Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר מאמרים

בבה אידלסון (יקטרינוסלב, אוקראינה 1895- ישראל 1975)

מאת:מרגלית- שטרן, בת-שבע

() []



האם עמדו יד המקרה והכורח ביסוד פעילותה ארוכת השנים של בבה אידלסון במועצת הפועלות, מנגנונה הנבחר של תנועת הפועלות הארץ ישראלית?
השתלשלות האירועים בקיץ 1931 אכן מלמדת כי העיתוי היה גורם נכבד בדרכה הציבורית של בבה אידלסון בארץ. בעת ההיא חיפשו חברות מזכירות מועצת הפועלות המכהנת, עדה פישמן (מימון) ורחל כצנלסון שז"ר, מחליפה שתמלא זמנית את מקומן במזכירות המועצה. השתיים, כבר ותיקות בארץ ובתנועת הפועלות, היו חברות מפלגות פועלים יריבות אשר זה לא מכבר התאחדו למפלגה אחת-מפא"י. הצורך במחליפה התעורר בשל נסיעת השתיים לשוויץ, כצירות לקונגרס הציוני הי"ז שעמד להתקיים ביוני 1931.

רחל כצנלסון הכירה את בבה אידלסון בת ה-26, אז מתנדבת פעלתנית במועדון 'אחדות העבודה', עוד בטרם עברה עם משפחתה מפתח תקווה לתל אביב. הכרות זו עוררה את רחל כצנלסון, בהסכמת עדה פישמן (מימון) שותפתה למזכירות, להטיל על בבה את המשימה הנכבדה של מילוי המקום. בלי שהיות מיותרות הופקד בידי בבה אידלסון המפתח לחדר המזכירות הקטן, ששכן בבית מועצת הפועלים בעיר. בקיטון צר המידות התגוללו באי סדר ניירות, כסא אחד פיסח, ומגירות לאיחסון המסמכים. התנאים הפיסיים בהם התנהלה עבודת מזכירות מועצת הפועלות אך שיקפו את מצבה הכללי של המועצה- ושל חברותיה.

בבה טרכטנברג כשמה מלפני נישואיה, נולדה ב 14 באוקטובר 1985 ביקטרינוסלאב באוקראינה, אז בשטחי הקיסרות הרוסית. ילדותה עברה עליה בתנאים קשים. הבית היה דל ונטול נוי והפרוטה במשורה. בעיקר משום שהאב יצחק חסר פרנסה קבועה. במשפחת טרכטנברג מגולמים תהליכי השינוי שעברו על החברה היהודית במזרח אירופה. האם רבקה למדה בצעירותה ב'פרוגמנסיה' (מעין חטיבת ביניים) ממשלתית. האב יצחק היה שומר מסורת, לומד גמרא, אך גם בקי באורחות החיים המודרניים. את בניו לימד בחדר, וגם לבנותיו שכר מלמד. אחד האחים למד בגימנסיה הרוסית, בעוד אחיו הצטרף למפלגה הסוציאל-רבולוציונרית, ועל כך נרדף. הבנות לבית טרכטנברג היו תלמידות מוכשרות, ומשבגרו למדו באוניברסיטה מקצועות שנחשבו אז חדשניים לנשים. האחות הבכורה למשל, למדה גינקולוגיה בשוויץ. עם תום לימודיה שבה לרוסיה ופתחה שם קליניקה משגשגת.
כשבבה היתה בת שמונה מתה האם, רבקה טרכטנברג, בלידת תינוקת שהיתה הילד ה 13 במניין ילדי המשפחה. שנים ספורות לאחר מכן, בהיות בבה בת 14, נפטר גם האב יצחק טרכטנברג. עול הטיפול במשפחה הגדולה נפל על הסבתא ועל הילדים הבוגרים, ובבה ביניהם. כך נחשפה בבה מגיל צעיר להתחייבות הכפולה שהעיקה על נשים בעלות משפחה: הצורך לשלב עבודה לשם פרנסה עם הטיפול בבית וביושביו. למרות קשיים אלו, שקדה בבה על לימודיה. ב 1912, בהיותה בת שש עשרה, סיימה את הגימנסיה הרוסית ביקטרינוסלאב.

בשנות עלומיה היתה בבה טרכטנברג מעורה בתרבות הרוסית ובהלוך הרוח המהפכני ששרר בה. הגם שלא היתה סוציאליסטית מוצהרת, הכירה בבה מקרוב את גורל המהפכנים. כזכור, אחד מאחיה נאלץ לנדוד מעיר לעיר מחשש לחייו. אולם, בשלב זה של חייה לא נטלה בבה טרכטנברג חלק מיוחד בחברה היהודית. זאת למרות שביקאטרינוסלאב המותרת למגורי יהודים, נמצאה קהילה יהודית גדולה למדי ופעילה. בעיר התגוררו מבכירי הציונות הרוסית כאוסישקין, צ'לנוב ואחרים, והיא זכתה מעת לעת לביקורי אישים ציוניים רמי מעלה. המפנה שחל בבבה וקירבה אל הציונות התרחש בגין אירועים חיצוניים. ב 1913 התרחשה ברוסיה פרשה פוליטית הידועה בשם 'משפט בייליס'. בקייב הואשם בייליס היהודי ברצח נער נוצרי לצורכי פולחן הפסח. בייליס נאסר, ובעודו ממתין למשפט סערה דעת הקהל הרוסית והעולמית. חוויה זו היתה לבבה חוויה מפכחת, ובשנים הבאות הלכה תודעתה היהודית והציונית והעמיקה.

נדבך נוסף היה המפגש שזימנה לה מלחמת העולם הראשונה. ב 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הוסיפה בבה הצעירה לחלק את זמנה בין קורסים אוניברסיטאיים בכלכלה וסטטיסטיקה אותם למדה החל משנת 1914, לבין התרועעות עם צעירים בני גילה. בשלב זה של חייה היתה בבה מעורה בחיים הרוסיים ומושפעת מהתרבות הרוסית. לפיכך על חוג מכריה לא נמנו צעירים יהודים דווקא או ציונים. ברם, מפגש עם פליטים יהודיים שגורשו מאיזורי הגבול המערבי של רוסיה והגיעו ליקטרינוסלאב, חולל בה שינוי. בבה שהיתה מקורבת גם לקבוצת סטודנטים יהודיים בעיר, החליטה להתנדב לפעולות הסיוע שהושיטה הקהילה לפליטים. חוג זה היה מקורב ל'צעירי ציון', שבראשם עמד ישראל אידלסון, מנהיג צעיר ונמרץ, סטודנט במכון לגיאולוגיה בעיר. בלב בבה הלכה וגברה ההכרה בתחושותיה כלפי המנהיג- ורעיונותיו.

פעילות זו לא היתה היחידה. בשנים שלפני המהפכה היתה דרום רוסיה זירת התגוששות בין הפלגים היריבים בציבוריות הרוסית. חיילים שערקו מהחזית בניצוחם של ה'לבנים' מתנגדי המהפכנים מחד, והבולשביקים אוהדי המהפכה מאידך, שטפו עיירות וערים באיזור בגל של אלימות. לנוכח גילויי השוד, רצח ואונס, החליטו צעירים יהודיים, סטודנטים ובעלי מלאכה גם יחד, להקים קבוצות להגנה עצמית. ב 1916 נמנתה בבה טרכטנברג על קבוצת 'צעירי ציון' שהקימה קבוצה להגנה עצמית ביקטרינוסלאב. הקבוצה פעלה תוך כדי אירועי המהפכה ובמהלכה. כך העמיקה ההכרה הציונית-מהפכנית בקרב הצעירים. ב 1917 הצטרפו חברים מקבוצת 'צעירי ציון' בניצוחו של ישראל אידלסון הצעיר, למרות שכיננו בהם לבטים רעיוניים, למפלגה הציונית הסוציאליסטית (צ"ס).

שנת 1917- השנה בה פרצה המהמפכה הבולשביקית- מסמנת תחנה נוספת בדרכה של בבה טרכטנברג אל הציונות ובחייה האישיים גם יחד. פעילותה בארגון ההגנה העצמית ביקאטרינוסלב וסביבתה, תרמה לקירוב הלבבות בין בבה לישראל. בראשית 1917 נישאו בבה טרכטנברג וישראל אידלסון (לימים בר יהודה) בטקס נישואין צנוע ובנוכחותם של מעטים. בעוד ישראל וחבריו לרעיון שוקדים על פעילות פוליטית, בהם כינוס ועידה כל רוסית של חברי הצ"ס שתכריע בדבר עתיד המפלגה, עסקה בבה, הרעייה הצעירה, בביסוס התא המשפחתי. בבה אידלסון לא השתתפה בוועידת צ"ס שהתקיימה באפריל 1917, לא פעלה באופן עצמאי במישור הפוליטי, ולא נקטה עמדה בזמן ההתארגנות הראשונית של המפלגה. בוועידה לקחו חלק חברים וחברות אחרים. בהם בת-שבע חייקין שהשתתפה בניסוח מצע המפלגה, ושתהיה לימים מפעילות תנועת הפועלות בארץ ישראל. בשלב זה סייעה הרעייה בבה אידלסון, שאף עבדה כמורה וכסטטיסטיקאית, לישראל אישה בדרכו הפוליטית. כך הפכה את בית המשפחה למקלט ולבית התוועדות לחברי הצ"ס, שהיו ברובם רווקים עדיין. כך גם הלכה ונרקמה ההוויה בה רעים לדרך ולרעיון היו לחברי משפחה, והמשפחה השתלבה בחיים הרעיוניים ובמפלגה. רשת קשרים אישית וצפופה זו תלווה את בבה אידלסון בשנותיה הבאות, ותעצב את חייה בארץ.

ב 1919, משהסתעפה פעילותו הפוליטית של ישראל אידלסון, עבר הזוג הצעיר לחראקוב, ומשם לקייב. הרעייה הצעירה הצליחה להמשיך בלימודי כלכלה וסטטיסטיקה בקורסים שהציעה האוניברסיטה בחראקוב. אולם החיים לא זרמו על מי מנוחות. פעילותו הפוליטית של ישראל העמידה את משפחת אידלסון בסכנה. כפעילים ציוניים אחרים שנרדפו באותה עת על ידי השלטונות, הוטל ב 1923 גם על משפחת אידלסון עונש מאסר והגלייה לסיביר. באותה שנה גם נולדה לזוג בתם היחידה, רבקה. בהשתדלותה של בבה ובעזרת אשת הסופר מקסים גורקי הפנו בקשה בשם אסירי הצ"ס לשלטונות ובה הצעה להמיר את המאסר וההגלייה לסיביר בגירוש לארץ ישראל. השלטונות נעתרו וב 1924 עזבה משפחת אידלסון הצעירה את ברית המועצות.

את צו הגירוש לסיביר החליף עתה צו התנועה. זה הורה לאידלסון לצאת בשליחות ה'חלוץ' לברלין. טרם הגיעם לברלין, שהתה משפחת הפעיל אידלסון בדנציג. אז היתה זו עיר נמל חופשית בחסות גרמנית, ובה עמדה להתכנס ועידת 'החלוץ'. לוועידה הגיעו צירים רבים מהארץ, בהם יהודה אלמוג, שכבר היה מוכר לבבה אידלסון מביקורו ברוסיה בעבר. משתמו ימי הוועידה, הגיעו ישראל, בבה, וילדתם הפעוטה רבקה, לברלין. השנים 1924-1926 בהן חיו בברלין הסוערת, היו שנים נוחות יחסית לבבה ומשפחתה. מבית ילדותה הצנוע, מחיי סטודנטית העובדת לפרנסתה, ומהאווירה הקשה ששררה ברוסיה המהפכנית, נחשפה בבה אידלסון לחיי התרבות ולנוחות שהציעה העיר האירופאית הגדולה והמרשימה.

באפריל 1926 תמה תקופת השליחות בברלין, ומשפחת אידלסון עלתה לארץ. תקופה זו מכונה בהיסטוריוגרפיה הציונית בשם 'העלייה הרביעית', שלא נודעה כעליית חלוצים. פרט כרונולוגי זה אכן מסמן את בבה אידלסון כחריגה בקבוצת מנהיגות תנועת הפועלות. בבה לא נמנתה על העילית החלוצית הוותיקה, אנשי העליות השנייה והשלישית, שהיו למכונני האתוס הציוני והחלוצי. בניגוד למנהיגות אחרות בתנועת הפועלות, כעדה פישמן, יעל גורדון, או רחל כצנלסון שז"ר, שהחלו את פעילותן בקרב פועלות, הגיעה בבה אידלסון 'אל המוכן'. תנועת הפועלות ההסתדרותית כבר פעלה, מוסדותיה נקבעו ואף החלו להתייצב. אולי יש מן הסמליות בעובדה שסמוך לבוא בבה אידלסון לארץ באפריל 1926, התקיימה בתל אביב ועידת פועלות רבת משתתפים, השלישית במניין הוועידות שכינסה תנועת הפועלות ההסתדרותית.

את פני בבה ומשפחתה קיבלו אחותה סימה, שחיה בארץ עם בעלה וחמשת ילדיה, והחבר משכבר חיים הלפרין. כמהגרות אחרות בעת ההיא, הצטרפו גם בבה ומשפחתה בשבועות הראשונים לשהותם בארץ, למגורים משותפים עם אחותה ומשפחתה בצריפם הדל. שם התרועעו עם חברי צ"ס שהגיעו לארץ לפניהם, והתעדכנו בנוגע לנעשה בה. ההתרגשות עם בוא 'החברים מן הכפור' שעוד הספיקו להיות בשליחות 'החלוץ' בברלין, היתה רבה. זו הביאה לישראל אידלסון את תפקידו הראשון בארץ: מזכיר מועצת פועלי פתח תקווה.

1926 היתה שנת משבר כלכלי ביישוב. פועלות ותיקות וחדשות נאלצו לתור אחר מקורות פרנסה. הואיל ואפשרויות התעסוקה שעמדו בפני נשים במשק הארץ ישראלי המתפתח לא היו רבות, שימשה החקלאות העונתית מקור פרנסה. כך הועסקה גם בבה בקטיף פרחי היסמין ששימשו לתעשיית הבושם הכושלת מיסודו של הברון אדמונד דה רוטשילד. כעבודות חקלאיות אחרות, גם קטיף היסמין היה עונתי בלבד. בבה למודת העמל, עסקה בעבודות המזדמנות בהתאם לעונות השנה. קטיף תפוזים בחורף, קילוף שקדים באביב, בציר ענבים עם בוא הקיץ. בין עונה חקלאית אחת לשנייה עסקה בבה, כבנות מזל אחרות שהצליחו להשיג יום עבודה, בעבודת חצץ.

למרות העבודה הקשה, ולמרות שעד עלייתה לארץ לא נטלה בבה חלק פעיל בפעילות המפלגתית, היא לא היתה זרה להווי הפועלי והעסקני. בחדרם הדל במושבה פתח תקווה אירחו האידלסונים חברים רמי מעלה כדוד בן גוריון, אליהו גולומב, רחל כצנלסון שז"ר. אי ידיעת השפה העברית, אותה לא רכשה בבה למרות קירבתה לציונות, לא מנעה ממנה להתרועע עם בכירים במחנה הפועלי. אבל, חסרון השפה הקשה על התערבותה בציבור הפועלים הרחב. זה כלל חלוצים וחלוצות שעבדו בפתח תקווה טרם צאתם להתיישבות קבע, וחלוצות שעבדו במפעלי הפועלות המיוחדים, הלא הם חבורת הפועלות ומשק פועלות. ליקוי זה היה טעון תיקון. כך הפנה עמיתו של אידלסון במועצת הפועלים, המורה קלמן ברלב שעמד בראש מחלקת התרבות, את בבה לשיעורי עברית במשק הפועלות השכן.

האם התרשמותה של בבה אידלסון מעמלן הקשה של הפועלות קירב אותה לנושאים נשיים? בשנותיה הראשונות בארץ חיה בבה אידלסון, כמהגרות רבות אחרות, עם משפחתה הצעירה בדוחק ובתנאי חיים מחמירים שאף פגעו בבריאותה. אולם בשונה ממהגרות אחרות, קשריו המבוססים של בן זוגה בממסד ההסתדרות הקלו על קליטתה בארץ. הגם שלכך סייעה גם הכשרתה. ב 1928-1927 עבדה בבה אידלסון כסטטיסטיקאית בשירות הנהלת הסוכנות בירושלים. עבודה זו שכר בצידה, ותנאיה נוחים לאין ערוך מעבודת השדה או המפעל. ואמנם, במהלך עבודתה בסוכנות הרחיבה בבה את מעגל היכרותה וקשריה עם ציבור העובדים ומנהיגיו. בהם יוסף שפרינצק, חבר מפלגת 'הפועל הצעיר', שהיתה יריבתה של 'אחדות העבודה' בה מצאו רבים מחברי הצ"ס את ביתם הפוליטי בארץ. אין תימה שגם התנסות זו לא הובילה את בבה אידלסון להתעניין בסוגיות נשיות מיוחדות.

ב 1928 עקר הזוג אידלסון מהמושבה פתח תקווה לתל אביב העיר. סיבת המעבר היתה כהונה חדשה שהוצעה לישראל אידלסון: חבר בוועדת הביקורת המרכזית של הוועד הפועל של ההסתדרות. לתל אביב הביאה עמה בבה ותק של כשנתיים בארץ, חשיפה לחייהן הקשים של הפועלות החקלאיות, ידע בסיסי בשפה העברית-וקשרים עם ממסד ההסתדרות לרמותיו. בין הידידים-חברים לדרך ולרעיון הציוני, היו אנשי צ"ס שהכירה עוד ברוסיה. בהם מרדכי נמיר ורעייתו דורה, זלמן ארן, אוליה קוזניצי, לימים פעילה נמרצת בארגון אמהות עובדות בתל אביב.

למרות הקידום לו זכה ישראל בסולם העסקנות ההסתדרותי, לא רפתה מצוקת היום-יום. גם פעולות פשוטות של החזקת הבית, כמו כביסה למשל, נדמו למבצע מסובך. לפיכך נאלצה בבה, כמהגרות אחרות בעלות משפחה, לסייע בפרנסה. משתמה עבודת הסטטיסטיקה, שלחה ידה בעבודות מזדמנות שונות ששכרן דל. אחת מאלה היתה רקמת חולצות, עבודה אופיינית לכוח עבודה נשי זול וקל לתחלופה. אולם את מקום הנוחות והמותרות החסרים, תפסו קשרי רעים. מקום המפגש הטבעי של מהגרים טריים וחברים ותיקים היה מועדון 'אחדות העבודה' בתל אביב. בלילות שבת ובימי השבוע פקדוהו בכירים וזוטרים, עסקנים ועובדים, פעילות ציבור עמלניות ופועלות מהשורה. שם נחשפה בבה לנושאים שברום עולמם של הפועלים בארץ: היחסים עם הבריטים, שאלות התיישבות ועבודה עברית, תנאי שכרו של הפועל ועוד. אבל מעט מדי נדונו אז במועדון ובכלל, שאלותיהן המיוחדות של הפועלות.

בבה אידלסון, אשת חבר מפלגה נאמנה, היתה מנוסה משכבר בהענקת תמיכה וסעד לחברים ו'לביתם'. כך הפכה ל'אשת התחזוקה' בהתנדבות של מועדון 'אחדות העבודה'. מידי בוקר שקדה על ניקיונו ועל הפיכתו למקום בילוי נעים. אגב כך הפכה בבה אידלסון המתנדבת החרוצה, לדמות קבועה ומוכרת בקרב באי המועדון. כאן גם התחברה עם עסקניות תנועת הפועלות. בהן גולדה מאירסון, שכיהנה זמן קצר במזכירות מועצת הפועלות, חנה למדן מוועדת הפועלות בתל אביב, דבורה נצר מורה בבית ספר להכשרת נערים, ואחרות. בשלב זה כבר התנדבה בבה אידלסון לסייע גם לחברות הפעילות במשימות השעה הדוחקות. עם ז'ניה פילניק הקימה את לשכת העבודה לפועלות בתל אביב, ולחנה למדן סייעה בעריכת מיפקד עובדות משק הבית, שנועד לסייע במאמצי ארגון העובדות בהסתדרות. ארגון עובדות משק הבית אכן היה מבצע מסובך, והוא שיקף יותר מכל את מצבו העגום של כוח העבודה הנשי השכיר בארץ. עתה עברה בבה את המהפך התודעתי שהיה נחלת נשים אחרות בוגרות המהפכה הרוסית. מ'עיוורון מגדרי' שביטוייו העדר ראייה פמיניסטית מיוחדת, ומשלילת נחיצותם של ארגונים נשיים נפרדים, להבנה שיש לנשים בעיות מיוחדות התובעות פתרונות המתאימים להן. הכרה זו היתה כואבת במיוחד עבור חברות מפלגה נאמנות, או כאלה שהזדהו עמה, כבבה אידלסון. הקמת ארגון נשים מיוחד היה למעשה הודאה בכישלון הגאולה שאינה מבחינה בין גבר לאישה, המובטחת עם ניצחון המהפכה הסוציאליסטית.

כי כן בבה אידלסון התחילה את קשריה עם תנועת הפועלות בארגון נשים עירוני מקומי, לשכת הפועלות בתל אביב. להלכה היה גוף ארגוני זה כפוף למועצת הפועלות, מנגנון תנועת הפועלות הנבחר. בפועל היתה ועדת הפועלות על שלוחותיה כפופה למועצת הפועלים בעיר, ובעיקר לשליטת המפלגה הגדולה 'אחדות העבודה'. שנות התנדבותה של בבה אידלסון במועדון הפועלים התוסס הניבו. כשחיפשו רחל כצנלסון ועדה פישמן (מימון) בקיץ 1931 מתנדבת שתמלא זמנית את מקומן במזכירות מועצת הפועלות, היתה בבה אידלסון הצעירה המסורה לבחירה ראוייה.

הפנייה לבבה אידלסון מלמדת על האווירה האינטימית ששררה בקרב ציבור הפועלים בתל אביב. בחברה זו קשרים אישיים והיכרות קודמת היו תנאי כמעט הכרחי להשתלבות. אולם, פנייה זו מעידה גם על הכיוון בו הלכה מנהיגות הפועלות הנבחרת בעת ההיא. הגידול בעלייה לארץ הביא לצמיחת חוג פועלים עירוני רחב מבעבר. פועלים כפועלות נמשכו לאפשרויות התעסוקה בערים ונשארו להתגורר בהן. עובדה זו חייבה את תנועת הפועלות לכלול במפעליה את פועלות העיר, למרות שבאופן מסורתי פנו מפעלי התנועה לפועלת החקלאית ולהתיישבות. על תנועת הפועלות הוטל לתת מענה לצרכיהן המיוחדים של פועלות העיר. בהם ארגון העבודה, הקמת מוסדות עזר לאמהות עובדות ועוד. בבה אידלסון שכבר התנדבה במסגרות אלה בעבר, ובאמתחתה ניסיון אישי של מהגרת עירונית בעלת משפחה, נחשבה למועמדת רצוייה. ואמנם בבה נענתה לאתגר, אף כי בהיסוס מה.

ב 1931 נכנסה בבה אידלסון לקיטון הצר, שהיה חדרה של מועצת הפועלות בבית הוועד הפועל בתל אביב. בחדר זה החלה את פרק חייה הארוך והמרתק כמנהיגת נשים בארץ. ראשית דבר היה עליה לספק את דרישותיהן הדחופות של פועלות המשקים, שהעדר הממון מנע מהן לקנות הספקה ולהמשיך לקיים את החי, מקנה ואדם כאחד. כי כן, העדר משאבים כספיים היו אחת מאבני הנגף שהעיקו על התפתחותה של תנועת הפועלות בארץ. מראשית פעילותה במזכירות מועצת הפועלות הבחינה בבה אידלסון במעמדו הזניח של ממסד הפועלות. כך התגבשה הכרתה בדבר חשיבות קיומו של מוסד נשים נפרד- אך בזיקה לממסד ההסתדרות. זיקה זו נדרשה לחיזוק ממסד הפועלות ולתיגבורו. כנראה משימתה של בבה צלחה בידה, ומששבו חברות המזכירות משליחותן בקונגרס הן היו מרוצות מהתוצאה. אכן, אך טבעי היה שבבה החרוצה תשאר במזכירות. את תפקידה זה מילאה בנחישות עד לשנת 1974!

בתפקידה במזכירות מועצת הפועלות דירבנה בבה אידלסון את שיתוף נשי החברים בהסתדרות ובתנועת הפועלות. זאת באמצעות החלת 'כרטיס חברה' שהקנה לאשת חבר ההסתדרות זכות הצבעה למוסדות התנועה ומידה של חברות עצמאית. 'דבר הפועלת', בטאון תנועת הפועלות, שאת הוצאתו הגתה ויזמה רחל כצנלסון-שז"ר, הפכה בבה לבמת המועצה, בהפיצה דיווחים שוטפים על פעילותה. הדיווחים כללו רישום תקציבי מפורט ומוסבר שהופץ לידיעת חברות התנועה. שקיפות המידע נועד לא רק לסבר את עיני הקוראות, אלא לחנכן לעצמאות ציבורית ולבקיאות בעינינים הנלווים לכך. בבה אידלסון היתה ממקימי ארגון אמהות עובדות הארצי, שהפך לזרוע ארגונית חשובה ביותר בתנועת הפועלות. כמו כן דבקה בהידוק הקשרים עם תנועת האחות 'פיוניר ווימן' שתחילתה בארה"ב, אותם אף ביקרה באופן אישי ב 1936 ובה מילאה תקופת שליחות ארגונית ב 1944.

לא היה זה ארגון נשים יחיד עמו נוצר שיתוף פעולה. ראייה רחבה של פעילות תנועת הפועלות הביאה את מנהיגותיה לקשור קשרים עם ארגוני נשים יהודיות בארץ ובעולם. לצד עדה פישמן (מימון) ורחל כנצלנסון שז"ר כיהנה בבה אידלסון גם בהנהלת ויצ"ו העולמית. בכהונתה זו שירתה כ 16 שנים. גוף כל-נשי אחר שקם בארץ במחצית שנות השלושים היתה מועצת ארגוני נשים. הנרייטה סאלד היתה היוזמת להקמתו, ובבה אידלסון השתתפה בפעולות המועצה מראשיתה. עם קום המדינה היתה בבה יו"ר ראשונה של מועצת ארגוני נשים והיא כיהנה בתפקיד זה עד 1953.

בבה אידלסון ייחסה לעצמאותה הכלכלית של האישה משמעות רבה. לפיכך סירבה ללחץ שהופעל על נשים נשואות לפנות את מקום עבודתן בשנות השפל הכלכלי שפקד את היישוב במחצית שנות השלושים. הסוגייה שנודעה בשם 'עבודת הזוגות' לא היתה ייחודית לחברה היהודית בארץ ישראל. בתמיכת הוועד הפועל של ההסתדרות סירבה בבה לאפשר פיטורי נשים נשואות מהעבודה רק בעבור היותן נשואות, וטענה שלאישה זכות לעבודה בלי קשר למצבה המשפחתי. בדומה לחברות אחרות בתנועת הפועלות, גם לבבה אידלסון היתה תפיסה מוצקה אודות שיוויון הנשים. שיוויון האישה נמדד בעיניה לא רק בזכויות להן היתה זכאית, אלא ראשון לכל בחובותיה. כך תמכה בגיוס נשים לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ובחוק גיוס חובה של נשים לצה"ל לאחר קום המדינה.

בבה אידלסון לא נשארה ספונה בחדר המזכירות הצר לאורך זמן. עד מהרה החלה לפעול בתפקידים שונים בוועד הפועל של ההסתדרות. שנות השלושים היו שנים מעצבות למנגנון ההסתדרות ותנועת הפועלות בכללה. בשנים אלו התרחבו מוסדות קיימים וקמו חדשים. אחד מאלה היה משען, שב 1936 נמנתה בבה אידלסון על חברי הוועד המנהל שלו. באותה התקופה היתה גם חברת הוועד המפקח של קופת חולים. פעילותה בהסתדרות המשיכה גם לאחר קום המדינה. בוועדה התשיעית של ההסתדרות (פברואר 1960) נבחרה כיו"ר הוועידה, תפקיד רב עוצמה. במחצית שנות השישים היתה חברת הוועדה המרכזת, הגוף החשוב ביותר בוועד הפועל של ההסתדרות.

פעילותה חסרת הלאות במועצת הפועלות ובמוסדות ההסתדרות אכן היקנו לה את ההכרה שהיא המייצגת הנאמנה של 'דור ההמשך' של עסקני ההסתדרות. אולם פעילותה לא הצטמצמה בתחומי ההסתדרות בלבד. מישור נוסף היתה הפעילות במוסדות הציונים והיישובים. לא חלפו שנים רבות מאז נקראה למלא את מקום עדה פישמן (מימון) ורחל כצנלסון-שז"ר צירות מפלגות הפועלים לקונגרס הי"ז, והנה ב 1935 נבחרה בבה אידלסון בעצמה כצירה מטעם מפא"י לקונגרס הציוני הי"ט. בבה אידלסון כיהנה גם במוסדות היישוב. היא היתה חברה באסיפת הנבחרים, וממלאת מקום יו"ר הוועד הלאומי יצחק בן צבי.

את תפיסת עולמה בנושאי יישוב, חברה ופועלות, פיתחה בבה אידלסון במהלך שנות פעילותה. זו התגבשה בהדרגה וניכר שהושפעה מחוויותיה כילדה למודת עמל, כצעירה מקורבת לחוגים ציוניים-פועליים ערב המהפכה הבולשביקית, וכנרדפת במהלכה. אף הלקחים שלמדה כצופה במתרחש בארץ לצידו של בעלה, הוסיפו לגיבוש אישיותה הפוליטית והעצמאית. האם כתוצאה מכך דווקא הברית בינה לבין ישראל אישה לא עמדה במבחן הזמן? בני הזוג נפרדו, וישראל אידלסון (בר יהודה) עבר להתגורר בקיבוץ יגור, שם מצא את ביתו הרעיוני והחומרי. בבה נשארה בתל אביב, בת זוג לחבר משכבר חיים הלפרין.

אין ספק שאישיותה של בבה תרמה לעיצוב דרכה. בשקדנות ובקפידה אירגנה וחיזקה את מועצת הפועלות. בבה אידלסון התנגדה עקרונית להקמת 'מחלקת נשים' בשליטת המפלגה, עפ"י הדגם הבולשביקי. היא חתרה לקיים את מועצת הפועלות כבעל ברית למגמות הכלליות של המפלגה השלטת בהסתדרות. תוך שמירה על נאמנות לקו המפלגתי, תרמה לחיזוקה המוסדי של מועצת הפועלות. עובדה זו תרמה להחלשת הרוח העצמאית והאופוזיציונית לעיתים שנשבה בתנועת הפועלות בשנים שעברו, ואשר יוצגה בדבקות על ידי עדה פישמן (מימון).

בסוגיות שונות שנגעו לכלל המחנה הפועלי, נקטה בבה אידלסון בגישה בלתי מתפשרת. כך גיבשה עמדה תקיפה ביחס ליריבים הרביזיוניסטים במחצית שנות השלושים. בבה אידלסון התנגדה להסכם שנרקם ב 1934 בין בן גוריון וז'בוטינסקי, ואשר נועד למתן את היחסים העכורים ששררו בין המחנות. בכל שנותיה שמרה בבה אמונים לבית הגידול הבפוליטי שלה, מפא"י, ולא הצטרפה לאף אחת מהקבוצות שקמו כתוצאה מהפילוגים שפשו במפלגה בשנות הארבעים והחמישים. בבה התנגדה לפילוגים אלו, משום שהחלישו את המפלגה. אף שיטת 'עריפת הראשים' שהיתה נהוגה בתרבות הפוליטית של מפלגתה, לא נראתה לה. משום כך סירבה עם התפוצצותה החשאית של פרשת 'עסק הביש' לכפיית הפיטורין על לבון, מי שהיה שר הבטחון במחצית שנות החמישים; ולסילוקו למעשה של שרת ממישרתו כשר החוץ.

כי כך החליפה הפעילות הממלכתית עם קום המדינה, את זירת הפעילות היישובית. בבה אידלסון השתתפה בעיצוב אופייה של המדינה, בעיקר בחקיקה הנוגעת לנשים. החוקים הללו לא היו נקיים מפגמים, אולם הם הניחו תשתית למעמדה הציבורי של האישה במדינת ישראל. בהקפידה על רוח השיוויון בה דבקה משכבר, ואשר לפיו הגדירה את מאבק הנשים כמאבק למילוי חובות אזרחיות, תבעה בבה אידלסון שחוק שיווין זכויות האשה יקרא: 'חוק שיוויון זכויות האדם.' בין החוקים שהשתתפה בעיצובם היו חוק גיל הנישואין (תש"י), חוק שיוויון זכויות האישה (תשי"א), חוק עבודת נשים (תשי"ג), חוק הביטוח הלאומי (תשי"ג) בו סעיפים העוסקים בביטוח אמהות ותשלום קצבאות לאלמנה וילדיה, חוק נישואין וגירושין (תשי"ג) להכרה בנישואין אזרחיים-ללא הצלחה, חוק הירושה (תשי"ח), חוק לתיקון דיני עונשין (תשי"ט) וחוק שכר שווה לגבר ולאישה (תשכ"ב). עד סמוך למותה ניסתה בבה אידלסון להקים בית דין מיוחד לעיניני משפחה, בו תנתן לנשים אפשרות להציג את עמדתן בצורה שיוויונית. דבר זה לא נסתייע בידה.

בבה אידלסון כיהנה 18 שנים כחברת כנסת ו 10 שנים כסגן יו"ר הכנסת. מחצית שנות השישים מסמנות שינוי בדרכה הציבורית. בדיעבד היה זה העשור האחרון לחייה, בו רחקה ממרכזי העשייה הממלכתיים. ב 1965 החליטה בבה אידלסון לפרוש מהכנסת, אז הוכתרה גם בתואר 'אם השנה'. מהלך הפרישה הלך ונמלא ב 1974. בוועידת הפועלות העשירית הודיעה בבה כי לא תהיה עוד מועמדת למזכירות מועצת הפועלות. בבה אידלסון הוסיפה לכהן כנשיאת התנועה העולמית של הפיוניר ווימן.

עם מותה ב 1975 תם עידן המייסדות הוותיקות בתנועת הפועלות. בבה אידלסון לא היתה אשת ספרות, והיא לא הותירה הגות רעיונית מסודרת. אולם מועצת הפועלות שהתפתחה והתבססה בדמותה וברצונה היתה תמצית עשייתה, ודבריה המרמזים על מקום הפרט הנחוש בחברה: 'התנועה היא האדם!' חותמים את משנתה.

ביבליוגרפיה
  • שולמית אור, דברים על בבה אידלסון עשור למותה. תדפיס
  • בבה, הוצאת נעמת 1992
  • דבורה ברנשטיין, אשה בארץ ישראל:חתירה לשיוויון בתקופת היישוב, הקבוץ המאוחד תשמ"ז.
  • ספר הצ"ס, עם עובד תשל"ג.
  • עדה מימון (פישמן), חמשים שנות תנועת הפועלות (1904-1954), עיינות תשט"ו.
  • נשים בישראל-לקסיקון, תל אביב 1991, עמ' 7
  • צבי צמרת, "ראשי מפא"י ויחסם לדת ולדתיים", מ. בראון, צ. צמרת (עורכים), שני עברי הגשר: דת ומדינה דרכה של ישראל, ירושלים תשס"ב, עמ' 185-186
  • פרנסס רדאי, כרמל שלו, מיכל ליבן-קובי (עורכות), מעמד האשה בחברה ובמשפט, ישראל תשנ"ה.
  • יעקב שביט, יעקב גולדשטיין, חיים באר (עורכים), לקסיקון האישים של ארץ ישראל, תל אביב 1983, עמ' 37.
  • בת-שבע מרגלית שטרן, 'למלכה אין בית למלך אין כתר? מעמדן של נשים יהודיות בשוק העבודה בארץ ישראל המנדטורית', בתוך א. בראלי, נ. קרלינסקי (עורכים), כלכלה וחברה בתקופת המנדט 1918-1948, עיונים בתקומת ישראל-סדרת נושא המרכז למורשת בן גוריון ואוניברסיטת בן גוריון בנגב תשס"ג, עמ' 107-152.
  • בת-שבע מרגלית שטרן, 'תנועת הפועלות בארץ ישראל: מועצת הפועלות 1920-1939', עבודת דוקטור חיפה 1997.