תנועת העבודה | גרפיקה קיבוצית
Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

ראש האתר תרבות ואמנות

גרפיקה קיבוצית

מאת: יובל דניאלי
מבוא



פרק זה מתמקד במגמות ובתהליכים שעיצבו את הגרפיקה הקיבוצית מראשיתה ועד ימינו. הוא אינו ממפה באופן פרטני את כלל העוסקים בתחום על פי מפתח שמי כזה או אחר. עם זאת הוא מציין את הגרפיקאים הבולטים בתנועה הקיבוצית על זרמיה השונים, בהם כמה הנחשבים לאמנים מובילים בתחום זה במדינת ישראל.

מעבר לציון שמות העוסקים במלאכה , מעניינת השאלה: האם קיים ייחוד לגראפיקה הקיבוצית?
ככלל אני מאמין שאכן ישנו ענף ייחודי המתאפיין כגרפיקה קיבוצית. ייחודו נובע מהנושאים בהם הוא עסק ומסדר היום שעמד בפני האמנים היוצרים בתחום זה. ביסודו של דבר צמחה בקיבוצים גראפיקה עממית שעסקו בה רבים וטובים, לרוב יוצרים אלמונים, שכוונה לכלל והייתה חלק בלתי נפרד מתרבות הצוותא הקיבוצית והחברתית.

כבר בשנות החמישים והשישים הפיקה התנועה הקיבוצית תערוכות מרשימות שהצביעו על הישגיה (1958, 1961) ושזכו להצלחות ולהישגים גראפיים ועיצוביים. בשנת 1961 יוצא לאור אלבום "הגראפיקה הישראלית" מאת אגון קולב וצבי זוהר ובהוצאת ספרית פועלים. בהקדמה לאלבום הגדירו הכותבים את הגרפיקה האמנותית (להבדיל מזו הפונקציונאלית) כך:

"ההבעה האמנותית הגראפית היא ספונטאנית ביותר. היא משקפת את הלך הרוח ורחשי לבו, את דקות ראייתו של היוצר, - אין היא כבולה באזיקי אסכולה מסוימת ולשם השלמתה לצרכי תצוגה וראייה ע"י הזולת אינה טעונה עיבודים ותיקונים, טכניים-מקצועיים. המחברים מצטטים את גאסטון דיהל שכתב על הגראפיקה הצרפתית במאה הי"ט: "זהו דיבורו היומיומי של האמן, הלשון, בה הוא רושם את מחקריו, הרהוריו ושאיפותיו על גבי דף של ניר , שאינו נועד על הרוב , להיות נראה בעיני הציבור". זוהי מעין אספקלריה אמיתית, המשקפת את נפש האדם, מעין סיסמוגראף , הרושם את הגוונים ללא שיעור של השקפותיו על ענייני החיים"

באלבום זה הוצגו עשרות אמנים , ביניהם לא מעטים מהתנועה הקיבוצית או כאלה שעשו בה כברת דרך. יהודית אורן, יוחנן בן יעקב, יצחק גרינפלד, יוסף וייס, שרגא ווייל, שמואל כץ, יוחנן סימון, משה פרופס, אלי פרידברג, יחזקאל קמחי, בנימין רוזנבאום, ליאו רוט, רודא ריילינגר, רות שלוס, יחיאל שמי, ועוד.

ספר זה הציג את הגרפיקה האמנותית, כדרך ביטוי יצירתית וכענף ייחודי ושונה מן הגראפיקה הפונקציונאלית המוזמנת שנוצרה למטרות פרסומיות ושיווקיות ונועדה לשרת מטרות חוץ אומנותיות באמצעים אומנותיים.
היוצרים הקיבוציים שנעזרו ביצירתם בטכניקות הגראפיות השונות נעו בספקטרום בין הגרפיקה האומנותית לזו השימושית ומה שביניהם.

התנועה הקיבוצית כחלק בלתי נפרד מהתנועה הציונית, הייתה מאז היווסדה ובמשך השנים, תנועה מהפכנית, משימתית שראתה ביצירה האמנותית על כל מרכיביה ומדוריה, חלק לגיטימי ואף מעודף, במאמץ הקולקטיבי לקידום מטרות פוליטיות - חברתיות של העם היהודי השב למולדתו, לא פעם שימשה האמנות כמנוף לגיבוש "קולקטיביות רעיונית". רעיונות אלו הושפעו מן החשיבה החברתית שאפיינה את אירופה בסוף המאה ה - 19 וביתר תוקף בין שתי מלחמות העולם במאה העשרים. זרם "הריאליזם הסוציאליסטי" באמנות, שהושפע מגישתו של א. ג'דאנוב (הקומיסר לענייני תרבות של י.ו. סטאלין) גרס כי על האמנות לעמוד לשירות המפלגה ולתאר את המציאות בהתפתחותה המהפכנית ולא בהכרח כפי שהיא. גישה זו באה לידי ביטוי ביטוי בויכוחים פנים קיבוציים , בעיקר בקיבוצי השוה"צ. ההבדל העקרוני בין הגישה הז'דנוביסטית לבין אמני הקיבוצים היה בנכונותם של האחרונים לטפל גם בצדדים כואבים בחברה הישראלית ובקיבוץ.

הגרפיקה המשימתית, שאיפשרה יצירה אמנותית באמצעים דלים, בשנים בהן הכתיבה זאת מציאות החיים, קדמה לראשיתה של האמנות הפלסטית בקיבוצים וטכניקות שונות כגון חיתוכי עץ ולינוליאום שלטו אז בכיפה. היו אלה בעיקר יצירות גרפיות שהושפעו מהאקספרסיוניזם המרכז אירופאי ובעיקר מזה הגרמני: מקבוצת "הפרש הכחול", מקבוצת "הגשר" ובעיקר מאמן חיתוכי העץ הבלגי פרנץ מסראל .

כמוכן ניכרת השפעתה של הגרפיקה היהודית של ראשית המאה, מבית מדרשו של בוריס שץ מייסד בצלאל, שהזמין את א.מ. לילין בשנת 1906 ללמד בו. מורי בצלאל, שחלקם עלו לארץ מגרמניה בשנות השלושים (כמו יוסף בודקו ויעקב שטיינהארדט) השפיעו רבות על אמני הקיבוץ ביצירתם הגרפית, בעיקר בעקבות הקשר החם והמיוחד שנרקם בין המוסד בראשותו של מרדכי (בורשטיין) ארדון לארגון הציירים והפסלים הצעיר של הקבה"א (נוסד בסתיו 1934) שבראשו עמד אז יצחק בן מנחם מקיבוץ משמר-העמק.

לגרפיקה הדרום אמריקאית ובעיקר המכסיקאית, ששמה לה למטרה לתאר את מצוקות האדם והעם הפשוט, את אמת האדם ואמת החיים (ובראשה לאמנותו של האמן דיאגו ריברה) הייתה השפעה מרכזית על אמני הקיבוצים בשנות הארבעים – חמישים, הרבה הודות לפעילותו והשפעתו החינוכית – אמנותית של יוחנן סימון (יצק מים על ידו של ריברה בניו-יורק בשנת 1934) במסגרת הסמינרים לאמנות של אמני הקיבוץ הארצי.

בינואר 1939 הוציאה לראשונה הוצאת הספרים של הקיבוץ הארצי ספר אמנותי בשם : "בשיר ובחרט" , ששילב בתוכו שירים ותחריטי לינולאום של חמישה ציירים מהקבה"א: יצחק בן מנחם, יוחנן סימון, שלמה מאיר, ג'ניה ולדברג ואברהם (טושק) אמרנט. האיורים שהופיעו בו נתפרסמו לראשונה בחוברות הסטנסיל של ביטאון הקבה"א "הדים" בין השנים , 1938-1934. הייתה זו גראפיקה רעננה , שתיעדה את חיי היום יום בקיבוץ כמלווה נאמנה של חזון ציוני וסוציאליסטי.


גרפיקה בשרות התנועה והמפלגה


התנועה הקיבוצית במהותה הייתה תנועה שהקיפה את מלא מכלול החיים. חינוך, תרבות, חברה, פוליטיקה, תנועת נוער, משק, כלכלה, בטחון והגנה, שעות פנאי ובניית דמוקרטיה פנימית ותנועתית. כל קיבוץ והמסגרת התנועתית שלו. כדי לקיים את האורגניזם הזה תחת מטריה אידיאולוגית ותרבותית משותפת , היה צורך באמצעים הסברתיים רבים ומגוונים. לשם כך הופקו כמעט מההתחלה עלונים ועיתונים לרוב שטיפלו בשאלות חברה, חינוך , משק וכלכלה, למעשה בכל מכלול החיים הקיבוציים והתנועתיים.

כרזה ליובל ה-50 של תנועת 'השומר הצעיר', אייר שמואל כץ, באדיבות ארכיון השומר הצעיר, יד יערי (C)

נוסדו עיתונים פוליטיים יומיים ושבועונים תנועתיים, בהם: על המשמר, ו-למרחב שיצאו לאור כעיתונים יומיים וכן ביטאוני התנועות הקיבוציות שיצאו אחת לשבוע . במקביל להם יצאו מוספים מיוחדים, עיתוני תנועות נוער, חטיבות הצעירות ועוד . נוסדו הוצאות ספרים של התנועות הקיבוציות, כגון: ספרית פועלים של הקיבוץ הארצי , השומר הצעיר והוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד , בשם זה. כל מחלקה וסקטור קיבוצי – תנועתי פרסמו מטעמם קבצים או כתבי עת בתדירות משתנה. בכל שנה נדפסו עשרות ביטאונים, חוברות ופרסומים שונים שהיו מלווים בתצלומים ואיורים. לשם כך נעזרו עורכי העיתונים, העלונים והחוברות למיניהן בציבור מגוון של ציירים - גרפיקאים . אמנים אלו התפרנסו מעבודתם כגרפיקאים ומאיירים בשירות התנועה והמפלגה ובכך מימנו למעשה את עבודתם האמנותית הפרטית.

המערכות הפוליטיות, היריבות הפוליטית והמאבקים האינטנסיביים בתוככי תנועת העבודה, בעיקר בתקופת המדינה שבדרך, חייבו שימוש מרובה בכרזות פוליטיות וחברתיות כחלק מהמאבק על דעת הקהל בארץ, וגיבוש מדורת השבט.

תחום זה, של הפקת כרזות פוליטיות , שהופקו לרוב בצמוד לתקופת בחירות או מעמדים פוליטיים מובהקים (אחד במאי, יום פלישת גרמניה לברה"מ ב - 22 ביוני 1941, מהפכת אוקטובר משנת 1917 או כנסים וועידות תנועתיים, מפלגתיים וקיבוציים) שאב לתוכו מאיירים קיבוציים רבים. כך למשל, זכורה התעמולה לכנסת השלישית (1955) כמאמץ יצירתי- גרפי אליו התגייסו אמנים כשרגא ווייל, שמואל כץ, אריה רוטמן, שלמה לביא ואחרים, על פי בחירה של ארגון אמני הקבה"א. כרזות אלו נתלו על קירות הבתים ולוחות המודעות בחלקי הארץ השונים.

רוב הכרזות שהופקו עד שנות השישים הוכנו בטכניקה של הדפס לינול. יוחנן סימון היה ראשון הגרפיקאים שגוייס, כבר בשנת 1938 מטעם התנועה לאיור כרזות. הצייר נפתלי בזם שהיה מזוהה עם השמאל הישראלי ובעיקר עם מפ"ם נרתם אף הוא לאיורי כרזות לקראת מערכות הפוליטיות השונות.

סקירה זו מתמקדת בעיקרה באמני הקיבוץ הארצי ואינה עוסקת כלל בכרזות שהופקו מטעם ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י, שהייתה ארגון גג של כל הזרמים הקשורים לתנועת העבודה. תחום זה ראוי לו שיחקר אף הוא בעתיד. עם זאת נציין כי רבים מאמני התנועה הקיבוצית נרתמו גם לפעילות גרפית במסגרת ההסתדרות הכללית, לצידם של גרפיקאים מקצועיים כגון: וורובצ'יק, האחים שמיר, מכנר- ווליש, פרנץ קראוס ואחרים.

גרפיקה בשרות הקיבוץ


לגראפיקה בקיבוץ פנים רבות. עלוני הקיבוץ הופיעו כמעט בכל הקיבוצים מראשיתם בתדירות משתנה. תמיד נמצא המאייר המקומי, אפילו בתקופה בה הוא נדפס בשיטת הסטנסיל והגרפיקאי המקומי נאלץ לאייר את העלון בחרט על מצע של שעוונית.

עם התבססותו הכלכלית של הקיבוץ (משנות השישים ואילך) , הופיעו עלוני הקיבוצים על ניירות טובים יותר והודפסו בטכניקות משוכללות ואיכותיות יותר מבעבר.

כיום ישנם קיבוצים שמפיקים עלוני קיבוץ באיכות דיגיטאלית מעולה על נייר כרומו.
עלון עתיר תצלומים וגראפיקה ממוחשבת (לדוגמא: קיבוץ משמר-העמק).
קישוטי חג ומועד הוו מתמיד את לב הגראפיקה והציור המקומי. אין חג משמעותי ללא קישוט בחדר האוכל. ציירים "מקצועיים" ובעלי כישרונות אלמוניים הרבו לתת כתף לעיצובו של החג והמועד הקיבוצי. חג הפסח אופיין בקישוטיו המונומנטאליים. ליאו רוט, טושק אמרנט, יוחנן סימון, שרגא ווייל, רודא ריילינגר, גידי קייך, ועוד רבים וטובים השקיעו ימים כלילות לעיצובו של החג וייצרו מטרים רבים של "תפאורה" חגיגית להנאת המסובים. הבכורה לגראפיקה הקיבוצית ניתנת ללא ספק ללוח המודעות הקיבוצי. לוח המודעות הוא לב הקיבוץ. הוא הסיסמוגראף שבאמצעותו אפשר למדוד את קצב החיים הקיבוצי. רצונך להכיר קיבוץ לך אל חדר האוכל ועיין בלוח המודעות.

המודעות המאוירות שנתלו עליו יצרו תרבות גראפית קיבוצית, עממית של ממש שאופיינית רק לקיבוצים. כרזות שהודיעו על ערב תרבות וחג. יציאה לגיוס, או חתונה מקומית. מודעות של חג הקיבוץ, או קריאה ליציאה לביקורי בית והפגנות מטעם המפלגה. לידת בן, או קביעת שם לקבוצה חינוכית. דיאגראמות משקיות מאוירות לקראת שיחת הקיבוץ, כמו ברכות קבוצתיות מאוירות לכבוד ראש השנה. מסיבות לגיוס בנים לצה"ל ושחרור ממנו. מסיבת בר- מצווה וסיום שנת הלימודים. בשעתו אספתי מקיבוץ וותיק בעמק ארבעים שנות כרזות שהופיעו על לוח המודעות המקומי, משנות השישים עד שנת אלפיים. אפשר ללמוד מהן רבות על הקיבוץ עצמו ועוצמת חייו התרבותיים והחברתיים. מאיירי הכרזות על לוח המודעות, כמו אלה של חגי הקיבוץ היו לעתים מאיירים אלמוניים שהסכימו לתרום ולעצב את המודעה הנדרשת. היו גם מאיירים וגרפיקאים מקצועיים תלמידי בתי ספר לגראפיקה ואמנות שראו במודעה על לוח המודעות אתגר מקצועי מדרגה ראשונה. קיבוץ רמת-יוחנן הוציא לאור ספר כרזות שהופיעו על לוח המודעות בקיבוץ, לגרפיקאי בן הקיבוץ ירמיהו בן-צבי שבמשך שנים מלווה את חגי הקיבוץ ומועדיו בכרזותיו המסוגננות.

בקיבוץ בית אלפא בסוף שנות העשרים מופק עיתון קיר הנושא את השם "ברחש" . מעל גבי העיתון מצייר אליעזר (לוזר) הלבני , חבר הקיבוץ וממייסדיו , את איוריו הראשונים. איורים הומוריסטיים שלא חוסכים את שבט הביקורת מההנהגה הקיבוצית הפנימית.
עיתון קיר הומוריסטי זה הנו חלק מלוח המודעות הקיבוצי כמו שהוא המבשר של עלוני הקיבוץ, ותרבות הקריקטורות שהתפתחה מאוחר יותר.


עם התפתחות התעשייה בקיבוץ נתן מרחב פעולה גראפי ליוצרים רבים. הצורך בפרסום ושווק המוצר, דרש גם גראפיקה שמלווה את המפעל ומוצריו בהתפתחותם. כיום קיימות מחלקות גראפיות מקצועיות כחלק בלתי נפרד ממחלקת השיווק של המפעל הקיבוצי.


"שנות טובות" בקיבוץ


פרק ייחודי ומעניין שייך לעיצוב אגרות הברכה הקיבוציות לשנה טובה. עיצובן של "שנות טובות" קיבוציות הנו פיתוח ייחודי של התנועה הקיבוצית המתייחס למסורת יהודית חדשה יחסית, שהתפתחה ותפסה תאוצה בתקופת ראשיתה של הציונות.
מנהג זה, של קיבוצים המפיקים בעצמם אגרות ברכה לשנה החדשה, היה למפגן של גאווה מקומית , בו הציג כל קיבוץ את מרכולתו הראויה לפרסום לקהל אוהביו ומוקיריו. מפעל זה חייב חשיבה עיצובית, גם אם הביטוי הנבחר כלל לבסוף תצלום של חדר האוכל , בריכת השחייה או בית התרבות המקומי. קיבוצים רבים שילבו באגרות הברכה שהפיקו גם את תמונות או יצירות גרפיות שנוצרו בידי אמני המקום במיוחד עבור גלוית  הברכה לשנה החדשה. 


סמל הקיבוץ


הקיבוץ כפרט והתנועה ככלל השתייכו שיניהם למסגרת אידיאולוגית, בעלת מודעות עצמית חזקה שנזקקה ליצור עבור עצמה סמלים וטקסים שיאפשרו לחבריה להתלכד סביבם וליצור בתוכם גאוות יחידה ותחושות של ייחוד חברתי.
לשם כך הוקמה תעשייה של סמלים גראפיים שהודפסו על מעטפות, וניירות כתיבה. על חולצות ודגלים. סמלי התנועה הוטבעו בנחושת ונענדו על החולצה הכחולה בטיולים התנועתיים או במחנות הארציים. סמלים הוצבו באולמות של ועידות ומועצות תנועתיים וקיבוציים. סמלים פארו את שערי הקיבוצים ואף נחקקו על מגדלים . לענפים שונים בקיבוץ ניתן סמל גרפי ייחודי, ביחוד לענפי החרושת. יובל הקיבוץ אופיין בסמל מיוחד שעוצב לכבוד החג , בליווי ציון שנת היובל. אפשר לומר שהקיבוץ אופיין בריבוי סמליו הגראפיים . מחקר שטחי מגלה שיש הרבה מהמשותף בין סמלי הקיבוצים השונים. מגדל, בית, עץ. שילוב של חקלאות וחרושת. על-פי רוב נעדרת דמות האדם מהסמלים. הכבוד ניתן למגדל המים סמלו האולטימטיבי של הקיבוץ. כך גם לתלמי האדמה החרושים או עץ הברוש, ושיח הכותנה. קיבוצים רבים נכסו אל סמליהם את האתר הקרוב אליהם. לדוגמא: קיבוץ עין דור מאזכר את הר התבור בסמליו. קיבוץ השוכן לחופי ים מבליט את המים (נחשולים, גינוסר וכו').

טיפוגרפיה בשלטי חוצות ובעיתונים


הקיבוץ התייצב תמיד בראש הפגנות ועצרות עם פוליטיות ברחבי עיר וארץ.חבריו ראו בו ראש חץ - אוונגרד ההולך לפני המחנה.

לשם ייצוגם החגיגי והמלא נדרשו הקיבוצים לייצר סיסמאות כתובות לרוב באותיות אדומות נוסח "על המשמר" (עיצוב של ירחמיאל שכטר המורה הוותיק מבצלאל) ופלקטים גדולים מאוירים שנישאו בראש חוצות. חילק ערד מקיבוץ סער, ארכיטקט במקצועו וצייר, גרפיקאי בראשית צעדיו בשנות הארבעים המאוחרת, מספר על פלקט ענק שהוא צייר כנגד הספר הלבן ועצירת העלייה לארץ ע"י הבריטים. הציור מראה שני ידיים קורעות את הספר הלבן. ברור, גדול ונראה למרחוק. הפגנות חג האחד במאי היו הזדמנות נאותה להפגנת כוח מאוירת שכזו.

הציירת רות שלוס מספרת בזיכרונותיה, שאותיות הלוגו לעיתון "משמר" (משנת 1948 "על המשמר") "לציונות-לסוציאליזם ולאחוות עמים" הן אותיות שכטר אותם המציא המורה מבצלאל, והיא זו שהביאה אותן לעיתון.

לימוד כתב מסוגנן שיש בו כדי לשמש לכתיבת סיסמאות וכרזות נלמד בסמינרים המיוחדים של ארגוני האמנים הקיבוציים.


הקריקטורה הקיבוצית


קריקטורות הקשורות בחיי הקיבוץ , פרי מכחולו של אליעזר (לוזר) ליבני , החלו להתפרסם כבר בסוף שנות העשרים בעיתון הקיר המקומי של קיבוץ בית אלפא שנקרא "ברחש" . ציורים אלו הושפעו מסגנונו של הצייר הסאטירי הגרמני גאורג גרוס. חבר בית אלפא נוסף: בנימין רוזנבאום הפליא לצייר בשנות הארבעים את חברי הקיבוץ בסיגנון הומוריסטי, תוך שימוש בפחם על גבי דפי נייר אריזה חומים ובפורמט גדול (בנימין רוזנבאום נפטר בשנת 1946 והוא רק בן 35).

כנסי מפלגה ותנועה היו הזדמנות פז לאיורם של אישים ודמויות מבאי ההתכנסויות. בנימין רוזנבאום, האחים מרדכי, ודן אמיתי מקיבוץ שריד, היו מהראשונים שרשמו ואיירו את פניהם של משתתפי הכנסים בשנות הארבעים וראשית שנות החמישים.
ציירי קריקטורות נוספים שפעלו בשנות השלושים והארבעים למאה העשרים היו איגנץ פלגי מעין-שמר (שעבד כגנן בקיבוצו) ויעקוש - יעקב זן מעין החורש , (שעבד כמדביר וסניטר ) וצייר את ציוריו ההומוריסטיים שעסקו בחברי הקיבוץ ומעלליהם במחסן ההדברה בו עבד.

בשנת 1939 התיישב ביגור ערי גלס שעלה לארץ מגרמניה והיה טייס בתקופת מלחמת העולם הראשונה. ערי גלס היה בוגר הבאהאוס בגרמניה ועסק בציור, גראפיקה וצילום. הוא יצר קרקטורות בטכניקות הדפס השונות ובעיקר באמצעות חיתוכי עץ ולינול .

כאשר דנים אנו בעין השוחקת בתקופת הראשית של ההתיישבות הקיבוצית אין לפסוח על איש יקר עתיר מעש ויוזמה בתחום התרבותי הקיבוצית והתנועתית , איש אשכולות, אך גם איש אמנות מחונן, אברהם (טושק ) אמרנט מקיבוץ מזרע. לפני שנים אחדות מצא פיני שיבולי , מנהלו המסור של המוזיאון ההיסטורי של מזרע במרתף מחסן תבואה ישן ארגז נעול ובו דמויות קרטון גזורות שייצר טושק אמרנט. מגזרות הומוריסטיות אלו היו חלק מתיאטרון צלליות המספר את סיפור עלייתם של מייסדי הקיבוץ מפולין לארץ ולעמק יזרעאל ואת סיפורו ההיסטורי של קיבוץ מזרע. אוצר אמנותי זה נשמר כמעט בשלמותו על-אף השנים הרבות שעברו מאז הונח ונשכח בארגז העץ הישן.

הרעיון להנעים את שעות הילדים והוריהם בתיאטרון צלליות, לא היה ייחודי רק לאמרנט. צלליות גזורות, המזכירות את סיגנונו של גור אריה בספר החלוצים, כמו-גם יצירת מגילות מצויירות הכתובות בכתב ראי, ומוארות בפנס קסם (קופסת עץ פשוטה עם ידית ומנורה), היתה חלק מתרבות קולקטיבית שלמה, שמלאה את מקומו של הקולנוע, והטלוויזיה , הוידיאו והאינטרנט של המאה עשרים ואחת.
בשנת 2005 התגלתה מגילה נפלאה ובה סיפור הומוריסטי מאויר בצבע, לפנס קסם מאת הצייר יוחנן סימון (גן שמואל) סימון צייר את המגילה לכבוד מועצת הקבה"א שהתקיימה בשנת 1942 במשמר-העמק. המגילה מתארת באופן הזוי והומוריסטי את התפשטות הרעיון הקיבוצי עד הירח, (בהשראת הטיסה לירח בנוסח סיפורו של ז'ול ורן) וההתפכחות מהאשליה הרומנטית הזו, עם חזרת הקיבוץ אל המציאות על הקרקע. ביקור בארכיון גן שמואל מלמד כי יוחנן סימון הרבה לצייר ציורים קלילים, וקריקטורות בעלות גוון הומוריסטי סיפורי מחיי הקיבוץ.

התנועה הקיבוצית הצמיחה מתוכה כמה מהקריקטוריסטים המובילים בארץ. בשנת 2006 התקיימה תערוכת קריקטורות רטרוספקטיבית, היסטורית הנושאת את השם "הקומונה מחייכת" במסגרת הכנס הבינלאומי ה – 8 לחקר הקיבוץ והקומונות. באותה תערוכה ניתן מקום של כבוד לדן גלברט לשעבר חבר קיבוץ "אלונים" צייר ביטאון הקבה"מ בשנות החמישים , שסיפרו "פנימי בהחלט" ספר קריקטורות מחיי הקיבוץ, נהפך לנכס צאן ברזל. עד היום אפשר להתבסם מהאקטואליות הנצחית של ציוריו ההומוריסטיים. דן שכל שבוע התפרסמה קריקטורה שלו בעיתון הקבה"מ , שמש לעתים בתפקיד של הילד מבגדי המלך החדשים, הוזמן לא אחת ל"מזכירות הקבוץ" כדי לנזוף בו על ביקורת קשה במיוחד לדעת ההנהגה התנועתית. דן גאה בכך שהקריקטורות שלו גרמו לעתים לשינויי התנהגות אצל החברים. בשנות הצנע והמחסור של ראשית שנות החמישים היה רק סכין אחד לכל שולחן. תופעת "הסחיבות" של סכינים הייתה נפוצה. קריקטורה של דן בעיתון המתארת סכין אוכל קשור בשרשרת לרגל השולחן כדי למנוע את היעלמותה, הפסיקה את התופעה בקיבוצים רבים. דן גלברט הוא דוגמא מצוינת של גרפיקאי קיבוצניק מהמעולים שהיו לנו במדינה שבית הספר שלו לגראפיקה הייתה החצר הקיבוצית. דן יצר את הדמות המיתולוגית "מוטקה קיבוצניק" שנהפכה לסטריאוטיפ של הקיבוצניק המצוי.

דן היה ראש צוות הגרפיקאים שהקימו בשנת 1958 את התערוכה "משפחת הקיבוץ" במבואות חיפה בעשור למדינה. תערוכה שהצביעה על הישגי התנועה הקיבוצית ורעיונותיה. תערוכה זו ריכזה סביבה למשך כל חודשי הקמתה את מיטב הכוחות האומנותיים הקיבוציים בשדה הציור והגראפיקה. היא זכתה לביקורים המוניים של חברי קיבוצים ועמך תושבי המדינה. לימים עם עזיבתו את הקיבוץ גויס דן להיות הגרפיקאי הראשי של תשלובת כור. דן גלברט למרות עזיבתו את הקיבוץ נשאר קשור לתנועה הקיבוצית באופיו ובהשקפת עולמו הבסיסית. לאחר פטירתו בשנת 2000 נקבר בקיבוץ – אלונים.


גם המוסיקאי והקריקטוריסט חיים (הניק) ברקני מקיבוץ שער הגולן הוציא ספר קריקטורות בשנת 1958 בשם "במסגרת" , קריקטורות שהתפרסמו בהשבוע בקבה"א.

כמו דן גלברט כך גם הניק ברקני הצביע בעזרת הקריקטורות על תופעות "מוזרות" לעתים שהיו נחלת החצר הקיבוצית. הניק שם לו למטרה לחרוג מהמסגרת. זו המסגרת שתמיד , היו כאלה שדאגו שלא נחצה אותה...

הקריקטוריסט הוותיק והפעיל ביותר שעד היום לאורך שישים שנה ממשיך ללוות אותנו באיוריו ההומוריסטיים, הוא שמואל כץ חבר קיבוץ געתון. עשרות ספרי קריקטורות יצאו מתחת לקולמוסו. ספר הקריקטורות "ארץ הקיבוצים" נבחר לייצג את התנועה הקיבוצית בשנת החמישים למדינה. שמואל כץ שמש במשך עשרות בשנים כקריקטוריסט הבית של עיתון "על – המשמר". עד היום הקריקטורות שלו מופיעות בשבועון ה"דף הירוק" ומגיבות על תופעות ותהליכים המתרחשים בתנועה הקיבוצית ובקיבוץ המשתנה. שמואל כץ זכה לכבוד והוקרה גם מעבר לים בזכות איוריו לספרים והקריקטורות שלו. איוריו של כץ הם מלאי הומור ובעלי קו קליל . עוד באי הגרוש בקפריסין מאייר כץ את אוהלי המחנה ומרבה באיורים הומוריסטים מהווי הקבוצה שלו ומחנות קפריסין. בשנת 1949 נופל בזכותו של שמואליק לאייר את ספרו של יגאל מוסינזון "חסמבה". ההצלחה לה זכו ספרי "חסמבה" פתחה בפניו את שערי האיור הספרותי בציבוריות הישראלית. איוריו של כץ זכו להיות מונצחים בבולי ישראל (חסמבה, דירה להשכיר וסיפורי אנדרסן). בולט נוסף ומאוד מעורך על ידי בעלי המקצוע, שציוריו מופיעים אף הם בעיתונות הישראלית, הוא בן וחבר קיבוץ נצר סירני מושיק לין. מושיק לין מרבה לאייר בספרים ובעיתוני התנועות השונים. התנועה הקיבוצית משופעת בקריקטוריסטים מצוינים שפועלים באופן שוטף, בעיתונות הקיבוצית ("הדף הירוק" ו"הקיבוץ") , בקיבוצים ואף בבמות נוספות. נזכיר את אריה (ליאו) פלטאו מרמות מנשה שקיבוצו הוציא כמה ספרי קריקטורות מפרי ידיו. את יעקב כהן מקיבוץ מגן שלאחרונה הוציא ספר קריקטורות בשם "משקפי מגן". יאיר ארד מקיבוץ אלונים ממשיך דרכו של דן גלברט.

הציירים והקריקטוריסטים בני קיבוץ גן שמואל, שאול קנז ועמיר שפירא. שאול קנז הייה ממאירי על המשמר ושבועון "חותם" . קנז ידוע כאמן מעורב שבאמצעות ההומור מביע את השקפת עולמו הפוליטי והחברתי באופן המובהק והחריף ביותר.

אין לפסוח ברשימה זו על ציירת שההומור היה מנת חלקה בכל קו וקו אותו ארגה , גזרה וציירה. אראלה הורוביץ מקיבוץ נתיב הל"ה שיצרה ממגזרות נייר יצירות קיבוציות באהבה וחיוך שכל המסתכל בהם יכול רק לאהוב ולהתגעגע.

גידי קייך יליד גרמניה, הגיע לכפר גלעדי במסגרת עליית הנוער בסוף שנות השלושים , למד אומנות וגראפיקה בבצלאל החדש בשנות הארבעים והייה חבר הקיבוץ במשך שנים רבות, הוציא ספר קריקטורות בשם "אפשר להתפקע" במלאות שמונים לקיבוץ.

קריקטוריסט מוכשר שלצערנו נפטר בשיא כוחו היצירתי הוא מייק ג'גו מקיבוץ מבוא חמה. גם הוא תרם רבות לסטירה המאוירת הקיבוצית , ואיוריו הופיעו בפרסומים רבים.

קריקטוריסט שציוריו מופיעים אף הם בעיתונות התנועתית לאורך שנים הוא ארנון אבני מקיבוץ נירים. גם ארנון מביע באמצעות הקריקטורה את דעתו הפוליטית. ארנון אבני פתח סטודיו לגראפיקה בקיבוצו בשם "עיצובניק" בו הוא מייצר תוצרת גראפית מרשימה. כך גם יונה גור משדה יואב שהוא צייר, קריקטוריסט ומשורר שהרבה לפרסם את איוריו בעיתונות התנועתית לגווניה.

הקריקטורה הקיבוצית, מראשית התנועה הקיבוצית ועד שנות החמישים מלאה תפקיד שאפשר את מרווח הנשימה בתקופה של סער ומאבק, בה כולם נדרשו למשימתיות ולרצינות שהכתיבה השעה. הקריקטורה הקיבוצית טיפלה לרוב לגופם של תופעות ולא לגופו של אדם. כאשר הקריקטוריסט נדרש לתופעה שיש בה חסר או פגם הוא טיפל בה בדרכו ההומוריסטית שחייבה התייחסות. הקריקטורה היא עוד ג'אנר בגראפיקה הקיבוצית. ג'אנר שטיפל בדברים כואבים באמצעים רכים.

מגזרות נייר בקיבוץ


אומנות "הצלליות" הנה הסתעפות של ענף מיוחד השייך לתחום מגזרות הנייר. ראשיתה של אומנות זו בסין עם המצאת הנייר לפני למעלה מ - 2100 שנה. רק לפני 400 שנה החלה אומנות מגזרות הנייר להתפתח באירופה. ביהדות שמשו מגזרות הנייר בעיקר לקישוטים לקראת חגים, אירועים ומנהגים מיוחדים. אופייה של טכניקת המגזרות מכתיבה מאליה דקורטיביות רבה. "קישוטיות" היפה כאמור לחג ומועד.

"בצלאל", בית הספר לאומנות ואמנות שקם בשנת 1906 בירושלים בהנהלתו של בוריס שץ, ונהייה לבית הספר הראשון לאמנות בא"י, עסק בין היתר בהחייאת האומנות היהודית לדורותיה, פזוריה ומסחורה בארץ. בצלאל היה לא רק בית אולפנא לאמנות ויצירה אלא גם מפעל של "תוצרת הארץ" בשדה האומנות. בבצלאל נפגשה המסורת היהודית הדתית שנשאה עמה גם את מורשת שנות הגלות, עם היהודי החדש החילוני, החלוץ, זה שבא "לבנות ולהבנות בארץ ישראל" ולא רק למות בארץ הקודש.

בשנת 1925 יוצא לאור ספר "החלוצים" בהוצאת "בני בצלאל" בירושלים. הספר משלב בתוכו מגזרות נייר מאת האמן מאיר גור אריה כשבתווך משולבים שירי חלוצים שנאספו ע"י מ. נרקיס הספר יצא לאור בערב ראש השנה תרפ"ה. בהקדמה לספר כותב נרקיס שיר הלל לגור אריה. תלמיד בצלאל, ברוך כישרונות, אמן רב תחומי, שיכולת הביצוע הטכנית שלו לא נופלת מכישרון הציור הטבוע בו. "יליד עיירה רוסית (פרופויסק, פ. מוהילב) בא גור אריה ל "בצלאל" עודו ילד. קבל כאן את חינוכו, לא רק האומנותי אלא גם את כל חינוכו ההשכלתי. והוא הנהו עכשיו אחד היחידים בארץ, השולט כמעט בכל מקצועות הטכניקה האומנותית. גור אריה הוא חניך "בצלאל" טיפוסי".

קובע וממשיך נרקיס במסע השבח וההלל לגור אריה ולבית הספר "בצלאל" :

"גור אריה ידע להשלים בין שתי האומנויות: מלאכת האמנות והאמנות. הוא "ידי הזהב" היהודיות , הביטוי השגור כל כך בפי אמותינו. אגב גזירה בניר יצר נפשות כה חיות ופועלות פעולה אמנותית דקה ועדינה ועם זה כה חזקה. והנה מביא אותן עכשיו אל הרחוב , לבית העברי, תדברנה בעצמן. יאמר לו שבחו בפניו: הראשון".

היתה ל"ספר החלוצים " השפעה חזקה בין היוצרים החלוצים בארץ ובתנועות החינוכיות בגולה. בשנת 1929 יוצר זוסיה עפרון חניך קן השוה"צ בוילנה (גדוד תל חי. קבוצת כרית) כרזה מעניינת בטכניקת ליטוגראפיה לכבוד הצגת המחזה של יצחק למדן "מסדה" שהופק ע"י חניכי הקן השומרי. במרכזה של הכרזה צללית של גור אריה המתארת את ריקוד ההורה סוער למרגלות אוהל חלוצים בארץ ישראל (אותו דמוי שהופיע בכריכה של ספר "החלוצים").

גור אריה מתאר במגזרות הנייר שלו את חיי החלוצים בארץ, בעבודה, בהווי, בתרבות ובמשפחה. ישנה רומנטיקה רבה בצלליות של גור אריה. הן סיפור מתעד של דור העלייה השלישית. בצלליות של גור אריה יש ויתור מדעת על פרטים המתייחסים לשטחים הפנימיים של היצירה והקפדה יתרה עליהם בכל מה שקשור לקווי המתאר החיצוניים. זה טבע הצלליות, טכניקה שטוחה ושחורה המקפידה בקווי הגזירה שלה לציין כל שערה בראשו של אדם, כל שרוך נעל, כל ענף על פרטיו בעץ הנטוע.

חברו לתנועה של זוסיה עפרון ולגדוד תל - חי בוילנה היה נחום (נחק'ה) רומבק (1910-1991), לימים חבר קיבוץ כפר מנחם . נחק'ה רומבק היה אמן , שהתמחה אף הוא במגזרות נייר נוסח גור אריה. בשנת 1990 לרגל חגיגות יובל קיבוץ כפר מנחם מתפרסם בעיתון "בקיבוץ" כתבה על נחק'ה רומבק: "עיקר גאוותו של נחק'ה (אם אפשר לייחס גאווה למי שמצטנע, ומוריד מערך יצירתו נוכח המחמאות) על מגזרות הנייר. לפניהן עסק ברישום. ביצירת מגזרות , שגודלן משתנה מהמיניאטורי למונומנטאלי, החל לפני 60 שנה. אז רצה לסייע למי שהיה חברו הטוב – זוסיה עפרון. לעלות ברגל מפולין ירושלימה ולקיימו כלכלית ע"י מכירת אותן מגזרות. ב1925 ראה את המגזרות של גור אריה בספר "החלוצים", התרשם והחל לעבוד בהשראת אותו סגנון. יעקב חזן שכבר אז היה ממנהיגי השוה"צ, הזדמן לחוות ההכשרה באוסטשה (פולין), ראה את הצלליות של נחק'ה והחל להפיצן כגלויות בקרב יהודי התפוצות (אירופה, צפון אפריקה)" (בקיבוץ , 7/2/1990 – קרני עם עד). הגלויות שאחדות מהן נמצאות בארכיון השוה"צ בגבעת חביבה הופקו בראשית שנות השלושים בהוצאת השוה"צ וארשה כאשר עליהם מאחור חותמת קרן השומר. מדוע עסק בצלליות ? מתברר שהסיבה לדבר נובעת בין היתר מאילוצים כלכליים של מקום ותקציבים . נחקה היה פסל ביסודו, אך לייצר פסל בהכשרה של ראשית שנות השלושים הייה מבצע מסובך ויקר. וכך זכינו לראות בהנצחתם של חיים שלמים של הגשמה ואורח חיים.

השלישי מבין אמני "הצלליות " הוא אברהם (טושק) אמרנט מקיבוץ מזרע. טושק נולד בשנת 1908 בטרנופול שבגליציה.עלה לא"י בשנת 1930 ומצטרף לקיבוץ מזרע (נפטר בשנת 1989). במחצית השנייה של שנות השלושים בעידודו ועזרתו של ידידו הטוב יהודה לוי חבר הקיבוץ, מייצרים השנים על פי רישומיו של טושק את סיפור התנועה בפולין , העלייה לא"י והקמת הקיבוץ. הסיפור כולו "צלליות נעות" שנגזרו מקרטון שחור (ההשראה מתיאטרון יפני שיהודה לוי חזה בו באותה תקופה) ונהפכו לתיאטרון צלליות שנע בין קיבוצי העמק להנאתם של ילדים ומבוגרים כאחד. כאשר פסק התיאטרון להופיע, נארזו הצלליות בתוך ארגז מיוחד והונחו במרתף אסם התבואות.

בסוף שנת 2001 הם מתגלים במרתף האסם שם הם שכנו במשך שישים שנה ! הצלליות נשתמרו כמעט בשלמותן ומראות על עושר תרבותי ויכולת אומנותית מוקפדת של אמרנט ויהודה לייצר אחרי שעות העבודה תרבות עממית במיטבה.

המשותף לאותו דור של חלוצים שגזרו צלליות מנייר הוא מוצאם המזרח אירופאי. ברור שיש קשר בין טכניקות גראפיות אחרות כמו חיתוכי עץ ולינוליאום שהיו פופולאריים באותה עת ובעיקר ממבין האומנים שהגיעו לארץ בראשית שנות השלושים, כפליטים מגרמניה.

אמנית נוספת היוצרת בין היתר במגזרות נייר היא אראלה הורוביץ (1929-1994) מקיבוץ נתיב הל"ה . אראלה הנה גרפיקאית מהמעולים שבתנועה הקיבוצית. מאיירת ספרים השייכת לדור הפלמ"ח. הרבתה בתיעוד וסיפור חיי הקיבוץ באמצעות מגזרות נייר, שרבים מהן קישטו ועיטרו ספרים שעניינם הקיבוץ.

אין אלו "צלליות" אך יש ביצירתה הרבה מהמשותף עימהם. דגש על פרטים, ופכים קטנים. הומור דק. דקורטיביות מרשימה הנוצרת במעברים בין שחור ללבן. בין החללים הלבנים הנוצרים, לבין מה שנשאר ככתם או קו שחור.

ביצירת הצלליות קיים מרכיב של עמלנות, עבודת ידיים מוקפדת, הדורשת סבלנות ומשמעת. מאידך הייתה זו אומנות שקל לייצר אותה בתנאים הקשים של דור החלוצים , שלא דרשה השקעה כספית גדולה. אפשר לשייך את אומנות הצלליות לקטגוריה של אומנות עממית שביטאה בדרכה את התקופה. הייתה זו אמנות הנשענת על סיפור, על תוכן אידיאליסטי – אידיאולוגי , ציוני המבוטא בצורה פיגורטיבית. מבחינה זו אומנות הצלליות שייכת לזרם של הריאליזם החברתי כמו חיתוכי העץ והליטוגראפיות של אותה עת.



מגזרות נייר בקישוטי חג ומודעות חג

קשטי החג הקיבוציים, כמו עושי המודעות הקיבוציים עשו רבות כדי להפיץ ברבים , גם אם לא במודע, את הג'אנר היהודי העממי והמסורתי של מגזרות הנייר. בסמינרים תנועתיים לקישוטי חגים נלמד הנושא לפרטיו. במקביל עסקו בו גם ב"סמינר הקיבוצים" בת"א ובסמינר "אורנים" כחלק מהמיומנויות שגננות ומורות חייבות ברכישתן, ככלי חינוכי אומנותי. בתערוכת השומר הצעיר בקפריסין שהתקיימה בשנת 1947, וזו אחריה שהתקיימה בשנת 1948 בת"א, הפליא בתבליטי הנייר שלו או כפי שהדבר נקרא אז : "פיסול בנייר" האמן חבר קיבוץ אילון, קלמן גרוז'בסקי . קלמן עיצב בקיפולי נייר את הסיסמאות שנתלו בראש התערוכה , כמו פלקטים דו ממדיים מנייר לבן.


ראש השנה וחגי תשרי ככלל נתנו הזדמנות מצוינת להראות ברבים את נפלאות היכולות הטכניות של קיפולי הנייר , כאשר סמלי החג המסורתיים משתלבים בין חיתוכי המגזרות.

חביבה כהן בת קיבוץ המעפיל וחברת עין החורש הגיעה להישגים מרשימים בתחום זה . מגזרות הנייר שלה מקשטים כל שנה את חגי הקיבוץ. הם נמצאו ראויים להיות מודפסים מעל גבי גלויות הברכה ל"שנה טובה" של קיבוצה . כמו חביבה כהן יוצרים רבים נוספים שנשארו באלמוניותם , ויצירתם המשרתת את החגים, היא טעם פועלם.



הגדות פסח קיבוציות , ופרסומת למפעלים קיבוציים.


מה לאיור הגדות פסח קיבוציות וציור פרסומות למפעלי שימורים קיבוציים ?

לכאורה אין ניגוד גדול מזה. אבל מה לעשות, האמן הקיבוצי היה כולבויניק אומנותי שעסק ביצירתו הקיבוצית גם בזה וגם בזה. הוא היה מאייר העלון המקומי, עושה המודעות וקשט החגים. בונה תיאטרון צלליות ובובות לילדי הקיבוץ. דואג שההפגנות באחד במאי יהיו מעוטרות בציורים וסיסמאות. שהגדת פסח המקומית תאויר כראוי והמפעל החדש לשימורי מזון יתפרסם ברבים באמצעות ציורי הפרסומת שלו. בשעת הצורך נרתם הצייר המקומי לאייר חוברות וספרים בהוצאה התנועתית. בין כל אלה היה לאמן המקומי צריף קטן , סטודיו לציור בו הוא צייר להנאתו , לרוב בסגנון ריאליסטי קיבוצי שיובן ברבים וישבח את המפעל ההתיישבותי. לפרנסתו לימד האמן אומנות וציור בבית הספר המקומי או האזורי.

Click to enlarge
מתוך הגדת פסח של הקיבוץ הארצי משנת 1958, אייר משה פרופס, באדיבות ארכיון השומר הצעיר, יד יערי

אין זו דמות הזויה , כמוה היו רבות וטובות . בארכיון גבעת-ברנר אפשר למצא את איוריו הנפלאים של אריה חצור הן להגדת הקיבוץ משנת 1935, והן של תשלובת מפעלי השימורים "אשד" משנות הארבעים, השייכת לקיבוצים: גבעת ברנר, אשדות יעקב , וגבעת חיים. אריה חצור היא דמות יוצאת דופן. איש תרבות ועקרונות קיבוציים, שעסק בכל מכלול היצירה התרבותית. ביד אמן הפליא בדייקנות של צלם לאייר תפוחי עץ, עגבניות ותפוזים עבור מפעל השמורים, בדיוק באותה חרדת קודש הוא מצייר את ציפורי החולה בדקדקנות ופירוט מקצועי היאה לבוטניקאי.

הגדות הפסח הקיבוציות שיצאו לאור מטעם התנועות הקיבוציות על זרמיהם השונים נתנו אפשרות טובה למיצוי יכולות של אילוסטרציה גראפית בצמוד לטקסט תכני.

הקבה"א היה הראשון בין התנועות הקיבוציות שהפיק הגדה מרכזית לכל קיבוציו. בשנת 1943 מאיירת רות שלוס את ההגדה הראשונה בכתב ידו של מרדכי אמיתי בהוצאת הדפוס התנועתי שהיה ממוקם במרחביה.


הגדת הפסח הראשונה שנכתבה בקיבוץ הארצי, שנת 1943.
איירה: רות שלוס, באדיבות ארכיון השומר הצעיר יד יערי

זכורים לטוב איוריהם המרשימים להגדות פסח של שלושה יוצרים חשובים שהתמחו בגראפיקה ובאילוסטראציות: שרגא ווייל (העוגן) משה פרופס (עין-החורש) ושמואל כץ (געתון). איוריהם להגדות הקבה"א , כל אחד בתקופתו נהפכו למבוקשים ביותר ולא רק במחנה הקיבוצי. גידי קייך מכפר גלעדי, דוד אלף מבית השיטה , יעקב אלוני מעין חרוד תרמו אף הם לאיורי הגדות הפסח התנועתיות.

סדנאות הגרפיקה בקיבוצים ומחוצה להם


כאשר יצאו אמנים מהתנועה הקיבוצית בשנות החמישים והשישים ללימודי אמנות בחו"ל אחד המקצועות המועדפים עליהם היה לימודי תחריט וגראפיקה. הם התמקצעו בטכניקות השונות של ההדפס על שלוחותיו (משי, נחושת, עץ לינוליאום, ליטוגרפיה, הדפס צילומי עוד) כחלק מתפיסת עולם חברתית בה ההדפס משרת את המטרה העיקרית שעיקרה הפצת אמנות שתהיה בהישג ידם של רבים. עם חזרתם ארצה לקיבוציהם הם הנחילו את טכניקת ההדפס לדורות הצעירים. דן פרטוש מחניתה חזר מלימודים בלונדון והיה מהראשונים שפתח בסטודיו שלו בקיבוץ, סדנה משוכללת להדפס משי. טוביה בארי עזב את קיבוצו להבות-חביבה ועבר ללמד במכון אבני בתל-אביב. הוא היה בשנות השישים מהראשונים שלימדו את התלמידים את תורת פיתוחי הנחושת. בבית האמנים בתל-אביב הוקמו סדנאות ללימודי הדפס, כך גם בירושלים. ההדפס האמנותי התחיל תופס תאוצה בעיקר בהשפעת האמנות האמריקאית והאירופאית המודרנית ( אמנות הפופ והפופ ארט). ההדפס נתפס כאמנות עממית ששווה לכל נפש.

בשנות השבעים מוקמת בתל-אביב לטובת חברי הקיבוצים סדנת הדפס. דב הלר מנירים היה מהיזמים של הסדנה וממוריה הבכירים. בעזרת קרן 'חבצלת' נרכש מכבש להדפסי נחושת וליטוגרפיות וציוד משוכלל נוסף שאפשר למעוניינים ליצור הדפסים ללא צורך ברכישה פרטנית של אמצעים יקרים. במשך שנים רבות פועלת סדנת ההדפס ללא הפסקה (שמה הוסב בהמשך לסדנת האמנים). מאות תלמידים חברי קיבוץ ואחרים רכשו באמצעותה את טכניקות ההדפס השונות.

בשנות השמונים המאוחרות הוקם בגבעת חביבה "המרכז לאמנות" בהנהלת הזוג אילנה וטולי באומן מקיבוץ עמיר. טולי באומן הקים במסגרת המרכז את 'סדנת האמנים' . מטרתה הייתה לתת כלים מקצועיים ברמה איכותית לאמנים בשלים שיוכלו ליצור במסגרתה את אמנותם בעיקר בטכניקה של הדפס הרשת. רבים ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם ויצרו בגבעת חביבה סדרות שלמות של הדפסים במגוון צבעים. לפני בואו לגבעת חביבה הקים טולי(שאול) סדנת הדפס בקיבוצו, בה הגיע להישגים מרשימים ביותר בכל סוגי הטכניקות של הדפסי הרשת.

בסמינר 'אורנים' הקים הצייר וגרפיקאי אריה רוטמן חבר קיבוץ עין המפרץ, סדנה לתחריט נחושת במסגרת המכון לאמנויות. אריה רוטמן בעצמו היה מהאמנים הבולטים בארץ בתחום זה של תחריטי הנחושת.

בקיבוצים הוקמו סדנאות להדפסים, בהן הסדנה בקיבוץ כברי שבגליל.



הגרפיקאים הקיבוציים אז ועכשיו


הגרפיקאים חברי הקיבוץ בעשרות השנים הראשונות היו למעשה ציירים. הם עיטרו ואיירו על פי רוב מתוך כשרון טבעי שלא על בסיס לימודים מיוחדים בבתי ספר לגראפיקה. לעתים קיבלו השכלתם הגראפית באמצעות קורסים תקופתיים שאורגנו על ידי מדורי האומנים התנועתיים. המוכשרים מביניהם נקראו לשרות התנועה ופעלו כגרפיקאים של הוצאות הספרים התנועתיות ואף של עיתוני התנועות והמפלגות הקשורות לתנועה הקיבוצית. כל איור דרש את המתווים (סקיצות) שלו. ברשות ארכיון השוה"צ בגבעת-חביבה מאות מתווים לעטיפות ספרים בהוצאת ספריית פועלים. חומר מרתק המאפשר לעקוב אחר התפתחותו הגראפית של רעיון עיצובי הבא לתאר סיפור תכני ואידיאולוגי. כך אמור הדבר לגבי כרזות פוליטיות שהופקו לרגל מערכות הבחירות השונות. לעתים מוצאים אנו כמה מתווים לאותה כרזה. בצבעי גועש ומים על נייר פשוט.

על אותו עיקרון של "סקיצות רבות" אפשר לחוש בהתפתחות עיצובו של סמל. עבדו קשה על כל כרזה, סמל או איור לעיתון וספר.
אנחנו מוצאים את אותם שמות בכל העשייה הגראפית לענפיה השונים. מאיירי הכרזות הם גם מאיירי הספרים והעיתונים. הם גם אלה שמוציאים אלבומים לטקסטים תנכיי"ם . שרגא ווייל מאייר את "שיר השירים" "וקהלת". יחזקאל קמחי את "מגילת רות" ו"מגילת אסתר". אותם מאיירים ילידי מרכז אירופה בהגיעם לארץ לאחר מלחמת העולם השניה, מתחברים מחדש אליה באמצעות הקשר אל העבר.

כיום המצב השתנה. קם דור צעיר , בוגר בתי ספר לגראפיקה, שמכיר את כל רזי הגראפיקה הממוחשבת. יצירותיהם נשלחים ישירות אל הוצאות הספרים באמצעות האינטרנט, לאחר העיבוד הממוחשב. בקיבוצים רבים הוקם סטודיו לגראפיקה שמעסיק לעתים כמה עובדים. ענף משקי חדש שמושך צעירים רבים לתחום.

בקיבוץ שער הגולן לדוגמא, מקים דורון רות, מעצב בזכות עצמו (בסטודיו של הצייר חיים ברגל ז"ל) סטודיו לגראפיקה שבין פעילותיו מספק תפאורה להפקות גדולות בעמק הירדן. בסטודיו עובדים גרפיקאים מהאזור.

האם הגראפיקה העכשווית הממוחשבת , זו המקצרת תהליכים, ונותנת תשובות גראפיות כאן ועכשיו, יוצאת נשכרת ברמתה מזו שנוצרה בשעתו באמצעות המכחול והעיפרון ?

העובדות מלמדות אותנו שללא ציוד מתקדם , ללא משאבים וידע מקצועי בכל רזי המחשוב הגראפי יקשה כיום לייצר גראפיקה זמינה . השפה הגראפית השתנתה מהקצה אל הקצה.

בשנות השבעים חל חילוף משמרות בגראפיקה הקיבוצית. רוני רכב (מזרע) מחליף את יחזקאל קמחי כמאייר הבית של ספריית פועלים. רוני רכב מביא עמו סגנון חדש. פחות אידיאולוגי, יותר אומנות נטו. עיצוב אומנותי על סף המופשט. זאב הררי (מרחביה) ממקד את פעילותו בעיצוב סמלים. סמלי קיבוץ, מפעלים וועידות. סמליו שאולים מעולם הדימויים הקיבוציים הקלאסיים. טרקטור, מגדל, עץ בית. משה מירסקי מעין חרוד נהפך למעצב הבית של המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר בעין -חרוד.


נחזור אל שאלת הפתיחה: האם יש ייחוד לגראפיקה הקיבוצית ?

לדעתי קיים ייחוד הנובע ממהות היצירה הקיבוצית שנעשתה למען הכלל. מהיקף הפעילות והמעורבות של היוצר הקיבוצי בקהילתו. הייחוד הוא יותר פונקציונאלי מאשר סגנוני. הסגנון היה יותר אוניברסאלי למרות שתמיד נלקח בחשבון שהגראפיקה הקישוטית המונומנטאלית באה לשרת ציבור ולהיות מובנת למרב החברים.

בעבר רמת ההזדהות של היוצר עם חברתו הייתה גדולה ביותר. הזדהות שהשפיעה על סגנון ותוכן היצירה. אל נשכח שהגראפיקה הקיבוצית הפונקציונאלית זו המשרתת את הקהילה באירועים השונים , היא ביסודה אילוסטראציה . האמצעים המסורתיים ליצירת קישוט או כרזה יצרו בהכרח רמת מעורבות חומרית ותכנית רבה יותר. כל המרבה באיורים וקישוטים לחג הרי זה משובח. ניתנו ימים ומשאבים ליצירה אומנותית וגראפית שלוותה את הקיבוץ בחגיו ומועדיו.

כיום, בצד השינוי העצום שחל באמצעים הגראפיים, שחייבו שינוי מחשבתי – יצירתי, חל גם שינוי ערכי, עקרוני ואידיאולוגי בקיבוץ. ההפרטות בקיבוץ פגעו בראש וראשונה בעשייה התרבותית והיצירתית. החזית התרבותית והיצירתית קוצרה באופן דרסטי. חגים רבים נעלמו מסל התרבות המסורתי. חג הפסח השיתופי נעלם מקיבוצים רבים, כך גם חגים אחרים. היצירה הפלסטית הקישוטית והגראפית שתכליתה יצירה למען הכלל, הולכת ונמוגה עם התבססותו של "הקיבוץ המופרט החדש". היוצר הקיבוצי הופרט . קיים החשש שמיוצר למען החברה הוא נהפך ליוצר למען עצמו בלבד.

חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |