Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר מאמרים

דגניה והתנועה הקיבוצית: עשר השנים הראשונות

מאת:דר, יחזקאל
שרשים, קבצים לחקר הקיבוץ ותנועת העבודה
() [ז, יד טבנקין, הקיבוץ המאוחד]



דגניה והתנועה הקיבוצית: עשר השנים הראשונות



תקציר
רכיבים רעיוניים וארגוניים שהופיעו במבודד בקבוצות שתפניות אחרות בעליה השניה, חברו בדגניה למקשה של קומונה המקיימת משק עצמי בעבודה עצמית. גרעין נושא אנושי בעל אופי סגולי, שילוב מוצלח של הנהגה משימתית וסולידרית, תמיכת ארתור רופין ונוכחותו של א"ד גורדון, תרמו לרציפות ישובית וחברתית ועשו לגיבוש מסה קריטית של 'קיבוץ' ולביסוס מעמדה של דגניה כסמל עבור אנשי העליה השלישית. בנוסף לתוצאות ראשוניות של ניסויים בדפוסי חברה שיתופית, העבירה להם דגניה תפיסה דואלית של הקבוצה כמכשיר ציוני וכמטרה לעצמה, ראייה אידיאולוגית הנבחנת במענה לצרכים פרגמטיים של קהילה ופרט, והחשבה גדולה של הגשמה עצמית, כאן ועכשיו. בניגוד למהפכנות הפוליטית של גדוד העבודה, לנסיינות המורטורית של 'קהילייתנו', ובניגוד לאופיים האוטופי של נסיונות אלה, היתה דגניה קודם לכל 'מקום' - קבוצה-ישוב, המנסה לפתח בצורה אמפירית ואבולוציונית מבנה חברתי ללא 'מרשם על'.
* * *
חוקרי תולדות הקבוצה והקיבוץ הרבו לעסוק בשתי סוגיות. האחת, סוגיית הבכורה - היכן ראשיתו של הקיבוץ. האם בדגניה, שזכתה לתואר 'אם-הקבוצות'? או בקומונות הצריכה שקדמו לה, כדוגמת 'הקומונה החדרתית' (בעודה בחדרה), שהיו מתלכדות (ומתפרקות) לרוב בקרב פועלי העליה השניה? או בקרב הקומונות הקבלניות, שאף הן קדמו לדגניה, כמו 'קבוצת הסתתים' בירושלים, קבוצות 'לגיון העבודה', ובמיוחד - 'הקולקטיב' בסג'רה, שבצד הצריכה המשותפת העמידו במרכז ענינם עבודה משותפת? או בקרב קבוצות 'הכיבוש' החקלאי, כדוגמת קבוצת השבעה הקבלנית באום-ג'וני, שקדמה לדגניה, שבנוסף לצריכה משותפת ולעבודה משותפת ניהלו גם משק משותף? או, אולי, צודקים האומרים, כמו ברסלבסקי, שכל אלה, כולל דגניה, הם 'עוברים ראשונים לקבוצה', שעתידים להיוולד, כשלוש ישויות שונות, רק על-ידי אנשי העליה השלישית. 'איש ודגניה לו'
(ניר, 1983).

הסוגיה השניה - מה קדם למה: הרעיון או המעשה? וכבר אמר ארתור רופין 'הקבוצה לא נוצרה בבחינת נסיון חברתי מכוון'. והוסיף זיגפריד לנדסהוט, ראשון חוקרי הקיבוץ, ש'לא היתה התהוותה בשום פנים פרי תוכנית מכוונת ליצירת צורת חיים חדשה. הקבוצה נתרקמה והשתכללה שלא מדעת, ... כתולדה טבעית של תנאי-קודמים מסוימים' (לנדסהוט, 1944, ע' 34). וכך גם אבן-שושן, ודרין-דרבקין וקולת ואחרים, שלא אביא מדבריהם בגלל היריעה הקצרה. עד שבאו חוקרים חדשים, בעיקר אנשי קיבוץ, וחזרו וקראו דברים של בוסל, של תנחום ושל ברץ, וגם של ברל ושל קדיש לוז, בדיוק אותם דברים שהיו נהירים לקודמיהם, והוסיפו ועיינו בכתבי מניה שוחט וצבי שץ ויוסף טרומפלדור וקבעו - רעיון ומעשה שלובים היו ביצירתה של הקבוצה.
כרבים אחרים, אני סבור, ואני חוטא בודאי במידה של סוביקטיביות, שהורתו ולידתו של הקיבוץ, הן כהוויה אמפירית והן כאידיאה, אכן היתה בדגניה.
במאמרו 'התגבשותה של האידיאולוגיה הקבוצתית', כותב ברוך בן-אברם: "שלא כמו הקומונות והקבוצות הקבלניות השונות ואף ה'קולקטיב' של סג'רה, היתה 'הקומונה החדרתית' (לימים דגניה) הראשונה שהתפתחה לישוב בעל איכות חדשה - ישוב המבוסס על יסודות של שיתוף. חבורה זאת היתה לא רק גרעין לישוב הקבוצתי הראשון בא"י, אלא נשמרה בה - תוך שינויים בהרכבה - הרציפות החברתית, אשר בלעדיה לא ניתן היה לכתוב את ההיסטוריה החברתית והרעיונית של הקבוצה..." (בן-אברם, 1982, ע' 40).

דגניה לא המציאה את השיתוף הצרכני, גם לא את השיתוף בעבודה ואף לא את המשק הקואופרטיבי, בוודאי לא את רעיון השויון; סגוליותה מתמצית בכך שרכיבים, שהיו קיימים במבודד במקומות אחרים, בקבוצות אחרות, קבוצות ארעיות, התחברו במחיצתה האנושית והאקולוגית למקשה אחת המתקיימת לאורך-זמן. במרכזה של מיקשה זו - קומונה המקיימת משק עצמי, בעבודה עצמית. וחסד עשה הגורל לתנועה הקיבוצית שגרעינה האנושי של דגניה היתה הקומונה החדרתית ושהאקולוגיה שלה היתה נוף הקסמים של הירדן והכנרת. ועל ענין זה העמיד בבהירות ברל כצנלסון ב"מכתב לחברי בדגניה" במחצית יובלה (ואני מצטט בהשמטות רבות: ("... וכמה פעמים שאלתי עצמי: מדוע זכיתם אתם למה שלא זכו אחרים, להיות המתחילים, וגם הממשיכים והמתמידים? ... רק מועטים שבמועטים היתה להם הזכות המיוחדת להמשיך ולהתמיד לא בארץ סתם אלא במפעל אחד ומסוים, לצרף קו לקו ומעשה למעשה, ולראות את מעשי ידיהם במרוכז, בלי שיתנדף ויטושטש ויפוזר לצדדין. ...נתתם את לבכם לא רק לעשות דברים אלא אף לקיים את העשוי, לעשות את הקבוצה לקבוצה של קיימא, ואת מקום ההתישבות למקום קבע. ... כלום לא ארבו לכם, כמו לכולנו, השכול והיתום? כלום לא התחפש השטן המסית בכל שלל הצבעים של ענינים נעלים למען הדיח אתכם מאדמתכם? כלום לא נעזבתם מחברים דבקים ומושרשים, כלום לא התחוללו על ראשיכם סופות של פסיכוזה ורפיון ומקסמים וריגון, ולא נשאר בכם בלתי אם 'שריד כמעט', אלא ששריד זה, מעין לוז שבשדרה, הוא שהתמיד. ובהתמדתכם זו ... העברתם את רוע הגזירה מעל המפעל הקיבוצי ואפשרתם לכולנו, לכל בית העבודה, ימים אחרים." (כתבי ברל, כרך שביעי, ע' 95).

תרומתה הסגולית של דגניה לתנועה הקיבוצית, מעבר לראשוניות, היתה אפוא בעצם התקיימותה במשך עשר שנים, מתשרי תרע"א עד תשרי תרפ"א, עת קמה דגניה ב', כקבוצה חיונית, למעשה יחידה ברציפותה החברתית והישובית. בעשור שנים זה היא מהווה תחנת נסיונות למשק קיבוצי ומעבדה רעיונית לחברה קיבוצית ומגבשת בתוך-כך מסה קריטית של 'קיבוץ', שמשמשת, הן כדגם, ממשי - קיים, ואף יותר מכך כסמל, את אנשי העליה השלישית בפריצתם הגדולה.
שמואל דיין, בספרו 'חצי יובל שנים של דגניה' מתאר את המסות הקשות בהם התנסו אנשי דגניה במהלך העשור הראשון. קודם-כל, המסות הפיזיות: העבודה מפרכת, ה מצוקה כלכלית, החום על אדמה ללא-צל, תנאי בטחון רעועים ונפילת חברים יקרים, אסונות טבע שניחתו זה אחר זה - שריפה גדולה, ארבה ודבר הבקר, ותלאות השלטון העותמני במהלך מלחמת העולם. שנית, פיתויי 'הכיבוש' והחידוש של מקומות ורעיונות – הפיתויים לעזוב את שכבר קיים (שנתיים!( וללכת ליישב את החורן, לעבור לשיטת הקואופרציה של אופנהיימר, ובשלהי התקופה - לממש את רעיון מושב העובדים, כדרך לרבים. ובכך קשורה המסה השלישית, אולי הקשה מכולן, נטישת הקבוצה על-ידי טובי החברים, מאנשי הקומונה עצמה. ולבסוף, כמובן, המסה המרכזית של בנין המשק והקבוצה בנתיבים לא סלולים ובתנאי "יחד" לוחצים.

מהם "הנכסים" שדגניה הביאה לתנועה הקיבוצית של העליה השלישית, מעבר לעצם קיומה? אצביע על חמישה נכסים.
ראשית, הגדרת מטרות כוללנית ורב-ממדית: הקבוצה כמכשיר ציוני וכמטרה לעצמה, לאנשים המתלכדים לחיות בה, בעת ובעונה אחת. והעמיד על-כך בוסל (במועצה החקלאית של 'הפועל הצעיר' בכנרת, תרע"ט, חודשיים לפני מותו: "... כך צמחה הקבוצה וכך שמשה היא להרבה מטרות: א) לכיבוש עבודה - בלי בעלים ובלי משגיחים, כיבוש שיש בו משום גאולת האדם וגאולת העבודה גם יחד; ב) לתת דוגמא בעבודה - כל העבודות שמסביב התנהלו באופן פרימיטיבי, והאדם בן-התרבות נהפך בהן לפרא; הקבוצה באה לתת עבודה מקולטרת, מודרנית; ג) לאפשר לחדשים הבאים להסתגל לעבודה, שהיא קשה מאוד; ד) לכבוש מקומות חדשים, דבר שעלה בקושי רב בימי המשטר התורכי; ה) ולבסוף - גולת הכותרת של הקבוצה: ליצור על-ידיה אפשרות שנהיה בעצמנו הרגולטורים של חיינו, לברוא חיים של שויון במובן הכלכלי וחיים של שויון בין החברים והחברות." (ספר יוסף בוסל, ע' 237).
ומוסיף שמואל דיין: "המטרה החברתית: 'חיים יפים' - יופי ביחסים הפנימיים בין חבר לחבר, בין חברה לחברה ויחסים נאותים גם כלפי חוץ. חיי עבודה ויצירה, חיי תרבות, חיים בלתי-אמצעיים."

שנית, בצד הגדרת המטרות גם תפיסה מובלעת שהקבוצה היא הוויה פתוחה ודילמתית, הוויה מתפתחת, נלמדת ומשתנה בהתמדה, 'ללא מרשם-על', כאבחנתו המאוחרת יותר של בובר. הוויה של מטרות ואוריינטציות מתנגשות, לא כמצב הדורש תיקון, הבהרה, אלא כמציאות נורמלית שיש לחיות איתה ויום-יום להתמודד עימה. ואכן מהכתובים ומהסיפורים מזדקר קיום-יחד של צמדי ניגודים, שהם לכאורה לא-מתפשרים: אוטופיה וריאליזם, אידיאולוגיה ופרגמטיות, חולמנות רומנטית ומעשיות, אליטיזם מתנשא של נבחרים ועממיות פשוטה וקרתנית של בני עיירה קטנה, מרד בעבר הגלותי ושורשים עמוקים במסורת ישראל, אוניברסליזם אנושי-סוציאליסטי ופרטיקולריזם ציוני-לאומי, תפיסה של שליחות לאומית ואגואיזם של קהילת איכרים, שתפנות חובקת-כל וראיית הפרט ביחודו, קומונליות מרבית ומרכזיות של המשפחה בחיי הפרט והקהילה, תביעה מחמירה כלפי הזולת ושמירה קפדנית על כבודו האישי, דמוקרטיה כמעט אנרכיסטית וקבלת סמכותם של הראשונים בין השווים.

את צמדי הניגודים הללו ערכתי כך שהכללי, המופשט והאידיאוני יותר מקדים את הספציפי, המוחשי והפרגמטי יותר. אך לא זה היה סדר הדברים אצל ראשוני דגניה. בדרך-כלל ליבם נטה אל המציאותי, אל האפשרי, אל הפשוט, אל טבע האדם, והכל בלשון המעטה. אומר יוסף טרומפלדור )במרכז 'צעירי ציון', רוסיה, 1917( על הפרגמטיזם של דגניה: "בחייהם החברתיים משתדלים אנשי דגניה בכל הכוחות להימנע מקביעת הנחות תיאורטיות אפריוריות. הסיסמה המקובלת בדגניה היא: החיים הם המורה הטוב ביותר. בארץ בכלל, ובדגניה בפרט, אינם מקובלים התיאורטיקנים המפלגתיים הבאים מאירופה, שבידם תוכניות מעובדות לשנים רבות. כך נוצרים חיים, שהם אמנם קונסרבטיביים במקצת ובלתי גמישים, אבל יציבים ואיתנים.... אנשי דגניה לומדים מהחיים, צוברים בחריצות נסיון, ועד לידי קנאות הם נמנעים מכל החלטה המקדימה את נסיונם היום-יומי" (דרכה של דגניה, ע' 79).
יונה בן-יעקוב, שהצטרפה אליהם בשלהי העשור הראשון מאפיינת זאת, גם כן בלשון המעטה, כך: "לא היו מתקני עולם; לא קראו לעצמם סוציאליסטים, חיו את זה. החזון שלהם לא היה מנוסח. זה היה רתום אליהם, צמוד אליהם, מבלי שהרגישו. כמו צל המלווה את האדם, כך החזון תמיד היה איתם."

ובהמשך לכך, הנכס השלישי: העשיה, כאן ועכשיו, ובה אני רואה שלושה מרכיבים. הראשון, ההגשמה העצמית באמצעות העבודה, עבודת הכפיים, עבודת האדמה. התפיסה ש"לא די בהחזקת תורה בלבד, כי אם צריך לקיימה בגופנו..." (בוסל) - כהוויה אישית - "כל איש ואיש מעצמו" - וקולקטיבית. השני, תודעת הרנטביליות המשקית. כותב דיין: "קיום המשק! זו היתה הנקודה שאליה שאפה הקבוצה. ברור היה שהחברה הצודקת תווצר על-יסוד משק בריא נושא את עצמו. אם תהיה לנו היכולת לחיות מיגיע כפינו - נרגיש את עצמנו מוסריים, צודקים וישרים, ועל יסודות אלה תבנה חברתנו העובדת." המרכיב השלישי, אליו כבר רמזתי, הוא ההתמדה במקום, הישוב, דגניה - כאיכות הממחישה את האידיאה המופשטת של הקבוצה.

הנכס הרביעי - אלה התוצאות הראשוניות של ניסויי המעבדה החברתית. אצביע רק על כמה נושאים, מבלי לפרט: השאלה של מהות השויון והשיתוף (שעלתה לראשונה סביב ההצעה לעבור לשיטת פראנץ אופנהיימר(; הסוגיה של גרעין ופריפריה בקיבוץ; וקשורה בה סוגיית גודל הקבוצה (ובסוגריים: היטיב לעשות חלקה הגדול של התנועה הקיבוצית שלא קנה את ממצאי דגניה בעניין זה(; גודל המשק והרכבו ובתוך-כך סוגיית העבודה השכירה; עבודת האישה ושוויונה; חינוך משותף; דפוסי דמוקרטיה וניהול; דרך קבלת חברים לקבוצה; תקציבים אישיים וצריכה משותפת; עזרה לקרובי משפחה, דפוסי תרבות, שבת וחג; פעילות מפלגתית ושליחות ציבורית; הקיבוץ כמקום הכשרה. (פרוטוקולים של אסיפות הקבוצה; דיין, חצי יובל שנים לדגניה; ספר יוסף ברץ).

והנכס החמישי - דגניה כסמל. אם זה עבור פועלי העליה השניה שנמשכו אליה בערגה. טבנקין אמר פעם, שכמעט כל פועל מפועלי העליה השניה שהה זמן-מה בדגניה. אם זה עבור הנוער בארץ. כותב ברוך בן-יהודה, בוגר המחזור השלישי של גימנסיה הרצליה, שהוזמן לדגניה ללמד עברית: "דגניה היתה אז בשבילנו חלום החלומות, שיא המוסר החלוצי הציוני. פסגת הטהרה האישית והחברתית, אשר כל אדם זך-שאיפות וטהור-אידיאלים חותר להעפיל אל שכמותה וספק אם יגיע אליה. (דרכה של דגניה, ע' 83(. והחשוב מכל, דגניה כסמל לאנשי 'החלוץ' ולתנועות הנוער במזרח ובמרכז אירופה - לצעירי-ציון, לשומר הצעיר וכמובן לגורדוניה (ויעידו על-כך שמות 'דגניה' של עשרות הקינים, הסניפים, השכבות והגדודים בתנועות השונות).

מה סייע להצלחתה של דגניה?
ראשית - 'גרעין' נושא - הקומונה החדרתית והרכבה האנושי המיוחד. שתי תכונות אפיינו במיוחד קבוצה זו: סולידריות פנימית אמיצה ובגרות, שנראית לא במקומה אצל נערים אלה. בגרות זו באה לידי ביטוי בתחושה עמוקה של אחריות הדדית, בגישה יציבה ומאוזנת למציאות האישית והחברתית, ביכולת ההתמדה ובמידה של אסתטיקה שניכרה בהופעתם, במעונם, בחצרם, ובעבודתם והעניקה להם קו של אצילות. על יחודה האנושי של הקומונה החדרתית, מרביתם אז בני 19-18, עמד ברל בצורה קולעת ב"מכתב לחברי בדגניה", שכבר ציטטתי ממנו: ..." הקומונה מרדה ביתמות ובעזובה ובאפטיה וברישול ובחוסר הסדר של הפועל הכושל והנדכא במושבה ... השקוע בדפיציטים, במחלות, בבדידות, ברווקות עלובה, בחיים שלאחר יאוש. ראיתיכם אז בראשיתכם, ... וכבר אז אפשר היה להכיר בכם, תוך תרועות-עלומים ומושגי השעה, סימנים מיוחדים שהבדילו אתכם מכמה וכמה ניצנים קבוצתיים אחרים בימים ההם.... הייתי אומר לעצמי: כאן יש כשרון לחיים. איזה סימנים של שיווי משקל נפשי, של שמירת כוחות, התרחקות מהפקרה עצמית,.... התגברות על רוח הנדודים, על רוח הבדויות, או הבוהמיות האביונית ששלטה אז ברבים" (כתבי ברל, כרך ז', ע' 195-194).

שנית, היתה מנהיגות. לא מנהיגות של כריזמה 'גדולה' מורמה-מעם, בנוסח האדמו"רי-פוליטי של יצחק טבנקין וחיים יערי, כי אם מנהיגות של ראשונים בין שווים, שחברי הקבוצה, המכירים בעדיפות תבונתם ובכוחם המוסרי, מקבלים אותה כדבר מובן מאליו. ואציין שניים, שהשלימו זה את זה (ואני חוטא לאחרים, שלא רחקו ממעלתם): יוסף בוסל - האינטלקטואל, הצופה קדימה, מעצב הרעיונות ומנסחם בבהירות. מנהיג משימתי, דבק במטרה, סמכותי, תובע, לעיתים - מצליף. אב-טיפוס של המזכיר לעתיד, מנהל חשבונות, ודובר בשם הקבוצה ונציגה כלפי חוץ. הוא גם השליח הראשון- הנחלץ לעזרת פליטי יהודה, שליחות בה מצא את מותו תשע שנים אחרי יסוד דגניה והוא בן 28 בלבד. ושני לו תנחום (תנפילוב) - "לב" העדה ומצפונה. המנהיג הסולידרי, מיישר ההדורים, היציב והמתמיד, שנמצא תמיד במקום ואוזנו כרויה. כתבה עליו יונה בן-יעקוב:
"...מסירות ואהבה. יפה-רוח, דמות אצילה וקורנת. מיזוג כל אבני החן הטמונות בערגה האנושית לשלמות. פלא-איש, תמיד אותו תנחום. צל לא העיב על אישיותו, ... הנעלה, הטוב הנצחי, שלט בו... תום וכנות של ילד ואיתנות של מבוגר היודע את דרכו והולך בה לבטח, ונוסך מבטחונו באחרים. עצם היותו, נוכחותו, ללא מילים והטפה העלתה את הטוב שבנו. איתו היינו יותר טובים, יותר צודקים, יותר נכונים לכל" (ספר תנחום, ע' 12).

והיה הגב האיתן של ארתור רופין, ראש המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית. הביורוקרט-מדען הציוני הבין עד מהרה שתמיכה בזן מיוחד זה של אנשים ובמפעלם המהוסס אך המהפכני, הינה השקעה לאומית שתשא פירות חשובים לתנועה הציונית ולעם היהודי. רופין נשאר איתן בתפיסתו זו גם לנוכח קטרוגם של המומחים, כלכלנים וסוציולוגים, שצפו לקבוצה כשלון חרוץ.
והיו החיים בצילו של גורדון. הגם שהיה outsider בדגניה, ישיבתו בה מקוטעת, וכתיבתו, מורכבת ועמומה, לא בנקל ניתנת להבנה, נודעה לגורדון השפעה גדולה. וכך מעריך שמריהו ברהון, הכותב בלשון רבים את סיפורה של דגניה ביובלה החמישים, את השפעת 'הזקן שבחבורה': "קסם אישיותו, אמונתו הזכה ודעותיו המקוריות, חדוותו בעבודה ואורח חייו הטהור הטביעו חותמם על כל אחד מאתנו ועל כולנו יחד כיחידה חברתית. עצם מציאותו בינינו השרתה עלינו, הצעירים, רוח של אחריות מוגברת והעלתה בנפשנו את המתח המוסרי ..." (דרכה של דגניה, ע' 109).

אסיים באבחנה סוציולוגית. שלושה דגמים של פרוטו-קיבוץ היו לתנועה הקיבוצית: דגניה בראשיתה, 'קהלייתנו' ו'גדוד העבודה'. שלושת הדגמים הללו נבדלו זה מזה מבחינות רבות ולימים צמחו מהם שלושה זרמים קיבוציים נבדלים. לא אדון כאן במלוא השוני שביניהם, אצביע רק על הבדלים עיקריים. קהלייתנו וגדוד העבודה היו תופעות 'אוטופיות' במשמעות הראשונית של תומס מורוס - 'לא-מקום', ללא בסיס של מקום מוגדר; דגניה היתה בראש ובראשונה 'מקום', קבוצה וישוב בעת ובעונה אחת. קהלייתנו וגדוד העבודה היו קבוצות של נעורים מורטוריים, העוסקות בהדמיה נסיינית של דגמי חברה עתידה; דגניה היתה קבוצה של מבוגרים, אמנם צעירים בגילם, המנסה לפתח בצורה אמפירית, זהירה ואבולוציונית, מבנה חברתי חדש שקווי המתאר שלו משורטטים בקוים עדינים. קהלייתנו היתה סדנא של דינמיקה קבוצתית המשמשת מכשיר ביגור לצעירים המחפשים את זהותם; גדוד העבודה ניסה לבנות את עצמו כמכשיר אדירים לשינוי כוללני של מציאות לאומית וחברתית; בדגניה נכרכו יחד המכשיר והמטרה, העתיד וההוה, מחוברים, כאמור, למקום. כאן ועכשיו.

מקורות:

ארכיון דגניה א'. פרוטוקולים של אסיפות הקבוצה.
בן-אברם ברוך, 1982. "התגבשותה של האידיאולוגיה הקבוצתית". שורשים ג': 80-37.
דיין שמואל, 1935. חצי יובל שנים של דגניה. תל-אביב: שטיבל.
וורם שלום (עורך), 1960. ספר יוסף בוסל. תל-אביב: תרבות וחינוך.
כצנלסון ברל, 1935. "מכתב לחברי בדגניה". עמ' 196-194 בכתבי ברל כצנלסון, כרך ז', בעריכת ש' יבנאלי, 1949, הוצ' מפלגת פועלי ארץ-ישראל.
לנדסהוט זיגפריד, 1944. הקבוצה: מחקר סוציולוגי על הישוב הקיבוצי בארץ ישראל. ירושלים: המכון להשכלה ציונית.
ניר הנרי, 1983. "איש ודגניה לו". קתדרה 29: 78-63.
קבוצת דגניה א', 1962. דרכה של דגניה: סיפור 50 שנות הקבוצה. נכתב ונערך ע"י שמריהו ברהון. תל-אביב: דבר.
קבוצת דגניה א', 1969. תנחום. ספר זכרון, בעריכת ש' ברהון.
שפירא יוסף (עורך), 1970. ספר יוסף ברץ. תל- אביב: הועד הציבורי להוצאת ספר יוסף ברץ.


* נכתב לקראת הרצאה בכנס השלישי של חוקרי הקיבוץ, "80 שנה לדגניה - ראשית ההתיישבות הקיבוצית", מכללת עמק הירדן, 16-15 לאוקטובר, 1990
ופורסם אחר-כך ב'בשורשים'(1992) ז`: 19-13