Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר מאמרים

מוכרחים להיות שמח - אברהם אלדמע - האיש והאגדה,

מאת:נאור מרדכי
עת-מול: עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
() [1 (171)]


אלדמע – האיש והאגדה

מרדכי נאור

אברהם אלדמע (1963-1884) היה מה שמכנים כיום 'גיבור תרבות': אמן, בוהמיין, שחקן, צלם, מורה לציור, שירטוט וכתיבה תמה, מארגן חגיגות ציבוריות, איש-רוח ופעיל ציבור. אם נוסיף לכל אלה גם את העובדה שהוא הפך את חצר ביתו לאמפיתיאטרון בן 800 מקומות, שבו הופיעו טובי התיאטראות והלהקות של תקופתו – תהיה התמונה שלמה עוד יותר.

בעלותו לארץ כחלוץ בעלייה השנייה, נקרא עדיין אייזנשטיין, אך עד מהרה עיברת את שם משפחתו. בשם החדש ביקש להדגיש את הפילוסופיה שלו, שבה דגל כל חייו: אופטימיות ללא תקנה; אף במצבים הקשים ביותר – וכאלה לא חסרו בימים ההם – אל-דמע.

הוא נולד בברדיצ'ב שבאוקראינה ובצעירותו נמנה עם המהפכנים הרוסים. אך בהשפעת בר ברוכוב (קרי: בורוכוב) התקרב לציונות והיה בין לוחמי ה'הגנה העצמית' היהודית באודסה בפרעות 1905. שנה אחר-כך כבר היה בארץ-ישראל. הפעולה הראשונה שלו הייתה מסע רגלי, בבחינת עלייה-לרגל פשוטה כמשמעה, מיפו לירושלים. אחר-כך הלך לפקוד את קודשי ירושלים וסביבתה. בהגיעו לקבר רחל ראה סַיָּד ערבי המסייד את קירות הקבר שלא במקצועיות יתרה. הוא נטל ממנו את המברשת וכסטודנט לאמנות סיים את המלאכה ביתר הצלחה. הסיפור התפשט בארץ, וייתכן שבגללו הוזמן לשמש כמורה הראשון לאמנות ולציור בגימנסיה היפואית, זו שתוך כמה שנים תיקרא גימנסיה הרצליה.

מ-1906 ואילך, ארבעים וחמש שנים רצופות, נימנה אלדמע עם סגל המורים של גימנסיה הרצליה, והדמות המובילה בה בארגון חגיגות ו"עשיית שמח". הופעתו, אפילו בימים הקשים והספגניים ההם, הייתה הדורה: מכנסי-רכיבה ('בְּריצֶ'ס' בלשון העת ההיא), חולצה מגוהצת, עניבה גדולה מהרגיל, כובע רחב שוליים, והעיקר: פרח ציפורן אדומה בדש, חדש וטרי מדי יום.

העיתונאי אורי קיסרי, תלמיד מחזור ה' של הגימנסיה, תיאר כך את תרומתו של מורהו אלדמע לתרבות ולהווי של תל-אביב הקטנה:

... לא היתה חגיגה בתל-אביב דאז, שאלדמע לא היה בין יוזמיה, מארגניה ומבצעיה. הוא היה מצייר תפאורה, בונה מבנים, מתכנן ומנצח על השמחה. טיולים, קרנבלים, כנסים – בכל אלה הוא היה הרוח החיה.
... בחגיגות הפרטיות, שהיו נערכות אז כה תדיר, היה אלדמע מתיישב אל הפסנתר ומסוגל לנגן כל הלילה, כדי שהחבר'ה, גברים ונשים, יוכלו לצאת במחול…

אלדמע הותיר הרבה טביעות-אצבע נוספות בחיי התרבות של יפו ותל-אביב של ראשית המאה העשרים. בין היתר הוא היה חבר אגודת הבמה העברית, שיכולה להיחשב ללהקת התיאטרון הראשונה בארץ; ממניחי היסוד ל'חבר'ה טראסק' של שנות העשר שהתגלגלה מאוחר יותר לחבורה בעלת שם דומה בשנות העשרים. חבר'ה טראסק נודעו במעשי הקונדס שלהם, שכמו אלדמע ביקשו להרבות שמחה ולהרחיק עצב. הרבה שנים לפני חגיגות העדלידע, היה זה אלדמע שפתח במסורת חגיגות פורים המוניות בתל-אביב (1912). בשנות העשרים והשלושים ניהל את תהלוכות העדלידע.

איש ה'הגנה'

אברהם אלדמע היה בנוסף לכל מה שתואר לעיל גם פעיל גלוי-למחצה וסמוי בעת הצורך של ארגון ה'הגנה' וגופים שקדמו לו. הוא התחיל בכך מוקדם למדי. ב-1909 נסע להשתלמות מטעם הגימנסיה באירופה, וערב שובו נפגש בשוויץ עם ד"ר חיים בוגרשוב, שביקש ממנו ליטול עמו שלושה רובים מפורקים שיועדו לצורכי הגנת היישוב. בנמל יפו נפלה החבילה ונפתחה. המשטרה הטורקית שמה עליו את ידה, אך הקונסול הרוסי טען – בהתאם להסדרי הקפיטולציות שהיו נהוגים אז – כי כאזרח רוסי הוא יוחזק במעצר בחצר הקונסוליה הרוסית בירושלים. יומן מפורט של המעצר שנכתב על-ידי אלדמע יום אחר יום, מהווה מסמך מרתק על החיים בארץ-ישראל, בירושלים ובמעצר במשך תקופה של חמישה חודשים. מתוכו עולה כי לאלדמע היה מעמד מיוחד, הוא קיבל אוכל מבחוץ, יצא פעמים רבות לטיולים, ושאר העצורים הוקירוהו בשל מזגו הנוח ונגינתו בקונצרטינה, לרבות מילוי משאלות מוסיקליות בנוסח תכנית כבקשתך…

בכ"ג סיון תר"ע (30 ביוני 1910) הוא הועמד לדין – וזוכה. הקונסול הרוסי העיד לטובתו ואישר כי אלדמע הביא את הרובים לצורכי… מסחר, דבר חוקי לחלוטין. ביומנו כתב: 'הידד! זכאי! חפשי לגמרי! אין לי די מלים להביע את שמחתי והתרגשותי כעת… איני מאמין באושרי, כי גדול הוא יותר מדי…'

שבע שנים לאחר מכן, באביב 1917 היה אלדמע מעורב בהרפתקה 'ביטחונית' אחרת, שנמשכה שבעה חודשים. הכוונה היא לחברותו בחבורת 'הנשארים', קבוצה
של 12 מצעירי תל-אביב, בראשות אלדמע, סעדיה שושני ויצחק הוז, שמינתה את עצמה להבטחת שלומם של בתי תל-אביב, לאחר גירוש כל תושביה על-ידי הטורקים באביב 1917. בין 'הנשארים' היו גם הצייר הצעיר נחום גוטמן ויצחק אולשנסקי, לימים אולשן, נשיא בית המשפט העליון.

חלפו עוד שש שנים ואלדמע נכנס לגדולה בהרפתקאותיו הביטחוניות. בחצר ביתו בשכונת בורוכוב בנה ארגון ה'הגנה' את הסליק הגדול הראשון שלו, שאיחסן מאות כלי-נשק עד להקמת המדינה – 25 שנה רצופות. בבנייה החשאית השתתפו אלדמע עצמו, מפקד ה'הגנה' יוסף הכט, שאול מאירוב (אביגור) ויהודה שרתוק (שרת). רק מתי-מעט מתושבי השכונה, ולאחר מכן גבעתיים שהוקמה מאיחוד מספר שכונות עם שכונת בורוכוב בראש, ידעו את הסוד. שני בניו הגדולים של אלדמע, רן וגיל, גילו במקרה, בנפרד, תנועה חשודה בחצר, ולאחר שהבינו במה המדובר הושבעו לבל יגלו דבר. לבת הצעירה, דיצה, נתגלה הסוד רק לאחר קום המדינה, בהיותה בת 12.

נערי שכונת בורוכוב סיפרו מפה לאוזן שההשבעה הסודית לארגון ה'הגנה' נערכת ב'מקום הידוע', והכל ידעו במה מדובר: בביתו של אברהם אלדמע.

שכונת הפועלים הראשונה

שכונת בורוכוב הייתה שכונת הפועלים הראשונה בארץ-ישראל. היא הוקמה ב-1922 ואלדמע נמנה עם האבות המייסדים שלה והיה הרוח החיה ו'הנשמה היתרה' שלה במשך עשרות שנים.

הדבר ניכר כבר בביתו. 21 המשתכנים הראשונים הקימו בתים קטנים, חד-קומתיים, זהים. אלדמע הקים בניין ייחודי, בעל כרכובים ומקושט. מדי חג ויום שנה לאירועים חשובים – כגון יום תל-חי ויום פטירת הרצל - הוא קישט את גג הבית בכרזות, תמונות וענפים.

חנוכת השכונה, לרבות ביתו המיוחד של אלדמע, שינו את חייו. מסיבה עליזה לציון סיום הקמת הבתים נערכה כמובן בבית אלדמע. באותה עת הוקם סמוך לשכונת בורוכוב משק פועלות, שבו הכשירו עצמן חלוצות לעבודה חקלאית. מנהלת המוסד, חנה צ'יזיק, התרעמה באוזני אלדמע, שהוא, הרווק המבוגר (כמעט בן 40)
עומד להתגורר בבית מרווח, בעוד העלמות במשק הפועלות נאלצות להסתופף שלוש או ארבע באוהל. היא הודיעה לו שמיום המחרת יעברו הבנות לביתו.

כשחזר למחרת היום מעבודתו בגימנסיה, גילה בחורה מנקה את הבית. הוא סבר תחילה שוועד השכונה שלח מישהי לנקות את הבית אחרי הנשף, אך עד מהרה התברר לו שהבחורה מכינה את הדירה לקראת מעבר בנות משק הפועלות למקום. אלדמע ניסה לטעון שהבית הוא שלו, וללא הועיל. הבחורה, זהבה שמה, הודיעה לו שמעתה זהו ביתן של הבנות. אלדמע לא התווכח. הוא נטל את חפציו, ירד למרתף והתמקם שם 'לזמן קצר', כהגדרתו. שנה שלמה גר במרתף, בעוד בנות משק הפועלות ממלאות את ביתו.

בסופו של דבר נקם אלדמע בצעירה שפגש לראשונה מנקה את הדירה. הוא השאירה בביתו כרעייתו, ושאר הבנות חזרו למשק הפועלות. חתונתם של אברהם אלדמע, הרווק 'הזקן' בן ה-41 וזהבה יודילוביץ הצעירה ממנו בשנים רבות, הייתה מן השמחות הגדולות שידעה ארץ-ישראל בשנת 1925. שתי מודעות שפורסמו בעיתון 'דבר' בישרו על המאורע החגיגי בלשון סגי-נהור. בני הזוג הנישא הזמינו חברים וידידים 'לבוא להשתתף בצערם' ואילו ידידים וחברים כתבו שהם 'נדהמים ומדוכאים על הפרחים שנקטפו בלא עתם', ואיחלו להם ש'תהא מנוחתם מנוחת עדן'.

מסיבת החתונה הפכה ל'אירוע המוני כללי', כפי שזכר שכנו של אלדמע, צבי כהן. השושבינים העיקריים היו פוחזי קבוצת 'חבר'ה טראסק' – בוהמיינים תל-אביביים
שאיבדו את 'אחיהם הגדול' כהגדרתם. בלהט השמחה נורו יריות באוויר, כמנהג המזרח, ואחת החוגגות נפצעה. היא הוחשה לטיפול בתל-אביב, נחבשה, ותבעה להחזירה להילולה שהסתיימה רק עם אור ראשון.

'מוכרחים להיות שמח'

מי שחשש שאלדמע הנשוי יתמתן ויתכנס בתוך ביתו ומשפחתו, נתבדה. אלדמע נותר כשהיה. הוא אימץ את הציווי 'מוכרחים להיות שמח' (שיבוש נפוץ של שורה משירם של אברהם שלונסקי ועמנואל עמירן 'עורו אחים בלב שמח') וביתו בשכונת בורוכוב, שמשנת 1942 היוותה את הבסיס לגבעתיים, היה במשך שנים מרכז התרבות, האמנות והבידור של השכונה ואף של גוש דן כולו.

במרכז פעילותו של 'בית אלדמע' עמדו הצגות התיאטרון. דומה שלא הייתה בארץ יוזמה כיוזמתו של אברהם אלדמע, שבכוחות עצמו בנה אמפיתיאטרון בן 800 מקומות בחצר ביתו, והזמין אליו את התיאטראות הגדולים דאז: תחילה תיאטרון הפועלים 'אוהל' והתיאטרון הסאטירי 'המטאטא' ועם עליית תיאטרון 'הבימה' ארצה ב-1931, הצטרף אף הוא לרשימת המציגים. אלדמע לא דרש מהתיאטראות דבר. להיפך, הוא מכר כרטיסים ולאחר שניכה סכום פעוט להוצאות מסר את כל ההכנסות לתיאטרון. השחקנים הפכו לידידים אישיים של בני המשפחה. זהבה אלדמע נהגה להאכיל ולהשקות את השחקנים, ואלה החזירו לו במחוות משלהם.

זמן קצר לאחר שנולדה בת הזקונים דיצה הגיע תיאטרון 'הבימה' להציג בחצר אלדמע. בעת ההפסקה בהצגה טרחה זהבה בהגשת תקרובת לשחקנים והפעוטה פרצה בבכי, ולפתע השתתקה. כשניגשה אליה האם הדואגת, היא מצאה אותה בזרועות חנה רובינה, 'הגברת הראשונה' של התיאטרון העברי, שקטה ומפויסת.

בתום ההצגות נהגו השחקנים להישאר בבית אלדמע לעוד כמה שעות, לאכול, לשתות ולהציג קטעים מהצגות שבהכנה וקטעי אימפרוביזציה. אלדמע, בני משפחתו, שכנים וידידים נהנו בחברת השחקנים עד השעות הקטנות.

גיל אלדמע, לימים מלחין ועורך תוכניות מוסיקה ברדיו, זוכר כי בעת שירותו בפלמ"ח בקיבץ דפנה, הגיע תיאטרון 'הבימה' כדי להציג בפני תושבי הגליל. בחדר האוכל גילו אותו השחקנים כאילו היה בן משפחה אובד.

אברהם אלדמע גם נהג לארגן חגיגות ועצרות לילדי שכונת בורוכוב. בשכונה ידוע היה כי לקראת חג הפורים כדאי לבקר אצלו, שכן במחסן האגדתי שלו היו תמיד שאריות של תפאורות ובעיקר תלבושות שנותרו מההצגות השונות, וכן מאירועי תרבות ובידור שאלדמע היה אחראי להן, כגון העדליאדות בתל-אביב.

והיו 'נשפי אלדמע' שנערכו בחגים, מועדים וסתם ללא סיבה. מאות מוזמנים הגיעו לחצר, הספסלים הוזזו, משקאות ומיני מתיקה הוגשו לקהל, והריקודים נמשכו עד אחרי חצות. כשנרגעו מעט הרוחות נהג אלדמע ליטול לידיו את הקונצרטינה והפליא להפיק ממנה נעימות נוגות.

כך נוצרות אגדות

שמחת החיים של אלדמע הועברה גם לשלושת ילדיו. בראש וראשונה היו אלה שמותיהם המחייבים שמחה ורנה: רן, גיל ודיצה. ואכן, השלושה המשיכו בדרכיו במשך עשרות שנים. אלדמע, ככל שהיה בוהמיין ו'זרוק' בלשון ימינו, נחשב לאדם מאורגן ומחושב. האגדה מספרת כי שלושת ילדיו נולדו באותו תאריך – יום הכיפורים, אך גיל אלדמע מגלה כי רק אחיו הגדול רן ואחותו הצעירה דיצה נולדו במועד זה, ואילו הוא שבוע לפני כן – וברית המילה שלו נערכה ביום הכיפורים.

לאלדמע, בנוסף לכל עיסוקיו המגוונים, היה גם מקצוע נדיר למדי: זיהוי כתבי-יד. הוא נחשב לאחד המומחים הגדולים בארץ בתחום זה, ובתי המשפט המנדטוריים
נהגו להזמינו כעד מומחה. קצינים אנגלים ביקרו לא אחת בביתו, ואלה מתושבי שכונת בורוכוב שהיו בסוד העניינים סיפרו בלחישה כי הדבר דווקא מסייע לעיסוקיו הבלתי-ליגאליים של אלדמע, שכן מבחינת האנגלים הוא נקי מכל חשד. על עובדה אחת לא ניתן להתווכח: 'הסליק של אלדמע' לא נתגלה מעולם.

על אלדמע סופר כי היה נאמן לשמו, ומעולם לא הזיל דמעה. אולי רק פעם אחת. כשנפצע בנו גיל קשה במלחמת העצמאות, בא לבקרו בבית החולים בעפולה. לפי גרסה אחת, הוא פרץ בבכי למראה הבן הפצוע. לפי גרסה אחרת, הוא לא הזיל דמעה בבית החולים, אך לאחר מכן, כשנסע לבקר ידידים בקיבוץ עין חרוד. התיישב על מיטה, הליט פניו בידיו, ולאחר דקות אחדות קם ואמר לזהבה אשתו: בואי, חוזרים לשכונת בורוכוב.

עד אחרית ימיו הצמיד מדי בוקר פרח-ציפורן לדש בגדו. כשלא מצא פרח בגנו, קיבל רשות משכניו לקטוף בגינותיהם, ומספרים שפעם הגיעה דיירת חדשה לשכונה ולא הבינה מדוע האיש המבוגר, הלבוש בקפידה ולראשו מגבעת רחבה כמו הכובעים של החיילים האוסטרלים, קוטף פרח בגנה מבלי לבקש. רק כשהוסבר לה מיהו אלדמע הצטרפה גם היא למעריציו.

השכונה הייתה אחת המעבדות הגדולות של הניסוי הציוני ואלדמע מילא בה תפקיד מרכזי בתחומים שונים, כפי שסופר לעיל. שכנו מנחם כהן, סיכם במילים אלה את תרומותיו לשכונת בורוכוב וליישובי הסביבה:

בדרך מיוחדת, לא שגרתית, הוא הישרה באישיותו ובפעילותו שמחה, חברות, ורוח טובה שנבעו והתפרצו מפנימיותו. הוא ובני ביתו הפכו למוסד מחנך ומלכד, רב השראה, שליכד את החברה באותם ימים ושהיה לו השפעה רבה על דרך חייהם של הצעירים בגוש דן בהמשך הזמן בהתיישבות וב'הגנה'.

את אלדמע ניתן למצוא מאז ראשית המאה העשרים בצמתים לא מעטים של היישוב היהודי. הוא נטל חלק במעשים הגדולים, כמו גם בקטנים, שמהם נוצרו המעשה והמיתוס הציוני. וכפי שאמר המשורר נתן אלתרמן בעניין אחר: 'מה נוסיף ונמנה?… מדברים פעוטים נוצרות אגדות. זה החומר'.