Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר ההסתדרות



הסתדרות הכללית בעשור הראשון למדינה

פרק זה עוסק בהסתדרות הכללית בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל - בשנות ה-50 עד ראשית שנות ה-60.
מבוא

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל התחוללו בתוכה שינויים מפליגים. השילטון המנדטורי פינה את מקומו לריבונות לאומית יהודית, בהנהגתה של תנועת הפועלים ובראשה מפלגת מפא"י. אוכלוסייתה של המדינה הוכפלה בתוך שנים מעטות וחלו שינויים במבנה הדמוגרפי והחברתי של אוכלוסייתה היהודית. הגיוון החברתי והתרבותי היה רב בהשוואה לתקופת היישוב. מחציתם של העולים בשנותיה הראשונות של המדינה הגיעו מארצות אסיה ואפריקה .

קליטתה של העליה הגדולה חייבה הקצאת משאבים והשקעות בהיקף ניכר לשם הכנת תשתיות להתיישבות: הכשרת הקרקע, הכנת מערכות של חשמל ואספקת מים, הקמת מבנים ורכישת ציוד חקלאי ותעשייתי, הכנת שיכון (הן שיכון ארעי, במסגרת 'מעברות', והן דיור קבע), יצירת מקורות תעסוקה, מתן הכשרה מקצועית, הקצאת שירותיים חברתיים בתחום הבריאות והסעד וכן מתן חינוך לכל.

Click to enlarge
מעברת אור יהודה, תצלום מאוסף סוסקין, באדיבות מכון לבון (C)

בשנים אלו הורחב מפעל ההתיישבות והוקמו יישובים חקלאיים רבים במטרה להגן על גבולות הארץ וכן במגמה להגביר את כושר הייצור החקלאי על-מנת לענות ביקוש הגובר למוצרי מזון עבור האוכלוסיה שהוכפלה.
קצב הצמיחה הכלכלי בשנותיה הראשונות של המדינה היה גדול , אך במקביל לו נמשכה אבטלה , שהגיעה בשנת 1951 לכ-6% מכלל כח העבודה במשק. בשל המאמץ שהושקע בקליטת העליה וכן בשל המאמץ המלחמתי והכספי הניכר לו נדרשה המדינה בשנתה הראשונה החל להיווצר במשק תהליך אינפלציוני שחייב את הממשלה להנהיג מערך של פיקוח על המחירים וקיצוב מזון , שכונתה 'צנע'. בתחילה שיתף הציבור פעולה עם מדיניות זו, אך בהדרגה דעכה התמיכה והממשלה התקשתה להמשיך ולקדם את מדיניותה. במהלך שנת 1951 הגיע שיעור האינפלציה השנתי לכ-14%. גם מאזן התשלומים נפגע בהיעדר יתרות מטבע מספיקות. בשנת 1952 שונתה המדיניות הממשלתית והוחלט על פיחות הלירה, ריסון תקציבי וביטול הפוקוח והקיצוב המקיפים. כתוצאה מכך נעצרה בשנים 1953-1952 הצמיחה הכלכלית וגדל שיעור האבטלה, אך משנת 1954 ובמהלך עשר השנים הבאות התחדשה הצמיחה הכלכלית והוחל בהקמתם של מפעלי תשתית נרחבים ובתהליך של תיעוש.

Click to enlarge
מתווה לכרזה, איירה צילה בינדר, באדיבות ארכיון לבון (C)

הוקמו מפעלי המים 'ירקון-נגב' ו'המוביל הארצי', הוקמו מפעלים בעיירות הפיתוח שנבנו מקרוב, במגמה לספק תעסוקה לתושביהן. בניגוד למדיניות המעורבות המוגבלת שהיתה נהוגה בתקופת המנדט ראתה עצמה הממשלה כאחראית לתיכנון המשקי ולהגדרת סדר הקדימויות הכלכלי של המדינה. כמוכן נטלה הממשלה חלק מכריע ביבוא ההון לארץ (בניגוד להון הפרטי שהיווה את עיקר התשתית הכלכלית בתקופת השלטון הבריטי). עם זאת, בהנהגתה של תנועת הפועלים הושפעה המדיניות הכלכלית הממשלתית מהשקפותיהם הסוציאליסטיות של קברניטיה. יחד עם זאת עודדה הממשלה המשך יזמות כלכלית פרטית, לצד פיותוחו של המשק ההסתדרותי והמיזמים הממשלתיים.

ההסתדרות הכללית ומשק העובדים

במקביל לגידול באוכלוסייה היהודית הכללית חל גידול במספרם של חברי ההסתדרות הכללית. בראשית 1948 היה מספרם של החברים והחברות בהסתדרות 181,000 ובחלוף העשור כבר עלה מספרם לכדי 640,000 חברים.
מספרם של העובדים במשק העובדים עמד בשנת 1949 על כ-60,000 עובדים והגיע בשנת 1957 לכ- 162,000 עובדים. במקביל לתהליכי התרחבות אלו חל שינוי בשיוך היישובי והתעסוקתי של החברים בהסתדרות: שיעורם של חברי הקיבוצים והקבוצות בהסתדרות ירד מכ-17% לכ-10% בשנת 1954. חלקם היחסי של חברי ההסתדרות בקרב ציבור השכירים במשק בשנות ה-30 וה-40 שהגיע לכשלושה רבעים גדל לכדי 86% מכלל השכירים בשנת 1955.
מעמדה של ההסתדרות הן כארגון עובדים מקצועי, הן כספקית שירותים חברתיים לחבריה והן כיוצרת מקומות עבודה משך אליה רבים מן המצטרפים החדשים , שהיו מעוניינים להתקבל כחברי הסתדרות לאו דווקא בשל הזדהותם הרעיונית עם תכניה החברתיים, אלא מתוך טעמים מעשיים.

צמיחתו הכלכלית של משק העובדים הושפעה מן השינויים הדמוגרפיים והכלכליים וניכרה היטב בכמה תחומים:

  • בתעשייה: בתקופה זו הקים תאגיד כור הסתדרותי מפעלים רבים, בהם: 'אליאנס' (מפעל צמיגים) בחדרה, מפעלי פלדה בעכו, 'טלרד (מפעל לציוד תיקשורת) בלוד, 'יובל גד' (מפעל ליצור צינורות בטון ומוצרי מלט) באשקלון, מפעל 'חרסה' בבאר שבע, 'סולתם' ביוקנעם. בחלק מן המקומות שימשו מפעלי 'כור' נדבך תעסוקה מרכזי (למשל באשקלון) והעסיקו עולים חדשים רבים.

  • בבנייה ציבורית: משק העובדים יזם וביצע רבות מן העבודות הציבוריות שנדרשו לשם קליטת העלייה ההמונית. בין השנים 1957-1949 בנה סולל-בונה 154,000 יחידות דיור, מהן 113,600 עבור עולים. במקביל בנתה החברה גם שיכוני ותיקים, מבנים בהתיישבות העובדת שיכוני פועלים וכן עסקה בבניה פרטית במושבות. מעל ל-80% מפעילות הבינוי לעולים באותן שנים התבצעה על ידי חברה זו (למעט בניית שכוני הארעי בפחונים ובדונים).
    'סולל בונה' עסק גם בבינוי תשתית כבישים וסלל באותן שנים כ-16 מיליון מ"ר כבישים ומסלולים. במיוחד בלטה פעילותה של החברה באיזורי הספר והפיתוח.

  • בענפי שירותים - תחבורה, הובלה, מימון ואשראי, שיווק ואספקה: בנק הפועלים, קופות המלוה והחיסכון, המשביר המרכזי, המשביר לצרכן והקואופרציה הצרכנית התפשטו בשנות המדינה הראשונות לאיזורי הספר וליישובים החדשים. הפריסה הגיאוגרפית לאיזורי הספר נעשתה תוך נכונות לוויתור על רווח או אף לספיגת הפסדים.
    פעילותה של הקןאופרציה הצרכנית בקרב ציבור העולים במושבי העולים, בערים המעורבות (רמלה ולוד) בעיירות הפיתוח ובערי הספר, כמו-גם המשך פעילותה בערים הגדולות ובמושבות הותיקות הניבה גידול ניכר במספרן של האגודות הצרכניות. מספרן של אלו גדל באופן משמעותי בעשור זה: מ- 171 אגודות, שהחזיקו ב-340 סניפים ומנו 31,000 חברים בשנת 1948 התרחב מספרן לכ-400 אגודות שהחזיקו ב-1,150 סניפים ומנו כ-145,000 חברים בשנת 1958.
    היקף פעילותו של המשביר המרכזי גדל אף הוא בשים אלה. מפדיון של 8 מיליון ל"י בשנת 1948 הוא עבר לפדיון של של 128 מיליון ל"י בשנת 1957. שיווק התוצרת החקלאית, שנעשה על-ידי תנובה התרחב אף הוא בשנות החמישים במאות אחוזים.
    תפוקתו הגולמית של משק העובדים דגלה בשנות החמישים בכ-350% - בשנת 1949 היא נעמדה בכ- 15 מיליון ל"י ואילו בשנת 1957 כבר נעמדה בכ-1,960 מיליון ל"י.

  • בשירותי רווחה: גידול ניכר חל גם בפעילותה של קופת החולים הכללית בשנות החמישים ומספר חבריה שולש בתקופה זו. בשנת 1948 היה מספרם של חברי קופת החולים הכללית כ- 328,000 נפש. בשנת 1955 עלה מספרם לכ- מיליון וחמישים אלף נפש. גידול זה נבע מצירופם של רבים מן העולים החדשים לשורותיה של הקופה.

    בשנים אלו התרחבה גם פריסתה הגיאוגרפית של הקופה והיא הקימה מרפאות רבות באיזורי הספר ובפריפריות המרוחקות מן המרכז. פריסה זו אל התחשבה בשיקולים כלכליים ולא פעם גררה אחריה הפסדים כספיים.

ניתן לאפיין את פעולותיה השונות של ההסתדרות בשנים הללו כמונעות על-ידי אוריינטציה כלכלית מרחיבה. מדיניות זו נועדה לקדם יעדים לאומיים, כגון: פיתוח המשק הלאומי, קליטת עלייה, פיזור אוכלוסייה ופיתוח איזורי התיישבות חדשים בספר ובפריפרייה. מבחינה מסויימת שימשה ההסתדרות בשנים הללו כמעין זרוע מבצעת של המדיניות הממשלתית. מבחינה ארגונית היתה להסתדרות הכללית יכולת ביצוע מוכחת כארגון ארצי החולש על מפעלים רבי עוצמה כ'סולל בונה', ו'כור' בתחום הבנייה והייצור, על 'המשביר המרכזי' ו'תנובה' בתחום ההספקה והשיווק , על המערך ההתיישבותי הענף של ההתיישבות העובדת לגווניה ועל המשק החקלאי שהתקיים על-ידה.


בין ממלכתיות לתנועתיות - תפקידיה של הסתדרות בשנות ה-50


עם הקמתה של המדינה וייסודן של מערכות ממלכתיות כלליות בתחומים בהן עסקה ההסתדרות הכללית בתקופת היישוב נוצר צורך להגדיר מחדש את תפקידיה וייעדיה של ההסתדרות הכללית , כמו גם של תנועת הפועלים הישראלית.
צורך זה הורגש במיוחד בכל הקשור למסגרות בהן קמה מערכת ממשלתית מקבילה לזו ההסתדרותית, כגון בתחום הבריאות, החינוך והכלכלה. בתנועת העבודה רווחו שתי גישות שונות ביחס לשאלת הממלכתיות:

ממלכתיות על-פני מעמדיות: התומכים בגישה זו גרסו כי יש לטפח ערכים ממלכתיים קודם לטיפוח ערכים מעמדיים ייחודיים, כמו-כן טענו כי בקביעת מדיניות הכללית קודמים השיקולים הלאומיים על-פני שיקולים ייחודיים מגזריים או מעמדיים. כפועל יוצא מגישה זו טענו - יש להעביר תפקידים ושירותים שונים, כגון בריאות וחינוך לאחריות המשינה ולניהולה של הממשלה. בגישה זו נטו לתמוך מרבית חברי מפא"י.

מעמדיות ותנועתיות בהנהגה: תומכי הגישה הזו בחרו להדגיש את ערכיה הייחודיים של תנועת העבודה. כפועל יוצא מכך הם דרשו להותיר בידי הההסתדרות את השליטה במפעלים שיצרה ופיתחה - בתחומי הכלכלה והחברה, העזרה ההדדית והרפואה ובתחומי החינוך והתרבות. על-פי גישה זו נועד להסתדרות הכללית תפקיד של הנהגה מכוונת ומעצבת לחברה הישראלית המתהווה . בגישה זו נטו לתמוך מרבית חברי מפ"ם.

להלן נבחן בקצרה את שאלת הממלכתיות בעשור הראשון למדינה כפי שהשתקפה בשלושה תחומים מרכזיים, בהם הקימה ההסתדרות מערכות ייחודיות: בריאות, משק העובדים וחינוך.


בריאות:

אף כי נשמעו קולות בזכות ביטוח בריאות ממלכתי, לא התפתחה בעשור הראשון למדינה מחלוקת חריפה סביב נושא הצורך בהלאמתה של קופת חולים הכללית של הההסתדרות. מרבית הנהגתה של ההסתדרות תמך בהמשך קיומה העצמאי של הקופה במסגרת ההסתדרות. הטעמים לעמדה זו היו כי הלאמת הקופה תחייב את הממשלה להקצות תקציבים ניכרים הלבטחת מתן שירותים חסרים וכן לשם פיתוח והרחבת השירותים הקיימים בקופה. מקורותיה הכספיים המצומצמים של הממשלה בשנותיה הראשונות , בעיקר לנוכח המשימות הדחופות שעמדו בפניה - כגון המשך ההתיישבות, יצירת מקומות עבודה ושיכון העולים והמתישבים עוררו חשש כי היא תתקשה לספק שירותי בריאות ברמה הקיימת בקופת החולים. הלאמת הקופה נדחתה על-כן, גם על ידי התומכים בגישה הממלכתית למועד מאוחר יותר. יחד עם זאת נדרשה הממשלה להקצות תקציבים לקופת החולים הכללית מתוך היותה גורם מרכזי במתן שירותי רפואה באיזורי ספר ובקרב ציבורי העולים במעברות ובערים.
סיבה נוספת ופחות מוצהרת לתמיכה בהשארתה של קופת החולים הכללית במסגרת ההסתדרות היתה ההערכהה כי לקופה תפקיד מרכזי בגיוסם של חברים להסתדרות - ובעקיפין ללגיוסם כתומכי מפא"י. שהליטה במנגנון שירותי הבריאות הוכרה כבעלת פוטנציאל פוליטי עליו התקשתה מפלגת השלטון לוותר.


חברת העובדים:

שאלת הלאמתה של חברת העובדים נדונה והוכרעה כבר בשנותיה הראשונות של המדינה. שררה הסכמה רחבה כי על מעמד הפועלים לשמור על עצמאותו המשקית וכי על חברת עובדים לשמש כבסיס ליצירתה של המערכת המשקית- חברתית הסוציאליסטית. עם זאת לא נעדרו מן הדיונים הללו גם שיקולים פוליטיים - והנהגת מפא"י ראתה במפעלים הכלכליים נכס פוליטי חשוב, העתיד לסייע לה בגיוס תומכים.

שתי עמדות שונות איפיינו את הדיונים בנושא מידת עצמאותו של משק העובדים:

  • עמדת המחייבים שיתוף הון ממשלתי ופרטי במפעלי התעשייה: התומכים בעמדה זו טענו כי שיתוף הממשלה יגדיל את הונה של החברה, יאפשר חלוקה של הסיכונים הכלכליים עם גורם נוסף ויסייע למשק העובדים להשפיע על דמותה המשקית והחברתית של המדינה. טיעון נוסף התומך בשותפות מעין זו היה כי שותפות מעין זו תחשל את יסודותיה של הממשלה כממשלת פועלים. מרביתם של התומכים בעמדה זו השתיכו למפא"י.
  • עמדת התומכים בשותפותמצומצמת עם הממשלה וההון הפרטי: מרבית התומכים בעמדה זו חששו כי שותפות עם הממשלה עלולה לפגוע בעצמאותו של משק העובדים. בעתיד, כך טענו עלול השלטון לעבור לידי גורמים העויינים את חברת העובדים ועל כן, בכדי להבטיח את קיומו העצמאי של משק העובדים יש לשמור על עצמאותו - ולו במחיר הגבלת קצב התפתחותו הכלכלית (בשל הויתור על שותפויות כלכליות עם גורמים חיצוניים). מרביתם של התומכים בעמדה זו השתייכו למפ"ם.
על חברת העובדים בתקופה זו - ראו במדור משק וקואופרציה

מערכת החינוך:



מראשית שנות העשרים ועד לשנת 1953 נחלקה מערכת החינוך הלאומי היהודי בארץ לשלושה זרמים, אשר שמרו על זיקה רעיונית וחברתית למסגרות הפוליטיות והחברתיות ביישוב ובתנועה הציונית וייצגו השקפות חברתיות שונות:

  • הזרם הכללי, שהיה בעל זיקה לחוגים האזרחיים ונתמך על-ידי המפלגות אזרחיות החילוניות. זרם זה לא היה בעל צביון מפלגתי מובהק וכלל בקהלו גם הורים ותלמידים שהשתייכו לתנועת העבודה. זרם זה שם דגש על חינוך לאומי עברי.
  • זרם 'המזרחי' (הדתי) , זרם זה הנחיל אף הוא חינוך לאומי לתלמידיו, אך הוסיף לתכני הלימוד גם לימודים תורניים ושמירת מצוות.
  • זרם העובדים בחינוך ששילב תכני חינוך חברתיים ברוח ערכי תנועת העבודה לצד תכני החינוך לאומיים. זרם העובדים נוסד באופן רשמי כרשת בתי ספר וגני ילדים של ההסתדרות הכללית בשנת תרפ"ג (1923), שנה לאחר הקמתה של ועדת התרבות של ההסתדרות, שהחלה לעסוק בחינוך ילדי עובדים כבר בתרפ"ב (1922). בשנת 1931 הוחלט על הקמתו של 'ועד מוסדות החינוך' כגוף האחראי לחינוך ילדי העובדים. בשנת 1934 שונה שמו והוא נקרא 'המרכז לחינוך' . מרכז זה פעל כגוף אוטונומי הן מבחינה אדמניסטרטיבית והן מבחינה חינוכית עד לשנת 1939. בשנה זו צורפו בתי הספר היסודיים של זרם החינוך לאדמינסטרציה הכללית של מערכת החינוך ברשותו של הוועד הלאומי אך הוסיפו לשמור על עצמאותם מבחינה פדגוגית. גני הילדים ומוסדות ההמשך שמרו על כפיפותם ל'מרכז החינוך'.
    היסודות החינוכיים עליהם התבסס 'זרם העובדים' כללו בתוכם יסודות עמלניים לצד חינוך לערכי תנועת העבודה, בהם - חינוך לצדק חברתי, שיוויון , שיתופיות וחינוך לעבודה. המסגרת החינוכית התבססה חברת תלמידים ועל יחסים לא פורמליים בין מורים ותלמידים.

    חלקו של זרם העובדים בחינוך לא היה מרכזי במבחינה כמותית, אף כי שיעור השותפים בו עלה בהתמדה. בשנת תרפ"ג (1922/3) השתייכו אליו 153 תלמידים; בשנת תר"צ (1929/30) גדל מספרם ל-1,499; בשנת ת"ש (1939/40) הוא מנה כבר 19,670 תלמידים ובשנת תש"ה (1944/45) השתייכו לזרם החינוך 20,568 תלמידים. עליה ניכרת במספרם של תלמידי הזרם חלה בעקבות העלייה הגדולה שהגיעה לארץ עם קום המדינה. בשנה האחרונה לקיומו כזרם עצמאי - שנת תשי"ג (1952/53) למדו במוסדות זרם העובדים (גני ילדים, בתי ספר וסמינריונים) מעל 141 אלף תלמידים, מהם 70% עולים חדשים.

    השוואה עם זרמי החינוך הלאויים האחרים מראה כי בשנת תרצ"ט (1938/39) נמנו על הזרם הכללי בחינוך כ-57% מן התלמידים, בזרם 'המזרחי' למדו כ-25% מכלל התלמידים ובמוסדות החינוך של זרם העובדים למדו כ-18% . עשור אחר-כך הגיע שיעורם של תלמידי זרם העובדים לכ- 29% מכלל הלומדים בחינוך היהודי הלאומי. בשנת תשי"ב (1951/52), שקדמה לביטולו הזרמים בחינוך הגיע שיעורם של הלומדים בזרם העובדים לכ-43% מכלל התלמידים.

בשנת תשי"ג (1953) הוחלט על ביטול הזרמים בחינוך ועל כינון מערכת חינוך ממלכתית. החלטה זו הושפעה מגישתו הממלכתית של דוד בן גוריון שצידד באחידות בתחום החינוך, ושלל את החלוקה החינוכית על בסיס סקטוריאלי. מרבית חברי מפא"י צידדו בגישה זו ואילו מפ"ם התנגדה לה. בפועל הושג איחוד בין הזרם הכללי בחינוך לזרם העובדים בחינוך ואילו הזרם הדתי נותר נפרד, בתענה כי הורי התלמידים יהיו מעוניינים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר בעלי צביון דתי. זהרם הדתי נכלל אמנם במסגרת החינוך הממלכתי אך הוקצו לו תכניות לימוד נפרדות בנושאים הקשורים בדת ובמסורת. אוטונומיה דומה, הקשורה בעיצוב תכני חינוך ניתנה גם לתנועות הקיבוציות.
במקביל לחינוך הלאומי פעל באופן עצמאי ונפרד גם זרם חינוך של 'אגודת ישראל', שלא השתלב במערכת החינוך הלאומית בתקופת היישוב והמשיך להתבדל ממסגרות החינוך הממלכתי עם הקמת המדינה.


סיכום:



הנושא המרכזי בו התלבטו מנהיגי ההסתדרות בעשור הראשון להקמתה של המדינה היה מידת עצמאותה של ההסתדרות ותפקידיה במסגרת המדינה. שתי גישות עיקריות איפיינו את ההתייחסות לשאלה זו:

  • הגישה הממלכתית - התבססה על נכונות להעביר תחומים שונים בהם עסקה ההסתדרות למדינה, מתוך שאיפה לחזק את המערכת הממלכתית על חשבון המוערכת המוסדית הוולונטרית של העובדים. מערכת שיקולים זו כללה בתוכה נכונות להתחשבות באילוצים הכלכליים הכוללים של משק המדינה בכל הקשור לקביעת מדיניותה המקצועית של ההסתדרות הכללית. תומכיה העיקריים של גישה זו השתייכו למפא"י.
  • הגישה התנועתית - התאפיינה ברצון לשמר את עצמאותה של ההסתדרות ולחזקה במטרה לקדם את האימטרסים של ציבור העודים המאורגן. תומכיה העיקריים של מדיניות זו השתייכו למפ"ם.

השלכותיו המעשיות של הדיון הפנימי בהסתדרות בשאלת הגדרת מהותה ותפקידיה עם קום המדינה באו לידי ביטוי במדיניותה המקצועית, שהושפעה, כאמור מן המגמות הסותרות: מצד אחד כארגון פועלים הוטלו עליה תפקידים סקטוריאליים מובהקים - כגון דאגה לשיפור מעמדם הכלכלי והחברתי של השכירים ומן הצד השני כמערכת האמונה על יעדים לאומיים כלליים היה עליה להענות למשימות הכלליות של המשק הלאומי, שאך זה נאלץ להתמודד בקשיי מלחמת העצמאות ועתה צריך היה לעבור תהליך מתמשך של שיקום, כמו-כן כמערכת חברתית היה עליה להירתם לקליטת העליה הנרחבת - הן של שארית הפליטה מאירופה והן של יוצאי מדינות ערב.

בעשור הראשון למדינה מילאה ההסתדרות תפקיד מרכזי בקליטת העלייה ובפיזרם של העולים ברחבי הארץ. תאגידי חברת העובדים עסקו בבניה, יצרו מקומות עבודה ועסקו בהכשרתם המקצועית של הנקלטים בעבודות השונות, מערכות העזרה ההדדית בהסתדרות נפרשו על פני כל הארץ והיו בעלות תפקיד מכריע באיזורי הספר והפיתוח שהיו מרוחקים ממרכז הארץ.

בהנהגתה של מפא"י פעלה ההסתדרות על-פי רוב כמערכת מקצועית מתונה ופרגמטית, שהונעה מן הרצון לשתף פעולה עם הממשלה בנושאים הממלכתיים המשותפים מבלי לוותר על אינטרסים חיוניים לעובדים, ותוך שמירת המאבק המקצועי בגבולות מתונים ומדודים.

מדיניותה המקצועית של ההסתדרות הושתתה בתקופה זו על מספר עקרונות:

  • שמירה על רמת שכר ריאלית, והתאמתה למדד יוקר המחיה.
  • הצמדת שכר העובדים לתפוקה ותמיכה בשכר עידוד ובהעלאת שכר באמצעות מתן פרמיות צמודות לנורמות השכר.

מפלגת מפ"ם ראתה בקווי מדיניות זו, אותה ניתן לכנות 'סוציאליזם קונסטרוקטיבי', מדיניות פשרנית מדי, שאינה מאפשרת תנאי קיום הוגנים לפועלים. מפ"ם שללה את הצמדת השכר לתפוקה וכן התנגדה להשקפה שייחסה התפתחות אינפלציונית להעלאת השכר, על-כן תבעה מפ"ם לצאת למאבק מקצועי תקיף ונקלעה לעימות פנימי עם הנהגת ההסתדרות מקרב חברי מפא"י.

ההכרעה בויכוח בין מחייבי הממלכתיות לבין תומכי התנועתיות הושגה לבסוף במידה רבה בהתאם לשיקולים פוליטיים פרגמטיים ולא על-פי אידיאולוגיה מנחה, על-כן קשה להצביע על תהליך שלם ועקבי של פעילות שהונחתה באופן בלעדי בהתאם לאחת הגישות החברתיות הנזכרות לעיל.














חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |