Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר חינוך



חינוך בתקופת המנדט

רקע היסטורי

את החינוך העברי של "היישוב" היהודי בימי המנדט הבריטי יש לתאר ולנתח מההיבט המערכתי הכולל ובהתייחס למערכות-משנה מסוימות. מראשיתה ראו היהודים את מערכת החינוך כחלק ממימוש הבית הלאומי שהובטח להם בהצהרת בלפור ב-1917, ועל-כן הקפידו על האוטונומיה שלה והתנגדו לכל התערבות של ממשלת המנדט הבריטי בארץ-ישראל. הבריטים מצידם לא הבדילו, מהבחינה המשפטית, בין החינוך היהודי והערבי וראו בשניהם מערכות של "עדות דתיות" המהוות חלק מהמארג הפלורליסטי החברתי-תרבותי של ארץ-ישראל.

מהבחינה המעשית הסכים השלטון המנדטורי עם עצמאותה של המערכת היהודית. את ענייני הפיקוח על החינוך העברי והערבי, מוסדותיהם, תוכניותיהם, מוריהם והתמיכות הכספיות בהם ניהלו הבריטים באמצעות "פקודת החינוך", שנוסחה כבר ב-1927 אך אושרה רק ב-1933, לאחר משא ומתן עם הערבים ובעיקר עם היהודים. מבחינת הסיוע הכספי הייתה לערבים עדיפות בממשל הבריטי שכן לא נתמכו בגופים מקבילים לאלו של התנועה הציונית ויהדות העולם. קנה המידה לתמיכה היה רמתם של בתי-הספר הערביים; היהודים קיבלו תמיכה בגובה שווה והשלימו אותה מכספי ההסתדרות הציונית ובעיקר מכספי היישוב.

שלוש השנים הראשונות לכיבוש הבריטי, שהיו ברובן שנות ממשל צבאי, הוקדשו לאיחוד מערכת החינוך "היישובית" על ידי ההסתדרות הציונית ו"ועד הצירים" שניהל מטעמה את ענייני ארץ-ישראל באמצעות "ועד החינוך"; ב-1921 כבר השתייכו אליה כ-80% מהתלמידים היהודיים.


הנגריה בבית החינוך לילדי עובדים, 1925, מאוסף יעקב בנאי,
באדיבות הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה (C)

ב-1925 החליט הקונגרס הציוני הי"ד שהתכנס בווינה להקים ועדה לבחינת הבעלות ומבנה מערכת החינוך בארץ-ישראל. "ועדת העשרים", שבה יוצגו על בסיס פריטטי ההסתדרות הציונית, היישוב בארץ והסתדרות המורים, פעלה בשנים 1928-1926 ואישרה את הבעלות הציונית ואת החלוקה הקיימת לזרמי החינוך "הכללי", "המזרחי" ו"העובדים" שתתואר בהמשך. במקביל, בעיקר בשל קשיים תקציביים, הוחלט במוסדות הציוניים להעביר את הניהול המעשי להנהלה הארצישראלית של "הסוכנות היהודית", ומוסדות היישוב החליטו על שאיפתם לבעלות עצמאית על מערכת החינוך.

תהליך העברת האחריות החינוכית לציונים שבארץ-ישראל הושלם בשנים הבאות לשביעות רצון המוסדות הציוניים והיישוביים; הבעלים על מערכת החינוך היהודית השתנו לפיכך בתקופת המנדט הבריטי: מ-1920 עד סוף שנת 1932 הייתה זו ההסתדרות הציונית ומוסדותיה, ומאז ועד 1948 - היישוב היהודי המאורגן בארץ (שנקרא גם "כנסת ישראל"), באמצעות ממשלתו שבדרך, שנקראה "הועד הלאומי" .

ב-1932 החליפה "חוקת החינוך של כנסת ישראל" את זו של ההסתדרות הציונית משנות העשרים – אך נשמר המבנה של "מחלקות החינוך" שבשתיהן ניתן ביטוי לזרמי החינוך ולזיקותיהם המפלגתיות, כמו-גם להסתדרות המורים ובמידה מעטה מאד – למינהל החינוך של ממשלת המנדט.

מערכת החינוך נחלקה, לפי החלטת ההסתדרות הציונית מ-1920, לשלושה זרמים נבדלים מבחינה אידיאולוגית ופוליטית:

  • "זרם המזרחי" הציוני-דתי, שמנה בתום תקופת המנדט 18% מגני-הילדים, 27% מבתי-הספר העממיים ו-10% מבתי-הספר התיכוניים.

  • "זרם העובדים" הציוני-סוציאליסטי, שהשתייך להסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל, ומנה בתקופה זו 37% מגני-הילדים, 23% מבתי-הספר העממיים ורק 3% מבתי-הספר התיכוניים.

  • "הזרם הכללי" , המרכזי תרתי משמע, שהיה ציוני-כללי ואליו השתייכו אז 45% מגני-הילדים, 49% מבתי-הספר העממיים ו-87% מבתי-הספר התיכוניים: אלה שלא הוסיפו "מקף" מבדיל אחרי ה"ציונות" שלהם ונשארו במכנה הכללי המשותף, חלקם נוסדו עוד בשלהי התקופה העות'מאנית – וחלקם היו קשורים למרכז הפוליטי או ל"חוגים האזרחיים".

החינוך החרדי, האנטי-ציוני והאשכנזי ברובו, לא נטל חלק במערכת היישובית. זרמים אידיאולוגיים-פוליטיים אלה הטביעו את חותמם על החינוך הרבה מעבר לתקופת המנדט: הם נותרו בעינם בחמש השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, עד שנחקק חוק החינוך הממלכתי ב-1953, שביטל את הזרמים אך בפועל הותיר שלושה מהם:

  • החינוך הממלכתי, שכלל את החינוך החילוני הכללי וההסתדרותי.

  • החינוך הממלכתי-הדתי, שהיה המשכו הישיר של "זרם המזרחי" הציוני-דתי.

  • החינוך החרדי שליד "אגודת ישראל" הפך מראשית ימי המדינה לזרם נוסף; הוא התמיד בעצמאותו לאחר חוק החינוך הממלכתי ובשנות השמונים אף נוספו אליו זרמים חרדיים מקבילים של עדות המזרח.

תוכניות לימודים

תוכנית-הלימודים של בתי-הספר נקבעה בכל אחד מהזרמים בנפרד.

הזרם הכללי, שבפועל היה הוותיק שבזרמים, קבע את תכניתו לבתי-הספר העירוניים ב-1923 והיא הוחלה על כל יתר בתי-הספר שבמסגרתו ונשארה בתוקף, בשינויים קלים, עד קבלת חוק החינוך הממלכתי בישראל ב-1953.

זרם המזרחי עיבד תוכנית שלדית ב-1924, שנה לאחר הזרם הכללי, אך הכניס שינויים ביישומה המעשי ופרסם אותה רק ב-1932.

זרם העובדים לא פרסם כל תוכנית עד 1937, ותחת הכותרת "קווים" נכללו בה תכני לימוד לבתי-הספר העממיים בלבד. לתוכנית זו נוספו עד 1953 התאמות לגילאים האחרים ועדכונים קלים.

כל התוכניות לא היו אלא רשימות תכנים. ספרי הלימוד שנתפרסמו בהוצאות פרטיות ותנועתיות קיבלו אישור ממחלקת החינוך ועל השימוש בהם הוחלט בזרמים ובבתי-הספר. כל הזרמים שילבו תכנים לאומיים וכלליים וכן עמלנות, טבע ועבודה במתכונת פרוגרסיבית – אך במינונים שונים. תכני הלימוד בזרם העובדים הדגישו את העבודה הגופנית לסוגיה, וכן את לימודי הטבע, המולדת, תנועת העבודה והציונות.

זרם העובדים בחינוך

זרם העובדים רשם דף מפואר בתולדות החינוך העברי, למרות שערב הקמת המדינה מנה רק כרבע מאוכלוסיית התלמידים. זרם חינוכי זה היה הדומיננטי בחדשנותו החינוכית בחינוך הקדם-יסודי והיסודי, ורבים מחידושיו המשיכו, השתכללו ומתקיימים במערכת החינוך הישראלית גם כיום (למידה בין-תחומית, מרכזי למידה, למידה קבוצתית, חינוך חברתי, יום חינוך ארוך, רפלקטיביות בהוראה ועוד).

זרם העובדים, שקם יחד עם ההסתדרות הכללית, היה בעשור הראשון לקיומו באחריות "ועדת התרבות" (או "ועדת התרבות המרכזית") ההסתדרותית שעסקה בחינוך ילדים ומבוגרים כאחד. עם הגידול במספר המוסדות, המורים והתלמידים, הקימה ההסתדרות ב-1931 את "ועד מוסדות החינוך", שנקרא מ- 1934 "המרכז לחינוך" (בראשי תיבות "המל"ח"), שהיה אחראי למערכת החינוך הנפרדת לגנים ולבתי הספר של הזרם.


כינוס עובדי ועדת התרבות של ההסתדרות, תרצ"ב, מאוסף יעקב בנאי, באדיבות הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה (C)

העשור הראשון לפעילותו של הזרם התאפיין בהתמסדות מהירה לצד מאבקים פנימיים בתוך תנועת העבודה. בשנת 1925 הוקם ביזמת ועדת התרבות המרכזית "ארגון עובדי זרם העובדים", ששימש הן כאיגוד מקצועי של חבריו והן כמוסד האחראי לביצוע המשימות התרבותיות- לאומיות של הזרם.

באותן שנים היה הזרם מראשי הלוחמים להעברת הבעלות על החינוך מההסתדרות הציונית למוסדות היישוב, אך כשההעברה אכן בוצעה בראשית 1932 נותר הזרם מחוץ למערכת בשל חילוקי דעות בין ההסתדרות הכללית למוסדות הלאומיים בשאלת מידת האוטונומיה שתוענק לזרם.

המאבק על שמירת האוטונומיה של זרם העובדים בשנות השלושים התנהל על רקע חיכוכים בלתי-פוסקים של זרם העובדים עם זרמי החינוך האחרים ובמיוחד עם הזרם הכללי, שהתנגד לגישתו החינוכית. לוויכוח האידיאולוגי היה גם פן פוליטי בולט: "החוגים האזרחיים" ו"הציונים הכלליים" שעמדו מאחורי הזרם הכללי היו דומיננטיים במחלקת החינוך היישובית. שליטתה הגוברת והולכת של תנועת העבודה בממסד הסוכנותי והיישובי כולו רק הגדילה את החיכוך הממוקד עם הממסד החינוכי ותפיסותיו המנוגדות.

לגידולו של זרם העובדים היו השפעות מכריעות גם לגבי דמותו וייחודו. מספרם של המורים במוסדות החינוך של הזרם עלה מ-86 ב-1930 ל-372 . "המרכז לחינוך" ניהל את הזרם ואת משאבי האנוש שלו ופיקח עליו מטעם מחלקת החינוך היישובית. מערכת החינוך של הזרם נאלצה שלא לדקדק בזיקותיהם הפוליטיות, ההתיישבותיות והחינוכיות של עובדיה החדשים שחלקם היו מאנשי העלייה הרביעית, העירונית והלא-פועלית ברובה.

הגידול הלא-מבוקר הביא לכך שבין הנקלטים היו גם מורים שלא צמחו בתנועת העבודה ולא חשו מחוייבות לערכיה בדומה למייסדים שהחלו את "הניסיונות החינוכיים" הראשונים וניווטו את התנועה החינוכית של זרם העובדים. בנוסף לכך פגמה בפעילותו החינוכית של הזרם ההתמקדות היתירה בשאלות ארגוניות ותקציביות על חשבון פיתוח התחום הפדגוגי.

חולשתו הפדגוגית היחסית של זרם העובדים באה לידי ביטוי בכמה היבטים:

  • זניחת עיקרי חינוך ייחודיים:
    הלימודים אמנם התקיימו בכל בתי החינוך, אך העבודה ב"משק הילדים" ו"חברת הילדים" לא פעלו באורח סדיר בכולם, בפרט בערים.

  • פגיעה בתכנון הלימודים:

    רק ב-1933 החליטה הוועדה הפדגוגית של זרם העובדים על כתיבת תוכנית הלימודים של הזרם, וכעבור שנה הצטרף למאמץ ארגון העובדים. תוכנית הלימודים "קווים" ראתה אור ב-1937 - 16 שנים לאחר ייסוד הזרם; היא נכתבה כ"סילבוס" בראשי-פרקים בלבד, הסתפקה במכוון בדוגמאות קצרות מבתי חינוך שונים ולא הקיפה את כל הגילים והתחומים (אלה נכללו במספר תוכניות המשך שראו אור במהלך השנים הבאות). האיחור בכתיבת תכנית לימודית מפורטת נבע מאידיאולוגיה פרוגרסיבית, שהאמינה בחופש היצירה החינוכית של כל מורה בבית החינוך שלו ושל כל צורת התיישבות בהתאם לאמונתה החברתית ומידת השיתופיות שלה. עם זאת, תוכנית הלימודים האוטונומית שיקפה את חולשתו החינוכית של הזרם שכן כתוצאה מגישה זו לא קיבל ציבור המורים של הזרם תכנית המבטאת את תפיסתה החינוכית הייחודית של תנועת העבודה.
  • הכשרת המורים:
    הכשרת מורים נפרדת וייחודית לזרם העובדים התבקשה מאליה כבר בראשיתו. החלטה עקרונית שקבעה כי יש להקים מסגרת ייחודית להכשרת מורים של זרם העובדים התקבלה כבר בשנת 1925, במסגרת מועצת התרבות של ההסתדרות, שהתקיימה בקיבוץ עין-חרוד. אך רק ב-1945 הוקם בגבעת-השלושה שליד תל-אביב מוסד ההכשרה המרכזי למורים של זרם העובדים, עשרים שנה אחרי ההחלטה העקרונית בעין-חרוד ושש שנים לאחר שהוקם בתל אביב "סמינר הקיבוצים", ששימש כמוסד להכשרת מורים של התנועות הקיבוציות.

זרם העובדים, התנגד עקרונית לחינוך תיכוני המוביל ללימודים גבוהים, ונקט תחילה בשיטה של "כיתות המשך" – חינוך על-יסודי בן שתים עד ארבע כיתות לבוגרי בתי-הספר העממיים שנועד להשלים את הכשרתם לחיי עבודה ציוניים, רצוי בכפר. כיתות אלה צמחו בהדרגה ליד בתי-החינוך היסודיים והתפתחו בשנות השלושים והארבעים לבתי-ספר תיכוניים נפרדים; בשנים אלה גם הוקמו על-ידי הזרם בתי-ספר תיכוניים עירוניים חדשים. כן נוסדו באמצע שנות השלושים שלושה "בתי-ספר מחוזיים" – ליד עפולה שבעמק-יזרעאל וסמוך לתל-אביב ולחיפה. בתי-ספר חצי-פנימייתיים אלה אפשרו לבוגרי "בתי-החינוך" של זרם העובדים במרכז הארץ ובריכוזי ההתיישבות העובדת ארבע שנים של השלמת חינוכם העיוני (הציוני-סוציאליסטי בדגשיו), הכשרה לחיי עבודה בענפי חקלאות שונים וקיום חיי חברה פעילים מדי יום עד שעות הערב המוקדמות.

זרם העובדים היה אחראי גם לרשת החינוך המקצועי של 'הנוער העובד', למספר בתי-ספר למלאכה (בעיקר בערים) וכן לבתי-ספר חקלאיים כ"בן-שמן" ול"משקי הפועלות" של "ארגון אימהות עובדות".

ראו גם: מצב הלימודים בכיתה הנמוכה בבית הספר בעין חרוד, 1928, מכון לבון - IV-215-1-1636

החינוך הקיבוצי בזרם העובדים

החינוך הקיבוצי – קשיי הקמה, צמיחה איטית והסתגרות

זרם העובדים כלל בתוכו גם את החינוך הקיבוצי, שפעל בפיקוח הסתדרותי מלא אך הייתה לו מערכת חינוך משלו, שקיימה כינוסים חינוכיים ופרסמה ביטאונים נפרדים בניווטם של מחנכים מנוסים שפעלו במחלקות החינוך של שלוש התנועות הקיבוציות.

החינוך הקיבוצי צמח בהדרגה. ב-1913 החל בדגניה הטיפול המשותף בתינוקות, שהתמסד רק בפגישת כל הקבוצות בדגניה ב-1923. בתי התינוקות והגנים הראשונים נפתחו באותו עשור. בית הספר הקיבוצי הראשון נוסד בכפר-גלעדי ב-1921, וכן הוקמו בשנות העשרים בתי ספר נוספים: בית הספר של עין-חרוד (1924) ודגניה, שהיה לבית החינוך של קבוצות עמק הירדן (1926) וכן "חברת הילדים לרגלי הגלבוע" בבית-אלפא, בשיתוף חפצי-בה ותל-יוסף (1926). מוסד "שומריה" לגילאי הנעורים ב"קיבוץ הארצי" נוסד במשמר העמק ב-1931, ובמהלך שנות ה-30 נשלמו "כיתות ההמשך" גם בבתי-הספר הראשונים האחרים.


Click to enlarge
בית הספר בכפר גלעדי בשנים הראשונות
באדיבות מכון לבון (C)

תהליכים דומים אירעו בקבוצות ובקיבוצים החדשים שקמו במהלך שנות המנדט הבריטי, שהחינוך בהם צמח באיטיות ובלוח-זמנים מקומי בהתאם לגדילת הילדים – מה שהקשה על מיסוד המערכת כולה, על גיבושה ועל יכולתה לשמש דגם חינוכי לתנועת העבודה.

קושי מהותי אחר בהעברת תורת החינוך הקיבוצי לתנועת העבודה כולה (ומעבר לה) היה בשיטות החינוכיות השונות של התנועות הקיבוציות, שנחלקו ביניהן בכמה שאלות:

  • גודל קבוצות הפעוטים וילדי הגן.

  • אופיו של גן הילדים: "גן אחיד" שבו מתחנכת כל קבוצת גיל בנפרד או "גן מעורב" שבו מתחנכים ילדים משלושה שנתונים שונים.

  • אופן המעבר מהגן לכיתה א': אם כמעבר ישיר או בשיטה של "גן מעבר" הכולל "כיתה א' גנית" ובית-ספר הממשיך אותו מכיתה ב'.

מרבית המחלוקות הנוגעות לגיל הרך ולגן יושבו במהלך השנים ואיפשרו שיתוף פעולה בין התנועות, אך בנוגע לגילאי בית הספר חילוקי הדעות היו עמוקים יותר.

"הקיבוץ הארצי" דגל ב"חברת ילדים" צעירה – בית-ספר יסודי בן שש כיתות בכל קיבוץ – ובמעבר ל"מוסד החינוכי" הפנימייתי "שומריה" (שהוקם במשמר העמק ב-1931) בגיל הנעורים, שבו "גוף צעיר" (מקביל לחטיבת ביניים) ו"גוף בוגר". ב-1945 שונתה מעט השיטה ל"מוסדות אזוריים".

"הקיבוץ המאוחד" דגל במערכת חינוכית שלמה, מהגיל הרך ועד כיתה י"ב, בכל קיבוץ כ"יישוב מחנך".

"חבר הקבוצות" רצה בתי ספר הסתדרותיים אזוריים, המשותפים לכל צורות ההתיישבות – אך התפשר עם המציאות והקים שותפויות בתוכו ועם התנועות האחרות בהתאם לתנאים בכל אזור.

התנועות הקיבוציות הקימו כל אחת "תנועת מחנכים" נפרדת, שטיפחו את שיטותיהן בכנסי מחנכים ומורים בחופשות; צוותים מתוכן פיתחו תוכניות לימודים ייחודיות, שרק מיעוטן נכלל גם בפרסומי זרם העובדים. ב-1939 קם בתל-אביב "סמינר הקיבוצים" המשותף לשלוש התנועות דאז, אך מרבית לימודי החינוך והפסיכולוגיה שלו התקיימו בכיתות תנועתיות נפרדות. סמינריסטים "הסתדרותיים" ולא-קיבוציים התקבלו במשורה, רק לאחר שכשרותם הרעיונית נבדקה היטב.

ההסתגרות הקיבוצית בתוך כל תנועה לא אפשרה לחינוך הקיבוצי להשפיע על סביבתו, על תנועת העבודה ועל מה שמחוץ לה. שיטות החינוך וההוראה בפעוטונים, בגנים ובבתי-הספר אמנם נחשפו למחנכי זרם העובדים ולפרחי ההוראה בסמינרי המורים הכלליים בירושלים ובתל-אביב, אך ממרחק ולעיתים רחוקות. האוטונומיה החינוכית התנועתית שמרה על הייחוד החינוכי של כל תנועה, אך החלישה את בתי הספר בכלל והמקומיים בפרט מבחינה לימודית וחברתית שכן הכיתות היו קטנות מדי. בצר להם קלטו הקיבוצים מראשית שנות השלושים "חברות נוער" של "עליית הנוער" ו"ילדי חוץ" בודדים מ"המפעל להכשרת ילדי ישראל".

החינוך הבלתי-פורמלי

החינוך הבלתי-פורמלי העברי התנהל בשני ערוצים עיקריים: תנועות הנוער, שרובן היו קשורות להתיישבות העובדת, ומסגרות "החינוך המשלים" שפעלו כהעשרה לחינוך הפורמלי בבית-הספר.

תנועות הנוער פעלו תוך קשרים ברמות שונות עם בתי-הספר, אך ללא קשר ישיר למחלקת החינוך. למרות שהיו התחלות של התאגדויות נוער עוד במושבות העלייה הראשונה, ברמה הארצית מוסדו תחילה תנועות הנוער מיד עם הקמת המנדט הבריטי: ב-1919 נוסדה "הסתדרות הצופים בארץ-ישראל"; בשנות העשרים עלו ארצה ראשוני "השומר הצעיר" מאירופה והחלו לפעול קינים של התנועה בארץ; גם תנועות הנוער הארצישראליות "הנוער העובד" ו"המחנות העולים" נוסדו באותן שנים. תנועות אלה ואחרות, קטנות יותר, היו קשורות ברובן למפלגות הפועלים ובוגריהן יצאו ל"הגשמה" של הציונות-הסוציאליסטית בקיבוצים ובמושבים שתנועותיהם שלחו מדריכים לתנועות הנוער ותמכו בהן בדרכים שונות. המסגרות השונות של החינוך המשלים מועדונים ו"בתי תלמיד", קייטנות, אכסניות נוער ו"מגרשי משחקים" לטיפול ב"נוער העזוב" על-פי הדגם המערבי החלו לפעול מעט מאוחר יותר מתנועות הנוער, וחסר להן גוף ציבורי תומך.

מחלקת החינוך היישובית, שסייעה לפעילויות אלה, מיסדה את טיפולה בהן ב-1935 עם הקמת "לשכת הנוער" ואף קיימה סמינריונים להכשרת מדריכים.

בעקבות רצח ארלוזורוב בשנת 1933 והיריבות הקשה שנוצרה בין תנועת העבודה לתנועה הרביזיוניסטית, הקימו מפלגות הפועלים ותנועות ההתיישבות את "המרכז לנוער" (ו"מחלקת הנוער" שהחליפה אותו) , שלא בשותפות עם תנועת בית"ר, במסגרת ההסתדרות הציונית. מסגרת זו תיאמה את פעילויות התנועות (לבד מן 'הצופים', ששמרה על נייטרליות פוליטית) בבתי-הספר, עסקה בהסברה ובהדרכה ציונית בתנועות הנוער וסייעה להן תקציבית וארגונית. בשל האיסור על פעילותן של תנועות הנוער (למעט 'הצופים') בבתי-הספר ומסיבות פוליטיות שונות פעל המרכז רק עד שנת 1940.

עליית הנוער

מפעל עליית הנוער לא השתייך באופן רשמי למפעליה החינוכיים של תנועת העבודה, אך בפועל היו אלה מוסדותיה של תנועת העבודה שסייעו בקליטתם של מרבית חניכי עליית הנוער . מרביתם של המדריכים, המורים והמפקחים, משורותיה באו. מבחינה זו, נראה כי נכון יהא לקבוע כי ברוחו ובדרכו, היה המפעל הזה קשור לתנועת העבודה.

מפעל עליית הנוער לא היה חלק אינטגרלי ממערכת החינוך הלאומי ולא היה נתון לפיקוח מחלקת החינוך של היישוב, אך שיתף איתה פעולה. הרעיון להקים את הארגון הועלה לראשונה בברלין ב-1932 על-ידי רחה פרייאר, במטרה להציל בני נוער מגרמניה ומארצות נוספות שבהן נשקפה סכנה ליהודים ולקלוט אותם במסגרות חינוכיות בארץ-ישראל. "עליית הנוער" הוקמה על-ידה בברלין ב-1933, והועברה עוד באותה שנה לטיפולה של הנרייטה סאלד בארץ-ישראל, תחילה במשרדה לעבודה סוציאלית בוועד הלאומי ואחר-כך בלשכת עליית הנוער בסוכנות היהודית.

Click to enlarge
רחה פראייר בחברת חברים,
באדיבות מכון לבון (C)

במסגרת המפעל הייחודי הזה נוצרו שלוש מסגרות לקליטה חינוכית-ציונית: חברות נוער בקיבוצים, חברות נוער במושבים וחברות נוער במסגרת כפרי ילדים ונוער. בכל אלה היו לנערים מדריכים, ולעיתים גם מטפלות. חייהם היו שילוב של לימודים, חיי חברה ועבודה חקלאית – בקיבוצים ובמושבים על-פי רוב במסגרות נפרדות משל בני המקום. עם התמסדותה כינסה עליית הנוער את מדריכיה בארץ, הכשירה אותם לתפקידם ופיקחה עליהם. עליית הנוער שיגרה מהארץ מדריכים מנוסים לארגון הצלתם של הנערים בגולה והעלאתם ארצה. אלה הקימו "קבוצות חינוכיות" ב"מחנות הכשרה" מיוחדים לקראת חיי העבודה הציוניים בארץ, שפעלו על-פי הדגם המוצלח שיצרו תנועות הנוער היהודיות באירופה; הם ייעדו אותן למסגרת המתאימה בארץ וליוו אותן בדרכן ארצה. מפעל עליית הנוער הלך וגדל, ופעולתו התרחבה ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה גם מעבר לגרמניה, לארצות אירופה האחרות. לקראת תום המלחמה ולאחריה הוחל גם בקליטת יוצאי המזרח הקרוב, מסוריה, מלבנון, מעיראק, מטורקיה ומתימן, ובחינוכם של בני שכבות מצוקה בארץ-ישראל. בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה עלו לארץ במסגרת עליית הנוער כ-5,000 בני נוער מחמש ארצות באירופה; בשנות המלחמה נקלטו בארץ כ-10,000 ילדים ובני נוער מ-15 ארצות – ובשלוש השנים שעד הקמת מדינת-ישראל נוספו אליהם כ-15,000 חניכים, רובם ניצולי השואה. עליית הנוער הסתייעה בממסד הציוני בארץ ובגולה, ובמיוחד בארגוני הנשים היהודיות בארצות המערב. יש לציין גם את "משקי הפועלות" של "ארגון אימהות עובדות", שיועדו במקור להכשרת עולות-פועלות בוגרות לחיי עבודה חקלאית בארץ אך הוסבו החל מ-1942 לקליטת חברות של עליית הנוער במתכונת של כפרי נוער, וכן את מגוון המסגרות בהן טיפלה "הוועדה לעליית הנוער הדתי" מראשיתו של המפעל: לא רק קיבוצים, מושבים וכפרי נוער אלא גם מגורים משותפים בעיר, שלוו בעבודה ובלימודים בקורסים ובבתי-ספר מקצועיים.

Click to enlarge
ילדי עליית הנוער בנמל תל-אביב,
באדיבות מכון לבון (C)

חינוך מבוגרים

חינוך המבוגרים, שכונה בתקופת המנדט "הפעולה התרבותית", השלים את החינוך הפורמלי לרמותיו השונות. הוא החל עוד בראשית המאה העשרים, בתקופת העלייה השנייה (1914-1904), בלימוד עברית לפועלים החלוצים, בהרצאות ובהצגות ובמסיבות ונשפי חגים יהודיים (בדגש ציוני ארצישראלי) ומעמדיים-סוציאליסטיים כאחד. כן פעלו אז "ספריות נודדות" בין מחנות הפועלים הפזורים בכל רחבי הארץ, ואף ספריות קבועות ששכנו לרוב ב"קלוב הפועלים" שבמושבות, בשכונות או בערים. בראשית המנדט הבריטי, בתקופת העלייה השלישית (1923-1919) מוסדו הפעילויות הללו במסגרת "ועדת התרבות המרכזית" של ההסתדרות הכללית ואף התרחבו על חשבון משלם המסים ההסתדרותי. נכללו בהן בעיקר מגוון שיעורים וחוגים לעולים - בידיעת השפה וידיעת-הארץ, בהכשרה מקצועית חקלאית וטכנולוגית ובהשכלה רחבה בתחומי המדעים – אך גם שיעורים למזכירי האגודות המקצועיות ומדריכי הנוער וסמינרים רעיוניים לכלל הציבור. כמו כן הופעלו ספריות, קלובים, תערוכות, הצגות, ונשפים ומופעי ספורט. בראשית תקופת העלייה הרביעית (1926-1924) נמשכו הגאות והתנופה בחינוך המבוגרים, בפרט בקרב ציבור הפועלים, אך המשבר הכלכלי העולמי שחל בשלוש השנים האחרונות של עלייה זו (1929-1927) הביא לנסיגה, ולהעברה הדרגתית של החינוך למבוגרים מההסתדרות לידי המחלקה לתרבות של הוועד הלאומי החל ממחצית שנות השלושים. מששב המצב הכלכלי והשתפר נוספו למסגרות הישנות פעילויות ייעודיות בתחומי ידיעת-הארץ (והטבע, המקרא והארכיאולוגיה שלה), המוזיקה בכלל והמוזיקה היהודית בפרט. הוצאו גם ספרי יסוד במדעי הרוח ונערכו לימודי-חוץ וסימפוזיונים לימודיים ממושכים מטעם "המרכז להשכלת עם" שהוקם ב-1940 באוניברסיטה העברית.

למרות העברת הפעילות המרכזית של חינוך מבוגרים לידי המוסדות היישוביים, התקיימו פעילויות ענפות מטעם הרשויות המקומיות וארגוני הנשים, ובמיוחד מועצת הפועלות של ההסתדרות - ומוסדות הסתדרותיים נוספים: מועצות פועלים בערים ובמושבות, מחלקות העברית וההסברה ב"מרכז לתרבות" ההסתדרותי, תנועות הקיבוצים והמושבים, ואף יישובי "הפועל המזרחי" שהנהיגו לימודים תורניים. למרות כל העושר התרבותי-חינוכי הזה, לא קמו, ביישוב בכלל ובמסגרות השונות של ההסתדרות בפרט, מסגרות מתמידות להכשרתם הראויה של מחנכי המבוגרים – בין היתר משום פיצוליה האידיאולוגיים-מגזריים של תנועת העבודה.

חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |