Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login



'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

'כאן על פני אדמה הוא סיפור ראשיתו של הקיבוץ משנות העליה השניה ועד פרוץ מלחמת העולם השניה, פסיפס של סיפורים, עדויות, מכתבים וצילומים, המאירים דרכי אנשים אל הקבוצה והקיבוץ. לא ספר הסטוריה, וגם לא אוסף נוסטלגי של סיפורים, אלא נסיון להתחקות אחרי התגבשות חיי היחד, הווצרות המשפחה וחינוך הילדים, חיי העבודה, ההסטוריה של מחסן הבגדים והמטבח והנסיונות לחיי תרבות'. ערכו: מוקי צור, תאיר זבולון וחנינא פורת, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים תשמ"א.

חלק ראשון: תרס"ד - תרע"ט 1919-1904

 

קשרים חדשים


כל אי התאמה גרמה למתיחות

בבואי לדגניה נקלעתי לתוך האווירה המיוחדת במינה אשר שררה אז בקבוצה הראשונה. הנסיון של חיי-שיתוף היה עדיין בראשיתו. בכנרת, שבה היתה והתלבטה אז הקבוצה האמריקאית, ובמגדל עם ראשית הקומונה שלה, שררה אותה אווירה של תביעה גדולה מאוד מאיש לאיש. כיוון שכל החיים היו מבוססים על קשרי חברות, על כושר האדם ליחסי חברות ועל התאמה הדדית – הרי שענין זה היה גורם למתיחות מתמדת בין אדם לחברו. בתמידות נעשו מאמצים של התחיות הדדית – ולא תמיד הצליחו. כל גילוי קל של אי-התאמה או אי-הבנה בין איש לרעהו היה גורם מתיחות ומשפיע על חיי הקבוצה כולה. אנשים היו מהלכים במצבי-רוח קשים. כיוון שכל החיים היו תלויים ביחסי חיבה ורעות, הרי שכל חיכוך של מה בכך הי מעורר באיש עצמו את הספק אם יוכל לחיות כאן, או מציב בפני החברה את השאלה אם הוא מתאים לה. הכל היה סובייקטיבי מאוד גם בגלל היות החברה מצומצמת, ושיווי-המשקל שלה ניתן לערעור על נקלה.

עליזה שידלובסקי
Click to enlarge
חברי קבוצת דגניה, ארכיון לבון (C)

 

 

לחפש את האדם המתאים

חלק מהקבוצות חיפשו את האדם המתאים על-ידי סלקציה אישית. כזאת היתה דגניה. ובענין זה דגניה משמשת סמל, מפני שהיא היתה ראשונה בענין זה והתמידה בזאת מראשית התנועה הקיבוצית ועד היום. בדגניה היתה סלקציה. כמעט ולא היה איש מהעליה השניה שלא היה כמה זמן בדגניה. ולא היה שם פועל. ולא רק בדגניה, אלא בכל מקום. הפועל היה עובד ונודד. משהו מזיעתו של כל פועל היה בדגניה. כל פועל קצת הזיע שם, בשמחה, ולא היה מוותר על זאת. אבל היתה שם סלקציה מתמדת – בחירת האדם המתאים.

י. טבנקין

 



פתקאות של גילוי לב

- - - - גרנו בחצר בחושה. הקיר שהבדיל בין חדרינו לא הגיע עד התקרה. מדי פעם זרקנו פתקאות אחד לשני. תמיד הן היו הבעה של קרבה וידידות. כאשר הוחלט ביני ובין תנחום על יום התקשרותנו, הודעתי ליעקב בפתקה.
- - - - - באותם ימים כל אחד רשאי היה אצלנו להגיד לחברו, ובגלוי, כאשר עם לבו. לפעמים אפילו נגעו ברגשות הכי אינטימיים של החיים הפרטיים. כמה חודשים אחרי חתונתי, ואני טרם הריתי, קיבלתי מכתב מחברה: "זה פשע כלפי הישוב. עלינו לקיים את מצוות 'פרו ורבו' ". מיד העברתי ליעקב את הפתק דרך הקיר. עד עכשו כאילו מהדהד בלבי צחוקו הרועם - - -

חיה תנפילוב


ב"אורדן" (המסדר) הסודי

ישראל שוחט נראה לי אז כמו "שייך" בין חבריו, והם היו נתונים כולם להשפעתו האישית ויישמעו לו, מלבד היותם קשורים מאוד אחד לשני. באחד הימים הביאו, ללא כל סיבה ניכרת, תמרים ותפוחי זהב ויתכוננו להילולה. שאלתי את שוחט לסיבת הדבר, וסיפר לי שאחד החברים, ישראליק (ישראל גלעדי), השוכב בבית-החולים, נותח היום והניתוח עבר בשלום ומתכוננים לחוג את המאורע. המסירות הזאת שליכדה את החברים השפיעה גם עלי. התחברתי אל מניה וילבושביץ (שוחט). היא היתה חזקה מאוד ושאפה שכל הנשים תהיינה חזקות, ותוכלנה לקחת חלק בכל העבודות הקשות והמסוכנות אשר הגבר עושה אותן.
כעבור זמן קצר לאחר בואי התחילו להכין אותי ל"אורדן" הסודי שהיה קיים כבר. הזמינו אותי לאספה שבה נכחו אחד-עשר חבר. באספה דובר על מטרת ה"אורדן" ועל הצעדים הקרובים שיש לעשותם. דיברו על הצורך להרים את כבוד היהודים בעיני השכנים , ושיש להוציא את השמירה על המושבה העברית ואת מרעה העדרים מידיים זרות; וכן דובר על האחריות המוטלת על החבר לאחר שהוא מתקבל ל"אורדן" ועל המשמעת החלה עליו מיום הכנסו.
שמחתי מאוד על שסיפחו אותי לחבורה, אבל הפחידה אותי האחריות המוטלת עלי מעכשיו. ידעתי כי מעכשיו איננה (צ"ל אינני) חופשיה לעשות צעד על דעת עצמי, ואם גם הדברים טרם היו ברורים לי כל צורכם, הנה קיבלתי עלי את הכל כתורה שבלב וארגיש כי הרעין המלכד אותנו הוא רעיון קודש.

קיילה גלעדי
Click to enlarge
חברי השומר, ארכיון לבון (C)

 

אל הקרקע


באסיפה תנחום הרים כיסא

תרע"ב

היו בינינו אנשים שחשבו שיש למסור את דגניה לקבוצה אחרת – ואלה היודעים את העבודה וסדריה צריכים ללכת לכבוש מקומות חדשים ולהקים קבוצה חדשה. בחורן היו לפיק"א שבעים אלף דונם אדמה. ערבים עיבדו אותם ויהודי אחד השגיע עליהם. את האדמה הזאת רצו לגאול. על כך היה ויכוח קשה. יוסף בוסל היה אחד המתנגדים להליכה לחורן. הוא ראה בזה את הרוח הגלותית השואפת לנדודים וטען שעלינו לבנות את הקבוצה ולהיות לדוגמא לאלה שיבואו לבנות קבוצות.
ותנחום הרים כיסא והורידו בתנופה על הרצפה והתריע "כאן אנחנו נישאר!".

דגניה א'


להעלות את הפריון או לרדת ברמת החיים

הדאגה העיקרית היתה לשאת את עצמנו, לחיות מעבודתנו ולא להיות נתמכים. הישג זה היה נחשב למטרה העיקרית. זה לחץ עלינו ודחף אותנו להתקדמות מתמדת. הכנסנו את מחזור הזרעים, התחלנו בזיבול, החלפנו את המחרשה הערבית, הכנסנו חלקים של מכונות וכו'. נדחפנו לכך מפני שעל ידי זה יכולנו לעמוד מול העבודה הזולה. אם כי אין לנו אף פועל ערבי במשקנו- המחיר של החיטה שלנו לא צריך להיות גבוה יותר מזו של הערבי. התחילה התחרות המתמדת: לרדת לרמת החיים של הפועל הערביי, או להעלות את פריון העבודה. לרדת לרמת חייו של הפועל הערבי היה קשה, מפני שלאיכר הערבי יש מה שאין לנו. יש לו משק, זהו משק דל אך מעורב, והוא מספק חלק מצרכיו. לפועל הערבי אין צורכי שיכון, וצרכיו בתלבושת ובאוכל הם קטנים מאד.

Click to enlarge
תצלום מאוסף סוסקין, מכון לבון (C)

המשק הארצישראלי היהודי – חד צדדי, מונוקולטרי, לא מעורב. האדם קונה את החלב ביהודה ואת הפרי בגליל. לכן, אפילו אם הוא מוכן לחיות ברמת חייו של הפועל הערבי ושל האיכר הערבי – אין לו התנאים לכך. גם אין לו הנסיון בעבודה המביא לפריון גבוה, וגם לא אותה עמידה מול תנאי האקלים וחוסר התזונה. המוצא היה רק בעליה מדעית, ארגונית ועליית הפריון על-ידי ארגון אחר ועל-ידי טכניקה אחרת. הקבוצה היתה מתלבטת בין שני הקטבים: האם לרדת בסיפוק הצרכים או לעלות בפריון. בשתי הדרכים הללו נתקלה הקבוצה באחת השאלות העיקריות: החומר האנושי. כאן התחילה הקבוצה בסלקציה מתמדת. כמעט כל פועל בארץ היה קנדידאט לכל קבוצה וכל חבר עבר דרך ארבע-חמש קבוצות, כי היתה סלקציה לשם התאמת האדם לקבוצה. הקבוצה היתה דרך של כל הפועלים, כי הקבוצה היתה דרך של כיבוש עבודה, של כיבוש קרקע, של כיבוש שמירה, של כיבוש משק ושל יצירת משק. כל אחד שאף לכך, ופה התחילה הקבוצה מתלבטת ביחס להרכבה. כך גם נוצרו טיפוסי הקבוצות השונים.

יצחק טבנקין


להסתדרות הפועלים החקלאיים

תרע"ח, 1918

Click to enlarge
כפר גלעדי, אוסף סוסקין, מכון לבון (C)
הננו קיימים ומקווים להתקדם ולהתפתח במשקינו ובמושבינו. את ההסתדרות לא עזבנו ואין במחשבתנו לעזוב אם רק תוסיף לעמוד על פרינציפים של פועלים בהכרה סוציאליסטית (הפרינציפ של אי-ניצול). ברורה לנו הטעות של ההסתדרות ומקווים אנו שתשנה את יחוסה ולהבא תתקרב יותר לשמוע רחשי הלב של הפועלים המתפרצים למרחב של עבודה יישובית, ותעזור ככל האפשר לקבוצות השונות בצורותיהן להסתדר במשקים ולהתישב על האדמה. – השנה הראשונה תרע"ז. רכשנו לנו אינוונטר במידה קטנה. זרענו תבואות שונות על אדמת חמרה. לא היתה לנו אפשרות לבנות בנינים בחמרה. הפקידות לא האמינה בכוחותינו. על-ידי זה לא רצתה להשקיע כספים בבנינים וכו'. היינו מוכרחים לגור במתולה ועבדנו בחמרה. האדמה רחוקה כשעה וחצי מהמושבה. ריחוק המקום גזל מאתנו הרבה כחות לחינם. כידוע, בשנה שעברה בכל הסביבה של ההרים לא הצליחו התבואות מפני מיעוט הגשמים. גם אצלנו לא הצליחו התבואות. הנהגנו השמירה במושבה במתולה ובשדות. המושבה מתולה תמיד סבלה מהשכנים המטואלים-הדרוזים, הבדואים, והנוצרים. כולם גנבו מרכוש המושבה וחיו על חשבונה. מפני זה נחרבה המושבה וירדה במובן החקלאי פלאים. בקושי עלה לנו להנהיג את השמירה, בפרט כי רחוקים היינו ממרכז השמירה העברית, ולא יכולנו להשיג עזרה בזמן הצורך. הפקידות עזרה בהרבה להנהגת השמירה. ע"י ההתאמצות הרבה הרווחנו במובן האקונומי. את ההפסד שהיה לנו בתבואות בפלחה יכסה הרווח של השמירה. התקציב שהשגנו הושקע כולו באינוונטר. בסוף השנה התחלנו להעמיד הביתן על האדמה. רצינו להרחיב את המשק כדי להגדיל מספר חברי הקבוצה ....

 

ישראל גלעדי

 

עם סידור העבודה

במוצאי שבת מתכנסים למשרד לחלק את העבודה. ישנן עבודות המתחלקות יום יום ויש שמתחלקות אחת לשבוע ולחודש. השומר מתחלף, מתחלף גם החצרן. במטבח נכנסות צעירות חדשות בלוית צעיר. נמסר למישהו התפקיד של ניקוי החדרים ותיקון לבנים. צעירה אחת נשלחת לנטיעות ולירקות. פורצים ויכוחים בין בעלי המקצוע המיוחדים, ה"פלאנטאטורים", הפלחים, הירקנים. כל אחד מושך אנשים ובהמות לעבודה, כ"א מהם יודע את דרישות המקצוע שלו. במשך הזמן גדלו אנשים במשק אשר הקיפו את כל המקצועות, אולם בראשונה היו נטיות נפרדות לכל מקצוע, ואי-אפשר היה לחלק את העבודה באופן שכל ענפי המשק יעובדו בזמנם לפי מידת הצורך. הפלחים דרשו משאר המקצועות לוותר לפלחה ולחכות עד שתעבור העונה – ולא הבינו ולא הרגישו באמת את צורך הענפים האחרים, וכן לא הרגישו בעלי הענפים האחרים את ההרגשה הבלתי-אמצעית שהרגיש מי שעבד בפלחה יום-יום וראה את צרכיה היא. קשה היה הסידור. אנשים לעבודה חסרו כמעט תמיד, מספר החולים היה בקיץ באופן ממוצע לא פחות מעשרים אחוזים, והיו גם זמנים של 50 אחוזים. לעתים קרובות נשתנתה רשימת-העבודה וצריך היה לסדרה מחדש בכל בוקר ובוקר. בגמר סידור העבודה הרשמי, נשארו עוד סידורים קלים או חשובים מאד שאין להם עדיין פתרון ודורשים מחשבה מיוחדת, והיו הפעילים ביותר מתעכבים עליהם במשך שעות רבות, ולפרקים מתלחשים עד אור הבוקר.

שמואל דיין


 

דברי פועלות

 

יש נחיצות בעובדות אדמה

בין השגיאות הרבות שעשה הישוב החדש, היתה גם זו שלא העריך כראוי את עבודת האשה. בה בעת שמנהלי הישוב והמתעניינים בו הבינו כי נחוץ לנו אלמנט של עובדי אדמה, שכחו לגמרי כי לא פחות מזה יש נחיצות גם בעובדות אדמה. וכתוצאה מזה לא מצאו לנחוץ לדאוג להתפתחות יסוד כזה בין הנשים ולהתרבותו. הצעירות שבאו לארץ מארצות הגולה היו עזובות לנפשן. ברוב עמל היו מוצאות עבודה, וגם העבודות לא התאימו לתפקידן ולא לרוחן. רק יחידות מהן הצליחו אחרי הרבה עמל נפש ורוח לתפוש איזה מקום בעולם העבודה שלנו. גם עתה לא נשתנה היחס הפסיבי הזה מצד המוסדות הישוביים, ואינם מתחשבים בצעירות כעם אלמנט ישובי.

Click to enlarge
נטיעת פרדסים, אוסף סוסקין, מכון לבון (C)

חטא גדול חטאו אבותינו לפנים ליחס לחינוך האשה. כל דאגתם היתה רק לבן. את הבת השאירו באי-ידיעה גמורה בנוגע לכל קניינינו הרוחנים, אך החיים לא אחרו לנקום בנו על ההבדל הזה: בתקופת ההתבוללות היתה הבת הראשונה שפנתה עורף לעמה ותחנך לנו דור של מתבוללים. ניזהר מחזור על השגיאה הזאת בעבודתנו הישובית. אם לא נקשור את האשה לחיי הכפר ע"י חינוך מתאים, תהיה היא הראשונה למשוך את כל המשפחה לעיר, ואולי עוד הלאה מזה, וכל עמלנו לברוא ישוב כפרי בריא לא יצליח.

האשה מניחה את חותמה על כל הבית. היא נותנת לו את האופי ויוצרת את הרוח השוררת בו. בחפצנו לגדל דורות נאמנים לעמנו, צריכים אנחנו לאמהות עבריות טובות, ובחפצנו לגדל דור כפרי טבעי, לא נוכל להשיג את מטרתנו אם האם לא תהיה קשורה קשר טבעי ואמיתי אל כפרה משקה וגינתה.

חנה מייזל


 

לסדר את הזוג בישוב אחד

התביישתי אז מאוד לספר לחברים, ואפילו לחברות, שיש לי חבר ושבקרוב אנו עומדים להתחתן. אף על פי כן, דומתני שרבים מבין החברים ידעו את ה"סוד". כשנשלח אסושקין לחדרה, התחלתי להשתדל שיסדרונו במקום עבודה אחד. כשלעצמי, סבורה הייתי כי הדבר ניתן להסתדר, אבל נתקלתי בהתנגדות מצד הוועד. ישראל גלעדי, שהיה אז חבר הוועד האחראי לענייני השמירה ב"השומר", התייחס לדרישתי בשוויון נפש ובקרירות, אף שיחסו אלי היה, כמדומתני, יחס של חיבה וידידות. אכן, אפשר שלא הבנתי אז את טעמי התנגדותו ולא ירדתי לסוף דעתו.
מכל מקום, החזיקו אותי במרחביה עד סוף שנת 1911, ורק אז העבירוני, סוף-סוף, לחדרה.
גם שם עבדתי במטבח השומרים יחד עם טובה פורטוגלי ועטרה קרול והתחלתי להרגיש את עצמי כחלק בלתי נפרד ממשפחת "השומר". את חברי, אסושקין, כבר לא מצאתי בחדרה כי בינתיים הועבר ליהודה – לרחובות.
עברו עלי חודשים אחדים בחדרה, ושוב התחלתי להשתדל שיעבירוני לרחובות. רציתי לחיות סוף-סוף במקום שבו נמצא חברי-לחיים. נוסף לזה, עוד לא הוקם שם מטבח משותף, וועד "השומר" ביקש למלא את החסר. אולם כאשר העליתי את דרישתי אני – נתברר שיש "יריבות" במלחמה על מקום העבודה. מלבד אסושקין היו ברחובות עוד כמה מהשומרים אשר גם להם היו בחורות, וגם הם היו מעוניינים להביאן שמה. מלחמה זו כרוכה היתה בכמה מומנטים קשים ולא נעימים. מכל מקום התחלנו אני ואסושקין – הוא ברחובות ואני בחדרה – ל"הרעיש" עולמות, עד שסוף סוף הבין הוועד את הדבר והסכים להעברה. הנימוק של ישראליק, שסירב להעבירני מחדרה לרחובות היה, כי אני פועלת טובה, ובחדרה דרושות פועלות מנוסות, כי בתנאי האקלים ובגלל המלריה שעשתה שמות בבחורים שלנו, אי אפשר לוותר על פועלת טובה, ולכן עלי להשאר בחדרה, ולרחובות תישלח אחרת. אולם לבסוף הסכים גם הוא ואנו ניצחנו.

חוה אלון


אם שאמה איננה עמה


גור אריה, 'חלקי מכל עמלי', מתוך ספר החלוצים.
האם בין הפועלים היתה הופעה יחידה בעולם! אם שאמה אינה עמה בזמן הלידה; איפה זה היה בעולם?
התחילה מבוכה – מה עושים עם הילד?
איך מגדלים ילד? איך לחנך ילד? היינו כמו אדם הראשון. אבל אדם הראשון היה חיה, ולחיות יש אינסטינקט האומר להן מה לעשות עם הילד. אנחנו לא היינו חיות כי אם הני אדם, והמבוכה סביב הילדים הראשונים בקבוצות היתה ענקית. פה התעורר מחדש המבחן: קומונה או משפחות? חינוך משותף? אמנם האם לא ידעה לטפל בילד יותר טוב מחברה אחרת, אבל בכל זאת יש משהו בכך שהיא אם. היא ידעה לאהוב, ידעה מסירות, ידעה פחד וחרדה ודאגה, וקשה לה לשער כי החברה השניה טובה ממנה לטפל בילד. ופה אין חשבון פרטי – החשבונות הפרטיים התבטלו: יש קומונה והילד הוא על חשבון כולם. איך להאכיל אותו, איך להלביש אותו, מה להוציא בשבילו, קריאה לרופא, למילדת, לחובשת, תנאים, תנאי שיכון – היה זה מבחן גדול.

י. טבנקין

 




המתנגדים לשלטון רוצים שלטון על ילדיהם

- - - - רעיון הקבוצה נתקל כעת בהתנגדות רבה בתוכנו. הסיבה העיקרית היא הנטיה לעשות את הילד לרכוש פרטי, לקלסתר פניהם של האב והאם. אנחנו, המתנגדים לשלטון, רוצים בשלטון ביחס לילדינו. בכל חיינו מכניסים אנו קומונה, ובחינוך אנו סותרים אותה. אם נניח שילד הוא רכוש פרטי, וכשרונות גם הם רכוש פרטי – לאן נגיע? החיים יכניעו אותנו באופן כזה. - - - רעיון הקבוצה הוא כולו חידוש. כל חיינו מהפכה אחת גדולה. הראינו שיהודי יכול להתחיל בזריעה, לקצור, לדוש: החילונו חיים חדשים משותפים במובן חברות ובשחרור האשה בחברה. הילדים הם רכוש כללי, וחינוך כללי אנחנו צריכים לתת להם. אנחנו עולים בהר תלול, ובבת אחת צריכים לעלות. ואם לאו, נרד ניפול – ודגניה תהיה כפתח-תקוה.

יוסף בוסל

 


שלי שלנו


קבוצת "קבצנים שמחים "

Click to enlarge
פועלים בסג'רה, אוסף סוסקין, מכון לבון (C)

שיחי הצבר שבסביבת סג'רה שימשו לנו במשך חודשי הקיץ מקור מחיה חשוב. בוקר-בוקר, לפני צאתנו לעבודה, היינו קוטפים סלים מלאים צבר והיה זה לנו מזון יום תמים. כי לא פעם יצאנו לעבודה בלא פת בסלנו. אחר כך למדנו לבשל ריבה מפרי הצבר. הדוודים רתחו בחצר במשך שעות, עד שנשארה בתחתיתן הריבה הסמיכה. גם בימי החורף חיפשנו אחר מזונות מן ההפקר. יצאנו ללקט פטריות, בצל-בר ועשבי-בר שונים – כדרך הערביות. מפיהן למדנו איזה עשבים ראויים לאכילה בצורה חיה, ואיזה מהם יש לבשל ולטגן בשמן. זו היתה לנו "עונת המרעה", כפי שקראנו לה. גם גינת-הירק נתנה משהו, ואף פרתנו המהוללה נתנה מחלבה בלא עין-הרע, וקצת ביצים היו מטילות התרנגולות בלוטי האלון שהיו למכביר ביערות סג'רה, שימשו לנו תה או קפה לאחר שנקלו באש, והחרובים היו לנו סוכר. לימים, כשהשגנו גם "דבס" (דבש חרובים) וערבבנוהו עם "טחינה" (פסולת השומשומין לאחר שמוציאים מהם את השמן) – והיה זה מאכל-תאווה.
קבוצתנו נודעה ברחבי הגליל בשם "קבוצת קבצנים שמחים". החלו לבקר אותנו פועלי המושבות הקרובות; עוברי-דרך שונים, שהיו מטיילים מיהודה לגליל וחוזר חלילה, היו מתעכבים אצלנו יום-יומיים או שבוע-שבועיים, ומספרים לנו מהנעשה ב"עולם הגדול".

נ.בנארי


החום היה ללא נשוא

Click to enlarge
מיטות השינה המכוסות בכילות , מתוך הספר 'כאן על פני אדמה'
שמונה ימים ושמונה לילות נמשך החמסין. החום היה ללא נשוא. בכל הלילות האלה לא נתנו שינה לעינינו. אנשים היו מתקלחים, מתעטפים כשהם רטובים בסדין רטוב כולו, עולים כך על מיטתם ונרדמים לשעה קלה עד שהרטיבות היתה מתנדפת כולה. הסדין היה נהפך למעין קליפת עץ לוהטת, והנרדם היה מתעורר כמתוך סיוט בלהות בהיותו אחוז להבת אש. אחדים מצאו להם מקלט על חוף הירדן והיו נרדמים שם כשרגליהם היחפות טבולות במי הירדן, ואחרים התגלגלו כל הלילה על הגורן כדי להתרחק מהבל החום הנודף מכותלי הבנינים. המפלט המדומה היחידי היה המים – הן לשתיה והן למקלחת. חביות של מים נשתו בימים ההם, והמים – פושרים, תפלים וללא ספק מזוהמים זיהום בקטריולוגי. הפיקחים שבנו בחרו לשתות מים חמים – "תה" כביכול. ואף אלה – כוסות לעשרות ביום. לא ייפלא, איפוא, כי החברים החלו לנפול אחד-אחד, וביום החמישי או הששי לחמסין הגיע כבר מספר החולים לעשרים. המחלה, לפי הדיאגנוזה המקובלת, קדחת. גם אני עצמי הלכתי ונחלשתי מיום ליום. יומיים ראשונים התהלכתי כצל, כאילו ערפל לוהט פרוש סביבי. הרביתי לשתות מים ללא אוכל ושינה. לבסוף נפלתי למשכב. קבלתי חום גבוה ושפרה קבעה: האיש קודח! נעשיתי, איפוא, לאזרח הישוב ואתי תעודת זהות של הגליל: קדחת! התגאיתי בהישג זה, אולם הגאווה לא יכלה לגרש מקרבי את מרירות התחושה של הקדחת – הצמרמורת, החום, הבחילה והחולשה.

ברוך בן-יהודה


קופת חולים פנימית

"השומר" דאג לחבר החולה. לשם כך נוסדה, קודם כל, קופת חולים פנימית, שהקדימה את מוסדות העזרה ההדדית של ההסתדרות ואת קופת-החולים שלה. אולם לא די היה בכך: הטיפול בשומרים חולים הצריך מאמצים גדולים וגם הוצאות המתרבות והולכות. "השומר" צריך היה לרפא את חבריו החולים והפצועים בחוץ-לארץ. את העזרה לחבריו הרחיב עד שהקיפה גם את המובטל, את האסיר, את העומד בפני משפט וזקוק לעזרה משפטית ועוד. לשם מטרות אלו, שדרשו כספים רבים, הוקמה קופת "השומר", שנצטברו בה סכומים גדולים, ורק לעתים רחוקות נתקלבו לשם כך הלוואות מהמשרד הארץ-ישראלי או מההסתדרות הציונית. וגם ההלוואות האלו שולמו בקפדנות על ידי אותה קופה עצמה.

י. שוחט


הבאתי מים בפחים מן הבאר

בחדרה השגנו דירה בת שני חדרים וזו הספיקה לנו, מפני ש-7 מהחברים היו צריכים ללון אצל האיכרים ולנו עם הפרידות באורווה. החברים היו באים מהעבודה ב-5 לפנות ערב, מבלים בבית עד 9 והולכים לישון.
בליל השבת היו באים אלינו רבים מפועלי חדרה, והיינו מבלים את הערב יחד, וכן גם היינו מקיימים את האספות אצלנו.
החברים מהקומונה – כשהיו באים מהעבודה – מצאו בית נקי, אוכל חם וגם מים חמים להתרחץ למרות שבבית לא היו ברזים; הייתי מביאה מהבאר שני פחים מים ומחממת אותם. בבית זה, בבית שפירא בחדרה, יצרנו את הגרעין הראשון של חיי שיתוף ב-1909. כל מי שקיבל שכר עבודה נתן אותו לאם-הבית מבלי לקבל חשבון על מה מוצא הכסף, ואני – צעירה מחוסרת נסיון – הייתי צריכה לנהל משק-בית.

מרים ברץ

 

קולטורה


השיחות "על האבן"

הכמיהה למקורות תרבות היתה גדולה והאמצעים דלים. אורח שנזדמן לכנרת – היו בולעים דבריו בצמא. הספרים המעטים עברו מיד ליד, קראו אותם והתווכחו עליהם. ברל כצנלסון ריכז פעולתו בארגון ספריה. מכל ישובי הגליל נמשכו החוטים אל ארון הספרים שבחדר האוכל של קבוצת כנרת, שהיה בבחינת ספריה נודדת.
על האבן הגדולה שבקצות חצר כנרת היתה ועדת התרבות הראשונה של פועלי הגליל יושבת לדיוניה ביום-השבת, יום המנוחה מעבודה. ברל כצנלסון עטור זקנקנו השחור וחולצתו טלאי על גבי טלאי, יצחק טבנקין בעיניו הכחולות והבעת פניו הרוחנית ורחל כצנלסון בצמתה הארוכה.
" מה הפעולה התרבותית שתביא אושר לפועל, שייהנה ממנה?" זו השאלה שהציגו לעצמם ובה תביעה גדולה מהחיים, למרות התנאים החמורים. קורת-גג לא היתה לוועדת התרבות ומזכירות לא היתה לה. אבל תוך כדי השיחות "על האבן" נקבעו יסודות, הובהרו רעיונות, הוגדרו מושגים.

ברכה חבס


ה"שומרניקים" בזים לספרים

Click to enlarge
אנשי השומר: מאיר חזנוביץ, שמואל הפטר, יוסף נחמני וצבי נדב , אוסף סוסקין, מכון לבון (C)


היה ביטוי של ביטול לספר ולגלוג קל לאותם התיאורים של חיי גיבורים בספר, שהם כל-כך רחוקים ושונים מן החיים האמיתיים שבהם היו שקועים השומרים בימים ההם. ספריה לא היתה במקומנו, וצריך היה להסתפק בספר שמניה שוחט היתה מביאה לפעמים מן העיר. מכאן הרושם ש"השומרניקים" בזים לספרים. והיו גם חברים שהתגנדרו בבורות שלהם, אלא למעשה היו גם הם מתייחדים לפעמים עם ספר בפינת הגורן. ולבסוף היו חברים שהיה להם יחס פנימי עמוק לכל דבר-תרבות והיו כולאים אותו בתוכם או מאפילים אליו בביטוי של זלזול מעושה. כאילו אמרו להחניק בתוכם כל גילוי חיצוני לתרבות, מתוך חשש פן יפריע הדבר להליכות חייהם הפשוטים. אני נזכרת במאיר'קה חזנוביץ, שהיה לועג לכל ענין שב"תרבות", ולאמיתו של דבר היה בעל נפש פתוחה לחוויות של יופי ושירה. כשהיה ברחובות, היה מן הנפגשים עם רחל בלובשטיין (המשוררת) ובאין רואים היה לומד בביתה לפרוט על הפסנתר. כשחזר למרחביה הביא אתו הרבה מנגינות וזמירות משובבות-לב.

עטרה שטורמן

 



בשבת אכלו דגים מהירדן

שבת – יום מנוחה. בששי בין ערביים מורגשת כבר השבת. חדר האוכל נוצץ, המנורה הגדולה מאירה באור מיוחד, הרצפות שטופות יפה. סוף-סוף אחרי כמה שיחות נקנו גם מפות, והשולחנות קיבלו צורת חג. מישהו רמז על נרות – כמה חן היה זה מוסיף! מעט יין ג"כ לא היה מזיק, ואמא שתברך על הנרות - - - -
והארוחה – שבתית, לאמור: דגים מהירדן ומיני לביבות מטוגנות בשמן ותה. שירה, שמחה מעורבת בעצבות, ממלאות את החדר וגם את הלבבות. החברים מתלכדים יחד ויוצאים במחול.
בשבת בבוקר משכימים קום רק התורנים ומכינים לשולחן. ספלים וצלחות, תה, שתי עוגות קטנות - זוהי ארוחת הבוקר. מנקים את החדרים, מכינים לצהרים. מטאטאים את האורווה ומרביצים את רצפתה מים, משקים את הבהמות ומאכילים אותן. בינתיים מתחילים לבוא אורחים. צעירות עומדות מעבר לירדן, צועקות ומבקשות שיבואו להעביר אותן. התורן, אם אינו מוצא מי מהחברים שיתנדב לכך, הריהו עצמו נוסע כל היום, מעביר הלוך ושוב את האורחים. רק "צפורה", הפרדה החכמה, ידעה להעביר את האיש ולשוב חזרה בעצמה ישר לחצר. יתר החברים – יש והיו מקדימים לקום כדי שיום המנוחה יהיה ארוך יותר. שאפשר יהיה להספיק יותר ולהנות ממנו. מישהו היה כותב מכתבים, מריק את יסורי נפשו, מבטא את אשר נבצר ממנו במשך השבוע, הרגשות, ההרהורים, מביע לחבריו, לידידיו או לבית הורים; יש מטיילים לכפרים הקרובים להכיר את השכנים, את טבע המולדת, הארץ אשר אתה יושב בה ואינך יודע אותה, או מטיילים למושבות הקרובות להתראות עם חברים העובדים במושבות אחרות.

ש. דיין

 

השתתפות המונית בחג החקלאים

 

כ' תמוז תרע"ב

גם השתא חגגנו בכנרת את יום הזיכרון למות מנהיגנו המנוח הרצל ז"ל. אבל בהמון חוגג יותר גדול ובתכונה יותר-רבה, מאשר בשנים הקודמות. קטנה היתה ההתחלה לפני 4 שנים, ובהביטנו היום על המון חוגג זה המגוון, שמילא את כל החווה והמושבה כנרת – שתי הנקודות שצמחו בפינה הזאת במשך 4 שנים, ועומדות לפנינו בכל יופין והדרן כמו באיזו אגדת פלא, מתברר לנו שאמנם יצירה חדשה הולכת ונוצרת פה לפנינו, ויחד עם התפתחותו של הגליל יפה נוף זה, הולך ומתפתח מאליו חג לאומי בשם "יום הרצל". הוועדה המסדרת את "יום הרצל", בחפצה לתת לו ערך כללי, פנתה במכתב לוועדי המושבות, למנהלי החוות והקבוצות, שישתתפו בסידור החגיגה. אמנם היו כאלה שהתיחסו בשלילה לכל הענין, וטעמים הלא מוכנים הרבה – הטעם העיקרי הישן: "למה נתראה?" "לשמחה מה זו עושה?" "בזמן שצוררינו מבית ומבחוץ דוחקים את רגלינו ובכל צעד ממעשינו מוצאים הזדמנות להתנפלות שחצנית והלשנית". מתוך טעמים אלה ודומיהם השתמטו אחדים מהשתתף בחגיגה, והרבה מאלה הרשמיים שהבטיחו את השתתפותם, היה בהבטחתם מעין "כמי שכפאו". ולמרות זאת כמה מרובה ונלבבת היתה ההשתתפות מכל עבר. כמו גל הרים את הכל, ומכל המושבות עזבו את העבודה, לבשו בגדי יו"ט, ונהרו מי ברכיבה ומי ברגל ומי בעגלה ל"יום הרצל". המושבות הקרובות יותר כמעט התרוקנו מאנשיהם ביום זה, באו לא מעט מהמושבות היותר רחוקות, נראו פנים חדשות גם מהגליל העליון, חדרה וחיפה; ומטבריה באו, מאות – יהודים ובלתי יהודים – לראות את החג של המושבות. באו גם התימנים לראות איך מכבדים בא"י את זכר גדול מעם "שהיה למלכות". מרובה ומגוון קהל הנאספים, מעין "תערוכה של אנשים"; האיכרים והפועלים השזופים הכניסו אתם את ריח השדה אשר בירכו אלוהים.

הפועל הצעיר

 






 

חלק שני: תרע"ט – תרפ"ט 1919 – 1929


עוד קשרים חדשים


אלבום הצילומים היה משותף


א. ברמן, ממיסדי החבורה בווזיה, הציע שאין זה יפה וקומונלי אם כל אחד ישמור לעצמו אלבום תמונותיו. צריך להיות אלבום משותף. הצעתו נתקבלה ולאלבום המשותף נמסרו תמונות של הורים, דודים ו...בנות אשר אי פעם בימי נעוריך היית מיודד אתם. היה מצחיק ומשונה לדפדף ב"אלבום" זה. עד אשר הבינונו את המגוחך, וכל אחד תלש מהאלבום את שלו, ועוד שמורות אצלי כמה תמונות העבר עם נייר הדבק אשר א.ב. דאג להדביקם יפה לאלבום המשותף.


השומר הצעיר ס.ס.ס.ר




נראה אחד לשני את שגיאותיו וחסרונותיו


טושק אמרנט, מגזרת נייר,
באדיבות ארכיון השומר הצעיר, יד יערי (C)

אני חושב כי הסיבה העיקרית היא באי-אמיתיות של היחסים. אם מישהו מסתיר מפני רעהו את יחסו האמיתי אליו, ולמעשה מביע את דעתו עליו לאחרים, הרי זה ראשית כל לא ישר, לפחות, ושנית: זהו הדבר שגורם לירידה. הן ברור צריך להיות כי להסתיר יכול בן אדם את יחסו רק במשך זמן מוגבל, ז.א. רק כלפי אנשים שאין אנו מתקשרים אתם לחיים משותפים לתמיד, אולם בקיבוץ, שהחיים המשותפים (בכל המובנים) הם יסוד נצחי בו, לא יתוארו יחסים כאלה.

ואם כך נחשוב, הרי אסור לנו להתיחס לאיש ולחסרונותיו כלבן-חלוף, ואם לא נשמור ולא נראה אחד לשני את שגיאותיו וחסרונותיו- לא נוכל להגשים כלום, ולאט לאט יאבדו כל הערכים שרכשנו לנו עד כה.

היום אין אצלנו כמעט דברים אסורים, שהאיש ידע כי עצם מציאותו בקיבוץ אינו מתאים למעשהו זה או אחר. כשאני חושב על הדברים האלה בא למוחי הפתגם הידוע: כבשה טמאה אחת מטמאה את כל העדר. כי חטא גורר חטא, ואם אנו שותקים על עובדה אחת, הרי מופיעה שניה, שלישית ועוד... ואחר כך עלינו להילחם כאילו הדברים מקובלים. וברור שזה יותר קשה.

אני יודע כי ישנם אנשים שיגידו שהדבר הוא ללא תיקון, את חסרונותיו הטבעיים של האיש אי אפשר לשנות, וטעות היא. הלא כאשר לא היינו מטבענו אנשי עבודה ולא חיינו חיי קומונה – והרי כל אלה תלויים בהתגברות על אינסטינקטים, ואלה הרבה יותר מושרשים – בכל זאת התגברנו ויכולנו להם וכן גם אחרי זמן ממושך, בו האדם יהיה מוכרח להתגבר על אינסטינקטים ולו גם להסתירם, זה ייהפך להרגל.

לכן אני אומר: בין הגורמים השונים אשר עתידים לתקן את מצבו הפנימי של הקיבוץ, צריך לתת את הבכורה לשאלת תיקון הפרט. ובין האפשרויות השונות אשר יש לתיקון זה, מקום חשוב תופסת השאלה של גילוי העובדות והוכחה על השגיאות והדברים השליליים של הפרט.

נכון שדברים אלה צריכים להיעשות "באופן חכם" כמו שזה אומר חזן, אולם להיעשות הם מוכרחים.


משמר העמק




כל איש הגיד איך הוא רואה את הקומונה


אספותינו היו מיוחדות במינן: מלאות סודיות ואחריות אישית. אינני שוכחת את האספה הראשונה שלנו, חודשים אחדים אחרי התחלת עבודתנו. היה זה חשבון-נפש של כל חבר: איש איש הגיד, איך הוא רואה את הקומונה ומה הוא רוצה לראות בה בהמשך חייה, מה הדרך הוא רואה לעצמו בארץ, ומה דעתו על יתר חברי הקומונה. כל חבר כאילו עמד למשפט. כל חבר שהיה לו מה להגיד על זולתו – קם והגיד זאת בגילוי-לב. באספה זו גם הוחלט, מי ראוי ומי אינו ראוי להיות חבר לקומונה. היה זה לנו מעין יום-כיפורים, יום תמים שבו חיטטנו איש-איש בנפשו הוא ובנפש חבריו.


טושק אמרנט, מגזרת נייר,
באדיבות ארכיון השומר הצעיר, יד יערי (C)

הובלט מדברי-האנשים, שרובם נושאים את נפשם להיות פועלים פשוטים בארץ. בתקופה ההיא נראה כל מי ששאף להיות איכר או פועל מקצועי כסוטה מדרך החלוציות. רק בודדים הכריזו על שאיפה מוזרה כזאת והיו כיוצאי-דופן. היינו חדורים הכרה שהארץ זקוקה לכובשי-עבודה.

באותו יום-דין עברתי גם אני, כמובן, תחת שבט הביקורת. נמצאו שלושה חברים , שהביעו דעה, כי אינני ראויה לחיות חברה בקומונה, ולאו דווקא משום שלא עמדתי במבחן-העבודה או לא הסתגלתי לתנאים הקשים, כפי שחששו מתחילה עם כניסתי, אלא בגלל "חטאות-אבות", משום המוצא הבורגני שלי והמושגים "הבעל-ביתיים" השולטים בי. גם זאת שלא ידעתי לדבר יודית, בלשון המוני העם, ראו כפסול. (כדאי אולי להעיר בדרך-אגב, ששנים משופטי אלה עזבו את הארץ זמן-מה לאחר עלייתם...). לא מעט דכאון הסב לי הדיון הזה עלי, אבל לא התייאשתי, וחזקה מאוד ההיתה בי החלטתי להיאחז בקומונה ויהי מה. האמנתי בכוחותי. ולולא עמדתי על שלי, מי יודע לאן היו זורקים אותי גלי החיים במסיבות הימים ההם...



שרה בלומנקרנץ




להעביר חברים למרות רצונם


הגדוד רשאי היה להעביר חבר מפלוגה לפלוגה לפי דרישת העבודה או לשם צרכים אחרים, גם אם החבר לא נתרצה לכך. לולא משמעת זו אי אפשר היה ליצור מפעלים ופלוגות חדשות, או לספק את הדרישות התכופות של הפלוגות לתוספת אנשים לחיזוקם הארגוני, החברתי והמקצועי. העברת אנשים ממקום למקום היתה מחויבת המציאות בשנים הראשונות לקיומו של הגדוד, בשעה שחלק גדול ממנו היה עסוק בעבודות ציבוריות, והיקף העבודה היה משתנה בכל מקום לעתים קרובות. שיטת העברת אנשים בהמון ממקום למקום וצירוף אנשים, חברי פלוגות שונות, בהתאם למצב העבודה וסיכוייה – היו לה גם תוצאות חיוביות לייצובה ועיצובה של דמות הגדוד. ערכה החיובי של העברת חברים לליכוד הגדוד, התבטא בסיוע שהיא סייעה ליצירת קרבה אישית בין חברי הגדוד ממקומות שונים, להקניית המסורת והנסיון שנרכשו במקומות שונים, ובמידה רבה השפיע הדבר על האופי הכללי של סגנון החיים בגדוד. לולא זה, היו נוצרים בלי ספק סגנוני חיים נבדלים ושונים בכל מקום, כי הכול היה בימים ההם במצב של התהוות. ההעברות הללו ליכדו את האירגון הארצי של הגדוד ונתנו לו אחדות-צביון. נוצר הטיפוס של "גדודניק", שהכירוהו בכל מקום.

Click to enlarge
חברי גדוד העבודה,
באדיבות מכון לבון (C)

חנוך רוכל




אל הקרקע


שוורים או לוקומוביל


בכפר-גלעדי דשו בשיטה הפרימיטיבית הערבית, שבה הבהמה מסובבת את המורג. מנדל בורונובסקי רצה לשפר את השיטה ולהכניס לוקומוביל. היה ויכוח מר בין שני ראשי הפלחה. לואי, איש "השומר" בעל פילוסופיה שומרית קלאסית טען: "באנו הנה להתמזג עם עם-הארץ, לחיות כמוהם ולא להתעלות עליהם. הם דשים כך כל הדורות, זה מתאים לארץ, זה אורח החיים של הארץ; מה פתאום שנבוא כמו "פרנג'ים?" " מנדל, לעומתו, היה איש הטכנולוגיה והשכלולים. ה"שומרים" הסכימו בגניחה ללוקומוביל. הם אהבו את ההווי הפלחי הפשוט של עבודה בשוורים ובגורן.

מנדל הביא לוקומוביל. זהו מין קטר עומד, בלי גלגלים, שדש את התבואה. הסיקו אותו בסירה קוצנית. עונת הדיש נמשכה כשלושה חודשים, וכל אותה העת צריך היה להאכיל את המכונה: לקצץ קוצים, להעביר מערימה לערימה, להכניס ללוע המכונה וכו'. מספר רב של אנשים עבד בתהליך הזה, וגם הילדים הפסיקו את הלימודים באותה תקופה והשתתפו במלאכה.


סגל




בחורות סחבו דליי בטון

אנשים, במידה שהיו בעלי הכרה, ובאו לארץ לבנות ולהיבנות בה – היו מוכנים להישרף בלהבה בשביל לעשות את זה. הם עשו את עצמם לנכים בעבודה, עבדו עבודה פראית – בחצץ, בבנין. בחורות סחבו דליים של בטון מלמטה למעלה, לקומה העליונה. ימים, שעות, בלי הרף. ועד היום משלמים את המחיר, מחיר יקר מאוד. אבל איש לא היה אומר: "אני לא אעשה זאת, ולא אעשה אחרת, מפני שאני חושש שמא גבי יישבר". אפילו אם היה חולה או כאב לו משהו – היה יוצא לעבודה. היו כאלה שבאו מחוץ-לארץ, חיו חיים מסודרים. היו להם כל מיני מיחושים ואולקוסים. אבל הס מלהזכיר. דיאטה נחשבה לחרפה ולבושה. היו צריכים לשכנע אדם שהוא חולה.


אברהם כהן




"השולחן" סידר את העבודה


הקבוצה בראשיתה היתה גוף חד-תאי. כל הפונקציות, חברתיות ומשקיות, נתמלאו ע"י אורגן אחד – השיחה, או כפי שהיו רגילים לומר – השולחן (העובדה שלא היה עגול, לא גרעה מאומה מיכולתו לפתור שאלות סבוכות ביותר).

השיחה עצמה, יותר משהיתה מוסד מאורגן עם יושב-ראש, רשות הדיבור וכו', היתה שיחת רעים ושבת-אחים.

ערב-ערב בגמר הארוחה, לעתים בטרם פונו הכלים מהשולחן, קם מישהו, מכריז ואומר: "נסדר את העבודה".

"נסדר את העבודה" – עונים כהד מירכתי השולחן.

ענפים טרם היו, או שהיו בעובריהם. אעפ"כ היה המו"מ על סידור-העבודה ממושך למדי. על מה דיברו ועל מה לא דיברו. העבודה פורטה לפרטי-פרטיה, עסקו גם בזיווג זיווגים (של הפרדות, כמובן), מי תשמאיל ומי תימין.

הנה דוגמה של סידור העבודה: ראובן ושמעון ינכשו סירה קוצנית להסקה, פלוני ואלמוני ישאבו מים, אלה ואלה "יורידו" תאנים ו"צבר" לארוחת הבוקר, החבר הלז ירקח ריבה מהצבר (הוא התמחה במקצוע הזה במושבות יהודה בימי המלחמה הקודמת) ופמליא שלמה עוזרת על ידו וכו'.


י.לוי




בין המשקיסטים לבין עובדי החוץ


בשעות הערב צובאים עשרות חברים וחברות על האוהל של סידור-העבודה. קולות שונים נשמעים משם, ויכוח מתמיד נמשך בין המשק'יסטים ובין סידור-העבודה: אלה דורשים אנשים לעבודות המשק, אם כי אין שכרן בצידן מיד: לחרישה, לזריעה, לנטיעה; וסידור-העבודה מסדר אנשים לעבודות-חוץ: למחצבה, לייבוש, לכביש. טוענים המשק'יסטים: וכי לשם כך באנו הנה, לעבוד בעבודות ציבוריות? הלא משק רוצים אנו להקים! ולך תסביר ל"חלוצים" האלה כי פלחה איננה כביש ואיננה מחצבה, אסור לאחר את העונה, צריך להכין את השטחים, צריך לעבוד לפי תכנית משקית. אך סידור-העבודה בשלו: דיברה ראשונה מעשרת הדיברות שלנו: דפיציטים לא תעשה! קודם-כול עבודת –חוץ! קודם-כול הכנסה, ואז יהיה הכול – גם משק, גם פלחה, גם נטיעות, וגם שאר הדברים. מתנצחים אלה עם אלה עד שמגיעים לעמק השווה: מקבל רובינשטיין הקטן את מספר הפועלים הנחוץ לו לעבודת-חוץ, מקבל בנימין הגדול את אנשיו לענפי המשק.


ע. בר חיים




דברי פועלות


אין לחלק עבודה על פי המין


בסוף הדברים רציתי לנגוע גם בשאלת הרגשות החבירה-העובדת בקיבוצנו. החבירה דורשת שווי זכויות בעבודה. רוצה היא להיות חבר שווה ביצירה ובתפישת עמדות, ורוצה היא להיכנס לכל ענפי העבודה. ובל תחולקנה העבודות לסוגים: לבחורים ולחלשים. אולם בעצם, החלוקה הזאת אינה צודקת, כי יש כאן ברוב המקרים שאלה של פריון בעבודה ולא שאלה של טיב. וכשם שאין מודדים את פריון העבודה לפי כוחות הענק, כן צריך גם להשלים כי בין האנשים הרגילים ישנם חזקים יותר וחלשים יותר. וככה צריך למדוד את פריון העבודה. אומרים גם, כי העבודה הקשה גורמת אינוולידיות לבחורה. אולם גם בזאת תנו לבחורה עצמה להחליט על עצמה – מהי העבודה שהיא נוטה אליה יותר מסיבות שונות.

Click to enlarge
צלם: אשר בן ארי, ארכיון השומר הצעיר, יד יערי (C)

בת רחל




השאלה הארוטית הופיעה בפני כולם


הארוס שבין הגברים מזווג אותם לחברה, ומנחיל לפרטים את עמדתם המוצקה והמוחשית בתבל. הארוס שבין המינים נותן לפרט את חייו במלואם, ומנחיל לו עמדה בתולדות האנושיות והשתלשלות הדורות העתידים.

הופעות מסוג ראשון נוצרו גם אצל היהודים וגם אצל היוונים העתיקים. חבר גברים שנתחברו מתוך יחס ארוטי, נהפך לחוג תרבותי, מרכז רוחני לאומה, מעין ממנו שאב העם כוחות יצירה לדורות. החסידים מצאו בחבר גברים את מקום משכנו של אלוהים. לאמור: אידיאה מופשטת מצאה את ביטויה בשתיה, בריקוד, בשירה, בחוג אנשים המתדבקים איש לאחיו ברגע ההתפעלות. אלא שאת האשה דחו מחוגם. וזאת היא תקלה: התקלה ליצירת חברה אנושית בריאה ושלמה. אותו היחס לאשה אנו מוצאים גם אצל היוונים.

שאלה זו – שאלת האשה בחוג התרבותי הנוצר על ידי הגבר – תפשה מקום עיקרי כבר בתנועתנו בחוץ-לארץ. הפתרון ששיערנו לנו אז היה, אמנם, תמים למדי – שהרי את החיים לא ידענו!

לא ללמד זכות על נשים הנני בא בזה. הנכם מכירים אותי, עד כמה אני רחוק מזה. הכרתי המדעית ותפיסתי את מהות האשה אחרת היא לגמרי. אך בקבוצתנו, בביתניה, נפתח לפנינו ספר שהוא אחר מהרגיל: נשמת בן-האדם.

ארבע צעירות היו בקבוצתנו. לשתיים מהן נטה הלב והרגש של רוב הצעירים. אין צורך לנמק את החזיון הזה. נשמתנו הערה, המלאה כוח ורצון, מצאה לה פתח התפרצות בארוס לצעירה. גורמים טבעיים ונפשיים, שנצטברו בנו בגילנו זה, חיפשו להם מוצא ופתרון. שתי הצעירות נהיו למרכז חיינו.

החיים בקבוצתנו היו אחרים מאשר בכל חברה אחרת. איש לא הסתיר מחבריו את רגשותיו ואת יחסו הפרטי. אמנם, רק שתי צעירות עמדו במרכז ורק שני צעירים מצאו יחס קבוע אליהן, אולם השאלה הארוטית, בתור פרטית וחברותית, הופיעה בבת-אחת בפני כולם. כל אחד משני הרעים הנזכרים לא צמצם את עצמו בפינתו הפרטית. כל פרט חי, במידה גדולה, את חיי הקבוצה כולה. באופיה של הקבוצה והיחוסים הפרטיים שבין אנשיה היתה ההנחה: החיים הארוטיים הפרטיים – בתור קנין רוחני של הקבוצה כולה. הצעירות האלו לא חיו, אמנם, את חייהן הרוחניים באותה האינטנסיביות ועושר המחשבות של הצעירים, אולם היות והן שימשו מרכז משיכה לצורך הארוטי של הגברים, הרי שחונכו על ידם בלי מחשבה תחילה ובלי תכנית פדגוגית.


דרור




נשארה המנטליות של העיירה


ביחסים בין הבחורות והבחורים היו הרבה מאוד מעצורים. למעשה נשארו עם המנטליות של העיירה. מתחת להכרה רצו להיות כמו כולם בעולם, וכל אחת חיפשה לה בחור להתחתן, אפילו אם לא עשו חתונה ממש.

היו יתושים וקדחת ומעל כל מיטה היתה כילה. גרו כמה יחד. וכשבא בחור לבקר, היו מורידים את הכילה ונסגרים בה. אם מישהו מהשותפים לחדר בא וראה שהכילה סגורה, היה ברור מה קורה. היו אומרים שיש שם "4 רגליים". בד"כ בני-הזוג היו רק מדברים ומדברים. כמעט שלא קימנו יחסים עד להתקשרות קבועה. היו המון בדיחות על הענין של "4 רגלים": כמו על מישהו שבא לבקר מישהי, ראה "4 רגליים" וברח. בקיץ היו זוגות שהיתה להם מחצלת קבועה מונחת בכרם או בחורשה, והיו הולכים לבלות שם. וגם על זה היו סיפורים כמו "לקחו לי את המחצלת".


לאה ב.




מחיצה מסדינים


אני הייתי בן 22. איתה היתה בת 21. היה עלינו לסדר את ה"חדר" שלנו. באותה תקופה גרו כל חברי הקיבוץ בעליה הגדולה מעל לרפת. הקצו לנו מקום מעמוד עד עמוד. שאר הזוגות סגרו לעצמם פינה על ידי ברזנט. אך לנו לא נשאר. מניה שוחט הביאה אותנו ללא הודעה מוקדמת.

החותנת שלי הכניסה למזוודה סדינים גדולים. עשינו מחיצה, קירות לחדר. הם הפרידו בינינו לבין הרווקים, שגרו כולם יחד – בחורים ובחורות. חדר הסדינים שלנו עורר התפעלות מרובה.


מ. סגל




ילדינו


הבכי נשמע מבית הילדים


בבהירות עוברים עכשיו לנגד עיני הימים הראשונים שלי בעין-חרוד. חברתי נ., שאף היא באה הנה זה זמן לא-רב, ועמה בת קטנה, אמרה שהיא תשגיח גם על ילדתי, ואני אוכל לצאת לעבודה. לאחר ימים מספר – נתחלף. אבל עוד לא עברו אותם הימים המעטים שקבענו, והנה כבר שלוש אמהות יושבות ודנות על גורל ילדיהן: אני, נ. ועוד חברה, אם לילדים אחדים, שכל היום היתה מטפלת בהם. ראינו צורך לקבוע מקום, בו יימצאו כל ילדינו יחד. חברים אחדים מן המחנה – גם הם השתתפו בערות בדיון,. ופונה חדר בבנין-אבנים רעוע משרידי בתי הערבים. תוקן הבנין איך שהוא, וה"מוסד" הוקם. כאילו יד נעלמת היתה בדבר – וגם מירושלים באה משפחה עם ילד בגיל רך משלנו; עוד משפחה באה מכפר-גלעדי, ובמשך ימים מעטים היה כבר מספר הילדים שמונה. המשך ה"שיפורים" היה: קניית מחצלת והוספת בנין פעוט, מטר על מטר, ל"מטבח הילדים". לא קל היה לנו. המעבר מבית פרטי לחינוך משותף בגיל רך מאוד היה קשה גם לילדים וגם לאמהות. הבכי הרב שהיה נשמע מחדר-הילדים רוב שעות-היום, ואף גם בלילות, רבץ-הכביד על כולנו בשנים הראשונות. אי הבטחון של ההורים והמטפלות, גם הן, ברובן, אמהות; הגישושים והנסיונות והפחד התמידי מפני טעות באיזה פרט חשוב – כאילו הורגשו גם ע"י הילדים. נוסף לכך קדחו אלה הרבה. החלטנו להעלות אותם לימי הקיץ לכפר-יחזקאל, לצריפים שהוקמו במעלה בניני המושב. יום-יום הייתי עולה, בשעות הפנויות מן העבודה,. לראות את הקטנה. קדחתי גם אני, והיה זה מאמץ בלתי-אנושי כמעט להתגבר על המחלה היצוקה כעופרת באברים, למלא, ככל האפשר, את מכסת יום-העבודה, ויחד עם זה לא לחטוא לנפש-הילדה, שהתרפקותה עלי נראתה לי תמיד כגדולה מאוד וכבלתי באה על סיפוקה במידה הדרושה.


שרה יצקר




באסיפה דיברו על הלינה המשותפת


עין חרוד


שרה יצקר: התבדלנו לחדרינו הפרטים מתוך צמאון לפינה הפרטית, שהיתה חסרה לנו, ביחוד לפועל הישן. צריך להשתדל שצמאון זה לפינה הפרטית, לאמא ולאבא, לא יהיה בין הילדים. זה מורגש בין ילדינו ואנו צריכים להיזהר מזה. מזמן שהחילונו לקחת את הילדים בערב הביתה, כדי שהלילה יהיה יותר שקט... יש לילדים, אפילו הקטנים, צורך להימצא לאו דווקא בחברה.

... לי ברור הדבר, אם כי אנוכי יודעת את המכשולים והצדדים השליליים שישנם בלינה הפרטית. ראשית – לא נוכל לדאוג לסידור המעון של המשפחה במידה שדאגנו לביה"ס. ויש שלילה בהימצא הילדים בצוותא עם ההורים. אבל לזה יכול להימצא תיקון. אפילו חדר ילדים נבדל ל-2 משפחות – גם זה ימנע אותנו מהרגשת "קהל", "חברה", "ציבור" במשך כל היום, מבלי השאיר רגע אחד של שקט אינדיבידואלי.


הילדה גרטנאור: אנו צריכים לשאול את עצמנו מה רצוננו: חינוך משותף או חינוך אינדיבידואלי. אם חינוך משותף, הרי צריך שהילדים יהיו מצורפים לחברה וחינוכם ישא אופי שלם ואחדותי, ולא תבוא הדיסהרמוניה מהשפעות פרטיות וחלקיות של ההורים על הילדים.


רוזנברג: יש רואים סכנה בלינה משותפת. כל שאלותינו נגמרות בהצבעה וכך גם שאלה זו. אין מגמה לחינוכנו. ביה"ס שלנו הוא בית לשרות הילדים ולטיפול בהם. אין לפנינו דמות האיש שאנו רוצים לחנכו. אני בעד איזולציה גמורה של הילדים מציבורנו – שהוא חולה, שהוא שובר את רצון עצמו בהתמדה. בית ההורים הפרטי הוא פסול בעיני בתור כוח מחנך. אין למסור את רגע ההתרשמות לידי ההורים, להיות דווקא המכריעים בניגוד למוסד.


שרה יצקר: כמו שההתלהבות הקוסמופוליטית עברה והוכר ערך האומה, כך תעבור גם ההתלהבות של השותפות המבטלת את המשפחה. כמו שחשובה האומה בתבל, כך חשובה המשפחה בכל ציבור. וקשה לחשוב שנבטל את החברה, שנמסור את הילדים רק לאנשים בודדים... בהיות הילדים חיים בשכנות, על יד ההורים – אז יחיו חיים אורגניים....


אידלשטיין: צריך שהילדים יחונכו כחטיבה אחת. מקור החינוך צריך להיות יחיד – חבר המחנכים ולא הקולות הנפרדים של ההורים. לא צריך שיהיו לילד שני בתים.


בת-ציון: בדברי אידלשטיין מורגש הרווק. אבל אנוכי, שאני אם לילדים, מרגישה ויודעת מהו הרצון לראות את הילד. דברי שרה מקורם אך ורק ברצון ההנאה האיגואיסטית. אנחנו לא נוכל לספק לעצמנו את ההנאה הזאת כי אנו עובדות. בין כך, אפילו בבית הפרטי לא נוכל למסור לו לילד אלא פגישות. ולמעשה – על הילד איננו חושבים. לילד טוב אם ההורים מבלים אתו – בין בבית ובין במוסד. אם לא נוכל לספק את צרכיו בבית לא יהיה מי שיחליף אותנו, לא כך במוסד, שבו תמיד המטפלים שצריכים להיות הטובים שבנו.




את שם הילדה בחר הקיבוץ


כשהתקרבו ימי ללדת את יעל, היה ברור לי כמו לכולם שאין לי רשות לתת לה שם כרצוני.

הילד היה שייך לקיבוץ, והקיבוץ צריך לקבוע את השם. לבית החולים הביאו לי שתי אלטרנטיבות מטעם הקיבוץ: יעל או תמר. לא כפו עלי הר כגיגית, חס ושלום, אלא כפי שאתם רואים השאירו את זכות הבחירה לי, מכאן שהליברליזם שרר אצלנו בכול. בחרתי בשם 'יעל' ואת 'תמר' השארתי ללאה.

כשרציתי לטייל אחרי יום עבודה עם בתי, הייתי חייבת לצאת עם כל חמשת הילדים שהיו כבר אז בקיבוץ. אסור להפלות בין ילד לילד. אם לטייל – אז עם כולם.


כפר גלעדי




חברת הילדים הראשונה


"באתי לבית-אלפא בסוף 1923. לא מצאתי בזמן ההוא כל חברת ילדים, פרט לילדיו של אליהו רפפורט. היה זה זמן קצר אחר שוב אליהו מהכשרתו כסנדלר. הוא קיבל חדר בצריף הארוך של הסדנאות. בחדר זה היתה הסנדלריה וחדר המגורים והאמנות שלו (כשרונותיו האמנותיים מצאו את ביטויים בציור, בספרות – ובעיקר בשירה, בחיטוב בעץ, בעשיית כינורות וכו. י.ר-פ) וגם בית-הספר, באשר א. היה היחיד אשר טרח להרביץ בו תורה... הרעיון בדבר הקמת חברת ילדים הועלה לראשונה רק בסוף 1924. הדבר קרה אחרי משבר חברתי בקיבוץ בית-אלפא – על רקע ויכוח בשאלת הלינה המשותפת שנתעורר עם היוולד ילדי הקיבוץ הראשונים – נצחון רעיון החינוך המשותף המלא המריץ את אליהו להעלות את רעיון החינוך המשותף בגיל הנעורים (הכוונה לגיל 12 – 15) י. ר-פ) דבר זה שוב פילג את הקיבוץ ועורר ויכוחים סוערים. סייעה להם המציאות שנוצרה בינתיים – בואם של ילדים נוספים – בעיקר אחים של חברי הקיבוץ (בית-אלפא) וחפצי-בה... רובם – יתומים. עמלו של אליהו היה קשה וגורלו היה מר שכן פעל למעשה תוך התנגדות מצד רוב הקיבוץ. רק בודדים תמכו ברעיונותיו. אבל אליהו הצליח למשוך לרעיון זה אנשים מחפצי-בה ולאחר זמן גם מתל-יוסף, אשר חדלה בימים ההם לשלוח את ילדיה לעין-חרוד בגלל הפילוג בין המשקים האלה. עוד בקיץ 1925 התקבץ מספר ילדים מגילים שונים משלושת המשקים".


י.רון-פולני




שלי שלנו


למה לך שעון?


למחרת בואי לגדוד ניגשה לי חברה ואמרה: "אה, יש לך שעון? הלא את רווקה, למה לך השעון? ואני הנני אם מיניקה, תני לי את השעון". חפצתי להגיד: "כיצד – שעון זה מתנה הוא לי", אולם מיד נכנעתי להגיון שבקומונה: היא זקוקה לשעון יותר ממני ומסרתי לה אותו.

אחרי זמן-מה ירד גשם. אני מוציאה את שכמיית הגשם שלי והולכת לחדר-האוכל. בפתח הדלת עומד שומר. רואה אותי ואומר: "הידד, שכמיה!" ומוריד אותה ממני. עוד טרם הספקתי להגיד מלה – והוא כבר לבוש בה. עמדתי. והוא מביט בי, פותח את השוליים של השכמיה, מצטחק ואומר: "אם יהיה גשם חזק, אבוא לאוהל לקחת אותך תחת השכמיה שלי". "שלו! - מה, זה שלך?" – " שלי, משום שאני השבוע שומר; בשבוע הבא יהיה זה של אחר".

הצטחקתי גם אני ואמרתי: "אל תטריח את עצמך, אלך בלי שכמיה, יהיה גורלי כגורל רבים". ככה נכנסו לקומונה שתי המתנות אשר הביא לי החבר כ. מהגדוד העברי.


בתיה ברנר




נעלי ייצוג


בדגניה של אותם הימים לא היו נעליים. מכיוון שכסף לא היה כדי לקנות, הסתפקו בזוג נעליים לייצוג הקבוצה כולה. לחברים תפרו מין תחליף לנעליים – מברזנט.

כשאימי באה לבקר בארץ, נסעתי עמה לטיול. לקחנו עמנו חברה אחת מדגניה. כשהגענו לטבריה, ראינו מולנו את עגלת החלב של מרים ברץ. נעצרנו. החברה ירדה מהמכונית ומרים מהעגלה. התישבו על המדרכה של טבריה ו...החליפו נעליים. נראה שמרים נעלה את "נעלי הייצוג", והחברה היתה זקוקה להם עתה בנסעה לטיול ברחבי הארץ


מרים זינגר




הזבל לדור הבא


... היה זה בשנת 1923. תקופה של רעב למחצה ומחסור בכול.

כבר שבועיים מחכים למשאית הישע עם פרודוקטים שהגזבר הבטיח לשלוח מחיפה ועדין לא הגיעה. ובינתים כילינו את כל אשר היה בבית והמחסן ריק מכול. לא קטניות, לא אורז ואף לא טיפת שמן. על תה וסוכר אפלו לחלום כבר הפסקנו. ישנה עדיין מנת לחם לכל אחד, ובצל, הרבה בצל, אשר הצליח מאד בשנה ההיא.

לא בישלנו באותו יום. מתקרבת שעת הצהריים. עוד מעט יבואו החברים מן השדה רעבים, עייפים ורבטובים, כי גם גשם טפטף במשך כל אותו בוקר, ומה נגיד להם? החברה האחראית במטבח פרצה בבכי וברחה מן המקום, ואני נשארתי יושבת בחדר-האוכל קודרת ומלאת צער. העמדתי על השולחנות לחם ובצל – וזהו זה.

והנה נכנס לוקא – צעיר יפהפה, עליז ומלא חיים, ויחד עם זה אמיץ-לב ונאמן.

-"מה את מזופתת כל-כך מניה? מה קרה?" שואל לוקא.

ואני, מלאת מרירות שופכת את מר לבי לפניו. אין מה להגיש לחברים לאכול. הגזבר לא שלח מאומה. המצב הולך ורע מיום ליום, ואיך אפשר להמשיך ככה?

ואילו לוקא מסתכל בי, מחייך ובקול עליז אומר לי: "רק זה? גם כן טרגדיה! ואם לא אוכלים אפילו כמה ימים אז מה? מזה לא מתים, ואף הקיבה לא מקלקלים! וכי אין את יודעת כי אנו רק הזבל לדור הבא?"

הסתכלתי בו בהקשבה דרוכה, ופתאום הוקל לי: הלא לוקא צודק! אם אנחנו רק הזבל בשביל הדור הבא, הרי שיש למדוד את הקשיים היום-יומיים באמת מידה אחרת. ובעליזותו הדביק גם אותי.

אותה שעה החלו החברים להגיע מן השדה, עייפים ורטובים. עמדתי וקיבלתי את פניהם בשמחה: - חברה, לא בישלנו היום, כי הגזבר לא שלח פרודוקטים. יש רק לחם ובצל. אולם אל דאגה! לוקא אומר כי אנו רק הזבל בשביל הדור הבא!"

השתררה דממה קצרה. אך הנה נוטל חבר אחד בצל גדול מן השולחן, יוצא את אמצע חדר-האוכל ופותח במחול מבדח: לוקא יבנה הגליל! אל יבנה הגליל! מצטרפים גם אחרים. כל אחד עם בצל בידו. משתלהב מחול סוער, וחדר-האוכל מתמלא שמחה אמיתית ושירה אדירה: אל יבנה הגליל! לוקא יבנה הגליל!


מניה שוחט




האקסקוציה, החרמת הבגדים


סיפוק מיוחד היה לי השבוע. קיבלנו החלטה לסדר מחסן בגדים משותף. יום שלם נמשכה האספה, וההחלטה נתקבלה פה-אחד. זאת היתה בשבילנו הפתעה נעימה. ברור לנו אמנם שלא כולם הצביעו ברצון ובהכרה ברורה בעד ההחלטה הזאת, אולם מתוך שלא לשמה יבואו לשמה. העיקר, אם יש כבר ההכרה שאסור ואי-אפשר בקבוצה להשתמט מסידור מוסד זה. ועדת המחסן ניגשה במרץ רב לעבודה. קיבלנו כבר מכל החברים את הבגדים. ולו ראיתם את המחזה בשעת קבלת החפצים. כל חבר הכניס את כפיפתו, פתחה והוציא את חפציו. אחד-אחד היו מונים אותם ורושמים בפנקס. זאת היתה "אקסקוציה" שבאה להעביר את הרכוש מרשות הפרט לרשות הכלל. בצריף החדש סידרו מחסן מיוחד עם ארגזים לבגדים לכל אחד. לפי המרץ שגילו בימים הראשונים חברי הוועדה לעבודתם, מקווה אני שבמחסן ישרור סדר מוחלט. מחר בבוקר אספה, ויימסר דו"ח מעבודת הוועדה במשך השבוע. אינני יודע איזה רושם השאיר מאורע זה על אחרים. אולם אני נמצאתי בימים אלה במצב של התרוממות רוח. אלה הם הימים הנעימים ביותר שהיו לי בקבוצה עד עכשו. אני חושב שהמחסן המשותף, אם רק יהיה מסודר כדבעי, עלול להשפיע במידה רבה מאוד על חינוך החברים. זה ישפיע על החדשים הנוספים למחננו, שייכנסו לאווירה קומוניסטית טהורה, וזה גם יכניס שוויון לחיינו. לא יהיו עוד חברים מצוחצחים ומקושטים – ומצד שני חברים לבושי קרעים, ערומים ויחפים. אמנם יהיו עוד בטח עניינים שונים שישמשו חומר לשיחות חברים באספות. לא יחסרו אולי גם חיכוכים וטרוניות, אולם אין אני נרתע מפני אספות אלו. אספות אלה תחנכנה את החברים.


הרשל פינסקי




קולטורה


תתחיל לדבר כשתדע עברית


אני התחלתי לתקוף את הקבוצה המיסדת מיד בבואי ביחס לשפה; הם דיברו ביניהם רוסית, ואני הייתי קנאי לעברית. אכן, הם לא היו היחידים שלא דיברו עברית, היו גם רבים אחרים שדיברו רוסית, אידיש, ושפות אחרות. השתדלנו לארגן שיעורים לעברית. אך קשה היה לגייס בינינו מורים ללימוד השפה. לא כל אחד שידע ללמד היה מוכן לכך. הנה אליעזר כנעני (אז – הנדלר) – ידענו שהוא יודע עברית , אך הוא סירב לעסוק בהוראה. "לא באתי הנה כדי להיות מורה" טען. "רוצה אני לעבוד כמו כולם" (לבסוף הסכים ללמד חצי יום אחרי-הצהרים). היחס ללימוד השפה היה שונה. היו שהשתדלו יותר, והיו שהשתדלו פחות. למעשה גם לא קל היה לאנשים ללמוד, כולם היו עייפים בערבים. היו קשיי הסתגלות לעבודה ולאקלים, עם זאת היה הדבר תלוי גם ברצון וביחס החברים, וכמובן גם במידת התפיסה של כל אחד. אך החברים הרגישו שבלי עברית אי-אפשר לזוז.

אני הייתי חריף מאוד בענין השפה, לא נתתי לאנשים לדבר באספה שלא בעברית. היה פעם, שבאסיפה קם בחור ורצה לדבר בשפה אחרת. אמרתי לו: לא! אינך מקבל רשות הדיבור. דבר עברית. הוא טען – "אינני יודע עברית". אמרתי לו: תתחיל לדבר באספה בעוד חצי שנה, כשתדע את השפה,. שום דבר לא יקרה. אז הוא התחיל לצעוק – "זו אינקוויזיציה". החשש היה, שאם לא נפעל בענין השפה ביד חזקה, לא נתגבר על כך. לא הייתי היחיד שנהג כך, ולא רק באסיפה. כשהיינו שומעים בתוך האוהלים השכנים שבאחד מהם מדברים רק רוסית, היינו יוצאים ומתחילים לדפוק באוהל וכשזה לא עזר – גם הפלנו אוהלים.


חנוך רוכל




פורים אחרי גילוי הפסיפס


כל מה שמתתיהו עשה ומה שאני עשיתי היה קשור אצלי עם החוויה של הקיבוץ. אחד הדברים הגדולים היה הקשר לנוף. העליה לגלבוע. להביא פרחים מהגלבוע בהתרגשות גדולה. הקרבה לשכנים הבדווים, גידול הצאן, הקשר האמיתי לעבר שלנו, לאבותינו – שגם הם היו בדווים מגדלי צאן. היה גם החורף הנהדר. הגשם. החורף הרך של בית-אלפא לעומת החורף שהכרנו באירופה. צלילי פעמונים של הכבשה המובילה. הרגשנו שאנחנו חיים בראשית של יצירה. היתה בנו התרגשות גדולה של ראשוניות. אבל עוד לא ידענו מה אנחנו בעצם רוצים. אפילו בפוליטיקה היה משהו מן החלום, מן הסמל. המציאות והדמיון התערבבו.

והנה יום אחד כשחפרו תעלה גילה משה ברסלבסקי את הפסיפס של בית-אלפא. אמרו שאסור שהבריטים ידעו על-כך. מישהו נסע לאוניברסיטה להודיע על כך. בא סוקניק והתחילו לחשוף את הרצפה. הפסיפס התגלה לאט-לאט. אנו רצנו כל יום מהעבודה לראות מה גילו. כל ערב התאספנו בחדרו של סוקניק, והוא הסביר לנו. התחלנו לעסוק בארכיאולוגיה. אך גם רקדנו ואלס וטנגו. כשחשפו את הפסיפס, התברר כי כאן בבית-אלפא ישבו יהודים. שזוהי בית-אלפא העתיקה. שפה היה בית כנסת: בנינו על מקום שהיו בו שורשים.

בפורים היה הפסיפס גלוי. החלטנו לעשות חג יחד עם חפצי-בה, ושנושא החג יהיה: בית-אלפא לפני אלפיים שנה. הביאו תלבושות מהבדווים. דבורה ואני ישבנו ותפרנו מכל מיני סמרטוטים תלבושות לכל הקיבוץ. התכנית היתה נהדרת. הילדים עמדו, כמו בפסיפס, כארבע עונות השנה – קיץ, חורף, אביב וסתיו. באמצע עמדה ס. היפהפיה של הקיבוץ. על זה שהיא היתה היפהפיה לא היה ויכוח.

לכבוד המסיבה חיבר מתתיהו הרבה שירים. השירים האלה לא נשארו. סידרנו שוק. לשוק באו אורחים: צוענים, הודים, וביניהם גנדי. השיא היה כשבאו חברי חפצי-בה. הם באו כרומאים. מחופשים בסדינים, והם לקחו בחורה, קטנטונת ושמנה, ונשאו דווקא אותה על האפיריון: היא היתה המלכה.

היה להם הומור עסיסי.


לאה ברגשטיין




הגיעו קבוצות מאורגנות להאזין לרדיו 1925


היום התקנו אנטינה לראדיו הראשון בארץ, בפלוגתנו בחיפה.

בגיל 17 התנדבתי לצבא האדום והוצבתי ליחידת תחנת שדה ליד המפקדה העליונה, שמפקדה היה ל. טרוצקי. בשנת 1920 עוד לא היה רדיו-טלפון ברוסיה, ובשמענו פתאום קול אדם בוקע מהתחנה שעבדתי בה, נדהמנו כולנו.

בהגיעי לארץ קיבלתי מקלט קטן מחו"ל, אבל הוא לא פעל כהלכה. אך הידיעה על המצאותו של המכשיר הפלאי התפשטה בכל הארץ. ברל כצנלסון הזמינני לתל-אביב, למערכת "דבר", שהיתה זקוקה לרדיו טלגרפיסט. פנייתי לקיבוץ בבקשת השתלמות ברדיו בצרפת נתקבלה ללא התלהבות, והוקצב לי, נוסף לסכום כסף שהשגתי, סכום של לירה.

בהגיעי למרסיי, לתחנת ביקורת הדרכונים, שאלו אותי מספר פעמים לשמי, כיוון שעל בגדי היו מסומנים שמות שונים (הבגדים מהמחסן הכללי...).

בשנת 1926 חזרתי ארצה לקיבוץ, התקנתי את מכשיר הרדיו, האנטינה, ואירגנו חוג ללימוד הרדיו. נוסף לתושבים היהודים, כיתות תלמידים, היו באים גם פקידים אנגלים, בתו של המושל, רכובים על סוסים ומלווים שומרים בדוויים. המאזינים היו משלמים דמי האזנה, ובעלי המכוניות היו תורמים בטריות להפעלת הרדיו.


השומר הצעיר ס.ס.ס.ר


ועדת הראי-נוע תבחר פילמים מתאימים


מוסד הראי-נוע בתל יוסף, זה שהרבה חלמנו עליו, בא לנו כמעט בהיסח הדעת. ביקר את הארץ, ועבד איזה זמן בבית-אלפא, חבר מגרמניה – העומד קרוב לתנועת הפועלים בארץ. רצה ליצור איזה מפעל תרבותי בעמק להנאת העובדים. עסק וטיפל איזה זמן בזה, ובנסעו השאיר סכום כסף. בפגישה המשותפת של ב"כ ועדות התרבות של משקי גוש נוריס נבחרה ועדה שתנהל את הראי-נוע. המקום נקבע בתל-יוסף, היות ואצלנו יש חשמל. ההצגות תהיינה בזמן הראשון פעם בחודש-חודשיים. צוינו מיני פילמים הרצויים לנו ביותר, אחרי שאיננו יכולים לקחת מכל הבא ביד. מלבד הפילמים שיש בהם משום הנאה אסתטית, נשתדל להשיג גם מדעיים. בשביל ההתקשרות עם סוכנויות הפילמים נסע הח' ר. לתל-אביב וירושלים, ויש תקווה שנוכל להעמיד את המוסד על הגובה הדרוש. דאגה מיוחדת נקדיש לפילמים המתאימים לילדים. בגוש נוריס נמצאים כבר כיום שלושה בתי-ספר עם עשרות ילדים, והראי-נוע יכול לשמש לגורם חינוכי חשוב מאד בייחוד במקצוע ידיעת הטבע.

להחזקת המוסד הוטל מס של ¼ גר"מ על נפש עובדת במשקי נוריס.


ש. חיטריק





חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |