Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר משק וקואופרציה



חברת העובדים בתקופת המדינה

פרק זה עוסק ב'חברת העובדים' בעשור הראשון לקיומה של המדינה. כתב: פרופ' יצחק גרינברג. ערכה: ד"ר אביגיל ישעיהו.

מבוא

במהלך שנות החמישים התחוללו בישראל תמורות דמוגרפיות, כלכליות וחברתיות מפליגות. בעשור הראשון לקיומה של המדינה גדלה אוכלוסייתה היהודית ביותר ממיליון נפש: מ-650,000 בעת הקמת המדינה ל-1,770,000 בסוף 1957. המקור העיקרי לתוספת האוכלוסייה היה העלייה הגדולה: עד סוף 1951 הגיעו לארץ 687,000 עולים.

בד בבד עם הגידול באוכלוסייה הכללית צמח מספר חברי ההסתדרות הכללית מ-181,000 בראשית שנת 1948 ל-640,000 בראשית שנת 1958. רבים מהמצטרפים החדשים להסתדרות עשו זאת משום שנזקקו לשירותיה, ולאו דווקא מטעמים רעיוניים והכרה מעמדית. במבנה ההומוגני של אוכלוסיית ההסתדרות ניכרו סדקים, ותהליכים, שהחלו עוד קודם להקמת המדינה, התעצמו והחריפו: ההזדהות עם חברת העובדים ותאגידיה נחלשה; הניכור במפעלי חברת העובדים העמיק, ובקואופרציה לענפיה – יצרנית, תחבורתית, צרכנית ואשראית – החמיר הכרסום ביסודות הקואופרטיביים.

קליטת העלייה ופיזורה הגיאוגרפי חייבו השקעות גדולות ביותר ביצירת מקורות תעסוקה, בשיכון, בהכשרה מקצועית, בפיתוח תשתיות, בבריאות ובחינוך. השקעות גדולות היו בענפי החקלאות והבנייה, בהרחבת התשתית התעשייתית ובגיוונה. בנוף הארץ ישראלי התחוללו שינויים מפליגים: עולים יושבו ביישובים ערביים נטושים; הוקמו עיירות פיתוח ומושבי עולים, והתרחשו תמורות ביישובים היהודים הוותיקים שקלטו את גל העלייה. בעקבות שיעור ההשקעה הגבוה והגידול המהיר בכוח העבודה נהנה המשק הישראלי בשנים 1951-1950 מקצב צמיחה מרשים של התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג). בשנים 1953-1952 פסקה כמעט לחלוטין הצמיחה הכלכלית, ואולם כבר ב-1954 היא התחדשה ונמשכה גם בעשר השנים הבאות.

לאחר הקמת המדינה חל שינוי מהותי במידת התערבותה של הממשלה בחיים הכלכליים ובהכוונת המשק. לעומת המעורבות המוגבלת של ממשלת המנדט, ראתה עצמה ממשלת ישראל כגורם מרכזי בתכנון המשק ובהכוונתו לפי סדר העדיפויות שלה. התערבותה העמוקה של הממשלה במשק הייתה פרי הנסיבות: יציאה ממלחמה קשה וממושכת וקליטת עלייה גדולה בפרק זמן קצר. הממשלה אימצה לעצמה יעדים שחייבו את מעורבותה: קליטת עלייה גדולה ככל האפשר, פיזור אוכלוסייה ויישוב אזורי הספר. מעורבות הממשלה במשק הייתה קשורה גם לחלקה המכריע בייבוא ההון. הריכוז של יבוא ההון לארץ בצינורות ממלכתיים הִקנה לממשלה עוצמה, ואפשר לה לשלוט במשק ולכוונו בהתאם לסדר העדיפויות שקבעה. זאת ועוד: מדיניות הממשלה הושפעה אף מההשקפה הסוציאליסטית של קברניטי המדינה, שצידדה במעורבות גדולה של הממשלה במשק.

ההתפתחויות הדמוגרפיות והכלכליות שאירעו בשנים הראשונות של המדינה השפיעו על צמיחתו של משק העובדים. תאגידי חברת העובדים נקטו בתקופה זו מדיניות כלכלית שחייבה פיתוח מואץ והתרחבות. הם מילאו תפקיד חשוב בקליטת העלייה הגדולה, בפיזור האוכלוסייה ובפיתוח המשק: בבניית שיכונים לעולים ובביצוע עבודות ציבוריות גדולות לפיתוח התשתית; ביצירת מקורות תעסוקה; בהמרצת תהליכי התיעוש על ידי פיתוח מפעלים קיימים והקמת מפעלים חדשים או רכישתם, ובכלל זה הוחל גם בפיתוח תעשייה כבדה; ובהספקת שירותים – מימון ואשראי, שיווק תחבורה. בשנים אלה גדל מספר העובדים במשק העובדים ב-170%, מ-60,000 ב-1949 ל-162,000 ב-1957. התפוקה הגולמית של משק העובדים גדלה, במחירים שוטפים, מ-150 מיליון ל"י ל-1,960 מיליון ל"י, בהתאמה. במחירים קבועים (מחירי ספטמבר 1951) היה זה גידול של כ-350% מ-165 מיליון ל"י ל-742 מיליון ל"י.

מעמדה של חברת העובדים לאחר הקמת המדינה

שאלת מעמדה של חברת העובדים לאחר הקמת המדינה הוכרעה כבר בימיה הראשונים של המדינה. ראשי ההסתדרות המשיכו להחזיק בתפיסה שראתה בארגון זה מסגרת כללית המגינה על האינטרסים של העובדים באמצעות האיגוד המקצועי מצד אחד, ומצד אחר מפתחת משק, מספקת שירותי רווחה (עזרה הדדית בלשון בני התקופה) ומקיימת מפעלי תרבות וחינוך.

בהנהגת ההסתדרות רווחה הדעה שתפקידה של חברת העובדים לא תם עם הקמת המדינה וכי כדי להגשים את היעדים הלאומיים עליה להחזיק במדיניותה הכלכלית המרחיבה ובשיטה הארגונית הריכוזית והאחדותית שלה. חברת העובדים נתפסה כמכשיר חשוב לחישול יסודותיה הכלכליים-חברתיים הסוציאליסטיים של המדינה ולהעצמתם, בייחוד לנוכח האפשרות שהיוזמות וההשקעות הקפיטליסטיות במשק יגדלו וישפיעו על דמותה של החברה בישראל.

בצד התפקידים הכלכליים והחברתיים נועד לחברת העובדים גם תפקיד פוליטי: חיזוק מעמדה של ההסתדרות בכלל ושל מפא"י בפרט במדינה. הפעילות הכלכלית הענפה והספקת תעסוקה ושירותים שונים לציבורים רחבים הגדילו את יוקרתה של ההסתדרות, סייעו לגייס חברים לשורותיה ואפשרו ליצור משרות לפעיליה ולצבור עוצמה כלכלית גדולה. מפא"י, שהנהיגה את ההסתדרות, חיזקה באמצעות המשאבים האנושיים והחומריים של משק העובדים את כוחה בהתמודדות מול המפלגות האחרות, מחוץ לתנועת העבודה ובתוכה.


מימון ואשראי

לאחר הקמת המדינה סייעו בנק הפועלים וקופות המלווה והחיסכון בקליטת העלייה ובפיזורה הגיאוגרפי בשני התחומים: בהקצאת אשראי ובמתן שירותים בנקאיים גם באזורי ארץ נידחים ובחבלי התיישבות חדשים. הבנק והקופות הקצו אשראי ליעדים שקידמו את קליטת העלייה – לתעשייה, לבנייה, למשתכנים ועוד. כמו כן הם הקימו קרנות, עם גורמים נוספים בממשלה ובסוכנות, שהִלוו ישירות לעולים חדשים: הקרן הקונסטרוקטיבית למתן הלוואות לעולים חדשים סייעה לעולים להסתדר בעבודה, להצטרף לקואופרטיבים קיימים ולייסד חדשים; הקרן למשקי עזר לעולים חדשים סייעה בהלוואות לעולים שהתיישבו ביישובים ערביים נטושים כמו לוד ורמלה; קרן הלוואות למתיישבים חדשים ובעיקר למתיישבים במושבי עולים, הקצתה הלוואות שנועדו להגביר את הייצור.

בעקבות העלייה הגדולה ופיזורה הגיאוגרפי נקטו קופות המלווה והחיסכון ובנק הפועלים מדיניות מרחיבה בכל הנוגע לפתיחת סניפים. במיוחד בלטה מדיניות זו בקואופרציה האשראית. קופת מלווה וחיסכון בתל-אביב שיגרה שלוחות לבאר שבע, לאשקלון, לרמלה וללוד. לאחר מיזוגה עם בנק הפועלים, בראשית 1951, המשיך הבנק בגישה זו ופתח סניפים באילת, בדימונה ובעיירות פיתוח נוספות. גם קופות אחרות פתחו סניפים. קופת מלווה וחיסכון בחיפה הגיעה לבית שאן, לצפת, לקריית שמונה, לטירת הכרמל ולמקומות נוספים. הקופה ברמת גן פתחה סניף באור יהודה; הקופה בפתח תקווה שיגרה שלוחות ליהוד ולראש העין, והקופה הירושלמית פתחה סניף בבית שמש. לעומת 19 קופות שנכללו בקואופרציה האשראית של העובדים ב-1948, נמנו עמה ב-1957 25 קופות שלהן 34 סניפים. הפריסה הגיאוגרפית הרחבה ופתיחת סניפים באזורי פיתוח ובריכוזי עולים נועדה לפתח מקומות אלה ולקדמם, לשרת את תושביהם ולהיענות לצורכיהם, מתוך נכונות לוותר על רווח או אפילו לספוג הפסד בטווח הקצר. קופות המלווה והחיסכון ובנק הפועלים הקדימו בכך מוסדות בנקאיים אחרים שהייתה להם אמנם אפשרות לפעול שם, אולם הם לא נטו לעשות זאת בשנים ההן.

למדיניות מרחיבה זו של הקופות היה ביטוי בתוצאות העסקיות, ולא פעם היא גרמה להן הפסדים. בשנת 1956, לדוגמה, נרשמו בשמונה מתוך 13 הסניפים של קופת מלווה וחיסכון בחיפה הפסדים, שני סניפים היו מאוזנים ורק שלושה סניפים סיימו את השנה ברווח. הפריסה הגיאוגרפית הכבידה על יישום בקרה ופיקוח יעילים על הקופות והסניפים. עקב סדרי סליקה מסורבלים נפוצה תופעה של "גלגול שקים" ומשיכות יתר, שאיימו על מעמדן של הקופות. פתיחת סניפים מרוחקים הכבידה גם על השתתפות החברים באספות הכלליות ועל מעורבותם בקופות. ההצטרפות ההמונית לאגודות, שנעשתה בשל השירותים הבנקאיים של הקופות ולאו דווקא בשל הרעיון הקואופרטיבי, פגעה באורח החיים הקואופרטיבי בהן. החברים לא גילו התעניינות ומעורבות בקופות ולא ניצלו את זכותם להשפיע על עסקיהן. רק עשרות ספורות מבין אלפי החברים הקפידו להשתתף בהן, בדרך כלל מנהלי הקופה ועובדיה, ועסקנים מקומיים. ליקוי באורח החיים הדמוקרטי בקופות התגלה כבר בשנות השלושים, אולם הוא החמיר לאחר הקמת המדינה. בקופות השלימו עם מציאות זו ולא הוקדשו מאמצים גדולים להעמקת המעורבות של החברים. גם לא נעשה ניסיון להמיר את האספה הכללית בשיטה של דמוקרטיה ייצוגית, שהייתה מחויבת המציאות נוכח החברוּת ההמונית והפריסה הגיאוגרפית.

במחצית הראשונה של שנות החמישים ניכרה תמורה בהרכב האשראי שנתנו הקופות. המדיניות של הממשלה ושל בנק ישראל, שהגבילה את נפח האשראי וכיוונה אותו, הקשתה על הקופות להגשים את תפקידן הבסיסי – מתן הלוואות לחברים היחידים. שיעור ההלוואות ליחידים פחת, ואילו חלקן של ההלוואות ליישובים חקלאיים ולמפעלים גדל. השינוי בהרכב ההלוואות הגביר את הדמיון בין הקופות לבין הבנקים המסחריים: הן הפכו למעשה לבנקים, אבל עם זאת לא היו מוסמכות לספק, כבנקים, את מלוא השירותים הבנקאיים. לפיכך התקשו הקופות לעמוד בתחרות עם מוסדות בנקאיים אחרים שהתפרסו לערי השדה.

התפתחות הקופות ופריסתן הגבילו את התפתחות בנק הפועלים. הוא נמנע מפתיחת סניפים מתחרים להן ופיגר אחר תהליך הסינוף של מוסדות בנקאיים אחרים. בהנהלת הבנק קינן חשש שיחול כרסום במעמדו כמוסד פיננסי מוביל ומרכזי במשק הישראלי בכלל ובמשק העובדים בפרט.

התהליכים שתוארו קודם חייבו שינוי במתכונת פעולתן של קופות המלווה והחיסכון, מצד אחד, ומצד אחר נתבע מענה לפיצול שהיה בין בנק הפועלים לקופות. הפתרון שאומץ היה מיזוג בין הבנק לבין הקופות ב-1957.


השיכון ההסתדרותי

בשנותיה הראשונות של המדינה היו בחברת העובדים שתי חברות שיכון: האחת, "שיכון", שבנתה במגזר העירוני; והאחרת, "נווה עובד", ששיכנה פועלים ועובדים במושבות. מהקמת המדינה ועד 1954 בנתה חברת "שיכון" 18,050 יחידות דיור, מתוכן 5,080 דירות לעולים. באותן השנים בנתה חברת "נווה עובד" 12,810 יחידות דיור, מהן 8,530 דירות לעולים. נוסף על שתי החברות האלה פעלה בקרב ציבור הפועלים בארץ חברת שיכון נוספת – "מעונות פועלים" – שהייתה קשורה למפ"ם.

במחצית הראשונה של שנות החמישים נדונה בהרחבה שאלת מיזוגן של חברות השיכון ההסתדרותיות. במיזוג המוצע של "שיכון" ו"נווה עובד" היה מתאם בין המדיניות הכלכלית המרחיבה לבין התפיסה הארגונית שחייבה מבנים ריכוזיים וכוללים. הקמתה של חברת שיכון גדולה, על ידי איחוד שתי החברות, נועדה לקדם את השגתם של יעדים כלכליים במישור הלאומי.

בשנת 1954 אישר הוועד המנהל של חברת העובדים את ההצעה להקים חברת שיכון אחת, שתקיף גם את השיכון בהתיישבות. בחברה המאוחדת נכללה גם "מעונות פועלים". תהליך המיזוג נמשך עד שנת 1956. ב-1954 נבחרה הנהלה לחברה המאוחדת, שכללה גם את נציגי ההתיישבות, וניתן לה השם "שיכון עובדים". ב-1955 החלו "שיכון" ו"נווה עובד" לבצע פעולות משותפות, אולם רק ב-1956 אוחדו מערכות הכספים והחשבונות והמחלקות הטכניות. בשנה זו הוכרז על פירוק מרצון של שתי החברות ואושרה רשמית החברה המאוחדת – "שיכון עובדים".


סולל בונה

בשנותיה הראשונות של המדינה היה "סולל בונה" הגורם המרכזי בבניית שיכון לעולים. את עשייתו בתחום זה הניעה מדיניות כלכלית מרחיבה, שנבעה מאמונה באחריותה של החברה לקליטת עלייה, לפיתוח המשק ולביסוסו ומתחושה של דוחק זמן ודחיפות, שהעמידה בראש סדר העדיפויות צמיחה מהירה ככל האפשר.

לאחר הקמת המדינה קינן בהנהלת "סולל בונה" חשש מפגיעה בתאגיד. הקמת מנגנון ממשלתי על כליו הכלכליים מזה והתחרות אפשרית של ההון הפרטי מזה, נתפסו ב"סולל בונה" כאיום על מעמדו במשק ובמדינה. לפיכך, יישום מדיניות כלכלית מרחיבה נועד גם לבלום התפתחות מעין זו.

הודות למדיניותו המרחיבה, שהתבטאה גם בהכשרה מקצועית ובפיתוח תעשייה, הקדים "סולל בונה" להתמודד עם המחסור בפועלים מקצועיים ובחומרי בניין. כדי להתגבר על המחסור בפועלים האיץ "סולל בונה" תהליך של מיכון בעבודותיו ועסק בהכשרה מקצועית רחבת היקף. המיכון המואץ ופיתוחו של משק תחבורה עצמי אפשרו לחברה לבצע עבודות בנייה נרחבות ולהתפרס לאזורי ספר ופיתוח מרוחקים, מאילת ובאר שבע בדרום ועד לקריית שמונה בצפון.

Click to enlarge
מניית סולל בונה שהייתה שייכת לברל כצנלסון, באדיבות מר מולי דור

המיכון פתר באופן חלקי בלבד את בעיית המחסור בפועלים מקצועיים. פתרונה היה בעיקר באמצעות הכשרה מקצועית. בשנים 1958-1948 הוכשרו ב"סולל בונה" כ-19,500 פועלים לעבודה במקצועות הבניין, שהיו 86% מכלל הפועלים שהוכשרו לעבודות בנייה בארץ. ההכשרה המקצועית נעשתה תוך כדי עבודה, בהדרכת פועלי בניין ותיקים. כך נוצרה תשתית רחבה של פועלים מקצועיים שאִפשרה את התפתחותו של הענף בכללו ואת הבנייה לעולים בפרט.

"סולל בונה" ראה עצמו מחויב לספק תעסוקה לעובדיו. עמדו לרשותו מכונות, ציוד רב וצי מכוניות גדול, והוא רצה להימנע מהשבתתם עקב מחסור בעבודות. עלות העבודה ב"סולל בונה" הייתה גבוהה מזאת של קבלנים פרטיים, בעיקר בשל מחויבותו להסדיר תנאים סוציאליים משופרים לעובדיו, וכדי לקסום ליזמים ולהצליח במכרזים הוא נקט מדיניות אשראי מרחיבה.

במרוצת השנים 1957-1949 בנה "סולל בונה" 154,500 יחידות דיור, מתוכן 113,600 (74%) יחידות דיור לעולים והשאר בשיכוני ותיקים, בשיכון עממי ובהתיישבות העובדת. "סולל בונה" בנה גם למגזר הפרטי, אולם חלקה של הבנייה הפרטית בבנייה הכוללת שלו היה שולי – 1% בלבד. בתקופה זו היה חלקו של "סולל בונה" בבנייה לשיכון עולים, למעט בנייה ארעית של פחונים ובדונים, מכריע. הוא עמד על 83%. כמו כן בנה "סולל בונה" 1,200,000 מ"ר למוסדות ציבור – חינוך ובריאות – לתעשייה, למלאכה ולמסחר.

במיוחד בלטה פעילותו של "סולל בונה" באזורי ספר ופיתוח בדרום הארץ ובצפונה, ובהם היה חלקו בבנייה לעולים גדול עוד יותר. בבאר שבע החל "סולל בונה" לפעול מיד אחרי שחרור העיר באוקטובר 1948. תחילה הוא עסק בשיקום ובשיפוץ מבנים נטושים ובהכשרתם למגורים, לקליטת משפחות העולים הראשונות. בהמשך הוא בנה שיכונים לעולים ולוותיקים ובנייני ציבור. במרוצת השנים הגיע "סולל בונה" לכל מרחבי הנגב ועד לאילת. בשנים 1959-1951 הוא בנה בנגב, כולל אילת, 15,700 יחידות דיור. בצפון הארץ החל "סולל בונה" לבנות בקריית שמונה ב-1950, באמצעות סניף החברה בטבריה. ב-1955 נפתח סניף של "סולל בונה" בקריית שמונה, והוא ביצע עבודות בכל רחבי הגליל העליון: בצפת, בחצור הגלילית וביישובי ההתיישבות העובדת. בשנים 1955-1964 בנה "סולל בונה" יותר מ-2,000 יחידות דיור בקריית שמונה. חשוב להזכיר שהבנייה באזורי הפיתוח המרוחקים ממרכז הארץ סיפקה תעסוקה לאלפי עולים חדשים.

כאמור, בתקופת מלחמת העולם השנייה בנה "סולל בונה" בעבור הצבא הבריטי בארצות השכנות. בשנות החמישים הוא הרחיב את פעילותו בחוץ לארץ. ב-1953 הוא החל לבנות בטורקיה, וב-1958 פרץ דרך לאפריקה. בשנה זו הוא החל לבנות בגאנה ולאחר מכן בארצות נוספות ביבשת זו: ניגריה, אתיופיה ועוד. מ-1955 בנה "סולל בונה" גם באסיה – בבורמה, ובשנים הבאות גם באיראן, בנפאל ובתאילנד.

הגידול בהיקף הבנייה חייב גידול מקביל בייצור של חומרי בניין ובשירותי עזר, ו"סולל בונה" העדיף הספקה עצמית במידת האפשר. לפיכך הוא פיתח משק עצמי גדול: בתי מלאכה, נגריות, מפעלי בלוקים, שירותי תובלה עצמיים וכדומה.

משקלו המכריע של "סולל בונה" בבנייה לעולים נבע מגישתו המשקית המרחיבה, מן הנחישות שגילו מנהליו ומההיערכות המקדימה שלו. אלה יצרו יכולת בנייה שבכורח התנאים הדוחקים והדחופים לא נותר לממשלה אלא לאמץ אותה ולהשתמש בה לבניית מרבית השיכון לעולים.


פיתוח התעשייה

כמו בבנייה לעולים, כך גם בפיתוח התעשייה הדריכה את ראשי חברת העובדים מדיניות כלכלית מרחיבה. הם סברו כי האחריות לפיתוח התעשייה בארץ מוטלת עליהם. בהנהלת "כור", שהיה עד 1958 חלק מ"סולל בונה", קנתה לה אחיזה הדעה שעל החברה לשמש מכשיר מרכזי בתיעושה של המדינה בכלל ובפיתוח תעשייה כבדה בפרט, וכי יש להקים מפעלי תעשייה כדי ליצור מקורות תעסוקה ולקבוע את מיקומם גם "לפי צרכים גאוגרפיים ממשלתיים." גישה זו אכן יושמה, אף על פי שב"כור" היו מודעים לסיכון הגלום בהגשמתה. הוקמו מפעלים תוך כדי פריצה לענפים חדשים ופריסה לאזורי ספר. במחצית הראשונה של שנות החמישים הוקמו כמה וכמה מפעלים בערי פיתוח ובמוקדים של קליטת עלייה: "חרסה" בבאר שבע; "יובל-גד" באשקלון; "נשר" ו"חרושת מנועים" ברמלה; "טלרד" בלוד; "אליאנס" בחדרה; "סולתם" ביוקנעם ו"צינורות המזרח התיכון" בעכו. במחצית השנייה של העשור הוקמו "חסין אש" בבאר שבע ומפעל הפלדה בעכו.

הצמיחה המואצת של התעשייה גבתה מחיר חברתי. ב"כור" הועדפו צמיחה, התרחבות ופריסה גיאוגרפית על פני ניסיון להנהיג דמוקרטיה תעשייתית ולהעמיק את מעורבות הפועלים במפעליהם.

לאחר הקמת המדינה חלה צמיחה מהירה של הקואופרציה היצרנית ומספר הקואופרטיבים גדל מ-75 ב-1948 ל-296 ב-1951. בשנותיה הראשונות של המדינה השפיעו סיום מלחמת העצמאות והעלייה הגדולה על התפתחות הקואופרציה היצרנית. הגידול במספר הקואופרטיבים לא נבע דווקא מהרצון להגשים את התכנים החברתיים הגלומים בקואופרציה ומהכוונה לקדם שיטה נוספת לפיתוח התעשייה במסגרת חברת העובדים, אלא מהשאיפה ליצור מקורות תעסוקה לחיילים המשוחררים ולעולים, ולעתים היה בלתי מבוקר. על אף הגידול בקואופרציה היצרנית, הייתה התשתית החברתית-כלכלית שלה רעועה. העולים החדשים היו ברובם חסרי תודעה קואופרטיבית ויכולת מנהלית, והם ראו בקואופרטיבים אמצעי לתעסוקה ולפרנסה ותו לא. הוקמו קואופרטיבים קטנים, נעדרי בסיס כלכלי איתן, בענפי הטקסטיל, המתכת והחשמל, הנגרות ועוד, שהצריכו השקעות קטנות יחסית. כשהשתנו התנאים – צומצמו ממדי העלייה והוחל במימוש תוכנית כלכלית חדשה. ב-1952 – נבלמה ההתפתחות וחלה ירידה רציפה במספר הקואופרטיבים היצרניים עד ל-170 ב-1957.


מערך האספקה

כבר סמוך להקמת המדינה החלו "המשביר המרכזי" ואגודות הצרכנים לסייע בקליטת העולים. בפברואר 1949 נפתח סניף של "המשביר המרכזי" בבאר שבע, ובמרוצת השנה נפתחו צרכניות בבאר שבע, בבית שאן וביישובי עולים נוספים. ב-1950 נפתח סניף של "המשביר לצרכן" בבאר שבע ושנה לאחר מכן באשקלון. "המשביר המרכזי" פתח גם מחסני מכירות במעברות. בד בבד עם התרחבותו בתחום המסחרי פעל "המשביר המרכזי" לפיתוח התעשייה: רכישת הבעלות על מפעל "שמן" הושלמה והיקף ייצורו הורחב, הוקמו טחנות קמח בבאר שבע ומפעל לטקסטיל בשם "סלילים" באָזוֹר, הוקם מפעל לייצור סוכר בשותפות עם "תנובה" ונעשו השקעות במפעלי תעשייה נוספים.

ב-1951 הקימו "המשביר המרכזי" ואגודות הצרכנים את "המשביר לעולה" במגמה לספק את שירותי המסחר הקמעונאי במושבי העולים, בעיירות הפיתוח, ביישובי עולים ובמעברות. את פעילותו של "המשביר לעולה" הניעה מדיניות כלכלית מרחיבה. הקמת אגודות צרכנים ופתיחת סניפים במושבים וביישובי העולים לא נעשו בהתאם לשיקולים עסקיים מובהקים – מספר התושבים, פדיון צפוי וכו'. אלה נדחקו ב"המשביר לעולה" ובמקומם הועדפו יעדים לאומיים: קליטת עלייה, פיזור אוכלוסייה, התיישבות ביטחונית ופיתוח חקלאי.

ב-1951 נכללו ב"המשביר לעולה" 166 אגודות צרכנים ולהן 244 סניפים; בשנת 1957 הגיע מספרן ל-253 אגודות עם 505 סניפים. במושבי העולים, בצד הפעולה הצרכנית, הוא דאג לאספקה למשק החקלאי – רכש שתילים, דשנים ואמצעי ייצור; ביצע את התשלומים על צריכת המים והחשמל; העמיד אשראי לרשות המתיישבים לפיתוח המשק, והיה מעורב בהסדרת השיווק. כמו כן הוא עסק בהדרכה קואופרטיבית – טיפח את אגודות הצרכנים במושבי העולים. לעתים הייתה פעולתו זו של "המשביר לעולה" רחוקה משיקולים עסקיים, והפסדים שנגרמו לו בגינה הוטלו בעיקר על "המשביר המרכזי". ב-1958, גם משום ההפסדים שספג, הוקמו "ארגוני קניות" במקום "המשביר לעולה". "המשביר לעולה" פעל גם בריכוזי העולים בערים הנטושות וביישובי הספר והפיתוח. על אף ההשקעות המרובות באגודות הצרכנים שהוקמו ביישובי העולים ובערי הפיתוח, הן לא הצליחו להתבסס. הפדיון פחת, הוצאות התפעול – הובלה, אחזקה, ניהול – היו גבוהות וההפסדים כבדים. מהבחינה החברתית לא התארגנו תאים של חברים פעילים לקבלת העול והאחריות לניהול האגודות, והן נותרו בחסות המוסדות שהקימו וניהלו אותן. עקב הסיבות האלה החל תהליך של סגירת אגודות וסניפים שלא נראה סיכוי להבראתם ולביסוסם.

התפתחות הקואופרציה: הניוון שבצמיחה

הקואופרציה לענפיה – היצרנית, הצרכנית והאשראית – צמחה במהירות וגדלה מאוד בשנותיה הראשונות של המדינה. צמיחה זו התרחשה בעידוד גורמים בהסתדרות ובממשלה וביוזמת פעילים בקואופרציה, ולא באופן טבעי מלמטה. לא נבנתה בה מערכת קואופרטיבית ענפה, מתוך אמונה בערכי השיתוף ומתוך כוונה ליצור מלמטה חברה המושתתת על יסודות שיתופיים חזקים. בדין וחשבון של ברית הקואופרציה הצרכנית מאמצע שנות השישים, עשור וחצי אחרי שהחלו לקום אגודות צרכנים בריכוזי עולים, ניתן ביטוי למגמת ההתפתחות שאפיינה גם את ענפי הקואופרציה האחרים: לא היה נושא חברתי להקמת אגודות שיתופיות. העולים לא הכירו את תנועת הקואופרציה, לא התנסו בדרכי ארגון של מסגרת ציבורית, ובוודאי שלא היה בכוחם להקים אגודות צרכנים ולנהלן בכוחות עצמם, ביחוד בתנאי הבראשית שהיו קיימים אז בארץ. לאחר שנים רבות של קיום אגודות אלה בישובי עולים לא נוצרו תאים של חברים פעילים, שיקחו על עצמם את העול והאחריות לניהול האגודות, והן נשארו בחסותם של המוסדות, שהקימו אותם וניהלו אותם במשך כל השנים.

לאחר הקמת המדינה מילאה הקואופרציה לענפיה את התפקיד שייעדו לה בקליטת העולים ובפריסה הגיאוגרפית, אבל להפעלתה של המדיניות הכלכלית המרחיבה היה מחיר כלכלי וחברתי כבד: אגודות נקלעו לקשיים כלכליים והיו מנוונות מבחינה חברתית. בהעדר תשתית כלכלית, רעיונית וחברתית מוצקה חל תהליך של נסיגה בקואופרציה היצרנית ומספר הקואופרטיבים פחת והלך; הקואופרציה האשראית התמזגה עם בנק הפועלים והתחסלה; בקואופרציה הצרכנית העירונית היה תהליך של איחוד ושל חיסול אגודות, ולמעשה אופן התנהלותה היה רחוק מלבטא ערכים קואופרטיביים.

רפורמות לבון

בשנים 1949-1950 ובשנים 1956-1961 כיהן פנחס לבון כמזכיר ההסתדרות. בתקופה זו עמדה ההסתדרות בפני פרשת דרכים ונדרשה לפתור בעיות שהתעוררו בעקבות התמורות שהתחוללו לאחר הקמת המדינה. בתקופת כהונתו השנייה יזם לבון ניסיון להנהיג שורה של רפורמות בחברת העובדים, שהיו מצד אחד פרי השקפתו החברתית – הסוציאליזם הדמוקרטי, ומצד אחר תולדת הצרכים והתנאים שהתפתחו בעשור הראשון למדינה.

הגשמת הסוציאליזם לא נראתה ללבון כעומדת בסתירה להגשמת הציונות. להפך – הוא ראה זיקה ביניהן. בעיניו, המזיגה בין שליחות לאומית וייעוד סוציאליסטי טבועה במהותה של תנועת העבודה בארץ ישראל, ובה גלום כוחה. מזיגה זו באה לכלל ביטוי בקווי האופי המייחדים אותה: הראשון – תנועת הפועלים בארץ היא תנועה לעבודה. לא תמורה בעבודה, בתנאיה ובצורתה, כבארצות אחרות, אלא מעבר לעבודה, ריבויה והבטחתה לפועל היהודי בענפי המשק השונים – בחקלאות, בתעשייה, במשק הציבורי ובמשק הפרטי. השני – התיישבות ויצירת משק חדש. בשונה מתנועות פועלים אחרות בעולם, "הציונות הסוציאליסטית היא ביסודה תנועה היוצרת משק וחברה. במשק הפרטי הקיים היא לוחמת לזכותו של הפועל לארגון, לתנאי עבודה ולשכר עבודה הוגנים. אך עיקר דאגתה מרוכזת ביצירת משק, ביצירת צורת כלכלה וחיים חופשיים של איש העבודה." מהבחינה האופרטיבית הכוונה הייתה ליצור מפעל משקי המקיף התיישבות חקלאית, קבלנות בניין, קואופרציה לענפיה השונים, מוסדות שיווק ואשראי וכן מפעלים נוספים; נקיטת צעדים למניעת חוסר עבודה ומאבק לעבודה עברית.

לבון שלל את הצנטרליזם, שכן גלומים בו גרעיני התנוונות אנטי-דמוקרטית. הוא העדיף להמיר את הצנטרליזם במרות הכלל, לאחר שעשה הבחנה ברורה ביניהם. הערכת ייעודה הקונסטרוקטיבי של תנועת העבודה בארץ עמדה בבסיס השיטה שהציע לבון לדמוקרטיה תעשייתית: שיתוף הפועלים בהנהלה, ולא ניהול עצמי – שבו הוא תמך באופן עקרוני – במגמה לתת ביטוי לתפקידים הלאומיים של חברת העובדים ולקדם אותם.

לבון החזיק בגישה כלכלית זהירה ורציונלית. היעדים שהגדיר לחברת העובדים לא חייבו אותה, לדעתו, ליישם מדיניות כלכלית מרחיבה. להפך – הוא ביקר התעלמות משיקולים של יעילות כלכלית; דחה עזרה הדדית לא מבוקרת; וחשש ממדיניות ההתפשטות והצמיחה המרחיבה, שעלולה הייתה, לדעתו, להכביד על פעילות המפעלים הכלכליים ולהוליך אותם למשבר. להלן יפורטו עיקרי מדיניותו:


מדיניות מנהלית:

  • הקמת מזכירות מצומצמת ומזכירות רחבה בחברת העובדים: בשנת 1957 הוקמו, על פי הצעתו של לבון, מזכירות מצומצמת ומזכירות רחבה של חברת העובדים. הקמתה של מזכירות מצומצמת נועדה ליצור גוף מנחה ומכוון שיתפקד ביעילות ולא ישמש רק במה להשמעת דעות ולוויכוחים עקרים. כמו כן נוצר, למעשה, תפקיד חדש – יושב ראש חברת העובדים שלבון, בהיותו מזכיר ההסתדרות, מילא אותו. התפקיד הזה נועד להגביר את סמכותו של מזכיר ההסתדרות ולחזק את מעמדו לעומת מנהלי התאגידים.
  • אישור סמכויות המוסד לביקורת: בשנת 1957 אושרו סמכויותיו ושיטת פעולתו של המוסד לביקורת המוסדות המשקיים. נקבע שתפקידיו יכללו, בין השאר, עריכת ביקורת כלכלית וחברתית במפעלים ובקואופרטיבים, פיקוח על עריכת המאזנים השנתיים במועד ומעקב סדיר אחר מצבם הכלכלי והכספי.
  • אישור תקנות הנהלת המוסדות המשקיים של ההסתדרות: בשנת 1957 אושרו תקנות להסדרת פעולותיהן של הנהלות המוסדות המשקיים של ההסתדרות. בתקנות נקבע כי נחוץ אישור מטעם חברת העובדים להקמת מפעלים חדשים; נחוץ אישור לרכישת מפעלים קיימים, שאינם בבעלות חברת העובדים או בשליטתה, ולכניסה לשותפות עם גורמים חוץ-הסתדרותיים; התאגידים חויבו להגיש דוח שנתי למזכירות חברת העובדים שיכלול סקירה כללית על פעולותיו של התאגיד, על מצבו הכספי, על תוכנית ההשקעות ואופן מימונן, על כוח האדם ועל בעיות מיוחדות שנתקל בהן. כמו כן הוטלה אחריות אישית על המנהלים ליישום התקנות הלכה למעשה.
  • הקמת מדור לתכנון תעשייתי: כדי לצמצם את תלותה של חברת העובדים בחוות דעתם של התאגידים הוחלט ב-1956 להקים מדור לתכנון תעשייתי, וב-1957 נבחרה ועדה לתכנון המשק ההסתדרותי.


מדיניות כלכלית:

למדיניות הכלכלית הזהירה והרציונלית של לבון ניתן ביטוי בכמה מהצעותיו וביוזמות שננקטו בעת שכיהן כמזכיר ההסתדרות:

  • שינוי מעמד הפסיקה של האיגוד המקצועי . על פי דפוס יחסי העבודה בחברת העובדים, שהיה שונה מהמקובל במגזר הפרטי, הפתרון לחילוקי דעות בין העובדים לבין ההנהלות הוכתב על ידי האיגוד המקצועי. לבון קבע כי הכרעת חילוקי דעות בתחום יחסי העבודה על ידי צד שלישי – לא האיגוד המקצועי – שישקול באורח אובייקטיבי הן את טיעוני העובדים והן את הסברי ההנהלות.
  • שלילת עזרה הדדית בלתי מבוקרת בין המפעלים וכן הסתייגות מהפעלתה של מדיניות התפשטות מרחיבה שאינה מתחשבת באילוצים כלכליים.
  • סגירת מפעלים שאין להם זכות קיום עצמאי. לבון חייב בחינה מדוקדקת של המשך קיומם של מפעלים כלכליים מסוימים.
  • העדפת שותפות עם הממשלה ביוזמות כלכליות שיש בהן סיכון כלכלי. הכוונה להקמת מפעלים באזורי ספר מרוחקים או כניסה לענפים חדשים. השותפות עם הממשלה נועדה לחלק את הסיכון עמה. סביר להניח שבשותפות כזאת הייתה גם כוונה להשיג עדיפות בהקצאת תקציבי הפיתוח הממשלתיים. הקמת 'תיעוש' בשנת 1958 הנה דוגמה לשיתוף פעולה כזה, שנועד לקדם פיתוח תעשייתי בעיירות הפיתוח.


רפורמה במבנה התאגידים:

בתקופת כהונתו של לבון בוצעו ארבע רפורמות ארגוניות בתאגידים הגדולים של חברת העובדים. שלוש מהן במגמה של ביזור: ב"המשביר המרכזי", ב"תנובה" וב"סולל בונה"; ואחת במגמה של מיזוג וריכוז – האיחוד בין בנק הפועלים לקופות המלווה והחיסכון.


דמוקרטיה תעשייתית:

שאלת הדמוקרטיה התעשייתית במשק העובדים נדונה עוד קודם להקמת המדינה. התמורות לאחר הקמת המדינה – דמוגרפיות, חברתיות וכלכליות – והצמיחה הכלכלית בחברת העובדים, חידדו אותה. התקדמות של ממש ביישום דגם של שיתוף עובדים בניהול אירעה בתקופת כהונתו של לבון כמזכיר ההסתדרות. עובדה אז חוקה לשיתוף פועלים בהנהלות של מפעלי התעשייה ההסתדרותיים, שכללה את הקמתן של מועצות מפעלים פריטטיות בשלב ראשון, ובשלב שני – כינון הנהלות משותפות. בפועל הוקמו בשנים 1960-1958 מועצות מפעלים ב-12 ממפעלי "כור". אולם הניסיון לא האריך ימים, משום שמועצות המפעלים נקלעו למשבר: הן התנוונו וחדלו מלהתקיים.

הרפורמות שהוגשמו בחברת העובדים בתקופת כהונתו של לבון כמזכיר ההסתדרות היו חלקיות, וביסודו של דבר הניסיון ליצור תבנית חברתית, כלכלית וארגונית חדשה לחברת העובדים לא עלה יפה. הרפורמות לא הצליחו, בטווח הארוך, לשרש את המדיניות הכלכלית המרחיבה ואת השיטה הריכוזית והאחדותית שהיו נהוגות בחברת העובדים מאז שנות העשרים. התאגידים החדשים שהוקמו לאחר פיצול "סולל בונה" נותרו צנטרליסטיים, וכן נעשו פשרות בחלוקה הפנימית של החברה. השינויים שנעשו בפועל ב"המשביר המרכזי" וב"תנובה" גומדו, והניסיון להנהיג דמוקרטיה תעשייתית לא האריך ימים, שכן מועצות המפעלים התנוונו וחדלו מלהתקיים.

את הפער בין תוכניותיו של לבון לבין יישומן ניתן לייחס בראש ובראשונה לאקולוגיה בחברת העובדים ולאידיאולוגיה שרווחה בה. בידי לבון לא עלה לשנות את סדר העדיפויות של משק העובדים. חברת העובדים המשיכה להניף את דגל הפיתוח המשקי המואץ, הפריסה הגיאוגרפית ויצירת מקורות תעסוקה, בעוד הדאגה למקומו של הפרט בחברה העובדת – הדמוקרטיה במקום העבודה ומעורבות העובדים בו – נותרה בקרן זווית. כל עוד לא שונו היעדים, נידון הניסיון לחולל תמורה כללית ומהותית בגישה הכלכלית ובשיטה הארגונית לכישלון.

כישלונו של לבון לחולל תמורה ביעדיה של חברת העובדים ולהשריש בה את המדיניות הכלכלית הזהירה והרציונלית ואת השיטה הארגונית הביזורית היה בעוכריה בשנים הבאות. אפשר להניח שיישום כהלכה של הרפורמות שהציע לבון היה מאפשר למשק העובדים להתמודד טוב יותר עם המיתון הכלכלי בשנות השישים, ועוצמתו של המשבר החמור שפקד אותו בשנות השמונים הייתה פחותה וייתכן שאפילו היה נמנע. השוואה בין התמורות שהתחוללו במשק העובדים במחצית השנייה של שנות השמונים לבין הרפורמות של לבון מחזקת הנחה זאת. השינויים במשק העובדים במחצית השנייה של שנות השמונים כללו, בין השאר, מעבר מתפיסה ריכוזית למבנה ביזורי; הסתלקות ממדיניות של עזרה הדדית בלתי מבוקרת; אימוץ גישה כלכלית שהתבססה על שיקולים עסקיים, יעילות ורווח; ושיתוף חברת העובדים בתהליך הפסיקה במקרה של חילוקי דעות בין העובדים להנהלה.

חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |