עמ' 50-68
  • שייך למדורים: היסטוריה, מפלגות פועלים, ההתיישבות השיתופית, הגות חברתית
  • גורני יוסף, 'היסוד הרומנטי באידיאולוגיה של העליה השניה', אסופות , 10 תשכ"ו (1966) , עמ' 74-55
  • שייך למדורים: היסטוריה, תנועת הפועלות, מפלגות פועלים, ההתיישבות השיתופית
  • גורני יוסף, 'האידיאולוגיה של כיבוש העבודה', קשת, רבעון לספרות , עיון וביקורת , ל"ח תשכ"ח (1968) , עמ' 79-66
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, מפלגות פועלים, ההתיישבות השיתופית
  • גורני יוסף, 'התהוות רעיון הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי במפלגת פועלי ציון בתקופת העליה השניה', דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות , כרך ב', ירושלים 1972
  • שייך למדורים: היסטוריה, תנועת הפועלות, מפלגות פועלים
  • גורני יוסף, 'בין רציפות לתמורה: היחס אל תורתו של בר ברוכוב בהשקפת עולמם של פועלי ציון בתקופת העלייה השניה', ספר רפאל מאהלר , ספריית פועלים, מרחביה תשל"ד (1974) , עמ' 112-84
  • שייך למדורים: היסטוריה, מפלגות פועלים
  • גורני יוסף, 'הפועל הצעיר ויחסו אל הסוציאליזם בתקופת העלייה השניה', בדרך , 1, גבעת חביבה תשל"א (1971) , עמ' 83-74
  • שייך למדורים: היסטוריה, מפלגות פועלים
  • גורני יוסף, 'השינויים במבנה החברתי והפוליטי של העלייה השניה בשנים 1914-1904', הציונות , א' תש"ל (1970) , עמ' 246-204
  • שייך למדורים: היסטוריה
  • גורני יוסף, 'רעיון העבודה העברית וגילגוליו בקרב פועלי ציון בעליה השניה', אסופות , 4 תשל"ג (1973) , עמ' 16-3
  • שייך למדורים: היסטוריה, מפלגות פועלים, הגות חברתית
  • גורני יוסף, 'בחבלי תמורה (להתפתחות רעיון ההתיישבות העובדת)', ההתיישבות הקיבוצית והמושבית 1910-1990, , מכון בן גוריון לחקר ישראל 2006 , עמ' 21-42.(עורכים: אביגיל פז-ישעיהו ויוסף גורני)[באדיבות מכון בן גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון] / לקריאה...
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, ההתיישבות השיתופית, הגות חברתית
  • דרורי יגאל, 'השתקפותם של העלייה השניה והמאבק ל'עבודה עברית' בעיתונות', קתדרה, לתולדות ארץ-ישראל ויישובה , 2, יד בן-צבי, ירושלים תשל"ז (1976) , עמ' 80-69 [מתוך אתר יד יצחק בן צבי]. / לקריאה...
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, ההתיישבות השיתופית
  • חלמיש, אביבה, 'אקסודוס: הסרט ששינה את ההיסטוריה', קונלונע וזיכרון - יחסים מסוכנים? , מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשס"ד , (ערכו: חיים בראשית, שלמה זנד ומשה צימרמן) [מתוך אתר תולדוט].המאמר חולק למספר פרקים. לקריאת ההמשכים אנא הקליקו על שמות הפרקים בתחתית העמוד. / לקריאה...
  • שייך למדורים: היסטוריה, אמנות ותרבות
  • כפכפי אייל, 'על היסטוריוגרפיה של ארגון השומר', קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה , 73, 1994 / לקריאה...
  • שייך למדורים: היסטוריה, הגנה וביטחון, ההסתדרות הכללית
  • ניר הנרי, 'איש ודגניה לו: שתי מסורות לראשית הקבוצה והקיבוץ', קתדרה, לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 29 , יד יצחק בן צבי 1983 , עמ' 78-63
  • שייך למדורים: היסטוריה, מפלגות פועלים, ההתיישבות השיתופית
  • ניר הנרי, 'לשונות השיתוף: מינוח ומהות בתולדות הקבוצה והקיבוץ', הציונות, מאסף לתולדות התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ-ישראל , 13, אונ' תל-אביב והקיבוץ המאוחד 1988 , עמ' 146-123
  • שייך למדורים: היסטוריה, תנועות נוער, ההתיישבות השיתופית
  • ניר הנרי, 'מיהו חלוץ? גילגולים סמנטיים של המינוח החלוצי, מהעליה השניה עד 1939', טורא, אסופת מאמרי הגות ומחקר במחשבת ישראל, ב' , אורנים, הקיבוץ המאוחד 1992 , עמ' 248-228
  • שייך למדורים: היסטוריה, אמנות ותרבות, ההתיישבות השיתופית
  • סלוצקי יהודה, 'מקומה של האידאה המכוונת בהתהוות הקבוצה בארץ ישראל', ההתיישבות הקיבוצית והמושבית 1910-1990 , מכון בן גוריון לחקר ישראל 2006 , עמ' 43-54 (עורכים: אביגיל פז-ישעיהו ויוסף גורני) / לקריאה...
  • שייך למדורים: היסטוריה, ההתיישבות השיתופית, הגות חברתית
  • פז-ישעיהו אביגיל, 'דגניה - הדרך אל השיתוף הכולל', הציונות, מאסף לתולדות התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל , חוב' י"ז, אוניברסיטת ת"א - הקיבוץ המאוחד תשנ"ג (1993) , עמ' 71 - 98 / לקריאה...
  • שייך למדורים: היסטוריה, ההתיישבות השיתופית
  • קניאל יהושוע, 'מימדי הירידה מן הארץ בעלייה ראשונה ושניה', קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה , 73 1994 / לקריאה...
  • שייך למדורים: היסטוריה, מפלגות פועלים
  • רוגל נקדימון, 'מי הרג את יוסף ברל – על ארגון השומר', קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה , 69 1993 / לקריאה...
  • שייך למדורים: היסטוריה, הגנה וביטחון
  • שטרן יעקוב גולדשטיין מרגלית, 'פיק"א ופעולותיה', קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה , 59, יד בן-צבי 1991 / לקריאה...
  • שייך למדורים: היסטוריה, משק וכלכלה, ההתיישבות השיתופית
  • שילה מרגלית, 'התוכניות להקמת חוות הלימוד הציונית הראשונה והביקורת עליהן', קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה , 19, יד יצחק בן צבי 1981 , עמ' 204-181
  • שייך למדורים: היסטוריה, ההתיישבות השיתופית


     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |