Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר מאמרים

בית ברל - ההתחלה

מאת:נאור מרדכי
מצב העניינים
() [22]


ברל כצנלסון (1944-1887) היה מן האישים המרכזיים ביותר ביישוב היהודי בארץ בישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים, בתקופה שקדמה להקמת המדינה. הוא היה המנהיג הרוחני בה"א הידיעה של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, מקים מוסדות ומפעלים, איש רוח במובן הנעלה ביותר של מושג זה, מנהיג ועורך. הוא נולד ברוסיה, עלה לארץ-ישראל ב1909- ופעל בה 35 שנה, עד יומו האחרון. הכל כינוהו, בפשטות ובקיצור, ב ר ל.

ברל, שהיה חדשן ונועז, הגה במשך שנים רעיון שנראה בתקופתו יוצא-דופן - הקמת אוניברסיטה, או לפחות קולג' לפועלים ולפעילי תנועת העבודה. רעיונו זה בא לידי ביטוי, ואף לראשיתם של מעשים, בעיקר במחצית השנייה של שנות השלושים.

במאי 1937 כתב לברכה חבס, שהיתה בימים ההם כתבת-השטח של העתון "דבר", שברל יסד, ושאותו ערך מאז 1925 עד יומו האחרון: "עניין המפעל, ההולך ונשכח, אינו נשכח מלבי. עודני מאמין, שאני והרצפלד [אברהם הרצפלד, איש המרכז החקלאי וה"מנוע" שעמד מאחורי הקמת מאות יישובים ברחבי הארץ] נקים מפעל". הוא הדגיש כי אינו מעוניין בנתינת שם ל"איזה דבר מקרי", אלא מעוניין "בהקמת דבר מיוחד והולם. אני חושב על 'קולג'' של התנועה, אך אסכים למפעל הכשרה וחינוך". [[1]]

ברל התחבט הרבה באופי המוסד החינוכי-רעיוני שהגה. המונח קולג' לא מצא-חן בעיניו, והוא ביקש להחליפו במונח היהודי כל-כך - בית-מדרש. לאחר זמן נטה לחשוב שטוב יהיה אם יקום כפר-נוער, שיישא את שמו של עמיתו למערכת "דבר", משה בילינסון, שנפטר בשלהי 1936, ושוב חזר והציע להקים "מוסד חינוכי עליון לתנועה".

בין ה"הר" ל"עמק"

שעת רצון בעניין זה נזדמנה לו בקונגרס הציוני הכ' בציריך, שהתכנס באוגוסט 1937. זה היה קונגרס סוער במיוחד, שבמרכזו הפולמוס על "תוכנית החלוקה" של ועדת פיל, שהציעה להקים בארץ-ישראל מדינה יהודית קטנה בגליל ובמישור החוף. ברל שלל את ההצעה, בעוד שרעיו להנהגה, דוד בן-גוריון ומשה שרתוק, וכן נשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים וייצמן, תמכו בה. תוך כדי הוויכוחים והעימותים, מצא ברל זמן לטפל גם בילד-שעשועיו - "הקמת מוסד חינוכי עליון לתנועה", וכפי שכתב לרעייתו לאה מירון, "הקדשתי {לעניין] כל שעה פנויה שהיתה לי בקונגרס, וגם הצלחתי משהו". הוא לא הסתיר את שמחתו כי "יש לי כבר קצת כסף, וכמה הבטחות שאינן מחוסרות ערך" והוסיף הצליח לגייס חוקר יהודי רב-מוניטין, והלהיבו לקחת חלק בהרפתקה ("הוא מאושר לבוא ולעבוד אתי בזה"). המדובר ביעקב לשצ'ינסקי (1966-1876), שבאותה עת ישב בארצות-הברית. לשצ'ינסקי היה כלכלן וסוציולוג יהודי נודע, שחקר בעיקר את חיי היהודים בתפוצות השונות. בהמשך מכתבו לרעייתו סיפר לה, כי "גם בהולנד יש לי תקווה להשיג משהו בשביל זה [בית-המדרש המתוכנן)". [[2]]

ברל, שלא כמנהיגים אחרים, לא שלל את ההשכלה הגבוהה, שבימים ההם נחשבה לא במעט כסותרת את דרך החלוציות וההתיישבות, בבחינת מי שהולך ללימודים גבוהים נפלט מצבא המגשימים בהתיישבות. אך גם הוא חש בנתק שבין הסטודנטים באוניברסיטה העברית - המדובר לפני קום המדינה - לבין תנועת הפועלים. ובמילותיו שלו:

מי שזוכר באיזו מידה היו סטודנטים יהודים נתונים להשפעת תנועת הפועלים ברוסיה הצארית, יבין עד כמה מוזר הדבר שהאוניברסיטה בירושלים, הנמצאת במרחק שעתיים נסיעה מן העמק ורבע שעה ממוסדות הסוכנות וממועצת פועלי ירושלים, הדור הצעיר שלה, שיש לו גושפנקה של אינטליגנציה, יונק במידה פחותה כזו מתוך מעמקי תנועת הפועלים... אני תולה את הדבר לא רק בסטודנטים, כי אם בהתפתחות מסוימת שלנו, של תנועתנו, שלא הכל ראתה והקיפה.[[3]]

את ירושלים והאוניברסיטה שעל הר הצופים כינה ברל, "ההר", והוא חשש כי הפער ההולך ונוצר בינן לבין "העמק" - הן כפשוטו, כלומר ההתיישבות בעמק יזרעאל שהיתה סמל להתיישבות הציונית כולה, והן בהתייחסות לרוב היישוב היהודי היושב בשפלת החוף - פער זו מסוכן, ויש לסתמו. אחת הדרכים לכך היא בהקמת מוסד להשכלה "משלנו".

את משנתו הסדורה ביותר בנושא הקולג' או בית-המדרש הציג ברל בוועידה הרביעית של מפא"י, שהתכנסה ברחובות במאי 1938. ברל נשא בוועידה את אחד הנאומים המרכזיים, שכותרתו היתה "חבלי איחוד ושלבי איחוד". טענתו העיקרית היתה, שמפא"י, אף שהיא המפלגה הגדולה והחשובה ביישוב, סובלת מקרעים פנימיים, ואם חפצת-חיים היא, עלייה להתאחד מבפנים. אחת הדרכים לעשות זאת - להקים את המוסד החינוכי העליון שלה. הוא סיפר לצירים כי זה מכבר הוא נושא נפשו להקים את המפעל, שאם לא כן, "מניין ימצאו לנו הכוחות הרעיוניים וההשכליים הנדרשים לעבודת הבניין העצומה שלנו?" וכאן מציג ברל שתי שאלות נוקבות: "האם שקדה התנועה הציונית, האם שקדנו אנחנו לצייד את הדור הממשיך לדרכו הקשה? האם דאגנו לכנס את מיטב הכוחות החלוציים שבדור זה ולמסור להם את המפתחות אשר בידינו?" אין הוא נותן תשובות, אך הצעתו היא התשובה.

"זה מכבר היתה צריכה תנועתנו לחשוב על דרכה", מגיע הוא לעיקר, "ולא לסמוך על הנס". על המפלגה להיחלץ ולעשות מעשה - "להקים מוסד חינוכי של התנועה, מוסד של קבע... מוסד בר-קיימא, במקום קבוע, עם מחזורים קבועים". ברל דיבר על שנת לימודים אחת, שאליה יבואו פעילי התנועה, ירכשו ידיעות ויתרגלו לעבודה עיונית ומחקרית. בעיני רוחו ראה חבר לומדים, המאזינים לדברי גדולים וחכמים, אולם בעיקר משתלמים בעצמם. אל המוסד הזה יבואו אנשי העיר והכפר, הקיבוץ והמושב, פעילי האיגוד המקצועי ומדריכי תנועות הנוער, וזו תהיה עוד אחת מתרומותיו - הסרת מחיצות, "מבחינת ליכוד ציבורנו ואיחודו".

ברל לא הסתיר מפני שומעיו, צירי הוועידה, את התלבטויותיו. איך לכנות את המוסד המוצע? "איני רוצה לקרוא לו לא קולג' ולא סמינר ולא אוניברסיטה של פועלים". ברור היה לו גם, ש"לא קל יהיה למצוא את האנשים אשר יאחדו בקרבם את נסיון-החיים הארץ-ישראלי, את נסיונה הפנימי של תנועת הפועלים, עם ההכשרה העיונית והמחקרית". אשר לאמצעים החומריים, יידרשו סכומים גדולים כדי להקים את הבניינים, הספריה, חדרי העיון ושאר המתקנים, שלא לדבר על התשלומים הנדרשים למימון סגל המורים ולקיום התלמידים, אך בסיכום - ועל אף כל הבעיות והקשיים הצפויים - "ראוי הוא התפקיד הזה שמפלגתנו תאזור את כוחותיה להגשימו".[[4]]

בשנים הבאות - שנות חייו האחרונות - לא הירפה ברל מרעיון "בית המדרש" המרכזי שהגה וביקש לבצע. כיוון שהיו אלה שנים קשות, שנות מלחמה, מחסור וסדר-עדיפויות שונה, נאלץ להסתפק בתחליפים, כדוגמת ירחי העיון ברחובות (1941) ובחיפה (1944).

מותו הפתאומי של ברל בכ"ד באב תש"ד (12 באוגוסט 1944), בגיל 57, היכה בתדהמה את עמיתיו להנהגה ואת אלפי חברי השורה. דברי הערכה לדמותו ולפעילותו המגוונת הושמעו מכל קצוות הקשת הפוליטית. לחברי מפלגתו היה ברור כי ראוי להנציח את ברל בצורה נאותה ובזמן הקרוב ביותר - ומה הגיוני יותר מאשר להקים על שמו את בית המדרש התנועתי שעליו הירבה לחלום ולדבר?

מרכז מפא"י, שהתכנס ב15- באוגוסט 1944, שלושה ימים לאחר פטירת ברל, החליט על "הקמת בית מדרש קבוע למדריכי נוער ופעילי התנועה ע"ש ברל כצנלסון", תוך הדגשה כי "שם המפעל המדויק ייקבע". זמן קצר לאחר מכן הוכרז על הקמת "קרן ברל כצנלסון", לשם "מימון המפעל להקמת בית מדרש למדריכי נוער ולפעילי התנועה". חוזרים יצאו לכל סניפי המפלגה וקריאה לחברים, לגופים וארגונים פורסמה גם בשבועון המפלגה "הפועל הצעיר". פרטים ומוסדות נקראו "לתת יד למפעל התנועה החשוב הזה", ונמסר כי משקי ההתיישבות העובדת כבר נענו, "רבים כבר הרימו את תרומותיהם בשיעור המבוקש ומשקים רבים הודיעו על נכונותם המלאה לתת יד למפעל". עוד נמסר כי בהרבה יישובים קיבוציים תרמו חברים את ימי החופש שלהם, והתרומה מועברת באמצעות הקיבוץ ל"קרן ברל כצנלסון". ה"קול קורא" הסביר כי ברל חתר כל חייו להקים מוסד חינוכי, "שישמש בית יוצר למחשבתה של התנועה ולערכיה, כדי להקנותם להלכה ולמעשה לציבור הרחב, וביחוד למדריכי נוער, לשליחים לגולה ולממלאי תפקידים בשורות ההסתדרות והעם".

ברל לא זכה להגשים את הרעיון הזה בחייו, ומן הראוי שהמפלגה, "השוקדת על מורשתו הרוחנית", תבצעו בהקדם, ובדרך זו "תספק את אחד מצרכיה החיוניים ביותר, וגם תציב יד מפוארת לזכרו".[5]

"להקים בית מדרש"

המוסדות השונים של מפא"י דנו בנושא בקיץ ובסתיו 1944, והתוכניות החלו לקרום עור וגידים. עמיתו של ברל להנהגה, דוד בן-גוריון, נדרש לתוכנית במועצת המפלגה שהתכנסה בימים 31 באוקטובר עד 2 בנובמבר 1944. כמו ברל, גם הוא קשר את הצורך בהקמת בית המדרש התנועתי בחסר הרעיוני הקשה ממנו סובלים חברי השורה.[6]

בעבר היה לתנועה ולמפלגה מעין "בית-מדרש חי", הלוא ברל כצנלסון עצמו, ש"בני הנוער ועשרות ומאות חברים היו באים אליו לשם שיחה, לשמוע תורה מפיו, או לברר אתו ספקות ושאלות, ללמוד ולעיין". עתה הוא איננו, ציין בן-גוריון, "וכשקרה לנו האסון הזה, הרגשנו כולנו ששומה עלינו למלא בהקדם האפשרי את אחת הצוואות העיקריות של חייו ולהקים בית מדרש כזה". בן-גוריון העריך כי המוסד חייב להיות ייחודי, כשם שתנועת הפועלים הארץ-ישראלית ייחודית. היה ברור לו שעלותו לא תהיה זולה, משום שמדובר במוסד קבע, שצריכים להיות בו ספריה גדולה, מבנים, חדרי לימוד, מגורים, ועוד. הוא החשיב מאוד את האווירה סביב בית המדרש המתוכנן, ולפיכך הציע להקימו ב"אחד המשקים... [שבו תהיה] אטמוספירה תנועתית מתאימה, אטמוספירה של עבודה ושל משקים מסביב, וגם תנאים חומריים ללימוד ולמחקר". משך תקופת הלימודים הראוי בעיניו – שלושה עד שישה חודשים, והלומדים, כלשונו, "נוער ופועלים מבתי חרושת, בנין ונמל, מקבוצה ומושב וקיבוץ". והמחיר הכלכלי? "זה ידרוש אמצעים רבים, מאות אלפים פונטים" (בימים ההם - סכום עתק). בן-גוריון גם ציין, כי יהיה צורך במאמץ רוחני גדול "מצד כוחות הרוח שישנם בתנועתנו, ואולי גם מצד כוחות הנמצאים בחו"ל".

בן-גוריון סיים את דבריו באומרו, שחשיבות המפעל "והקשר שלו למחשבת החבר שהלך מאתנו", מחייבים החלטה מהירה, ומן הראוי לגשת לביצועו בהקדם".[7]

מועצת מפא"י אישרה את החלטת המרכז מ15- באוגוסט 1944, והטילה "על חבר נאמנים ועל ועדת הביצוע שיתמנו למטרה זו - לגשת בהקדם להקמת בית-מדרש זה ולרכז חבר מרצים ומורים בשביל המוסד, שמתפקידו להיות בית-יוצר לחינוך תנועתי לחינוך הדור ברוח חורשתו של ברל". המועצה קראה לפועלי ארץ-ישראל, למוקירי זכרו של ברל, בארץ ובגולה, "לתת יד במלוא יכולתם להקמת המפעל".[8]

הדברים לא נסתייעו במהרה וחלפו כמעט שנתיים עד שהונחה אבן הפינה לבית-המדרש, שקיבל תוך זמן לא רב את השם ב י ת ב ר ל. לדחייה היו מספר סיבות, ביניהן כספיות, אך גם מעין תחרות פנימית בין מספר מפעלי-הנצחה, שהמוסדות המפלגתיים התקשו להכריע ביניהם ולתת לאחד מהם זכות-קדימה.

גם בעיית המיקום העיקה. היכן להקים את בית המדרש - בעיר או בכפר, ביישוב קיים או במקום חדש? בשנים 1946-1944 הועלו מספר הצעות, ביניהם גבעת הרועה (סמוך לשיח' אבריק וקבר אלכסנדר זייד) בעמק יזרעאל - משום היותה בלב איזור ההתיישבות השיתופי היהודי הצפוף, גזר שבשפלה, יישוב יהודי עתיק מאז ימי "לוח גזר", מעלה החמישה, עקב קירבתה לירושלים, מיקומה ההררי ושטח קרקע זמין, ואפילו חולון, שבימים ההם היתה יישוב בעל חזות כפרית, בלב החולות, ומעלתה העיקרית - קירבתה לתל-אביב.

אבל ככל שחלף הזמן, ועלו וירדו הצעות אלה ואחרות, התמקדה יותר ויותר ההתעניינות בשני אתרים - כפר ויתקין וקלמניה. כפר ויתקין היה בעת ההיא מושב-העובדים הגדול ביותר בארץ, כמעט כל חבריו נאמני מפא"י, והוא יושב בעמק חפר, ממעוזי ההתיישבות העובדת; מניות קלמניה בשרון, בין המושבים צופית ושדה-ורבורג, ובדרך לקיבוץ רמת הכובש, היו פחותות במידה ניכרת, והיו שהעירו כי מדובר ב"קצה העולם" כמעט.


אחד הדוחפים הגדולים להקמת בית המדרש בקלמניה היה "אבי ההתיישבות" בעת ההיא, אברהם הרצפלד. בדיון במזכירות מפא"י ב22- במאי 1945, הוא סיפר על המשא-ומתן הממושך שהוא מנהל עם בעליה של חוות קלמניה, משה גרדינגר, לרכוש את החווה על כל רכושה, לרבות קרקע בהיקף של 900 דונם, כדי להקים במקום את אחד ממשקי הפועלות - מוסד שהיה קיים בימים ההם, שהכשיר פועלות לעבודה חקלאית וכן היווה גם בית-ספר חקלאי לנערות. והוא הוסיף בעניין בית המדרש:

הצעתי מזמן שבית המדרש על-שם ברל יהיה במשק קלמניה, וזה משתי סבות: חשבתי שמשק הפועלות אצלי בכיס וחשבתי כמה טוב ויפה יהיה אם נאחד את שני הדברים - גם משק פועלות וגם בית המדרש. ואחד מהשני יהיה ניזון, כי יש יחס גומלין בין שניהם. [9]

בקיץ 1945 היתה פעילות רבה במוסדות מפא"י במגמה לקדם את פתיחת בית המדרש, אף לפני שנקבע סופית מקומו. מזכיר מפא"י, יונה קוסוי, אמר בישיבת לשכת המפלגה בסוף מאי, כי ראוי לפתוח את בית המדרש עוד לפני תחילת החורף, "אף על פי שהבנין הקבוע לא יהיה מוכן. חשוב מאוד שהמחזור הראשון של הסמינר יפתח ביום השנה הראשון למות ברל". אליק שומרוני דיווח, כי בדק יחד עם שמעון פרסקי (פרס), מזכיר הנוער העובד בעת ההיא, את הנושא, ולדעתם "לא נרים את עניין הדרכת הנוער אלא אם נושיב 60-50 צעירים בני 17 (רובם לא מהמשקים) לחמישה-שישה חודשים ויכשירו את עצמם לתפקיד זה לפי תכנית קבועה מראש". [10]

החלטה סופית: קלמניה

עניין המקום המשיך להעסיק את מוסדות מפא"י למעלה משנה. בישיבת מרכז מפא"י שנערכה ב14- באוגוסט 1945, נטתה הכף במפורש לצד כפר ויתקין. מיכאל לוברסקי (בר), מסר כי "בזמנו דובר על הקמת המפעל [בית המדרש] בקלמניה. מספר חברים עירערו והציעו לברר אפשרות של הקמת המפעל על שפת הים מאחורי כפר ויתקין. כל אלה שבקרו במקום התרשמו טוב ואפילו אלה שהיו בעד קלמניה החליפו את דעתם. יש שם כמאה דונם... לכשיוברר הדבר לחלוטין, תובא הצעה סופית למרכז".[11]

בסוף 1945 כבר היה ברור שהמוסד לא ייפתח בזמן הקרוב והועלתה שוב ההצעה לפתוח לפי שעה סמינר למדריכים. אליק שומרוני אמר בישיבת הלשכה ב11- בדצמבר 1945, כי "עד שיוקם בית המדרש הגדול, נקים מחלקה להכשרת מדריכים לנוער. לתכלית זו יכול להתאים הבנין שיש למפלגה בחולון".[12] אף בתחילת 1946 עדיין לא נמצא פתרון באשר למקום. חנוך סורוקה דיווח בישיבת הלשכה כי הוקמה ועדה חדשה להקמת בית המדרש, בהרכב זלמן אהרונוביץ' (ארן), מיכאל לוברסקי . והוא עצמו. הוא עשה מאמצים, כנראה ללא הצלחה, להפגיש את בן-גוריון והרצפלד, כדי לסכם סופית את נושא המקום.[13]

גם במחצית הראשונה של 1946 לא נפתרה הבעיה. "ועדת בית המדרש" סיירה בשני האתרים (קלמניה וכפר ויתקין), דנה בנושא, והעלתה אותו לדיוני המזכירות והלשכה, אולם הכרעה לא היתה. הרצפלד התעקש על קלמניה, בעוד רוב החברים האחרים צידדו בחלופה של כפר ויתקין.

סורוקה, מי שתמך בחום באימוץ החלופה הדרומית (ליד צופית וקלמניה), עדיין סבר ב1- ביולי 1946 כי המוסד יוקם בסמוך לכפר ויתקין. במכתב ששיגר לבן-ציון (ישראלי?) הוא כתב:

הוקצבו לנו 60-50 דונם דרומה מכפר ויתקין אחרי מחנה הצבא והמשטרה (שכנות טובה), ובאם תוך שנים נזדקק לשטח נוסף, אנו תובעים אופציה ל50-40 דונם לתקופה של עשר שנים. יהיה צורך להשקיע כששת אלפים לא"י בכביש, ומחוץ ל[אספקת] מים, שעוד לא ברור כיצד נפתור את זה. קק"ל תשתתף בכביש ב50%- ועוד סכומים יוספו לנו מהשתתפות גורמים נוספים (מועצת עמק חפר, קופ"ח). בתכניתנו היה ליום השנה (כ"ב באב) להיות מוכנים עם הגישה למקום (כביש ודרך), אבל סערות הימים האלו מעמידות הכל בספק.14

מבין השורות עולים קשיי הימים ההם, ובראש וראשונה אי-הוודאות הפוליטית. המכתב נכתב יומיים לאחר "השבת השחורה", וכדברי סורוקה, "סערות הימים האלה מעמידות הכל בספק".

אבל סורוקה ועמיתיו לרעיון התאוששו במהרה. שלושה ימים לאחר מכן, ב4- ביולי 1946, נערכה פגישה במרכז מפא"י, בהשתתפות האדריכל מ. שושני מתל-אביב, ובה היתה אליו פניה רשמית להכין "תכנית להקמת בית מדרש ע"ש ברל ז"ל" במכתב שנשלח לאדריכל ב10- ביולי אין איזכור לאתר המדויק של המוסד, אך מתשובתו המפורטת, מה1- באוגוסט 1946, ברור כי בינתיים נפל הפור והדברים מפורשים: "פרוגרמה לבניין בית ברל בצופית".

ואכן, שבוע לפני כן הוחלט סופית להקים את בית המדרש באדמות קלמניה, ליד צופית. ב25- ביולי 1946, הודיע מזכיר מפא"י, יונה קוסוי (לימים כסה), כי "אתמול הוחלט סופית להקים את בית המדרש בקלמניה [ההדגשה במקור]. בעוד שבוע תודיע לנו הקרן הקיימת אם הענין גמור מצידם. בינתיים תעשינה ההכנות להנחת אבן הפנה".[15]

להלן סעיפי הפרוגרמה:
  1. בנין אדמיניסטרציה ומרכזית טלפונים.
  2. בנין שומר בשער המוסד.
  3. אולם אספות והצגות עם במה ל500- איש.
  4. 2 חדרי לימוד במדרגות [מדורגים], 40 איש בכל אולם, עם חדרים למרצים (קטנים) נפרדים.
  5. 6-4 חדרי עיון שקטים בני 15 מ' כל אחד.
  6. ספריה הקשורה עם 5.
  7. פביליון [ביתן] למוזיקה ורדיו.
  8. פביליון לקריאה ומשק ובלוי שעות הפנאי.
  9. מוזיאון וארכיון.
  10. אולם לועדות המפלגה עם מטבח-בר קטן, ל40- איש. ישמש ברוב ימות השנה למטרה אחרת.
  11. פנימיה ל80 איש - 2 אנשים בחדר. חדרי שרות.
  12. חדר אוכל ומטבח ל150- איש. חצר משק.
  13. מכבסה ומתפרה. חדר גהוץ. מחסן בגדים.
  14. אולם התעמלות ל60- איש. מגרש ספורט.
  15. בניין לרופא, אחות וחדרי בידוד.
  16. 2 בנינים למנהלים בני 3 חדרים כל אחד עם חדר אורחים נוסף, וב"כ [בית כסא] ואמבט נפרדים.
  17. 10 דירות לפרסונל, בנות 2 חדרים וחדרי שרות כ"א.
  18. ברכת שחיה - 25X12 מ'.
  19. אמפיתיאטרון פתוח ל2000- איש.
  20. אפשרות אכסון ללילה ל80- מטיילים.
  21. קיטנה ארעית ומתפרקת ל80- איש למשך הקיץ, בתוך פ[א]רק.
  22. פרק וחורשה. אפשרות להרחיב את הפרוגרמה של שטחו של הכרם הערבי בן 90 הדונמים.16

הקירבה בכפר ויתקין (כיום אזור "נעורים") לשפת הים נחשבה לבעייתית. בקלמניה, לעומת זאת, עמד השטח על 100 דונם, וניתן היה להרחיבו פי עשר, וגם מושב צופית הסמוך נאות לסייע ולהקציב חלק מהקרקע הדרושה. חבר המושב, חנוך סורוקה, היה מן הדוחפים להקמת המוסד בסמוך לצופית, והוא יהיה הדמות המרכזית בו בעשרים וחמש השנים הבאות.

שבעת השערים של רובשוב

עתה היה צורך להכריז רשמית על הקמת בית המדרש. הוחלט לערוך את טקס הנחת אבן-הפינה במלאות שנתיים למותו של ברל, בכ"ד באב תש"ו, 21 באוגוסט 1946.

העתונות, ובמיוחד "דבר" ו"הפועל הצעיר", סיפרה בהרחבה על הטקס. בידיעות נמסר כי על גבעה, המשקיפה על כל יישובי השרון והסביבה, הקימו פועלי חברת "סולל בונה" שלושה מבנים ארעיים: מבנה אחד שימש כבימה, השני - לקהל הרחב והשלישי למזנון. לפי הדיווחים התאספו במקום למעלה מאלף איש, ביניהם מראשי היישוב: חברי הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, ראשי הסתדרות העובדים ומפא"י, המרכז החקלאי, מועצת הפועלות, חברי מערכת "דבר", ראשי מועצות מקומיות לרבות חברי מועצת עיריית תל-אביב, חברי ועד אגודת הסופרים, נציגי מושבים וקיבוצים מכל רחבי הארץ, באי-כוח סניפי המפלגה, חברי המשלחת של שארית הפליטה שביקרה אז בארץ, אורחים ותיירים, ילדים ובני נוער מהסביבה. לא נעדרו כמובן לאה מירון-כצנלסון ובני משפחתו של ברל. מנהיגיה הבכירים של מפא"י נעדרו מן הטקס, שלא מרצונם. כאמור, היו אלה הימים שלאחר "השבת השחורה". משה שרתוק ודוד רמז היו עצורים בלטרון, ואילו דוד בן-גוריון נמצא בפריז, מבלי יכולת לחזור ארצה. אילו חזר, היה נעצר מיד על-ידי הבריטים.

את הטקס פתח מזכיר מפא"י, יונה קוסוי, שהזכיר את צוק העתים (היו אלה, כאמור, השבועות שבעקבות ,"השבת השחורה", מעצר מנהיגי היישוב, פיצוץ מלון המלך דוד, העוצר בן ארבעת הימים בתל-אביב וראשית גירוש המעפילים לקפריסין), אך הדגיש מיד בפתיחת דבריו: "למרות הימים הקשים האלה, לא פסקו מאמצינו להניח אבן יסוד לבית המדרש על-שם ברל, על שמו של האיש אשר הגה את רעיון המפעל הזה וחזה אותו בוודאי לכל פרטיו, מהמסד עד הטפחות".

את דבריו סיים קוסוי במילים אלה:

אנו תקווה שנהיה ראויים לתפקיד אשר הטלנו על עצמנו. הבית הזה יקרין מאורו לא רק על כל שטחה של ארץ-ישראל אלא גם על תנועתנו בגולה, אשר תלך לאורו...

את ברכת המוסדות הלאומיים הביא ש. ז'וכוביצקי והסופר יהודה בורלא ברך בשם אגודת הסופרים. כן ברך אברהם הרצפלד ודוד זכאי קרא את מגילת היסוד. את הנאום המרכזי נשא זלמן רובשוב, לימים שזר, עורך היומון "דבר" בעת ההיא, מתלמידיו הנאמנים של ברל כצנלסון, ולימים הנשיא השלישי של מדינת ישראל.

שבעה שערים יובילו אל "בית החכמה" הזה, ביתו של ברל. השער הראשון הוא שער מורשת ישראל. השער השני הוא שער העולם, אותו עולם שיש לנו, לעם היהודי, סיכסוך גדול עימו לאחר כל מה שקרה במלחמה האחרונה. על העם היהודי להקים גשר חדש אל העולם - בין העם ובין העולם ההולך ונבנה, וגם זאת ייעשה במוסד שיוקם על שמו של ברל. השער השלישי הוא שער הגלויות. עתידנו פרוש על פני האניות הבאות מהגולה ומובילות אלינו את פזורי אחינו, הכריז רובשוב. את השער הרביעי כינה רובשוב "שער המולדת". הוא מייצג את כל מה שהושג ונעשה ביישוב היהודי מאז ימי הראשונים. השער החמישי נגע לנושא "חם" ביותר בימים ההם, ימי המאבק לעצמאות, כאשר היישוב התעמת עם השלטון הבריטי מדי יום כמעט. לדעת רובשוב, על המוסד החדש להכשיר את מנהיגי העתיד.בשער השישי הפליג רובשוב לשאיפה הנצחית לצדק, שהנה היא קורמת ישות חדשה בארץ. מאז ראשית המפעל הציוני "היתה בנו תאוות הצדק והשאיפה כי בימינו ועל ידינו תיכון פינת צדק זו". השער השביעי והאחרון כונה על ידו "שער האדם השלם". זהו הנשגב באידיאלים. שער כמוס, אשר עדיין לא נתגלה השביל אליו. "אנו עוד תקווה שגאולתנו תהיה שלמה על-ידי ריכוז ישראל בארצו על אדני החברה הצודקת ושבה נגיע לאדם הנכסף, הישר, הבריא והיפה. לזלמן רובשוב לא היה ספק שמלאכת העשייה של אדם שלם כזה, היא מן התפקידים המרכזיים של הבית הנושא את שמו של ברל. [17]

עתה, לאחר שנאמרו כל המילים הגדולות, אפשר היה לגשת למלאכת ההקמה עצמה.

ספיר (קוזלובסקי) אוסף כסף בקונגרס

כזכור, בעת טקס הנחת אבן הפינה ל"בית המדרש על-שם ברל כצנלסון", צויין כי עניין החכרת הקרקע טרם הוסדר רשמית על-ידי הקרן הקיימת לישראל. ואולם לא עבר זמן רב והדבר נעשה. במכתב מתחילת ספטמבר 1946, שהנדון שלו הוא "קרקע למדרשה ע"ש ברל כצנלסון ע"י כפר סבא", מודיעה הקרן הקיימת למרכז מפא"י בתל-אביב כי הוחלט להחכיר למפלגה שתי חלקות בגוש 7597, בשטח כולל של 83.079 דונם. בהמשך המכתב מפורטים סדרי התשלום עבור ההחכרה, ובשנה הראשונה הם עומדים על 45.693 לא"י.[18]

בימים הבאים החלו פעולות מזורזות להקמת בית המדרש. בדיון שהתקיים בישיבת לשכת המפלגה ב12- בספטמבר 1946, לקחו חלק גם מספר ארכיטקטים נודעים: רטנר, קלרויין, רכטר, אלחנני, ג'ניה אברבוך, שושני דיקר וברן. חלקם יועדו להיות שופטים ולאחרים הוצע להשתתף בתחרות על הקמת המוסד. גרשון זק, מן הדמויות המרכזיות במרכז מפא"י בעת ההיא, ומי שנקבע להוביל את הקמת המפעל, אמר שחבל על כל יום העובר ללא מעשה. על העומד להתרחש, אמר: "נראה לי שבהתחרות שאנו נקבע חשוב לתת חופש לתכניות המתחרות, כדי להשיג מכסימום של רעיונות וחידושים".

הארכיטקטים התלבטו בקול רם. מדבריהם עולה כי הוברר שבשלב הראשון יעמוד לרשות המפעל רק חלק מהכסף, ונשאלת השאלה איך אפשר לתכנן מוסד גדול בתנאי אי-ודאות. אריה בהיר, חבר קיבוץ אפיקים ומזכירות מפא"י, הסביר:

קיימנו ישיבה משותפת כי אנו רוצים לראות את כולכם כשותפים לפרוגרמה. למה עשינו זאת? משום שאין בארץ מוסד שנוכל להצביע עליו - כזה אנו רוצים. יחד נעבד את התכנית הרצויה.

בסיכום הדיון נקבע כי במסגרת תוכנית גדולה לבית המדרש יש להתחיל בהקמת הבניינים הראשונים, ולשם כך תיערך תחרות בין הארכיטקטים.[19]

במהלך חודש ספטמבר 1946 סוכמו פרטי התחרות, אליה ניגשו חמישה ארכיטקטים או קבוצות: אוורבוך-ברון, דיקר-שילר-אלחנני, חברת "המהנדס" ירושלים", רטנר-שושני-אלטר, שרון. ועדת השופטים הורכבה מהאישים הבאים: יוסף קלרויין (לימים מתכנן בניין הכנסת בירושלים), זאב רכטר (לימים מתכנן בנייני האומה בירושלים והיכל התרבות בתל-אביב) והמהנדס רוזנקרנץ.

לא נמצאו פרטים על מהלך התחרות, אך הצעתם של רטנר-שושני-אלטר, היא שזכתה והם ניגשו לתכנון המוסד. פרופ' יוחנן רטנר, מרצה בטכניון וממפקדיה הבכירים של ה"הגנה" (במלחמת העצמאות הוענקה לו דרגת אלוף, ולאחריה היה נספח צה"ל במוסקבה) היה המתכנן, ולצידו פעלו המהנדסים מ. שושני וי. אלתר מתל-אביב. במקביל נעשו צעדים מזורזים להשגת סכומי הכסף הגדולים הדרושים להקמת בית המדרש, כאשר עיקר העול מוטל על שליח מפא"י בארצות הברית, דן פינס. גופים קרובים למפא"י ולתנועת העבודה היהודית באמריקה, כגון מגבית ההסתדרות וה"פארבאנד" הבטיחו להעמיד לרשות המפעל "עד ראשית תש"ח" (שלהי 1947) סך של 30 אלף לירות, כלומר 150 אלף דולר. דן פינס גם סיפר, במכתב מפורט שכתב למרכז מפא"י בדצמבר 1946, כי הוא מקווה לגייס כמה עשרות אלפי דולר נוספים מפועלי ציון ומ"פיאנערן פרויען" (נשים חלוצות, תנועת האחות של מועצת הפועלות בארץ). כן הכין פינס חוברת באנגלית וביידיש על המוסד החדש, והוא הביע את התקווה שפירסומה יביא תרומות נוספות.

את מכתבו סיים פינס בנימה אופטימית:

אם לא יתחבו מקלות בתוך הגלגלים יש יסוד לקוות לסכום ניכר מאמריקה עוד השנה בשביל בית המדרש על-שם ברל כצנלסון, ולדעתי אתם יכולים על סמך זה לקדם את העבודה.

אגב, מבין השורות במכתבו של פינס עולה שם חדש, שיוזכר עוד פעמים רבות בקורותיה של מדינת ישראל. בשלב זה הוא פעיל מן הדרגה השלישית, שגם עליו הוטלה משימת איסוף הכספים למפעל החדש. זהו פנחס קוזלובסקי (לימים ספיר) מכפר-סבא, מנהל חברת "מקורות", המעוניין להקים את בית המדרש סמוך למושבה שהוא כה קשור אליה. נשמע עליו בהקשר זה גם להבא.[20]

באותה עת עצמה, דצמבר 1946, נערך בבזל הקונגרס הציוני הכ"ב, הראשון לאחר השואה. מן הארץ יצאו עשרות צירים, ובין צירי מפא"י היה גם פנחס קוזלובסקי, שטיפל במימוש ההבטחות האמריקניות. במכתב לדן פינס בניו-יורק, סיפר יחיאל דובדבני, חבר מזכירות מפא"י, כי "קוזלובסקי עסק [בנושא] במסדרונות הקונגרס וגמר כמעט סופית את מימוש עניין 120 אלף הדולרים שעליהם הודעת". מן הדברים עולה שהיה מאמץ מרוכז בקונגרס לקדם את הנושא, ובין שאר המצטרפים למשימה היו גם גולדה מאירסון (מאיר), והלל דן מראשי סולל "בונה". דובדבני דיווח עוד, כי הלל דן כתב לעמיתו להנהלת "סולל בונה", הלל כהן, כי ההסכם עם האמריקנים על העברת הכסף הוא רציני, ואם הוא ייחתם סופית, אפשר לגשת לבנייה.

אולם לא רק עסקי החומר העסיקו את העושים במלאכה. באותו מכתב של דובדבני, העלה הכותב רעיון:

בהקבלה לטפול בתכניות הבניין ובבניין עצמו, אנחנו מנסים לבנות את תכנית הלימודים במוסד ועוסקים בבירורים ע"ד הרכב הלומדים בו. בין הדברים שבתכנית - דבר הבאת קבוצות נוער מאמריקה, שישבו כאן תקופה מסוימת ויכשירו עצמם, יחד עם קבוצות נוער ארצישראלי, ויחזרו לאמריקה להאדרת הפעולה בתנועת הנוער שם... השאלות הן: האם אפשר לדלות באמריקה קבוצה כזו של 80-60 נערות ונערים?; האם יש לרעיון זה בכלל איזו אחיזה במציאות? האם יכולה להימצא כתובת באמריקה שתעשה את מלאכת "האוסף" הזה עבורנו?...[21]

ב7- באפריל 1947 נרשמה כחוק "קרן ברל כצלנסון" כגוף המשפטי המנהל והאחראי להקמת בית המדרש ולניהולו. טופס הרישום הוא בשלוש שפות - אנגלית, ערבית ועברית - כמקובל בתקופת המנדט, וכפי שנאמר בו, "החברה [הרשומה] קנתה לה זכות להתחיל בעסקים". ואכן, במכתבים שיצאו בעניין המוסד המוקם החל מתאריך זו, מופיעה מתחת למילים "מפלגת פועלי ארץ-ישראל - המרכז", השורה: קרן ברל כצנלסון.

הקמת המוסד

הבנייה החלה בתחילת קיץ 1947 והתנהלה בקצב מזורז. תוך שבועות אחדים נסלל כביש גישה בן כקילומטר וחצי, מהכביש הראשי כפר-סבא - רמת הכובש, והוחל בבניית הבתים. בדיווח לדן פינס בניו-יורק נמסר כי "עוסקים הרבה בתכניות הלמודים, בשיחות עם אנשי מדע על חלקם בעבודת המוסד, ועוד". ובאותו נושא, קרן ברל כצנלסון, יחד עם האוניברסיטה העברית, הזמינו ארצה את פרופ' יעקב לשצ'ינסקי, כדי לברר עימו את האפשרות שיעלה לארץ ויעסוק כאן (ב"יישוב הלמודי" כפי שהוא מוגדר במכתב) בעבודת המכון לחקר היהדות בשואה. כן הוחלט לקיים מגבית בין חברי המפלגה בארץ למען הקמת בית המדרש.

הפתיחה המתוכננת עמדה להתקיים בראשית חורף תש"ח (שלהי 1947), אלא שנסיבות מיוחדות דחו אותה לתקופה ארוכה. ב30- בנובמבר 1947 פרצה מלחמת העצמאות, ורק לאחר סיומה אפשר היה לפתוח רשמית את המוסד. לפי שעה נערכו בו מספר קורסים וכן הוא שימש מוצב צבאי של ה"הגנה" ולאחר מכן צה"ל, עקב קירבתו לקווי הלחימה.


(המקור: מצב העניינים – המכללה האקדמית בית ברל, גל' 22, אפריל 2005)


{{1}}  כצנלסון לברכה חבס, 1 במאי 1937.
{{2}} כצנלסון ללאה מירון, ציריך, 23 באוגוסט 1937.
 {{3}} כצנלסון, האוניברסיטה והישוב בארץ-ישראל, בתוך: כתבים, כרך י"ב, עמ' 182.
{{4}}  כצנלסון, "חבלי איחוד ושלבי איחוד", בתוך: כתבים, כרך ח', תל-אביב תש"ח, עמ' 126-124. הפועל הצעיר, גיליון 4, 26 באוקטובר 1944. דוד בן-גוריון, "על בית המדרש להדרכה רעיונית של תנועת הפועלים", שם, גיליון 7, 15 בנובמבר 1944. שם, שם. החלטות מועצת מפא"י, 31 באוקטובר - 2 בנובמבר 1944, ארכיון מפלגת העבודה, בית ברל (להלן: אמ"ע) תיק 22/44. ישיבת מזכירות מפא"י, 22 במאי 1945, עמ' 5 בפרוטוקול, אמ"ע, תיק 23/45. דברים בישיבת הלשכה, 29 במאי 1945, עמ' 1, שם, תיק 24/45. דברים בישיבת מרכז מפא"י, 14 באוגוסט 1945, עמ' 1, שם תיק 22/45. פרוטוקול לשכת המפלגה, 11 בדצמבר 1945, עמ' 3, שם, 24/45. פרוטוקול הלשכה, 1 בינואר 1946, עמ' 2, שם, 24/46. 12 ח. סורוקה אל בן-ציון, אמ"ע, 22/46. דברים בישיבת הלשכה, 25 ביולי 1946, עמ' 2, שם, 24/46. 14 המכתב לאדריכל שושני והצעת הפרוגרמה, שם, שם. הנוסח המלא, ראה "דבר", 23 באוגוסט 1946. אמ"ע, תיק 23/46. שם, דיון לשכה ביום 12 בספטמבר 1946, תיק 24/48, עמ' 1-6. דן פינס למרכז מפא"י, 20 בדצמבר 1946, שם, תיק 22/46. י. דובדבני אל ד. פינס, 21 בינואר 1947, אמ"ע, תיק 22/46.