Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר משק וקואופרציה



חברת העובדים בשנות ה-60 וה-70

כתב: פרופ' יצחק גרינברג. ערכה: ד"ר אביגיל ישעיהו.
מגמות בהתפתחות תאגידי משק העובדים

במחצית הראשונה של שנות השישים התאפיין המשק הישראלי בשיעורי צמיחה גבוהים, הייתה גאות כלכלית והאבטלה נעלמה למעשה.

ב-1965 התחולל מפנה בהתפתחות המשק והתחיל מיתון כלכלי. את השינוי הזה אפשר לייחס לצמצום העלייה לארץ, שגרם להפחתת הפעילות בענף הבנייה; לסיום בנייתם של פרויקטים ציבוריים גדולים -מוביל המים הארצי והגדלת מפעלי ים המלח; ולמדיניות הממשלה שצמצמה את הוצאות הפיתוח ונמנעה מהתחלתם של פרויקטים חדשים בהיקף גדול.
בשנות המיתון, 1966-1967, פסק הגידול בתל"ג כמעט כליל, הייתה עלייה ניכרת באבטלה: ב-1967 היה שיעור האבטלה גבוה מ-10% מכוח העבודה, ונפסקו עליות המחירים והשכר.

לאחר מלחמת 'ששת הימים' ביוני 1967 החלה תקופה של גאות במשק הישראלי, שהתבטאה בשנים 1968-1969 בשיעורי צמיחה גבוהים במיוחד של התל"ג. אמנם ב-1970 הייתה התמתנות מסוימת בקצב הצמיחה של המשק, אולם כבר ב-1971 התחדשה הצמיחה המואצת.
הייתה הקבלה בין התמורות שהתחוללו במשק הישראלי במרוצת שנות השישים לבין התפתחות משק העובדים.


  • סולל בונה:

במחציתו הראשונה של העשור צמח "סולל בונה" במהירות והיקף פעילותו בענף הבנייה, ללא מפעלי התעשייה, גדל בתקופה הזאת במחירים קבועים, ב-77% - מ-251.5 מיליון ל"י ב-1960 ל-444.9 מיליון ל"י .
בזמן המיתון הכלכלי ניכרה ירידה ריאלית בולטת בפעילות הבנייה של "סולל בונה" עד לכדי 287.5 מיליון ל"י ב-1967 – ירידה של 35%. בד בבד פחת מספר המועסקים בחברה ב-15%, ל-15,360 עובדים.
לאחר מלחמת ששת הימים השתנתה מגמת ההתפתחות של "סולל בונה" פעם נוספת, ועד ל-1970 גדל היקף פעילות הבנייה שלו ריאלית ל-528.7 מיליון ל"י – גידול של 84% לעומת 1967. מספר המועסקים בשנים האלה גדל ברבע והגיע ל-19,240 עובדים ב-1970.
בדומה לעשור הקודם, גם בשנות השישים היה "סולל בונה" בראש ובראשונה קבלן של המגזר הציבורי, והוא בלט בפעילותו באזורי ספר ופיתוח – בבאר שבע, באשקלון, בקריית שמונה ובמקומות אחרים - בסלילת כבישים ובעבודות ביטחון.

  • כור:

במחצית הראשונה של שנות השישים ניכרה צמיחה בפעילות "כור". התפוקה הגולמית של החברה גדלה בתקופה הזאת, במחירים קבועים, ב-78% - מ-207.7 מיליון ל"י ב- 1960 ל-369.1 מיליון ל"י ב-1965. מספר המועסקים גדל בהתאמה ב-%23, מ-6,838 ל-8,430 עובדים.
אמנם בשנים האלה גיוון "כור" את תחומי פעילותו וחלקן של הכימיה, התקשורת והאלקטרוניקה בסך התפוקה הגולמית שלו גדל. אבל, כפי שהיה מאז הקמתו, ייצור התשומות למגזר הבנייה עדיין נשאר המרכיב המרכזי בפעילותו.
המשקל הגדול של ייצור תשומות לבנייה היה בעוכרי "כור" בתקופת המיתון. בשנים 1966-1967 חלה ירידה ריאלית של 30% בתפוקה הגולמית, ל-256.8 מיליון ל"י. בתחום התעסוקה הייתה ירידה מתונה יותר ומספר המועסקים פחת בהתאמה ב-5% בלבד ל-8,010. הימנעותו של "כור" מהתאמת היקף התעסוקה לירידה בתפוקה, באמצעות פיטורי עובדים, גרמה לחברה הפסדים בתקופה הזאת.

לאחר מלחמת ששת הימים נפתחה תקופה של צמיחה מחודשת מואצת של ועד 1970 גדלה התפוקה הגולמית של "כור", במחירים קבועים, ל-586.4 מיליון ל"י – גידול ריאלי של 128% לעומת 1967. בד בבד גדל מספר המועסקים ב- 57% והגיע ל-12,560.
בצד הגידול בתפוקת "כור" חל שינוי בהרכב הייצור שלו: מצד אחד הייתה ירידה בחלקו של ייצור התשומות לבנייה, ומצד אחר הייתה עלייה בשיעורם של ענפי הכימיה, התקשורת והאלקטרוניקה, והחברה נכנסה לייצור מזון ומוצרי צריכה. יחד עם השינוי במבנה הענפי חלה תמורה בשוקי היעד של תוצרת "כור": גדל חלקם של הייצוא, של מוצרים למערכת הביטחון ושל מוצרי צריכה ביתיים במכירות.
הדגם הניהולי של "כור", שהתגבש עוד בהיותו חלק מ"סולל בונה", היה ריכוזי. הנהלת "כור" הייתה מעורבת במפעלים והותירה למנהליהם אוטונומיה מועטה, אם בכלל. הנהלת החברה הדריכה את מפעלי התעשייה בשאלות הייצור, המימון והשיווק, והתוותה את מדיניות ההשקעות והפיתוח שלהם.

  • שיכון עובדים:

במחצית הראשונה של שנות השישים בנתה חברת "שיכון עובדים" בדרך כלל בנייה חופשית באמצעיה שלה, בלי להמתין לרישום מוקדם של משתכנים. מדיניות זו הייתה בעוכריה בתקופת המיתון, בשנים 1966-1967. הצטבר בידיה מלאי של 3,000 דירות שלא נמכרו, והעיקו עליה עלויות מימון וחובות לקבלנים – בראש ובראשונה חוב ל"סולל בונה" שהגיע לכ-23 מיליון ל"י. כמו כן ניזוקו הדירות הריקות וערכן ירד מחמת בלאי. הממשלה רכשה מ"שיכון עובדים" דירות ממלאי הדירות הבנויות שהיה ברשותה תמורת כ-22 מיליון ל"י, ולמעשה סייעה בכך לחלצה מהמצוקה הקשה שהייתה נתונה בה. הסיוע הזה וההתפתחות החיובית במשק הישראלי אחרי מלחמת ששת הימים הביאו לשיפור משמעותי במצבה של חברת "שיכון עובדים".

  • בנק הפועלים

התפתחות בנק הפועלים בשנות השישים נחלקת לשתי תקופות: השנים עד למלחמת ששת הימים, והתקופה שאחרי המלחמה. ממאזן 1960 למאזן 1966 עמד קצב גידולו של הבנק על %16.8 בממוצע לשנה; שיעור זה הוכפל במחציתו השנייה של העשור, ובתקופה ממאזן 1966 למאזן 1971 הוא עמד על %33 בממוצע לשנה. צמיחת הבנק בלטה במיוחד בשנים 1969-1971, שבהן הגיע שיעור הצמיחה הממוצע ל-%39 בשנה. בשלוש השנים האלה גדל מאזן הבנק פי 3.5 במחירים שוטפים, ופי 2.7 במחירים קבועים. התנופה שאפיינה את בנק הפועלים בשלהי שנות השישים ובתחילת שנות השבעים הגדילה את חלקו במערכת הבנקים המסחריים. ב-1971 הוא הגיע לכדי רבע מכלל הבנקים המסחריים. במישור הארגוני, כדי לייעל את השליטה בסניפים ולשפר את תפקודם, הונהג ב-1971 ארגון אזורי של הבנק.


מדיניות ההשקעות, התעסוקה והשכר


במחצית הראשונה של שנות השישים המשיכו תאגידי חברת העובדים לנקוט גישה כלכלית מרחיבה בתחומי ההשקעות, השכר והתעסוקה. צוות במפא"י, שבחן את דרכי פעולתה של חברת העובדים בתקופה שבה התאפיינה בשיעורי צמיחה גבוהים, הציג שורה של "תופעות שליליות" במשק הציבורי. הצוות ביקר את מערכת יחסי העבודה שהתפתחו במפעלי משק העובדים. על פי הדוח "העובדים אינם חשים עצמם כשותפים לאחריות במפעל, אפילו במובן המצומצם של דאגה פן ייכשל וייסגר." תחושה זו באה לכלל ביטוי במאבקים מקצועיים, שהיו מנותקים מהצרכים ומהאילוצים של המפעלים ומהאפשרויות הכלכליות שלהם להיענות לתביעות העובדים; בנכונות פחותה של העובדים במפעלי חברת העובדים, לעומת מגזרים אחרים במשק הישראלי, לקבל את מרות ההסתדרות; בבעיות משמעת וליקויים במשטר העבודה, שהמפעלים לא נקטו את האמצעים הנחוצים כדי לשרשם. בהעדר גיבוי מצד הנהגת ההסתדרות, שחששה מעימות עם העובדים, התקשו הנהלות התאגידים להתמודד עם תביעות הפועלים.

הדוח הצביע על "שלוש תופעות האחראיות ללקויים המשקיים" במגזר הכלכלי ההסתדרותי:

  • לעומת המגזר הפרטי שבו נבחנת ההנהלה על פי אמת מידה ברורה ומוגדרת – רווחיות המפעל, ניתן במשק העובדים משקל קטן יותר ל"מוטיב הרווח בין שאר הקריטריונים לבחינת פעילות ההנהלה".
  • במשק ההסתדרותי קיימת עזרה הדדית המאפשרת למפעלים מפסידים להמשיך להתקיים לאורך זמן ללא תלות במצבם הכספי. לעומת זאת, במגזר הפרטי מפעל שמפסיד לאורך זמן צפוי להתמוטט ולפשוט רגל. כלומר, העזרה ההדדית שאפיינה את חברת העובדים טמנה בחובה הסתגלות לאילוצי תקציב רכים והיה בה משום תמריץ שלילי להתייעלות.
  • בחברת העובדים "לא קיים כל גורם המונע הקמתם של מפעלים בלתי כדאיים או המבטיח הפסקת פעולתו של מפעל כושל ומפסיד לזמן ארוך". כלומר, במשק העובדים לא נעשית בחינה מוקדמת של כדאיות הקמתם של מפעלים חדשים או בנוגע להמשך פעולתם של מפעלים מפסידים.

הצוות היה בדעה שקיומם הכלכלי של תאגידי חברת העובדים מחייב להשתית את פעילותם על שיקולים עסקיים.
מחברי הדוח לא שללו עריכת ניסויים חברתיים, אפילו במחיר הפסדים, ובלבד שיהיו הפסדים זמניים. הם שללו עזרה הדדית לטווח ארוך, ולפיכך סברו שיש להגביל הפסדים שמקורם במילוי מטרות חברתיות או לאומיות, כגון הקמת מפעל באזור פיתוח, רק לזמן קצר. כמו כן הם תבעו "לבדוק מחדש הצדקת קיומן והפעלתן של יחידות [כלכליות] קימות"[ההדגשה במקור].

למרות חשיבותן הגדולה לקיומה של חברת העובדים ולהתפתחותה בעתיד, לא יושמו הצעות הצוות והמלצותיו לשינויים במשק העובדים – הן ביעדים והן בדפוסי ההתנהגות ודרכי הפעולה. דומה שיישום ההצעות האלה היה מקטין את ממדי המשבר שתאגידי חברת העובדים נקלעו אליו בתקופת המיתון, ואולי אפילו מונע אותו. המקורות שבידינו אינם שופכים אור על הטעמים לדחיית הצעות הצוות או להתעלמות מהן, אבל אפשר להסביר זאת בדבקות בסדר העדיפויות המסורתי שהדגיש את תפקידיה של חברת העובדים בפיתוח המשק, בפיזור האוכלוסייה וביצירת תעסוקה; בחשיבות הפחותה שייחסו בהסתדרות ובתנועת העבודה בכלל לשיקולים של יעילות כלכלית ורווח לעומת יעדים אחרים; ובציפייה לסיוע ממשלתי במקרה שהתאגידים ייקלעו למצוקה כלכלית. ביישום ההצעות היה גלום עימות עם העובדים, עם ועדי העובדים ועם האיגוד המקצועי, ונראה שהנהגת המפלגה וראשי ההסתדרות לא היו מוכנים לכך. כמו כן, במחצית הראשונה של שנות השישים נמצא כאמור משק העובדים בתהליך של צמיחה ולא התעורר צורך דוחק לבצע שינויים מרחיקי לכת כפי שהציע הצוות.

המשבר הכלכלי שתאגידים בחברת העובדים נקלעו אליו בתקופת המיתון חשף ליקויים ופגמים בתפקודם, והכשיר את הקרקע לשינויים במדיניות הכלכלית ובתחום הארגוני במשק העובדים. לכך נוספו חילופי המנהלים בתאגידים, כגון: "תיעוש" ו"המשביר המרכזי לתעשייה". קבוצת המנהלים החדשה ייחסה חשיבות גדולה יותר לשיקולים עסקיים; אימצה דפוסי ניהול מתקדמים – תכנון, בקרה וכדומה; החזיקה בתפיסה ארגונית ביזורית; ביקשה להמעיט ממשקלם של ההיבטים הפוליטיים; וגילתה גישה יוזמת ודינמית בניהול התאגידים.
לדור המנהלים החדש לא היו אותה מחויבות אידיאולוגית ואותה זיקת נפש ליעדיו הלאומיים והחברתיים של משק העובדים כמו לדור המנהלים הוותיק. כאמור, דור המנהלים החדש ייחס חשיבות גדולה יותר לשיקולים עסקיים. את יישום הגישה החדשה הוביל מזכיר חברת העובדים אשר ידלין, שעם כניסתו לתפקיד, על פי עדותו, הציב לעצמו מטרה "לפתח את המשק ההסתדרותי על-פי שיקולים כלכליים בלבד, תוך בידודו מפוליטיזציה ומפרוטקציוניזם לסוגיו".
ידלין גרס שנוסף על השפעתם השלילית של התהליכים הכלכליים במשק הישראלי, נגרם המשבר במשק העובדים בתקופת המיתון מטעמים סובייקטיביים – מדרך התנהלותו במישור המשקי-חברתי. כלומר, מדובר במשבר שמחייב תמורה אידיאולוגית והסתלקות מדרכי ההתנהלות המסורתיות. במקום היעדים של פריסה גיאוגרפית ויצירת מקורות תעסוקה, הוא העמיד יעדים אחרים למשק העובדים: הגדלת הייצוא ושיפור מאזן התשלומים, מעבר לטכנולוגיות מתקדמות ולהגדלת הרווחיות. לפיכך הוא חתר לשנות את מדיניות ההשקעות, התעסוקה והשכר במשק העובדים ואת דפוס הניהול ויחסי העבודה בו. נקודת המוצא שלו הייתה שתאגידי חברת העובדים פועלים בשוק חופשי ותחרותי ולכן עליהם לפעול על פי שיקולים עסקיים. הרווחיות, לשיטתו, היא תנאי לביצוע השקעות לפיתוח המשק, ליצירת מקורות תעסוקה ולתנאי עבודה משופרים לעומת אלה הקיימים במגזר הפרטי.

כמזכיר חברת העובדים היה ידלין בדעה שלא רצוי להמשיך במדיניות ההשקעות שאפיינה את משק העובדים במחצית הראשונה של שנות השישים, אלא יש להקדיש ראשית לכול את המאמצים לביסוס הקיים.
ידלין גם שלל עזרה הדדית בלתי מבוקרת בין המפעלים, שהייתה עלולה לערער את יציבות התאגידים ולסכן את קיומם. לעזרה ההדדית המופרזת במשק העובדים הייתה, לדעתו, השפעה שלילית על איכות הניהול במפעלים ועל תפקוד המנהלים. היא פטרה את המנהלים מהצורך לשנות את דרכי הניהול ולייעל אותן, בעוד המפעלים שהם היו מופקדים עליהם נקלעו לקשיים וספגו הפסדים.
במחצית הראשונה של שנות השישים התרחבו פערי השכר והתנאים הסוציאליים בין משק העובדים למגזר הפרטי, לטובת העובדים במפעלי חברת העובדים. ההתפתחות הזאת הייתה נעוצה בצמיחה המהירה במשק העובדים בתקופה זו, שאפשרה לתאגידים להגדיל את המשאבים למימון תוספות שכר. אולם היא גם נבעה מהקושי של הנהלות המפעלים הכלכליים ההסתדרותיים להתמודד עם תביעות העובדים ומנכונותן להיענות להן. ידלין ביקר את מדיניות השכר הזאת, שלא תמיד התחשבה במצבו האמיתי של המפעל ולעתים הייתה מנותקת משיקולים עסקיים. הוא סבר שחייבת להיות זיקה בין התמורה שהעובדים מקבלים בעד עבודתם לבין תרומתם למפעל, וגרס שיש להשתית תוספות שכר על גידול בפריון ובתפוקה.

בתביעתו להקניית משקל גדול יותר לשיקולים עסקיים ולאילוצים כלכליים בתהליך קבלת ההחלטות בחברת העובדים, נתמך ידלין על ידי שר האוצר פנחס ספיר. מצד אחד הכיר ספיר בחשיבותם של מפעלי חברת העובדים למשק הישראלי בכלל ולתעסוקה בפרט, במיוחד בזמן שהמשק נמצא במיתון ואבטלה גואה. אולם, מצד אחר, ההפסדים בתאגידי חברת העובדים עוררו אצלו את החשש שהם יפנו לאוצר לקבלת סיוע וייפלו עליו למעמסה, חשש שאכן היה מוצדק.
כדי למנוע התמוטטות של תאגידים במשק העובדים ולהקטין את הסיוע הנדרש לחיזוקם ולפיתוחם, גרס ספיר שהמשק ההסתדרותי צריך לשנות את דפוסי הפעולה שלו, כגון בתחום השכר והתנאים הסוציאליים, ולהיות רווחי יותר. למשל, הוא סבר שאין זה מוסרי לכפות על משק העובדים שכר ותנאים סוציאליים, שאינם נהוגים במגזר הפרטי, ובד בבד לצפות שיצליח יותר מהבחינה הכלכלית. ספיר, שעמד מאחורי מינויו של ידלין לתפקיד מזכיר חברת העובדים, ציפה ממנו שיפעל לשינוי דפוסי ההתנהגות במשק העובדים ויעשה לאימוץ שיקולים עסקיים בניהולו.

ביקורת על ניסיונו של ידלין להטמיע שיקולים עסקיים, ובתוך כך לוותר על יסודות חברתיים וכלכליים-לאומיים בפעילות משק העובדים, נשמעה מצד דור המנהלים המייסדים. הביקורת נסבה על ההסתלקות, שהייתה גלומה בתוכניות של ידלין, מיעדיה ההיסטוריים של חברת העובדים במישור הכלכלי-לאומי ובתחום החברתי.

ההתייחסות בהנהגת ההסתדרות לרעיונותיו של ידלין התאפיינה בשניות. מצד אחד הייתה הבנה לכך שמשק העובדים צריך להיות רווחי. אולם מצד אחר היה נראה לה שמשק העובדים צריך להמשיך ולמלא את תפקידיו החברתיים והכלכליים-לאומיים, שכאמור עוצבו עוד בשנות העשרים, ויישומם עמד לעתים בסתירה לשאיפה להשיג רווחים מרביים או אפילו רווחים בכלל. מזכיר ההסתדרות אהרן בקר ראה בהיבט החברתי את טעם קיומו של משק העובדים. אמנם הוא לא חלק על "תביעת הריווחיות, שכן ללא בסיס כלכלי ריווחי איתן לא יתקיים המפעל; אולם יחד עם זאת – הוא הוסיף וציין – יש לזכור ולשנן, כי על ריווחיות בלבד לא יחיה מפעל הסתדרותי. הבסיס הריווחי בא להשלים את היסוד החברתי-אידיאי, ולא לרשת את מקומו" [ההדגשה במקור]. יצחק בן-אהרן, מחליפו של בקר, החזיק בהשקפה דומה.

אחרי מלחמת ששת הימים נחלצו, כאמור, תאגידי חברת העובדים מהקשיים שפקדו אותם בזמן המיתון, והחלה תקופה של צמיחה מחודשת במשק העובדים. ההתפתחות הזאת הושפעה בראש ובראשונה מהגידול בביקושים הביטחוניים, הממשלתיים אזרחיים, של המגזר הפרטי ושל אוכלוסיית השטחים המוחזקים (יהודה ושומרון ורצועת עזה). כיוון שבתקופת המיתון נוצר בתאגידי משק העובדים עודף כושר ייצור גדול, הם יכלו להיענות במהירות לביקושים האלה, למצות את כושר הייצור הבלתי מנוצל ולצמוח בשיעורים גבוהים.
על התפתחותם של תאגידי חברת העובדים אחרי מלחמת ששת הימים השפיעו גם תמורות פנימיות: אימוץ גישה דינמית ויוזמת בניהולם, הנהגת דפוסי ניהול מתקדמים בתחומי התכנון והבקרה ושינויים מבניים. אולם שינוי דומה לא התחולל בתחום המדיניות הכלכלית. אף שידלין, בתמיכת ספיר, דחף לשינוי המדיניות בתחומי ההשקעות, התעסוקה והשכר, ואף שקבוצת המנהלים החדשה הקנתה חשיבות גדולה יותר לשיקולים עסקיים לעומת דור המנהלים הוותיק, קשה לייחס לכך חשיבות של ממש. להפך, ביסודו של דבר ידלין לא הצליח לשרש את המדיניות הכלכלית המרחיבה שהייתה נהוגה בחברת העובדים מאז שנות העשרים.

כדי להימנע מסגירת מפעלים באזורי הספר, מפיטורי עובדים ומפגיעה בשכר ובתנאים הסוציאליים המשיכו תאגידי חברת העובדים להפעיל עזרה הדדית, שהייתה מנותקת משיקולים עסקיים, ואפשרו את קיומם של פרויקטים ומפעלים מפסידים לאורך זמן.

בשלהי שנות השישים ובתחילת שנות השבעים המשיכה חברת העובדים לנהוג על פי מדיניות כלכלית מרחיבה בשל שש סיבות:

היחלצות תאגידי חברת העובדים מקשייהם בתקופת המיתון וצמיחתם המהירה אחרי מלחמת ששת הימים הן הסיבה הראשונה. בתנאים הכלכליים החדשים לא נזקקה חברת העובדים להפעיל צעדים קיצוניים וכואבים, כפי שביקש ידלין, אלא יכלה להמשיך לפעול על פי הדפוסים המסורתיים שלה בתחומי התעסוקה והשכר.
הסיבה השנייה היא השניוּת בעמדתה של הנהגת ההסתדרות. אמנם בכירי ההסתדרות גילו הבנה לכך שהמשק צריך להיות רווחי, אבל בד בבד המשיכו לדבוק ביעדים ההיסטוריים של חברת העובדים – פעילות באזורי ספר, יצירת מקורות תעסוקה וכדומה, ותפסו את המשק ההסתדרותי כמכשיר לקידום מעמדם של השכירים במשק הישראלי בכלל. בסתירה שהתגלתה, לעתים, בין השיקולים העסקיים והחתירה לרווחים לבין מילוי תפקידים חברתיים וכלכליים-לאומיים, ייחסה הנהגת ההסתדרות חשיבות גדולה יותר לתפקידיה המסורתיים של חברת העובדים.
הסיבה השלישית היא פוליטית. כלומר, התפקיד שהועידה הנהגת ההסתדרות מ"המערך" למשק העובדים, כמכשיר במאבק הבין-מפלגתי בתוך הארגון וכאמצעי לגיוס תמיכה מחוצה לו, הקשה עליה לנקוט צעדים לא פופולריים, שהיו עלולים לכרסם במעמדה.
הסיבה הרביעית היא הקשיחות המובנית במערכת ההסתדרותית בכלל ובמשק העובדים בפרט, והקושי שלהם להסתגל לתנאים משתנים ולבצע שינויים נחוצים.
הסיבה החמישית היא שינוי ההסדר של התוכנית הכספית של חברת העובדים בשנת 1968, וביטול ההצמדה של חלק מההלוואות שניתנו במסגרת התוכנית (ראו להלן). ביטול ההצמדה הפחית את עלויות המימון ואִפשר לתאגידים לנקוט גישה כלכלית מרחיבה, שחרגה משיקולים עסקיים, בתחומי ההשקעות, התעסוקה והשכר.
הסיבה השישית היא האמונה שהייתה בהסתדרות ובחברת העובדים שבמקרה של קשיים ומשבר תיחלץ הממשלה לעזרת התאגידים ותוציא אותם מהסבך. אמונה זו, שהסתמכה על ניסיון העבר בכלל ועל השינוי בתנאי התוכנית הכספית בפרט, הקהתה את הדחיפות ואת ההכרח לחולל תמורה יסודית בדרכי הפעולה של המשק ההסתדרותי. תמורה שיישומה היה גובה מחיר חברתי ופוליטי. חסרונן של מדיניות כלכלית ושל דרכי פעולה חדשות, כפי שביקש ידלין להנהיג, השפיע על התפתחות המשבר במשק העובדים בשנות השמונים.


השינוי בתנאי התוכנית הכספית

משק העובדים, בייחוד מפעלי התעשייה, התאפיין בבסיס הון צר. המחסור בהון עצמי מצד אחד, והשאיפה להוציא אל הפועל מדיניות כלכלית מרחיבה שהצריכה מקורות מימון רבים לביצוע ההשקעות מצד אחר, חייבו את התעשייה ההסתדרותית לקחת הלוואות גדולות שהטילו עליה הוצאות מימון גבוהות. עלויות המימון הגדולות הפחיתו מצדן את הרווחיות, כרסמו בצבירה העצמית והגבילו את האפשרות להגדיל את ההון העצמי. למעשה נמצאה תעשיית משק העובדים במעין מעגל קסמים והתקשתה לשפר את מצבה הפיננסי.

התפתחות משק העובדים הייתה תלויה אפוא בפתרון בעיית המחסור במקורות פיננסיים. פנייה לבורסה הייתה פתרון אפשרי לבעיה. הרעיון לגייס כספים בבורסה בשלהי שנות השישים ובשנות השבעים עורר התנגדות בהסתדרות ובחברת העובדים מכמה סיבות: החשש שהיציאה לבורסה תחייב את התאגידים ל"התפשט", בלשון בני התקופה, ולחשוף את פעולותיהם לביקורת; חשש מכרסום בשליטתה של חברת העובדים במשק והרצון להימנע משיתוף גורמים חיצוניים, לא-הסתדרותיים, בתהליך קבלת ההחלטות; הערכה שהיציאה לבורסה תכביד על חברת העובדים ליישם מדיניות כלכלית מרחיבה ולהגשים מטרות בתחומים הכלכלי-לאומי והחברתי, שלא על פי שיקולים עסקיים; המסחר בבורסה נתפס כפעילות שיש בה משום הימור וספסרות, ולפיכך אינו הולם את המשק ההסתדרותי הסוציאליסטי; ההתנגדות בבנק הפועלים, בראש ובראשונה של יושב ראש הנהלת הבנק יעקב לוינסון, ליציאה לבורסה, מחשש לפיחות במעמדו כספק האשראי של משק העובדים, להקטנת התלות של התאגידים האחרים בו ולכרסום בהגמוניה שלו בחברת העובדים. זאת ועוד: הדיון בשאלת היציאה לבורסה הושפע במיוחד מהשינוי בהסדר של התוכנית הכספית שהפחית את עלות ההלוואות שניתנו במסגרתה לתאגידים. כלומר, השיפור בתנאי התוכנית הכספית גרם לכך שגיוס כספים באמצעות הבורסה איבד מחיוניותו.

בהתאם לתנאי התוכנית הכספית של חברת העובדים, ההלוואות שניתנו לתאגידים היו צמודות למדד ועל כן מחירן היה גבוה. ההצמדה העיקה והלכה מראשית שנות השישים, בעקבות ההאצה בעליית מדד המחירים לצרכן. לאחר הפיחות בפברואר 1962, שהחריף את הבעיה, תבעו ראשי משק העובדים משר האוצר אשכול לבטל את הצמדת ההלוואות לתעשייה, אבל לא נענו. קפיצה במדד המחירים לצרכן בשנים 1965-1966, קשיי התאגידים בתקופת המיתון והחובות הכבדים שרבצו על המשק, בראש ובראשונה על "כור", הניעו אותם ב-1966 לתבוע מחדש באופן נמרץ את ביטול ההצמדה של ההלוואות מכספי התוכנית הכספית.

לחצם של ראשי חברת העובדים נשא פרי רק ב-1968. באוגוסט 1968, ביום שבו פרש מתפקיד שר האוצר, אישר ספיר את ביטול ההצמדה של חלק מההלוואות שניתנו במסגרת התוכנית הכספית ואת שמירת ערכם של כספי קרנות הגמל באמצעות ביטוח הצמדה שתעניק הממשלה.
לשינוי בתנאי התוכנית הכספית היו משמעויות מרחיקות לכת על ההתפתחויות בחברת העובדים. האשראי המסובסד במסגרת התוכנית הכספית היה מנוף לצמיחה המהירה של משק העובדים, בראש ובראשונה של התעשייה.
אולם לתוכנית הכספית הייתה גם השפעה שלילית על מגמות ההתפתחות בחברת העובדים.
ראשית, היה גלום בה, כאמור, תמריץ שלילי לגיוס כספים בבורסה ולהגדלת ההון העצמי באמצעות צבירה עצמית. התוצאה הייתה שמבנה ההון במשק העובדים המשיך להיות מושתת בעיקרו על הון חיצוני, ואילו שיעורו של ההון העצמי בו היה נמוך. יתר על כן, שיעור ההון העצמי אפילו פחת והלך. ההזדקקות להלוואות ממערכת הבנקאות המסחרית, להשקעות ולהון חוזר, הגדילה את הוצאות המימון של התאגידים והקטינה את הרווחיות שלהם. ממילא פחתה הצבירה העצמית והצטמצמה האפשרות להגדיל את ההון העצמי.
שנית, התוכנית הכספית סיפקה למשק העובדים אשראי מסובסד וזול ואפשרה לתאגידיו להמשיך במדיניות הכלכלית המרחיבה בתחומי ההשקעות, התעסוקה והשכר, ולהימנע מצעדי התייעלות כואבים כמו סגירת מפעלים כושלים ופיטורי עובדים.
ושלישית, ביטוח ההצמדה שהעניקה הממשלה להלוואות מכספי קרנות הגמל היה נדבך נוסף בהסתגלות של משק העובדים לאילוצי תקציב רכים, והייתה בגדר אישוש נוסף של ההנחה, שרווחה בהסתדרות ובחברת העובדים, שהממשלה תיחלץ לסייע לתאגידים במקרה של קשיים. כלומר, לא הכרחי לפעול על פי שיקולים עסקיים ואפשר להמעיט בחשיבותן של היעילות הכלכלית והרווחיות בתהליך קבלת ההחלטות. כל אלה גרמו לכך שמשק העובדים נקלע למשבר החמור בשנות השמונים.


היחסים בין חברת העובדים לתאגידים

במחצית הראשונה של שנות השישים התחולל במשק העובדים תהליך שחיזק את מעמדה של חברת העובדים כלפי תאגידיה. ההתפתחות הזאת הייתה קשורה להפעלת התוכנית הכספית ולהקמת קרן ההשקעות שאפשרו, כאמור, לחברת העובדים להגביר את מעורבותה במשק ההסתדרותי ולהעמיק את השפעתה עליו. כמו-כן התחזקה המחלקה הכלכלית של חברת העובדים ופעילותה בתחומי הפיקוח, הבקרה והתכנון התעצמה והתרחבה. בהתחזקות המחלקה הכלכלית בלטה טביעת אצבעותיו של יעקב לוינסון, תחילה כעובד המחלקה ואחר כך כמי שעמד בראשה.

לאחר שידלין החל לכהן כמזכיר חברת העובדים התחזק עוד יותר מעמדה של חברת העובדים כלפי תאגידיה, ובראש ובראשונה מהטעם שמעמדו שלו היה חזק. ראשית, ידלין נהנה מאמונו ומתמיכתו של שר האוצר ספיר. שנית, הוא נבחר למזכיר חברת העובדים לפני שמונו המנהלים בני הדור החדש, שאת מקצתם מינה הוא עצמו וסייע להם בכניסתם לתפקיד, ולכן נחשב בעיניהם אוטוריטה. ידלין אף נקט צעדים במישור הארגוני שנועדו לחזק את מעמדה של חברת העובדים, להגביר את מעורבותה במשק ההסתדרותי ולחשל את החישוקים שלו; ביניהם הקמתה של הוועדה המנהלת כגוף הציבורי-פוליטי האקסקוטיבי של חברת העובדים. הוועדה המנהלת כללה בעת הקמתה שישה חברים, והיא החליפה את מזכירות חברת העובדים שהייתה גוף מסורבל, בן יותר משני תריסרי חברים, שהתקשה להתמודד עם הבעיות השוטפות שניצבו לפני משק העובדים.

דווקא כשחברת העובדים ביססה לעצמה מעמד איתן במשק ההסתדרותי, נזרעו הזרעים שפגעו ביכולתה לפקח על המשק ולשלוט עליו, כרסמו במעמדה והחלישו אותה כלפי התאגידים. הכוונה לבחירתו של לוינסון בסוף אוקטובר 1968 לתפקיד ממלא מקום יושב ראש הנהלת בנק הפועלים, ולהעברת האחריות לניהול קרן ההשקעות לבנק. לוינסון חתר להפוך את בנק הפועלים למכשיר הפיננסי המרכזי והדומיננטי בחברת העובדים, שישמש "מטרייה פיננסית" למשק. השגת המטרות האלה חייבה אותו לבסס לבנק, וגם לעצמו, עמדת כוח חזקה במגזר ההסתדרותי. לפיכך, משהציעו לו לנהל את בנק הפועלים הוא התנה את קבלת התפקיד בהעברת הניהול של קרן ההשקעות לבנק.

העברת האחריות לניהול קרן ההשקעות לבנק הפועלים ב-1968 ביססה את מעמדו במשק ההסתדרותי וחיזקה אותו כלפי חברת העובדים. ב-1971 צורפה חברת "גמול" למערך בנק הפועלים, ובכך רוכז כל ביצועה של התוכנית הכספית בידי הנהלת הבנק. בהמשך העבירה חברת העובדים לבנק הפועלים שני מכשירים פיננסיים נוספים. ב-1973 העבירה חברת העובדים לבנק הפועלים את הבעלות על מניות אמפ"ל שהיו בשליטתה, וב-1976 העבירה את הבעלות על מניות "ניר" בע"מ. בעקבות העברת האחריות לניהול קרן ההשקעות לבנק הפועלים וריכוז ביצוע התוכנית הכספית על ידי הנהלתו, נשמטו למעשה מידי חברת העובדים שני המכשירים העיקריים שאיפשרו מעורבות בתאגידים והשפעה עליהם. מעתה ואילך נסמך אפוא מעמדה של חברת העובדים בעיקר על מעמדו של ידלין, שכאמור נחשב אוטוריטה בעיני מנהלי התאגידים ונהנה מאמונם. בסוף שנת 1972 פחתה מעורבותו של ידלין במשק ההסתדרותי. באחד בנובמבר בשנה זו הוא החל לכהן בתפקיד יושב ראש מרכז קופת חולים, ומטבע הדברים לא היה יכול להקדיש את עתותיו, להיות מעורב וממילא גם להשפיע כמקודם בנושאי חברת העובדים.

באמצע שנת 1974 סיים ידלין את תפקידו כמזכיר חברת העובדים ובמקומו נבחר אפרים ריינר, נאמנו של לוינסון שגם פעל למינויו כדי לחזק את שליטתו במשק העובדים. בחירתו של ריינר לתפקיד מזכיר חברת העובדים במקום ידלין גרמה לפיחות של ממש במעמדה של חברת העובדים כלפי תאגידיה. לריינר לא היו הסמכות, היוקרה והמעמד הפוליטי שאפיינו את ידלין. ריינר אף החזיק בדעה שחברת העובדים צריכה לצמצם את מעורבותה במשק, ולא ראה בה מערכת מנהלת ומכוונת, המקיימת ביקורת שוטפת בתאגידים.

הפיחות במעמדם של חברת העובדים בכלל ושל מזכיר חברת העובדים בפרט במשק ההסתדרותי הקביל לירידה במעמדם במערכת ההסתדרותית כולה. במאזן הכוחות בין ההסתדרות לבין חברת העובדים ניכרה ירידה במשקלה של חברת העובדים, ונפגעה יכולתו של מזכיר חברת העובדים להתמודד עם מזכיר ההסתדרות ולבלום מגמות פוליטיות בתהליך קבלת ההחלטות במשק העובדים. בשנים שלאחר מכן לא הצליחה חברת העובדים להתאושש ולשקם את מעמדה. אמנם במחצית השנייה של שנות השבעים ובראשית שנות השמונים מילא לוינסון את החלל שנוצר, אולם אחרי כן, בהעדר תשתית ארגונית, כלים מתאימים ומעמד מבוסס וסמכותי למזכיר חברת העובדים, התקשתה חברת העובדים להתמודד עם ראשי ההסתדרות.






חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |