Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר מאמרים

מגדוד העבודה ל"וויה נובה"

מאת:נאור מרדכי

() []


גדוד העבודה (וההגנה) על שם יוסף טרומפלדור, או בשמו המקוצר "גדוד העבודה", היה מן היצירות החברתיות וההתיישבותיות הייחודיות של היישוב היהודי בארץ-ישראל בשנות העשרים.

הגדוד, שמטרתו היתה לבנות את ארץ-ישראל ברוח קומונלית (שיתופית) נוסד בספטמבר 1920 ופעל כשבע שנים. הוא איגד בתוכו "פלוגות", שנטלו על עצמן כל עבודה קשה בעיר ובכפר – הקמת יישובים, ייבוש ביצות, סלילת כבישים, עבודה בנמל, בניין בערים, סלילת מסילות ברזל, ועוד. במשך השנים עברו אותו כ2,500- חברים. חבריו הם שהקימו את הקיבוצים עין חרוד, תל יוסף ורמת רחל. לכל הפלוגות היתה הנהלה משותפת וקופה אחת.

הגדוד ידע חיי חברה סוערים, אך בה-בעת נקלע לעימותים פוליטיים עם הסתדרות העובדים וידע מתחים פנימיים ופילוגים. פילוג ראשון היה ב1923-, כאשר פלוגת עין חרוד פרשה מהגדוד, עקב שאיפת רוב חבריה לשים את הדגש על העבודה החקלאית והקמת הקיבוץ, ולא על הפעילות החלוצית המתמדת – כל פעם במקום אחר בארץ.

בשנים 1927-1925 הלכו ונוצרו בגדוד העבודה שלוש קבוצות: שמאל, ימין ומרכז. השמאליים, בהנהגתו של מנחם אלקינד, ראו במטרה הסוציאליסטית ובקידומה בארץ ובעולם את העיקר. לעומתם, אנשי האגף הימני דגלו בתפישה הציונית-התיישבותית. לגוש המרכז לא היתה זהות מוגדרת והוא ביקש לשמור על הגדוד מפני פילוג.

הפלג השמאלי התקרב לפק"פ (המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית). אנשי הימין, בתמיכת המרכז והסתדרות העובדים, קראו לסילוק תומכי פק"פ מהגדוד. בדצמבר 1926 החליטה מועצת גדוד העבודה שהתכנסה בתל-יוסף, ברוב של 292 נגד 195, לסלק את אנשי השמאל הסוטים מדרך הציונות.

עתה עבר המאבק לפלוגות הגדוד. בכמה מהן היה רוב לאנשי השמאל וב1927- התפלג גדוד העבודה. הקיבוצים הצטרפו מאוחר יותר לקיבוץ המאוחד, בעוד המסולקים הקימו את גדוד העבודה השמאלי. זה לא התקיים זמן רב. "משבר העלייה הרביעית" שגרר ייאוש ממטרות הציונות וקשיי הקיום העמידו סימני שאלה לגבי ההמשך בכלל ובגדוד העבודה בפרט. בתהליך ההתפוררות של הגדוד השמאלי התייאשה קבוצה של כמה עשרות מחבריו – בראשות מנחם אלקינד - מהארץ וממטרות הציונות והחליטה לחזור לברית המועצות ולבנות שם את עתידה. לא מן הנמנע שהשלטון הסובייטי ביקש לעודד את היוזמה, כדי לפגוע בשרידי התנועה החלוצית הציונית בברית המועצות, ולהוכיח להם עד כמה אין סיכוי לבניין ארץ-ישראל.

דוד הורוביץ, מי שלימים הקים את בנק ישראל והיה נגידו הראשון, כיהן באמצע שנות העשרים כמזכיר גדוד העבודה. הוא נימנה עם ראשי השמאל בגדוד וראה עצמו ידיד נפש

לאלקינד. בזכרונותיו כתב: "אנו, אנשי השמאל, הקפדנו שלא לפגוע בעצם המפעל ההתיישבותי בארץ וראינו עצמנו באופוזיציה בתוך המחנה הציוני-חלוצי ולא מחוצה לו… לא האמנתי לשמועות המעורפלות [על אפשרות של ירידת חלק מחברי הגדוד לרוסיה] כל עוד לא היתה לי הוכחה למהימנותן…" ערב אחד, ממשיך הורוביץ ומספר, הגיע אלקינד לפלוגת תל-אביב שצריפיה היו סמוך לשפת הים. "הוא קרא לי לשיחה בארבע עיניים… התיישבנו על החוף ואלקינד סיפר לי בגלוי כי הוא וקבוצת חברים ממיטב חברי הגדוד החליטו לרדת לרוסיה. הוא התייאש מהארץ ואינו נוטה להמשיך בפעולה מדינית כאן. הוא רוצה להקדיש את עצמו ליצירת של קולקטיב מאורגן כקומונה, שקיומו אפשרי לדעתו רק בברית המועצות ולא בתנאי ארץ קפיטליסטית… מדבריו התברר שההכנות לירידה הן בשלב מתקדם ושהמפלגה הקומוניסטית בארץ שימשה כמתווכת בהשגת אישור הכניסה לרוסיה ובסידורים הטכניים למסע הזה. לא הסתרתי מאלקינד את דעתי על מעשהו, אותו הגדרתי בשיחתנו כמעשה בגידה מבחינה ציבורית ולאומית…"

בדיעבד נודע, כי שלושה מראשי קבוצת היורדים - אלקינד, מכונאי וליכטהויז – נסעו בחשאי לברית המועצות, כדי להסדיר את מסע החבורה ואת מימוש התוכנית: הקמת קיבוץ בקרים, שבמרכזו תהיה קבוצת עוזבי גדוד העבודה. קיימת רק עדותו של ברוך ליכטהויז (בית אור) שהיה ממונה על ההכנות המשקיות להקמת הקיבוץ בברית המועצות. תוך זמן קצר הוא גילה כי כל העניין בטעות יסודו. האוקראינים חיבלו בהכנות, הממשל הסובייטי החל לעקוב אחריו, הקרקע שהועמדה לרשות הקבוצה התגלתה כזיבורית וכל העניין נראה לפתע חסר סיכוי. ליכטהויז החליט לחזור ארצה, כדי להזהיר את שאר חברי הקבוצה. הוא איחר את המועד. בבואו לנמל אודיסה נתקל בהם, לאחר שאלקינד הודיע להם כי כל ההכנות הושלמו. ליכטהויז הפציר בחבריו לחזור מיד לארץ-ישראל, אולם הם סברו שדעתו התבלבלה עליו והמשיכו בדרכם. הוא עצמו חזר ארצה, וכך ניצל מגורלם המר של רוב חבריו.

כמה עזבו? לא ברור. כנראה בין ארבעים לשבעים גברים ונשים, ואיתם מספר ילדים,

כולם "צברים". הם נתנו ליישובם הקיבוצי בדרום אוקראינה את השם "וויה נובה" – דרך או מסילה חדשה בשפת האספרנטו, כיוון שלא רצו להזדקק לעברית, אך גם לא לרוסית.

גורלם לא שפר עליהם. בשטף הטיהורים הגדולים שסחף את ברית המועצות בשנות השלושים, הואשמו חברי "וויה נובה" ב"האשמות" חמורות: קשר עם גורמים ציוניים

ואימפריאליסטים-בריטיים. רבים מהם נעצרו והוצאו להורג ואחרים הוגלו למחנות בסיביר ועקבותיהם אבדו. בין קורבנות הטיהורים היה גם מנהיג החבורה, מנחם אלקינד.