תנועת העבודה, באמצעות המפלגות הפוליטיות שהרכיבו אותה, החזיקה בשלטון, בתקופת היישוב ובדור הראשון של מדינת ישראל, במשך כמעט חמישים שנה (1977-1931). מעולם לא היה לה רוב מוחלט, אך היא הרכיבה קואליציות עם מפלגות אחרות, בהתאם לקווי-יסוד משותפים. בקואליציות אלה היא שנתנה את הטון בכל התחומים, לרבות בתחום הביטחון.

כרזה של מפא"י משנות השישים, באדיבות ארכיון מפלגת העבודה, בית ברל (C)

דבריו של אליהו גולומב, מראשי תנועת העבודה ומי שכונה "המפקד הבלתי מוכתר של ה'הגנה'", שנאמרו בקיץ 1941, מבהירים כיצד ראו ראשי התנועה דאז את תפקידם, ככוח מרכזי המושך אחריו את שאר הכוחות ביישוב:

'במשך תולדותינו בארץ עמדו לפנינו עניינים רבים שאינם כלל מעמדיים-הסתדרותיים, אבל נאלצנו לקבל עלינו את התפקיד העיקרי בהם, ולפעמים היינו הפעילים היחידים. הנה למשל שאלת השמירה בשעתה – ההיתה זו שאלה הסתדרותית? וההגנה על הכרם, על הרכוש העברי ועל ערכים שלא היו שייכים לציבור הפועלים – ההיתה זו שאלה הסתדרותית? אבל היה בזה משום הגנה על כבוד היהודים ועל כוח היהודים בארץ, וציבור הפועלים קיבל עליו את הדבר הזה... ואף זאת אזכור: כי דווקא הרצון למלא את התפקידים הלאומיים הכלליים, בלי לשאול מה עושים אחרים, והשמחה להיענותם של אחרים, גרמו לכך שגם חלקים מחוגים אחרים היו מתלכדים סביב ציבור הפועלים'.

אף בימי המדינה, כל זמן שניתן להם, המשיכו ראשי תנועת העבודה לשתף פעולה עם כוחות פוליטיים אחרים. הם היו מעין קטר, שמשך אחריו את הרכבת. אחרי 1977 נחלש כוחה של תנועת העבודה, ואף שלתקופות קצרות שבה וקיבלה את אמון הבוחר, רוב הזמן היה השלטון בידי כוחות אחרים, על כל המשמעויות הנובעות מכך.